ציפי היתה ילדה בת שבע ולה שיער שחור, שתי צמות ארוכות וזוג עינים חומות כערמונים. כולם אהבוה והיו לה המון חברות. אבל רוב הזמן היתה עצובה. זאת עליכם לדעת, שציפי היתה בת יחידה להוריה. לרגלי עיסוקם, נעדרו הם רוב הזמן מן הבית ולכן, חברתה היחידה בבית, היתה בובתה. לבובה תהילה – שיער זהוב ועינים תכולות, שהיו נעצמות מעצמן כשהיו משכיבים אותה לישון.
אבא נתן לציפי את תהילה כמתנה ליום הולדתה השניה. מאותו זמן גדלה ציפי והיתה לילדה גדולה וחזקה, אך תהילה נשארה בובה קטנה, יפה כתמיד ואילמת כתמיד.
דאגה ציפי לבובתה ותפרה לה המון שמלות, בהן היתה מלבישה אותה כל יום חג. בערבים ובימי חופש מלימודים, היתה לוקחת את בובתה לטיולים בגן העירוני בעגלה שהותקנה במיוחד לשם כך. היא העמידה פנים, שהיא אם קטנה, המוליכה את התינוקת שלה בעגלתה לטיול יומי. אולם, לאחר שהיתה חוזרת הביתה, מפשיטה את תהילה מבגדיה הנאים ומושיבה אותה על המיטה, שבה ונתעצבה.
כל הימים רק חשבה על כך, כיצד תוכל להפוך את תהילה לחברה ממש, כמו אלו, שיש לה בבית הספר. יום אחד, כשבחוץ נשבה רוח קרה, עטפה ציפי את תהילה בשמיכה חמה ופנתה לביתו של רופא ילדים, שטיפל בה בשעת מחלתה. היא הסבירה לרופא ברצינות את בקשתה.
צחק הרופא ואמר: “טוב! השאירי את בובתך אצלי ואני אעשה כמיטב יכולתי. בואי בעוד יומים, שלושה, ותקבלי אותה שונה.”
ואמנם, כעבור יומים, חזרה ציפי לרופא וקיבלה את בובתה. הבובה באמת גדלה מאוד, שיערה הפך לשחור כשערה של ציפי, גם לה היו שתי צמות ואפילו צבע עיניה השתנה מתכלת לחום. היא כה דמתה עתה לציפי, שכאילו היתה אחותה הקטנה ממנה.
השמחה לא ארכה ימים רבים. אמנם תהילה גדלה ויפתה, אבל נשארה בובה אילמת, כפי שהיתה. היא הסתכלה בציפי בעיני זכוכית, או שישנה כל היום, עד שלא היו מרימים אותה. מין ישנונית שכזאת.. כמה זמן אפשר לשחק עם ישנונית שכזאת?
בלילה, חלמה ציפי, שהנה תהילה קמה, ניגשת למיטתה, מלטפת את פניה ואומרת לה: “ציפי יקירתי, מעתה לא אהיה בובתך, אלא חברתך לתמיד.. לעולם”
כאשר התעוררה ציפי משנתה, רצה מיד לעריסת בובתה וקראה בשמה. אלא, שהבובה ישנה שנת ישרים ולא שמה לב לקריאות ציפי.
שבה ציפי לרופא עם בובתה וביקשה אותו, שהפעם.. באמת.. באמת.. ירפא את בובתה. הן זו חברתה היחידה ואיך יכולה היא להמשיך ולשחק איתה, כשהיא אילמת וחסרת תנועה?
בדק הרופא את תהילה מכל הצדדים, דפק על הגב, מדד לה את החום, הסתכל בעיניה ולבסוף החליט, שעל ציפי להשאיר אצלו את תהילה לשבוע ימים ואז מובטח לו, לרופא הטוב, שבקשתה של ציפי תתקיים.
שבוע ימים ללא תהילה יהיה משעמם מאוד – הרהרה ציפי –, אבל.. אם הרופא אומר שהכל.. יהיה בסדר.. מוטב להשאירה.
ציפי לא ישנה לילות מרוב עצבנות וספקות. האומנם יקיים הרופא את הבטחתו? היוכל לעשות זאת?
כעבור שבוע ימים, כאשר באה ציפי אל הרופא, הוא שם אצבע על שפתיו, כאילו מגלה לה סוד, ומסר לידה פתק. על הפתק היה כתוב מספר – 555111. משראה את תמהונה למראה הפתק המוזר, לחש לה הרופא בהתרגשות רבה: “אנא, ציפי! צלצלי למספר זה ותשמעי את קולה.”
הסתכלה בו ציפי ארוכות ולבסוף ניגשה לטלפון, הרימה את השפופרת וחייגה בזהירות את שש הספרות שבפתק. מתוך השפופרת נשמע קול דק: פה מדברת תהילה. ערב טוב, ציפי, מה שלומך?"
ציפי היתה כה נדהמת ונבוכה, שהשפופרת נפלה מידה. לא יאומן! תהילה שלה מדברת.. לאחר שנרגעה קצת, חייגה שוב את הספרות ושוב שמעה את קולה הדק של תהילה: "למה טרקת את הטלפון? הן אני רוצה לדבר עם חברתי ציפי.. האם את זאת?
“אבל, – גמגמה ציפי –, האמת הדבר? את באמת תהילה?”
“בטח! – השיבה תהילה –, תמיד קראו לי כך ואני עכשיו גדולה ממש כמוך.”
יופי! – צהלה ציפי –, אז שובי הביתה אלי. נעשה לך מסיבה עם תה ועוגות וממתקים וגלידה.. כל מה שתרצי.. אני אזמין חברים וחברות ויהיה כיף."
“לא! – ענתה תהילה –, לצערי עוד מוקדם עדין לשובי אליך. עלי עוד קצת לצמוח והרופא לא גמר עדין את כל התיקונים. עד שלא יגמור אותם, לא אהיה יפה כבובה. אין הוא מסכים שנתראה כבר עכשיו.”
“נורא חבל! – נאנחה ציפי –, אבל.. האם אוכל לדבר איתך בטלפון כל יום?”
“ודאי! – השיבה תהילה –, אבל לא בשעות שאני ישנה. חייבת אני להחלים אחר כל הניתוחים והרופא הטוב צוה עלי לנוח ולישון הרבה, כדי שאחלים מהר, ושנוכל להתראות, לשחק יחד ואולי אפילו ללכת וללמוד באותו בית ספר.”
“נהדר! – קראה ציפי –, נוחי! נוחי כמה שתרצי! אני אתאזר בסבלנות עד שנוכל להיפגש.”
שוחחה ציפי עם תהילה שלה יום יום בטלפון וסיפרה לה על כל הקורה בבית הספר. לא.. היא לא הולכת לטייל לגן, כי משעמם לה ללכת לבד. היא גם לא אוכלת ממתקים, כי היא חוסכת כולם למסיבה שתערוך. תהילה סיפרה לציפי, איך היא מחלימה ושכבר קרב הזמן, בו יוכלו לראות זו את זו ולבלות יחד.
סוף סוף הגיע היום המיוחל. ציפי באה עם זר פרחים גדול, שלקטה בשדה לכבוד הפגישה. הרופא הכניסה בחגיגיות לחדרו ושם ישבה על כסא ילדה חוורת, זהובת שיער ובעלת עיני תכלת. הילדה קפצה ממקומה, ניגשה לציפי, נשקה לה על לחייה ואמרה בשמחה: “סוף סוף נוכל להתידד ולשחק יחד.”
"אז בואי אלי הביתה והישארי עמדי לעולם – התחננה ציפי.
"לא! לא אוכל! – השיבה לה תהילה –, הן רואה את, שאני עדין חוורת וחלשה והרופא חייב לטפל בי עוד זמן רב עד שאחלים לגמרי. לעת עתה, נוכל לצאת ולטייל יחד בגן, להסתכל בחלונות ראווה, לקנות ולאכול גלידה וממתקים. את אלה מזמן לא אכלתי..
“טוב! – נאנחה ציפי –, חבל מאוד, שלא נוכל לגור יחד. הן אני רוצה אותך לחברה לתמיד.. אני כה בודדה.. כל הלילות אני חולמת עליך. כה עצוב לי..”
“חברות נוכל להיות – אמרה תהילה – אפילו אם נגור כל אחת בביתה. אחר השעורים וארוחת הצהרים, נוכל להיפגש בחוץ ולבלות בשמש ובחום. זה דרוש מאוד לבריאותי וגם יעזור לי להחלים מהר.”
הרופא שמח לידידות זאת. תהילה הלכה והבריאה מיום ליום. עד שביום אחד, הזמין הרופא את שתי הילדות אליו לביתו ושם גילה לציפי הנדהמת את כל הסוד.
ראשית –.. תהילה אינה בובה כלל. היא בתו. גם היא בת יחידה ותמיד התאוננה, שאין לה עם מי לשחק. לכן, צץ בראשו רעיון להפגיש את שתי הילדות. אולי.. אולי.. תהיינה חברות טובות, תאהבנה זו את זאת ושתיהן תהיינה מאושרות. בינתים, חלתה בתו תהילה במחלה קשה ושכבה בודדה ימים ארוכים במיטתה, באין לה עם מי לשוחח, כי הרופא היה טרוד מאוד בחוליו וגם אשתו עבדה כאחות בבית חולים והיתה חוזרת בשעה מאוחרת מעבודתה.
בדיוק באותו זמן, שציפי באה אליו עם בקשתה המשונה, קמה תהילה ממיטתה. היא היתה עדין חלשה מאוד ממחלתה הממושכת, חיוורת כולה והשתעממה מאוד. לכן, כאשר הרופא סיפר לה על בקשתה של ציפי, עלה הרעיון בראשה, שהיא יכולה לשחק את התפקיד של הבובה תהילה וזה לבטח יהיה משעשע מאוד. כדי לא לפגוע בילדה רגשנית, כציפי, החליטו האב והבת לרקום סיפור פלאים, שיתקבל על דעתה של ציפי הפיקחת, כסיפור אמיתי. כאות ידידות ראשון, שלחה תהילה לציפי את בובתה, שחורת השערות, כדי לראות איך היא תתקבל על ידי ציפי. כפי שחזו מראש, לא הסתפקה ציפי בבובה החדשה, אם כי לא חשדה בכלום, ובאה שוב לרופא והפעם, עם בקשה שיחייה את תהילה. כל שיחות הטלפון והטיולים הרבים שטיילו יחד, סייעו לתהילה רבות, כי הן לא יכלה, במצב של חולשה, לטייל לבדה וגם לא היה מי שילווה אותה בטיוליה. גם היא היתה מאוד מעוצבנת לקראת הפגישה הראשונה, כי חששה, פן לא תמצא חן בעיני ציפי, שעליה סיפר לה אביה רבות ושיבח תמיד את פיקחותה ואומץ ליבה. כעת, שמחה תהילה שסוף סוף נפגשו, כי למעשה לא נעמה לה כל התחבולה. היא לא ידעה איך תקבל ציפי את האמת ואם לא תכעס עליה. היא מקוה בכל לב, שאכן ציפי תסלח לה על התחבולה ותסכים להיות חברתה.
הרופא הסתכל בציפי בעינים מלאות תחנונים ובקשת סליחה. ציפי נפלה על צוארו, הודתה לו בנשיקות רבות ואחר כך חיבקה את תהילה חזק חזק, אחזה בידה ושתיהן יצאו לטייל כשתי בובות יפות להפליא.