לוגו
ציפי וגולית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הסיפרתי לכם כבר על ציפי: זאת הילדה בעלת צמות שחורות ושתי עיני שקדים? ילדות רבות דומות לה. שחרחרות, שובבות, מרושלות קצת בבגדיהן וחייכניות. אבל, לא בדיוק כמוה. ציפי היתה ילדה, שכולם אהבוה, כי מעולם לא רבה עם אף אחד מהילדים. אם יצא לה להתעקש אי פעם, הרי זה משום שיצאה להגן על מישהו או שהאמינה, שהיא צודקת. אם היא צודקת, אין היא מוכנה לוותר לאף אחד ויודעת לעמוד על שלה.

ציפי היתה ילדה אמיצה. יצא לה לעתים להילחם בילדים גדולים ממנה בהרבה ובמיוחד, כאשר הציקו לקטנים מהם וחלשים מהם. משכו בצמות של הבנות או שפכו דיו על ספרים ומחברות חבריהם לכיתה. ציפי לא עשתה מעצמה שופט לכל ריב וגם לא אהבה, שיבואו להתלונן בפניה על כל שטות. בכל לא חיבבה מלשינים, ילדים מפונקים או סתם פרחחים.

עיניה החומות ראו את הכל וזכרון טוב היה לה. היא ידעה פני כל ילד לטוב ולרע והילדים חששו מפניה יותר מאשר מפני מוריהם, כי היתה מוכיחה אותם על מעשיהם הרעים לפני כל הכיתה. איזה ילד יאהב, שיידבק בו שם של ילד משתולל, רשע או טרדן, אפילו כשמתחשק לו להרע. בסופו של דבר, לא התחמק אף אחד מהם מעונש מידי ציפי. לא במכות, לא בצביטה ואפילו לא בגערה הענישה אותם. די היה במבט חמור בעיניה, כדי שהילד יבקש סליחה ויבטיח להתנהג כראוי. אם המשיך להשתולל, היתה פשוט מסרבת לדבר אתו. היה זה עונש חמור, כי כולם התרחקו ממנו והתנכרו לו. האם נסיתם פעם לעמוד בודד בכיתה, כשאף חבר אינו פונה אליכם, אינו משתף אותכם במשחק ואננו מתלווה אליכם בשעת יציאה מבית הספר עם גמר הלימודים?

המורים כבדו אותה מאוד. הם ניבאו לה עתיד של מורה מצויינת. אבל ציפי צחקה לדבריהם והיתה משיבה להם, שכאשר תגדל, תהיה עורכת דין, כדי שתוכל לעזור ולהגן על המסכנים והחלשים.

כמובן, שהיא חיבבה ילדים ערים, עליזים ובעלי המצאות ורעיונות. ביניהם היה ילד אחד שנקרא לו, כפי שקראוהו בביתו – הינו “שמיני”. כנוי זה דבק בו על כי היה בן למשפחה מרובת ילדים ובדיוק השמיני בהם והצעיר ביותר. יושב לו שמיני בסוף השולחן הארוך שבחדר האוכל של הוריו, האחרון בתור, וכה קטן, שבקושי מבצבץ ראשו מעל לשולחן ומחכה בסבלנות, שהאוכל יגיע אליו. שמיני הנהו ילד מנומס ולא יעלה על דעתו לקפוץ ממקומו בשעת סעודה. אבל, לרוב, כשהמגש עובר את כל הדרך הארוכה, נעלם האוכל ונזלל ושמיני נשאר רעב. אלמלא אמו, שראתה את הנעשה וגערה בילדיה, היה שמיני רזה עוד יותר. גם עתה רזה הוא כמקל או כאותו דחליל ששמים בשדות למטרת הפחדת הצפרים.

עם זה, היה שמיני ילד עליז, בעל אפון קטן המציץ למעלה וזוג עינים כחולות, כמו מי הים ביום נאה. הוא גם אהב לתכנן איך לבדר את חבריו מבלי לגרום להם צער כלשהו. הוא היה גם בן סודן של ציפי וחברתה – תהילה ונשבע להן, שישמור עליהן מכל רע. שתי הילדות ידעו תמיד להסתדר מצויין גם ללא עזרת הזאטוט העליז, אבל העמידו פנים, כאילו הן מזדקקות לעזרתו, כדי להסב לו נחת רוח.

אם בכל זאת.. ייתכן ש.. אולי כדאי להן, שישמור עליהן, הרי זה אך ורק בגלל ילד אחד מהכיתה, ששמו האמיתי היה – יוסי, אלא שנקרא בפי כל – “גולית”. לשם זה זכה בגלל גבהו הרב. היה זה ילד בריא בשר וחזק, לא חכם ביותר ותלמיד די גרוע. נוסף לזאת, היה יורד לחיי קטנים וחלשים ממנו, מושך בשערותיהם, מפילם על הרצפה, קורע את ספריהם וילקוטיהם ובעיקר, גוזל מהם וזולל את הכריכים, שהביאו אתם לבית הספר. אם לא היו משתפים אותו במשחק או באירוע כלשהו, היה מפריע לכולם, משבית את שמחתם, מתגרה בהם ומראה לכולם את נחת זרועו. כל זה עשה, כדי שידעו כולם, שהוא החזק והגיבור בכיתה, שייכנעו בפניו כמפני גולית הפלישתי. במקום לבקש, היה לוקח הכל ללא רשות ועוד היה מלקה את המתלונן. כזה מין ילד היה.

כמובן, שקל היה לשים קץ למעשיו הרעים, אילו רק הלשינו עליו בפני המורים או מנהל בית הספר. אין כל ספק, שהיה בא על עונשו ודוקא עונש חמור. אלא, כידוע, אסרה ציפי על הלשנה והילדים כבדו את רצונה. הסתודדה ציפי עם שמיני בשעת שובם הביתה ותכננו יחד איך להתגבר על בריון חזק וגבוה כגולית וללמדו לקח שיזכור אותו כל ימיו. אפילו אם יתנפלו עליו כולם ביחד, ספק, אם יצליחו לנצחו. לגעור בו אין כל טעם, כי אזניו אטומות לשמוע, מה שלא ערב לו. לכן, יש להערים עליו, כפי שהערים דוד המלך על הענק הפלישתי.

ראשית כל, הוחלט על תכנית, בה ישתתפו בנות בלבד, כדי לבייש את גולית. לא היה דבר זה פשוט כלל וכלל, כי גולית לא דיבר וגם לא שיחק עם ילדות, באומרו, שחלשות הן מדי לעומת גבורתו הרבה ושהן צווחניות וצרחניות כלהקת תרנגולות הודו. וכי מה יצא לו מזה, שינצח בת? רק צחוק יעשה מעצמו.

יום אחד, הביאה ציפי לכיתה עוגה גדולה. היא הכריזה בחגיגיות, שזאת עוגה שנאפתה לכבוד יום הולדתה ושהיא תחלק פרוסה פרוסה לכל ילד, פרט לגולית, שאינו ראוי להשתתף אתם בשמחה ושאין בדעתה להזמינו אפילו.

כאשר שמע זאת גולית, בערה כאש חמתו. הוא חטף את העוגה מידי ציפי ותקע בה את כל שיניו.

מה, שלא היה ידוע לגברתן, הוא – שהעוגה היתה עשויה מפלסטיק דביק וכאשר נתמלא פיו, דבקו שיניו ולשונו בעוגה. כל מאמציו להשתחרר ממנה עלו בתוהו ובהיות פיו סתום, לא יכול היה לצעוק לעזרה. רק ידיו התנועעו בלי הרף והוא התרוצץ בכיתה, כשהעוגה דבוקה לפרצופו, כחתול שקשרו מחבת לזנבו.

רק לאחר שכל ילדי בית הספר באו בריצה, כדי לראות במפלת גולית האגדתי, ריחמה עליו ציפי. הביאה אותו לאחות בית הספר, ששטפה ורחצה, רחצה ושטפה, כשכל הכיתה עוזרת לה בטפיחות חזקות על גבו של גולית. סוף סוף נחלצו שיניו ולשונו מהגומי הדביק והוא נאנח לרווחה.

וראה, זה פלא! גולית או יוסי, איך שתקראו לו, לא העז להתלונן. הוא ידע, שרק גרגרנותו וחוצפתו הביאו עליו את כל הצרות הללו. הן איש לא הזמינו מלאכול מהעוגה והוא חטף אותה במטרה לזלול אותה כולה בעצמו. וזאת ציפי, במקום לכעוס עליו, עוד ריחמה עליו ועזרה לו להשתחרר מהדבק. אפילו שמיני הקטן, שלא אחת בעט בו גולית והפילו ארצה, החזיק את קערת מי השטיפה, כדי שלא יישפכו מימיה.

פלא גורר פלא. גולית חדל להשתמש בכוחו כדי להשיג משהו והחל לבקש כילד טוב. ילדים קטנים, שכרגיל חיפשו מחסה מאלימותו, החלו לפנות אליו בשעת מצוקה וזה שמח אותו מאוד. זמן רב עבר עד שמבטה של ציפי חלף על פניו. מבט של שביעת רצון ונחת ומלווה בקורטוב של חיוך. היה זה הרגע המאושר ביותר בחייו. הוא עוד יזכה להיות חברן של ציפי ותהילה. רק חכו ותראו!