פירוד־לבבות חמור אירע בין אבי ובין משולם אחי. וכל זאת משום שמשולם לקח את סיכתה הישנה של סבתא פריידה ושלח אותה בפורים כ“משלוח מנות” לחברתו מוּני. ועד כדי כך הגיעו הדברים, שאחי משולם טרק את הדלת וברח מן הבית. ולא ליום יומַיִם, אלא לשבועות רבים.
עצוב היה ביתנו. התגעגעתי למשולם אחי, לסיפוריו ולשיריו, ואמי – בוכה במסתרים – בגלל נערה פתיה לברוח מבית אבא ואמא?
אבא נסע אל רבו הנערץ, הצדיק מטריסק, כדי שיתפלל ויציל את בנו התם מידי אותה מכשפה. אמי נדבה נרות לבית־הכנסת וחילקה צדקה לעניים – אך אין קול ואין עונה.
לאן נעלם אחי? הנסע לאמריקה או לארץ־ישראל, אשר עליה חלם שנים רבות?
אני עצמי לא הרפיתי מבנצי אחיה של מוּני. אולי הוא יודע היכן מסתתר אחי? הבטחתי לו הרים וגבעות אם יגלה לי – והוא השתמט וסירב.
ובינתיִם, לאחר חג־הפסח, נפתחה עונת־הרחצה בנהר שלנו, סטיר. אמנם אנו, ילדי היהודים, היינו מתחילים לטבול במימי הנהר רק אחר חג־השבועות, עם תום ימי ספירת העומר והאבל על מות תלמידיו הרבים של רבי עקיבא במגפה. אך “לשקצים”, ילדי הגויים, אין “ספירה” ואין אֵבל בימי־האביב הנאים והחמימים; והם עולים ערומים על מעקה הגשר, מצטלבים וקופצים ממרומיו אל תוך הנהר העמוק והזורם.
אם נאסר עלינו לרחוץ בימים אלה, לראות את השקצים רוחצים ונהנים – לא נאסר עלינו. והיינו מתאספים, המוני ילדים מבני עיירתנו על־גבי הגשר, ומסתכלים בנערים האוקראינים, הנהנים מיָפיוֹ של האביב וממנעמי הנהר הנפלא.
ובאחד מהימים האלה, בראשיתו של חודש אייר, הבחנתי כמה וכמה פעמים במוּני, כשהיא עוברת על־גבי הגשר ובידה סל־נצרים גדול.
האם באה מוּני, חברתו של אחי, לחזות אף היא בשקצים הקופצים מעל מרומי הגשר כשהם ערומים כביום היוָלדם?! הייתכן?! – חלילה. הנה היא מסמיקה ועוצמת עיניה, וחולפת־עוברת מהר על־פני הגשר ופניה מזרחה – לעבר השכונות של הגויים…
המסמיקה מוּני למראה השקצים המעורטלים, או מחמת היפגשן של עינַי בעיניה היא? נער הייתי ולא ידעתי פשר הדבר. אך כשהייתי שואל את חברי בנצי בסקרנות: “בנצי, לאן הולכת אחותך מוּני פעם בפעם והיא סוחבת סל־נצרים כה כבד?…” היה בנצי מסמיק, מגמגם ומשיב: “השומר אחותי אנוכי? לך ושאל את פיה! והעיקר: האינך יודע שמשה עושה־הלבֵנים שגר בכפר הגויים הסמוך דודי הוא, אחי אמי?!”
“לא, לא ידעתי כלל”.
“אז תדע…”
“ויוסלה גולם – בנו הוא?”
“לך ותשאל אותו!” רוגז בנצי.
“אז למה הולכת מוּני שמה כל פעם, כל פעם, בנצי?”
“לך ותשאל אותה והנח לי (עיקש שכמותך!). האם לא שמעת שדודתי שרה חולה? ובכן, מוּני שלנו מביאה לה תרופות מבית־המרקחת שבעיירה”.
“חה, סל מלא רפואות?”
“גם תבשילים. כי מי יבשל לדודי ולבנו יוסל, אם הדודה חולה ושוכבת במיטה?!”
“שישלח לה אלוהים רפואה שלמה”… גימגמתי.
יום אחד כשחלפה מוּני על־פני הגשר ובידה סל־נצרים – הבחינו עיני בחוברת עבה וכחולת כריכה, שביצבצה מתוכו.
“הוי, זוהי חוברת ‘השילוח’ של אחי!” קראתי פתאום בהתעוררות ושלחתי את ידי אליה כדי לקחתה ולהציץ בה. חודש־חודש היה אחי משולם שולח אותי להקביל את פניו של הדוָר שבעיירתנו, ולקבל מידיו את “השילוח”, העתון הספרותי בעברית. חשש משולם שמא יפול הירחון בידי אבא ויכעיסוֹ.
“מה אתה מחטט בסל שלי?!” צעקה עלי מוּני בקול רגוז וכיסתה על החוברת במגבת. “לוּא רצתה אמא שתדע מה טמון ב’משלוח המנות' לא היתה עוטפת אותה במגבת!”
עתה נפקחו פתאום עינַי והתחלתי לומד דבר מתוך דבר…
“הייתכן,” אמרתי לעצמי, ולבי עמד בי מדפוק, "אולי הולכת מוּני בשליחות אחי הנעלם והיא מביאה למשולם את ‘השילוח’? התאפקתי, החשיתי ושמרתי את הדברים בלבי. ולבי אמר לי: סבלנות, עוד מעט – ותתראה עם אחיך…
הגיע ל“ג בעומר. אנחנו היינו מקצצים ענפי־סמבוק גמישים בערב ל”ג בעומר, מכופפים אותם ומכינים מהם קשתות. מחפשים ומוצאים קרשים דקים ומכינים מהם חיצים, ובבקרוֹ של י“ח באייר, היינו קונים לימונַדה צבעונית בקופיקה, נוטלים פרוסות־לחם וביצה שלוקה וצבועה והולכים ל”חדר“. אך במקום לפתוח את החומשים וללמוד את פרשת השבוע – היה ה”מלמד" שלנו נוטל מטה עבה בידו, סגולה כנגד התפרעות ה“שקצים” וכולנו היינו יוצאים אל מחוץ לעיירה.
המלמד היה מהלך בראש חבורתנו ושר בקול עצוב: “בר־יוחאי, אשריך! שמן טוב, שמן ששון נמשחת מחבריך!”
כך הלכנו ליער־ארנים אחד, ושם היינו מושכים בקשתות ויורים חיצים איש בחברו, וגם פושטים ביער ומלקטים תותי־יער אדומים – וממלאים בהם את בטנינו.
שנה־שנה היו ה“שקצים” מתנפלים על המלמדים ותלמידיהם המסכנים, מעפירים בהם בעפר ומשסים בהם את כלביהם.
וכדי להינצל מעלבון זה ומפחד הכלבים – היה מלמדנו מוליך אותנו שנה־שנה אל יער־הארנים אשר בשכנות עם בית משה עושה־הלבנים אשר בעיבורה של עיירתנו. ה“שקצים” הכירו את היהודי הכפרי הזה, ופחדו מפני נחת זרועו של בנו, יוסלה, שהיה בחור גברתן, צר־מוח ואַלים…
ובאותו המקום, ובל"ג בעומר, קרה הנס, לבי דופק בי עד היום הזה – בהיזכרי ברגע המרגש, בו מצאתיו.
שעה שחברי שקעו במשחקי חץ וקשת ובליקוט תותי־בר – חמקתי בחשאי מחברתם ושמתי פנַי אל הבנינים של משה עושה־הלבנים, כדי לראות כביכול, בעשיית הלבנים. אט־אט ובנשימה עצורה קרבתי אל צריף גדול ופרוץ אחד, מסביב פרחו פרחים ושוררו ציפרים, אך אני לא הפניתי לבי לבטלה, ובצעד איטי, אך נועז, התקרבתי אל הצריף הישן וההרוס למחצה. וכשהתכופפתי לידו והצצתי פנימה דרך פירצותיו ראיתי את יוסלה תם והוא מרקד בתוך בור מלא טיט ולש אותו ברגליו אגב נשימות כבדות וזמזום חד־גוֹני. היה זה בחור ענק, רחב־גרם ובעל שרירים דרוכים ומתוחים. ערום כביום היוָלדו היה, ורק ראשו חבוש כובע ישן ומלוכלך. פניו העגולים והשמנים היו טבולים בזיעה, ועיניו הגדולות וה“מימיות” – עטורות רסיסי חומר, והוא מרקד ולש, נושם ונושף ומזמזם לו להנאתו.
ופתאום דמם ושאל בקול רם: “מי אתה?!”
נרעדתי, קמתי בבהלה ואמרתי לברוח. אך פתע־פתאום נחה יד עצומה על גבי ותפסה מעילי. “מי אתה ומה אתה רוצה כאן?” צרח וניענעני כנענע הנוצה.
“חברו של בנצי בן־דודך אני…”
“ולמה באת הנה לבדך?!”
“כי אני הנני אחיו של פריידל (שמו השני של משולם),” אמרתי ונשכתי את לשוני כי הכשילתני.
“פריידל של מוּני?” שאל וכולו נוהר.
“כן, יוסלה”.
“ואתה רוצה לראות את אחיך זה?”
“כן, כן, כי אני אוהב אותו מאוד”.
“ו…מה?” שאל ואיים עלי בידו הימנית והמכוסה טיט צהבהב, “אתה מבין?”
“כן, כן, אני מבין”, עניתי וקולי טובל בדמעות, “סוד, סוד גמור, רק אני לבדי…”
ואז אחז בסנטרי והצביע לעבר איש אחד אשר צעד בשדה וחרש.
“הרי זה גוי”, קראתי באי־אמון.
“רק לפי בגדו”, אמר בלחש, “כדי שלא יכירוהו…”
“ומה הוא עושה?”
“מדלל את תפוחי האדמה שלנו אשר זרענו לפני שבועות אחדים ועתה הם כבר מבצבצים מתוך האדמה…”
“מה פתאום?” שאלתי נבוך.
“אינך יודע?” ענה בשאלה וצחק. “הוא נוסע בקרוב עם מוּני לארץ־ישראל, לנטוע כרם על־יד הכותל המערבי…”
אט־אט וברגלים כושלות צעדתי על־פני התלמים החרושים והפתוחים ולבי דופק בחזקה. הרי זה גוי! לחשתי לעצמי, גוי ולא אחי…
אך הנה הגיע החורש לקצה התלם, הפך את פני הסוס לעֶברי ותקע את המחרשה באדמה והתחיל לצעוד מולי. ואז הכרנו איש את אחיו – והתחלנו לרוץ זה מול זה ואנו מצעקים…