הלל – היה בנו של דוקטור פלושניק. זה הרופא, שכל ילד שחלה, מצא אותו ליד מיטתו. משהוזעק על ידי הורי הילד, היה מגיע מיד, שם את כף ידו הגדולה על מצח החולה, צובט אותו בלחייו, מצווה לפתוח לרווחה את פיו, טופח בחיבה על ראש הילד ומחייך.
במרפאתו, המלאה תמיד ילדים בלווית אמותיהם, היה דוקטור פלושניק לובש צורה אחרת. הוא התהלך בחדרו בחלוק לבן וארוך, בודק בדייקנות את גוף החולה, מנענע בראשו ומוציא מפיו כל מני הנהונים ומהומים. אלה הצחיקו את הילדים ועזרו להם להתגבר על הכאב ועל הפחד. ילדים רבים כינו אותו – “דוקטור כואב?”, על שם שאלתו המתמדת בשעה שטיפל בילד.
ואם בכל זאת צץ סימן של דמעה בעיני הילד הנפחד, היה הרופא מיד קורץ לעוזרו הנאמן, הרי זה בנו – הלל. הלל, ילד בן 11 שנה, אהב לעבוד במרפאת אביו. הוא היה מגיש לו ביד אחת את המכשיר או את התרופה הדרושה לו וביד שניה היה תוחב לתוך פיו של הילד המבוהל סוכריה או עוגיה, שהיה שולף כקוסם מכיסיו המלאים תמיד דברי לקקנות.
כעוזר, לכל דבר, היה גם הלל לבוש חלוק לבן קטן ועל אפו הרכיב מסגרת משקפים (ללא זכוכיות) וזאת כדי שיראה יותר טוב, לדבריו. הוא עקב בענין רב אחר מעשי אביו, התענין בכל פרט ופרט ממראה עיניו והטריד את הרופא בשאלות לאין ספור.
משנשאל על ידי אביו, לשם מה דרוש לו כל המידע הזה, היה עונה ללא היסוס: “אם אלמד ממך, אבא, את כל תורת הרפואה, לא אצטרך ללכת לבית הספר או לאוניברסיטה ויהיה לי זמן חופשי רב יותר למשחקים.”
כאשר אביו היה מאיץ בו, שיעזוב את המרפאה וישוב לחדרו, כדי להכין את שעוריו, היה הלל משיב לאביו בקריצת עין: “אחותי, הילי, לומדת גם בשבילי ויודעת הכל בעל פה. היא מספרת ומקריאה לי ואין לי צורך בבית הספר כלל וכלל. הכל יודעים, אינני תלמיד מצטיין. אבל הן גם אתה אבא, מספר תמיד, שמעולם לא הצטיינת בלימודים בכל זאת הנך רופא מפורסם ומבוקש מאד…”
לא רק מענה מן המוכן היה תמיד להלל. היה לו גם לב טוב וזה יצא תמיד… לידידיו הנאמנים. אלה – כללו כל כלב צולע, כל חתול שנפגע או נשרט ואפילו חמור, שמכונית, עגלה, רוכב אופנים או אופנוע, התנגשו בו ופצעוהו. את כולם היה הלל מקבל בחדרו המיוחד לכך, בקומת קרקע של בית משפחת פלושניק. שם היה מטפל בהם, רוחץ את פצעיהם, מחטאם, ומורח עליהם מהמשחות המשונות שהיה סוחב ממרפאת אביו. לאחר שהיה חובש את הפצעים והחבורות במומחיות שרכש מאביו, היה גם מאכיל את הרעבים שבלקוחותיו על ארבע, מכיסיו המלאים כל טוב ואפילו היה מבריש את פרוותיהם, כדי שלא יביישו את בעליהם בהתהלכם ברחוב.
ניתן לשער, בקלות, שביקורי חיות בחדרו, גרמו לכך, שהחדר שרץ תמיד כל מיני שרצים וחרקים, מהם, שטיילו על הקירות, זחלו על הרצפה, התקפצו והתעופפו באויר. לאחר שמחאות בני המשפחה לא הועילו, הוחלט, שהלל לא יוכנס הביתה, עד שלא יתקלח במים חמים ובסבון חטוי, יחליף את בגדיו המזוהמים בנקיים וירסס את חדרו בתרסיס נגד כל החרקים יחד. רק לאחר שיטאטא וינקה את חדרו כדבעי, יורשה להתחבר עם יתר בני המשפחה. הילי אחותו, לעגה לו וקראה לו “מלך הפשפשים”, אולם הלל העקשן לא הושפע מכנוי לגלוג זה היה משיב מיד: “שונא פרעושים הוא גם שונא בעלי חיים”.
לשם כל זה, התקינו לו חדר רחצה מיוחד, שממנו הוליכה דלת לפנים הדירה. הילי היתה ממונה על בדיקה קפדנית של אחיה, ערב בערב, ורק לאחר שבחנה אותו מכל צדדיו לשביעת רצונה, הורשה לו להצטרף למשפחתו, כדי לאכול את ארוחתו, להכין את שעוריו וללכת לישון בחדר השינה שלו.
דוקטור פלושניק, לכשלעצמו, לא חבב ביותר בעלי חיים ולא נתן מעולם דריסת רגל לביתו אפילו לחתול או לכלב. לעומת זאת, בנו, היה קשור אליהם בלב ונפש. מה הפלא על כן, שמידי לכתו לבית הספר או טיוליו ברחובות העיר, היה מתלווה להלל טור ארוך של חסידיו, מבין בעלי החיים, שהיו ממלאים את המדרכה, ונדחקים כולם כדי לשהות בקרבת מיטיבם.
קל לשער, שבעיני הולכי רגל, לא מצאה חן התהלוכה המוזרה הזאת, במיוחד בשעה שלוו לבית הספר את ילדיהם או שיצאו אתם לקניות או טיול ברחובות. בגלל הבהלה שהיתה קמה תמיד עם הופעת הלל ברחוב, היו נאלצים הולכי רגל להמלט לחנות הקרובה או לשערי הבתים, כדי לא להדרס או להנזק על ידי בעלי החיים.
אבל הצרה האמתית החלה בשעה שהלל חצה את הרחוב עם פמלייתו. צפירות מחאה של נהגים, קללות עגלונים וצהלת סוסיהם, קריאות כאב ובושה של רוכבי אופנים, שהתהפכו לעתים קרובות מרוב דוחק שנוצר, התערבו ברעש מחריש אוזנים של נעירת חמורים, יללות חתולים ונביחות כלבים שכמעט נדרסו על ידי כלי הרכב.
המשפחה, שהוזעקה כל פעם, היתה חסרת אונים. כאשר המהומה קבלה צורה של יד הכל בכל, היו השוטרים מזעיקים את מכבי האש. הכבאים היו מפזרים את סילוני המים על כל המתקהלים, חיות ובני אדם, שנמלטו לכל עבר רטובים, מפני זרמי המים שהיו רודפים אחריהם.
השוטרים מלאו באמונה את תפקידם והיו רושמים כל פעם דו"ח להלל על הפרעת הסדר הציבורי. בבית המשפט, היה אביו של הלל טוען, שלפי דעתו, אין בנו אשם בכך שבעלי חיים רוחשים לו חיבה יתרה והוא גם בטוח לחלוטין, שאין בנו מבקש את מישהו שיתלווה אליו בשעת הליכתו ברחוב. כנראה, שדעת השופטים היתה כדעת הרופא המפורסם ולא נותרה בידיהם הברירה אלא לזכותו מכל אשמה. השופטים גם דרשו מהמשטרה, שתפסיק להביא לדין את הלל על עבירה, שאין הוא אחראי לה.
הנהגים, העגלונים והולכי רגל היו בדעה אחרת. כאשר נכחו שאפילו בית המשפט אינו מסוגל להושיעם מצרה זאת, החליטו להפגין לפני בית העיריה. הם חסמו בכלי רכבם את מבואות העיריה, צפרו בצופרים וקראו קריאות גנאי נגד ראש העיר וחברי המועצה. לקהל מפגינים אלה הצטרפו הולכי רגל, שזכו מזמן לזמן במקלחת קרה מאת סילוני הכבאים.
באין ברירה, התישבו אבות העיר מסביב לשולחן העגול באולם הישיבות, כדי לדון בבעיה חמורה זאת. הם לגמו ספלי תה, אכלו עוגות וכריכים לרוב, גרדו את פדחתם, החליקו בידיהם על זקניהם הארוכים, שמעו תלונות ועדויות רבות, הציצו לספרי חוק רבים ולבסוף החליטו פה אחד שיש לאסור על הלל להתהלך ברחוב במשך שעות היום.
פה התערב בויכוח מנהל מחלקת החינוך וטען, שחובה על הלל ללכת לבית הספר ואין למנוע זאת ממנו. הן איש מן החברים אינו מציע שהלל ירחף באויר, כדי להגיע לבית ספרו. הפעם עמדו לצדו של הלל כל חברי המועצה, שגם בביתם התגורר כלב או חתול. הם התנגדו לכך שהלל יענש על אהבתו לבעלי חיים. היות ואין כל אפשרות להסביר לבעלי חיים, שלא יתלוו להלל ואין למנוע ממנו הליכה ברחובות העיר, יש לכן לחפש פתרון שלא יגרום נזק לבעלי החיים ושגם על תושבי העיר יוקל הדבר. ובאמת… מה יותר פשוט מאשר להתקין תמרור מיוחד, שעליו מצוירים חמור, כלב וחתול ולהעמידו בכל המקומות, בהם חוצה הלל את הרחוב בלויית מעריציו?! די בכך, כדי להזהיר את הנהגים שיאיטו את מהירות נסיעתם ושיגבירו את זהירותם בשעה שהם מתקרבים לתמרור ממין זה.
לטענת נציגי הנהגים, שאין הם מוכנים לכך, שהסדר כעין זה יהיה בתוקף כל היום, כי שעתם דחוקה ואין הם מסכימים להשתהות שעות ארוכות כל פעם שיתחשק להלל לחצות את הצומת בלויית כלבים פסחים, חתולים מלוכלכים וחמורים בועטים, החליטו אבות העיר הנבונים, שאכן יש להגביל את טיולי הלל ברחובות לשעות הליכתו לבית הספר ולשעות שובו הביתה מבית ספרו.
פעם אחת, התקבצו בככר העיר ובשעה מאוחרת, לאחר שאחרון המבקרים בה עזב את המקום, כל חסידי הלל, מההולכים על ארבע. הם חשו, שהגיע הזמן להביע את תודתם לילד הנערץ עליהם, על מסירותו הרבה אליהם ועל הזמן הרב, שהוא מקדיש להם יום יום. זקן החמורים נבחר ליושב ראש הכנס המשונה הזה והוא שמר בקפדנות על הסדר, מחשש, פן יגיע רעש התקהלותם לאוזני שומרי הלילה של הככר. כאשר אחד הכלבים או החתולים היה מתפרץ קדימה ונובח או מילל על חבריו, שהיו בדעה שונה משלו, היה החמור גוער בו בנעירה חזקה ואפילו מצליף בו בזנבו.
מפאת קוצר הזמן והחשש מפני הופעת השומרים, הזדרזו החיות והגיעו מהר לידי ההחלטות הבאות:
ראשית כל, יש להעמיד על יד ביתו של הלל, כל בוקר, מדי יום ביומו, חמור מוכן לרכיבה. במקרה והלל יאחר לקום ויחשוש פן לא יספיק להגיע לבית ספרו בזמן, יעביר אותו החמור בדהירה למטרתו. שני חמורים נוספים ירוצו לפניו וינערו בקול, כפי שעושים זאת האמבולנסים, מכוניות כבוי-אש או מכוניות משטרה, כדי לפנות את הדרך לחברם הדוהר.
שנית, בשעה שהלל עוזב את שערי בית הספר עם תיקו הכבד, מלא ספרים ומחברות לרוב, יעמוד לרשותו כל פעם כלב מן החזקים, שיאחז בשיניו בתיק הספרים וישא אותו עד למדרגות בית הלל. נשיאת התיק נחשבה לזכות ולא כל כלב היה ראוי לכבוד זה. זקני הכלבים היו בוחרים יום יום את המועמד לתפקיד זה.
פעם אחת, התגנבה ג’וליה הכלבה לראש התור הממתין ליד שער בית הספר. משהופיע הלל, קפצה ואחזה בתיקו, כדי להביאו, כנהוג, עד מדרגות ביתו. אולם, היא נעלמה בדרך וכאשר הגיע הלל לפתח ביתו והסתובב לאחור, כדי לקבל את תיקו מפי הכלב התורן, לא מצא זכר לכלב. חיכה וחיכה, אך לשוא. התיק נעלם ואיננו. אף אחד מעוברי האורח או השכנים לא יכול היה להושיעו, כי איש מהם לא ראה כלב אוחז אותו תיק בשיניו. רבים מהם אף שמחו לאידו של הלל, באשר נמאס עליהם הרעש המתמיד, היללות, הנביחות והנעירות, שבקעו לילה לילה מחדר שכנם הצעיר.
דבר הגניבה לא נעם להלל כלל וכלל. הוא התבייש להודות לפני בני ביתו, על שאפילו את תיק הספרים שלו, אין הוא נושא בעצמו הביתה, כיתר חבריו, אלא נעזר בבעלי חיים חלשים ממנו, למטרה זו. הציק לו גם החשש, שאם יודע הדבר לאביו, יעניש אותו על פזיזותו, ויתכן גם, שאביו יסרב לקנות לו תיק וספרים חדשים. אז, כמובן, לא יוכל להמשיך ולבקר בבית הספר.
בינתים, הביאה הכלבה ג’וליה את התיק לאיציק הקטן. עליכם לדעת, שג’וליה לא היתה כלבתו של איציק, אולם ככלבת רחוב, היתה עוברת לעתים קרובות על יד ביתו וידעה את כל מה שמתרחש שם. היא ידעה, שאיציק הוא בן למשפחה עניה, שלא היה באפשרותה לקנות לאיציק ספרים. לכן, ישב איציק רוב הימים בביתו והצטער, שאינו יכול ללמוד כיתר חבריו.
ג’וליה ידעה את בעיותיו של איציק וכאבה את כאבו. לכן, שיחקה אתו מפעם לפעם, כדי לנחמו במקצת. כל הזמן חשבה, איך תוכל לבוא לעזרתו.
כאשר ראה איציק את ג’וליה מניחה תיק ספרים מלא לרגליו, אורו עיניו. הוא לטף את ראשה בחיבה ושמח למתנה שנפלו לו משמים. מעתה, יהיה ככל הילדים ויוכל ללמוד בבית הספר. אולם, לאחר שבדק מקרוב את תכולת התיק וננוכח, שמשתייך הוא לחברו הלל, כעס על ג’וליה והחליט בו במקום, שאסור לו לגרום עוול לחברו. הוא גם חשש, שאם יתגלה הדבר, לבטח יחשדו בו שהוא זה ששלח את הכלבה, כדי לגנוב את התיק. אז, כמובן, לא יוכל להראות את פניו לעולם בבית הספר. אסור, על כן, שהתיק ישאר ברשותו אפילו רגע אחד ועליו להחזירו מיד לידי בעליו.
הוא רצה לשלוח את ג’וליה עם התיק לבילתו של הלל. אולם, בג’וליה יש לנהוג במשנה זהירות בעת החזרת התיק.
לכן, לאחר שהחשיך היום, ופסה רגל אדם מן הרחוב, יצא איציק בחשאי מביתו, הסתכל לצדדים ולאחר שלא ראה נפש חיה ברחוב, רץ מהר, הניח את התיק על מדרגות בית פלושניק וחזר מיד הביתה, בהיותו בטוח, שלא ראהו איש בשעת מעשהו. אולם, טעות היתה בידיו. חתול אחד, שישב על הגדר ונמנם לאור הירח, ראה את איציק מניח את התיק על המדרגות. מיד נזכר החתול בכל מעשה התיק, מעשה שהרעיש את עולם בעלי החיים. הוא גם נזכר שכולם השתתפו בצערו של הלל ונשבעו להמשיך, לחפש ולגלות את מי שהעז לעשות מעשה מביש כזה לאהוב נפשם.
ירד החתול בחשאי מן הגדר, עקב מרחוק אחר איציק עד ביתו. שם ראה את הכלבה ג’וליה מסתובבת בעצבנות על יד הבית, כמחכה לאיציק ונכנסה אחריו לפתח ביתו, כשאיציק טופח לה על גבה, כדי להרגיעה.
מיד הבין החתול הפיקח את סיבת עצבנותה. מה גם, שהכלבה הזאת דמתה בכל לתאור של אותו כלב שאחז באותו יום בתיקו על הלל ונעלם אתו.
חש החתול לחצרו, העיר מתנומתם את כל החתולים וסיפר להם הכל בפרטי פרטים. סיפור זה עורר יללות זעם מפי החתולים, שהעירו משנתם את כל הכלבים שהתגוררו בבתים הסמוכים.
הוציאו הכלבים את ראשיהם דרך החלונות או שפרצו למרפסות הבתים ולאחר ששמעו את עדותו של החתול פתחו בנביחות רמות. הרעש שגבר מרגע לרגע משך לחצר גם כלבים וחתולים נוספים מרחובות העיר. לבקשת הכלבים והחתולים שהגיעו במרוצה, היה חייב החתול, גיבור הערב, לחזור על סיפורו מספר פעמים ובמיוחד לבעלי חיים זקנים, כבדי השמיעה. כולם הצטרפו מיד למחאה קולנית זו ודרשו במפגיע להעמיד לדין את הכלבה החצופה ואת בעליה, איציק.
המשפט נערך באותו לילה מסביב למדרגות בית הלל. שני כלבים עזים יצאו דחופים לביתו של איציק וגרדו שם בדלת בכח. כאשר פתח איציק את הדלת, הודיעו לו, שהוא מוזמן יחד עם כלבתו להתייצב למשפט הכלבים על גניבה מבישה של תיק ספרי הלל.
סירב איציק להיענות להזמנה. צחק להם וטען, שמאחר והתיק הוחזר לבעליו, והעוול שנגרם להלל תוקן, אין מקום למשפט. היתה זאת פשוט טעות, שבאה על תיקונה והוא מבקש מהשליחים שיפסיקו להטרידו. בדברו זאת, טרק את הדלת בפניהם וחזר למיטתו.
אולם השליחים הטרדניים לא הסתלקו והמשיכו לגרד בדלת ולנבוח בקול רם. אליהם הצטרפו כל כלבי הסביבה, שהיו סקרנים למתרחש ועזרו לשליחים להפריע את שלוות הלילה.
ג’וליה, שרבצה מתחת למיטת איציק, רועדת כולה מפחד, יצאה ממחבואה והתחננה בפני איציק, שייענה להזמנה. לדעתה, לאחר שהכל התגלה, יתכן וענשה יהיה גירוש משורות תור הכבוד של נשיאתה תיק וגירוש כזה ממיט חרפה על כל כלב המכבד את עצמו. לכן, מוטב שתתייצב למשפט, תספר שם את כל האמת, ואולי ירחמו עליה ולא יגרשוה.
נענה איציק לתחנוניה ושניהם יצאו, מלווים על ידי קהל רב של כלבים, לביתו של הלל.
החצר היתה מלאה כלבים מכל הגילים, המינים, הגוונים והגדלים, עד אפס מקום. השופט, כלב רועים גרמני, מצוחצח ומבריק, שמאחוריו שושלת יוחסין של ארבעה דורות של כלבי רועים גזעיים, התישב על המדרגה הגבוהה, בין הלל ואיציק והניע את זנבו בעצבנות. בחצר שררה מהומה רבה, שנגרמה בעיקר על ידי החתולים. אלה הופיעו בהמוניהם וגורשו בחרפה על ידי אויביהם, הכלבים, שהוסיפו לרדוף אחריהם בנביחות ואפילו ניסו לנשכם. “אין זה ענינכם!” – נהמו הכלבים – הסתלקו! החתולים התגוננו בצפרניהם וביללות וטענו שאלמלא הם, לא היה נערך משפט זה בכלל, שהכלבים, עם כל חכמתם והתנשאותם, לא הצליחו לגלות את מבצעי הפשע ורק הודות לחברם, חד-העין והאוזן, נחשפו האשמים. בסופו של דבר, נסו החתולים, למרות מספרם העודף, על נפשם למקומות מבטחים. רק לאחר שהסדר הושב על כנו והחתולים הסתדרו על הגדרות הגבוהות ועל העצים שבחצר, הפסיקו הסדרנים מבין הכלבים הגברתנים לנבוח על ימין ועל שמאל והושלך הס.
התובע, כלב דוברמן חום ושמן, טיפס בכבדות על המדרגות, ערך את זנבו הקצרצר תחתיו בנוחות והחל בתביעה: “כלבים נכבדים… הם…הם… וכידוע לכם, זאת הכלבה הנאשמת, היא כלבה חסרת בית. כלבת רחוב פשוטה שבפשוטות. לפלא הוא בעיני, שיצור חסר נימוסים, יחוס וחינוך, כמוה, נכלל, כנראה בטעות, ברשימת משמר הכבוד. היא ניצלה, כמדומה לי, את העובדה שכלב לא הכירה, התגנבה במרמה לטור הכבוד, גנבה את התיק, נעלמה אתו וגרמה על ידי כך לצער רב לידידנו ומיטיבנו, הלל”.
'האאאו! האאאו!" נבחו הכלבים לאות הסכמה.
"יאללל! יאללל! – יללו החתולים ומחו כף אל כף.
“כלבה זאת, מה שמה – המשיך התובע – היא חרפת המין הכלבי ויש להענישה עונש חמור ביותר. אני תובע למענה עונש, שישמש לקח לכלבים אחרים וירתיע אותם מללכת בדרכיה. לקח כזה ימנע מהם להכפיש את השם הטוב של משפחת הכלבים האצילים. ההגונים והטובים בעיר כולה”.
"האאו! האאו! – נבחו הכלבים בהתלהבות.
"יאללל! יאללל! – הסכימו אתם החתולים.
הסניגור, כלב זאב שחור, בעל עינים מבריקות ושיניים לבנות וחדות, זריז והדור בפרוותו, קפץ לעומת התובע והחל לטעון בלהט: “הנתבעת, אינה כלבה “מה שמה”, אלא ג’וליה, הידועה לרבים מאתנו, המתרוצצים ברחובות, ככלבה טובת לב ומנומסת. טענת התובע אינה הוגנת כלל וכלל וגורמה לג’וליה עוול גדול. נכון, שהיא כלבה חסרת בית ואולי אפילו אינה מיוחסת ביותר. אבל, האם די בעובדות הללו, לכשלעצמן כדי לפסול אותה מלהכלל בתור משמר הכבוד? האם הלל, ידיד בעלי החיים, הבדיל אי-פעם בין כלבים מיוחסים ובין כלבי עוני ורחוב בשעת מצוקתם? הגידו לי, מה יש ביחוס זה? האם ה”פוצי-מוצי" המפוטמים והמפונקים, המקבלים הכל מן המוכן ושכל דאגתם היא לזלול ולהתפנק, ראויים יותר ממנה לכבוד זה? יוצא מדברי התובע, שבושה היא לא להימנות על הכלבים המבוייתים, המצוחצחים והשמנים הללו!"
“לדעתי, המשיך הסניגור לאחר שנדמו קולות ההמ… המ… של השופט ומחאות הכלבים המבוייתים. ההיפך הוא הנכון: להיות חברתו של ילד עני, להשתתף בצערו ולחפש תחבולות לבוא לעזרתו, זהו מעשה אצילי, שאין כמוהו! הראו לי עוד מישהו שיהיה מסוגל למעשה שכזה! הראו לי מישהו מכם, שידע לתכנן ולבצע פעולה מעין זאת ובהצלחה כזאת, כפי שביצעה ג’וליה הפקחית! האם חָכְמָה – איננה סגולה, שכדאי להתגאות בה? לדעתי, היא היא, המשמשת פאר אמתי למין הכלבי! כולם חייבים להתגאות בה! גם העובדה שהתחרטה על מעשיה ושהתיק הוחזר למקומו עוד כאותו ערב ממש, מעיד על לבה הטוב ועל יושרה. אני דורש ואעמוד על כך בכל תוקף, שכולם יקומו וינבחו לכבודה לזכר המעשה הנאצל שעשתה! תחי ג’וליה הגיבורה!”
איציק, בראותו את התרגשותה של ג’וליה, שרבצה על ידו, מלאה פחד מנקמת הכלבים הנרגזים, קם והחל להגן עליה. הוא ביקש רחמים עליה. הוא גם הודה, שהוא הוא זה, שצווה עליה לעשות את המעשה שעשתה ואין זו אשמתה, שצייתה לו. הוא גם מוכן לשאת בעונש שיוטל עליה, להתחלק איתה בפיתו, לאמצה לו ככלבתו ולספק לה את הבית, החסר לה. בדברו את דבריו, פרץ איציק בבכי מר.
השופט, כלב הרועים, היה פיקח מדי, בכדי להאמין לדברי איציק. בכיו של איציק הוכיח, שאין אמת בפיו. לכן פסק והכריז, שיש לגרש את ג’וליה, לא רק מתור הכבוד, אלא גם מן העיר. אין היא ראויה להתגורר בעיר אחת איתם.
איציק וג’וליה, נדהמו ונחרדו מפסק הדין החמור. פה קפץ הלל ממקומו במעלה המדרגות וקרא בקול רם: “לא! בשום אופן לא! מעירי לא יגרשו שום כלב, ויהא המעשה שעשה רע בעיני כולם! אין לי כל ספק, שכל מה שהתכוונה הכלבה ג’וליה לעשות, הוא – לעזור לאיציק במצוקתו ולכן לא מגיע לה כל עונש! אני מצדי סלחתי לשניהם ולא אסבול שבגללי ייגרם עוול למישהו! כן. אני אשמתי! אשמתי בזה שהתפתיתי לכל ההסדר הזה עם הכלבים, שאינו לפי כבודי ושאני מוותר עליו לחלוטין! מעתה, מבוטל תור הכבוד ולא יהיה צורך בו יותר!”
היללות והנביחות הלכו וגברו מרגע לרגע. הכלבים ברובם תמכו בהחלטת השופט ודרשו בכל תוקף לגרש את ג’וליה מתוכם. אולם, החתולים, שטעמו לפרקים מעט שיני כלב הרועים והדוברמן, אויביהם הגדולים ביותר, שרדפו תמיד אחריהם כדי להפחידם, צדדו בג’וליה, המסכנה כמוהם. הם התנפלו על החתול המלשין, שגרם בטפשותו ובלשונו הארוכה לכל עסק הביש הזה ושרטו אותו עד שנמלט בעור שיניו.
לבסוף, עלה בידי הלל לשלח את כולם למקומותיהם ואט אט חזר השקט לשרור בחצר המרווחת. אז, פנה הלל לאיציק וביקשו, שיבקר אצלו יום יום, כדי שילמדו יחד מספריו. אוליי ידבק גם בהלל מקצת מחריצותו של איציק ויתחיל להתמיד בלימודיו.
איציק הסכים מיד. הלל כבד את אורחו בממתקים מכיסיו הגדושים כל טוב ואחר ישבו לעיין בספרים. גם לג’וליה שמר הלל מנת מזון, שסחב בחשאי ממטבח הוריו.
דוקטור פלושקין נהנה הנאה מרובה, כאשר הביא הלל הביתה תעודת שליש מצויינת. הוא הודה לאיציק על עזרתו לבנו ולאות תודה, קנה לאיציק ילקוט חדש ואת כל הספרים הדרושים לו. איציק גם הוזמן לבקר בבית פלושניק ובמרפאתו בכל עת שירצה ומאותו יום היו לדוקטור פלושניק שני עוזרים נאמנים במרפאתו והוא האמין שבמרוצת הזמן יהפכו לשני רופאים מפורסמים וחשובים כמותו.