לוגו
על דודים וערבים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשבאו הראשונים לארץ, מה ידעו עליה? שיש בה קברות האבות, שהיא ארץ תקוותנו, שחם בה מאוד, שהיא ארץ אסייתית נחשלת, שיש בה יתושים, ויש עזובה, וגם יש ערבים.

הערבים היו חלק מהנוף הישן, חלק מהווי המזרח, חלק מתרבות ילידית וחלק מן הממלכה התורכית המושחתת. לא שום דבר שצריך להביא בחשבון, לא שום דבר שיכול להועיל או להזיק, פשוט, חלק מנוף ישן ונחשל.

כעבור כמה שנים, לאחר שידעו יותר, ידעו שיש כל מיני ערבים, שיש סביבם ערבים כפריים, פרימיטיביים כאלה שעובדים יפה ביום וגונבים יפה בלילה, שיש ערבים נוצרים בערים, והם יותר אירופיים, סוחרים דוברי לשונות וגם מוכרי קרקעות, וגם ידעו על הבדווים, שבאו ישר מאוהלי אברהם אבינו ודהרו על הסוסות האצילות, כמו בסיפורי האינדיאנים או הטטארים ושאר הפראים האצילים שבספרים.

כל כולם של הערבים בסוף המאה הקודמת [בארץ] לא עלה על כחצי מיליון נפש, מרוכזים בכמה ערים קטנות, בכפרי גב ההר, בשפלה הפנימית ובגליל. הראשונים היו חלק ממה שהיה שם תמיד כמעט בלי שינוי, קטע מוזנח מן האימפריה המוזנחת, קטע ממשטר מושחת ועצלני, קטע מאיזו תרבות בלתי מוכרת להם, קטע מן הנחשלות ומן השיממון הנואש מהשתנות, ובעיקר היו הם רחוק־רחוק מביתם שבלב יערות רוסיה ושונה שונה מחלומות הנעורים ליד נהרותיה המוצלים.

מהר מאוד נכנסו הערבים אל תוך מסגרת חיי המושבות של אז: כפועלים, כיודעי חקלאות, כשומרים, וגם כחלק מן התפאורה היום־יומית, שביום הייתה עמוסה תנועת הלוך ושוב של קיימי־האור, ובלילה היתה מתפרקת לשתי מובלעות של בלועי־חושך. לחושך מאוים מכאן, ולחושך מאיים מכאן. אלה נסגרו בבתיהם מפני אוקיינוס החושך ומפני הזרות המקיפה, ואלה היו מרוחקים להם בכפרים שלהם שמעבר מזה לאוקיינוס החושך, וכך היתה הסביבה הקטנה והחדשה של המושבה בלועה בתוך מרחבי הסביבה הישנה הענקית, וכל אחת מהן הצמיחה לפי דרכה שני גרעינים שונים של שני עמים.

אם תורשה לי כעת נימה פרטית, אספר לכם על שני דודים שהיו לי, דור אחד מצד אבי ושמו משה סמילנסקי, ודוד אחד מצד אימי ושמו יוסף וייץ. כל אחד מהם היה מעורב לפי עיסוקיו בהוויה הערבית ופעיל בתולדות גרעין היחסים שבין היהודים לערבים. משה סמילנסקי בן העלייה הראשונה היה איכר, סופר ואיש ציבור מן הימין, לפי מושגינו היום, ויוסף וייץ היה פועל מן העלייה השניה, סופר ולימים מראשי “הקרן הקיימת” ומן השמאל, לפי אותם המושגים.

משה סמילנסקי העסיק בפרדסו פועלים יהודים וערבים לפי העיקרון, שלעולם יישבו כאן שני עמים, ולשניהם זכות שווה לעבודה ובסיס שווה לקיום יחד. הוא דיבר ערבית, היה מעורב ביניהם, כותב עליהם סיפורים רומנטיים בכינויו “חווג’א מוסא”, הוא קנה מהם אדמות ונטע פרדסים, ובסוף חייו גם היה חבר ב“ברית שלום”, שותף לבובר, למאגנס ולאחרים, שביקשו להגיע לכלל הבנה עם הערבים ולידי הסכמה משותפת ליצור “קיום יחד” כשכנים טובים, לאחר שתושג פשרה עם ויתורים משני הצדדים, ובקצרה, כאילו היה “שמאלני” גמור, לפי מושגינו היום.

דודי השני, יוסף וייץ, פועל בכרמים, שומר בכרמים, ונוטע כרמים ביהודה ובגליל, היה מגדולי קוני הקרקעות, ובלשון הימים ההם היה מ“גואלי האדמה” מידי הערבים, ולא עוד, אלא שגם הוכיח, כי רכישות אלו לא נישלו אף לא ערבי אחד מעל אדמתו, ושעד סוף שנות השלושים לא נושלו יותר משש מאות פלאחים, נקובי שמותיהם, וגם אלה לא בלי פיצוים ולא בלי סיוע ליישובם מחדש. וגם לאחר “הספר הלבן” טרח והוסיף וקנה עוד קרקעות על־ידי עיסקות מסובכות של “ריכוז משבצות” והמשיך בכך עד עצם מלחמת־העצמאות, שפתאום שחררה את היהודים מן הצורך לקנות אדמה, והאדמה ניתנה בשפע כזה שהיתה יותר אדמה ממתיישבים. בשנותיו האחרונות, כראש מינהל מקרקעי ישראל, וכנוטע הגדול מכולם של יערות האורן על הרי ישראל, נמלך בדעתו והציע סוג של “העברה” של ערבים מהארץ לארצות ערב, לפי הסכמים וכשותפים במאמץ בינלאומי למימון הפעולה, באופן שלפי מושגינו היום הפך והיה ל“ימני”.

הנה לפניכם שני דודים, ושתי דרכים, וביניהם כל תולדות השאלה הפלשתינאית במאה השנים האלה, מאה שנות התלבטויות, וגישושים לפתרונה. הדוד האחד האמין, כי אפשר ששני עמים יחיו כאן זה עם זה כשני שכנים טובים ובסימביוזה של תועלת הדדית, חברתית, כלכלית ותרבותית; והדוד השני לא האמין כי אפשר לשני העמים לחיות יחד על פיסת אדמה זו, מפני שחיים כאלה רק יהפכו לקללה שאין לה תקנה אלא בהפרדה, ושלפיכך, מתוך הסכמה וסיוע, צריכים הערבים לפנות מקומם ולתת לכל טבע לאומי לחיות בנפרד לפי דרכו ולפי אמונתו.

שניהם היו רומנטיקנים כשם ששניהם היו רציונאליסטים. שניהם היו אנשי עבודה, חקלאים כאילו מבטן ומלידה, שניהם היו נוהגים ואוספים אדמה בין אצבעותיהם וממוללים אותה לאט, ומריחים בה, וטועמים בקצה הלשון, וגם נושמים אותה, לפני שהיו נאנחים ומנערים ומוחים כף בכף, שניהם אוהבי עמם, שניהם אוהבי ארצם, שניהם הומניסטים לפי הכרתם. משה סמילנסקי בא לפני מאה שנה ישר לביצות חדרה מצועפות המוות, בכיסו זה התנ“ך ובכיסו זה טולסטוי, זה אמר לו לאן ללכת, וזה אמר לו מה לעשות. יוסף וייץ בא לארץ לפני שמונים שנה, ישר לכרמי רחובות העסיסיים, בכיסו זה התנ”ך ובכיסו זה חוברת הפועל הצעיר, שעל שערה הצהירה באותיות רש"י “הפרוגרמה”, שאין עבודה בעולם שהפועל העברי לא יהיה מוכן לעשות, ושכבר ממחרת בואו נתגלה שהוא אמן המזמרה ונגן המעדר. שניהם היו אנשי ספר, ושניהם היו כותבים חרוצים, זה עבד כל הימים בפרדסו וכתב כל הלילות סיפורי ערבים, סיפורי ראשונים ומאמרי תוכחה על שאלות היום, כשאחד־העם מימינו והשכל־הישר שלו משמאלו, וזה בצד זה עבדו אצלו יהודים וערבים, מפני שזה טבע הארץ הזו, ששני עמים יהיו חיים בה שווי־זכויות – וזה עבד כל הימים בייעור וכתב כל הלילות מחקרי מטעים (התמר, הגפן, החרוב, ושאר עצי היער) ותכניות לפיתוח אדמת עם עני, ואם אמנם יש בארץ הרים נטועי אורנים, הרי זה הוא – וגם תוכחות לעבודת יושר כתב, לניצול כוחו של כל דונם עד מרום כוחו, בתכנון מתקדם, בעבודה עברית בלבד, נפרדת מעבודת זרים.

שניהם למען האמת, נדהמו מהקמת המדינה, שכאילו באה עליהם קודם זמנה. שניהם הכירו במדינה דה פאקטו אבל לא כל כך דה יורה. משה סמילנסקי לא היה בטוח אם טוב שהאנגלים יעזבו את הארץ ויפילו עלינו מעמס בטחון וממשל שלא לפי כוחנו – ויוסף וייץ חשש שיותר מדי אדמה פנויה תעביר אותנו על מידותינו, ושרשלנות, בזבוז ונטישת ערכי עבודת האדמה יהיו בעוכרינו.

שניהם, בסוף חייהם, היו אנשים עצובים. זה עצוב מפני שהשלום אינו נעשה בכל המרץ הנדרש, וזה מפני שהעיר והתעשייה הולכים להשחית את ברכת האדמה. זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ונדחית כפתרון בדרך ההסכמה ההדדית, זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ומחמירה ונראה שאין לה שום פתרון של יחד.

וכך, בין שני הדודים המייסדים, זה שהחל מימין וגמר משמאל, וזה שהתחיל משמאל וגמר מימין, לפי מושגינו, כמובן, ולא לפי מושגיהם, עומד כעת העני ממעש הניצב לפניכם, בסוף מאה שנות אי־פתרון, מאה שנות דעות חלוקות, מאה שנות גישושים שעד עתה לא הולידו הרבה, ומאה שנות דם, מוות ושנאה, כשהשמאל הולך ומפסיד עמדות בדעת־הקהל והימין הולך ומתחזק, בין על־ידי שזוכה בהסכמה עממית ובין אם על־ידי שזוכה ומלאכתו נעשית בידי מאורעות מזרח־תיכוניים, שגורפים את דעת־הקהל ימינה וסוחפים את בטחונו העצמי של השמאל הנאבק בה, כשגם האינתיפדה הסתבכה ועומדת כעת על פרשת דרכים, וגם הנסיונות לברוח מהכרעה הגיעו לסוף תימרוניהם מבזבזי הזמן – כך, שהברירה שנשארה היא או קבלת־דין דעת־הקהל העולמית או קבלת המשך הבריחה משום הכרעה. הפלשתינאים מכאן והישראלים מכאן כבר שחוקים ומותשים ממשחקי אין־המוצא בסימטת האלימות כמו בסימטת ההתלבטות, וכולם כאילו ממתינים למשהו שיקרה אי כך, לפני שיעלה המסך על המערכה הבאה.

באופן שמה שיכול כעת צאצא שני הדודים להציע, כשלוחצים עליו לגלות כאן מה דעתו – אינו אלא דעה שתישמע חד־צדדית לגמרי. לאמור, שהשאלה הפלשתינאית, בעיניו, כלל איננה שאלה ערבית אלא היא כולה שאלה יהודית, ובפירוש: השאלה הפלשתינאית היא שאלה יהודית. ולאחרונה גם הגדיר, הדובר אתכם, את השאלה הפלשתינאית כ“דבשת שעל גב היהודי”. דבשת שעליו למצוא כעת איך להיפטר ממנה.

מפני שאסור ליהודים להיות כובשים; ומפני שעליהם הדבר לעשות כדי להשתחרר מן הכיבוש ולהפסיק להיות כובשים, ומפני שהיהודים כעם של כובשים חורצים על עצמם את כליית היהודים. ועד כדי כך. ומפני שלא שום אויב חיצוני יוכל ליהודים, אלא הכיבוש הוא האויב שיוכל לנצחם. ושזה עיסקם לחדול מהיות כובשים, וזה עיסקם גם בלי כל מחאות הנכבשים ולפני כל מאבקם האלים והפוליטי להשיג שחרור. ועד שהעולם לוחץ עלינו לגמור את הסכסוך, ועד שהעולם הערבי לא חדל מהתארגן גם כדי לשים קץ גם לכיבוש וגם לכובשים הציוניים, זו חובתגו – כיהודים, וכציונים – לקחת ולגמור את היותנו כובשי עם אחר.

החובה לגמור את הכיבוש בדרך מן הדרכים, ומהר ככל הניתן, אינה רק מסקנת שיקול מדיני, ולא רק בטחוני. ולא רק חברתי־כלכלי – אלא כבדה מכל אלה היא מסקנת החובה לזהות היהודית שלנו, כלומר חובה מוסרית. אני יודע כמותכם, שהשיקול המוסרי הוא הקל שבשיקולים והאחרון שבחישובים – ואף־על־פי־כן הוא הכבד שבכולם והמכריע מכולם.

אני יודע כי שעה שמחשבים את סדר הכוחות של הצבאות ומזכירים נוסף על כוחות הצבא גם הכוחות הכלכליים, החברתיים והמדיניים – את הכוח המוסרי לעולם לא מחשבים, מפני שהוא נשמע לא רציני, מליצי כזה, ילדותי כזה, שמקומו רק בנאומים ולא במעשים, והוא לגמרי חסר משקל בעולם הזה – ואף־על־פי־כן, תמיד מתברר, כי הוא הראשון מכולם והוא החזק מכולם והוא הכוח המכריע לבסוף מכולם, ואל תחשבו שירדתי מדעתי או אני תמים וערטילאי ותלוש – אם אזכיר לכם שדווקא המוסרי הוא המכריע לבסוף מכל הכוחות שבזירה, כמובן, לא כשהוא בא לבדו, אבל תמיד בין כל צירופי הכוחות שניצחו במערכה הוא היה המכריע.

והיסטוריונים שביניכם תמהים אולי או מחייכים. ועם־זה, המוסרי, גם כשאינו יוצר דברים הוא שבלעדיו כל הדברים שנוצרו נופלים. וכשמתפזר עשן הקרבות, ולאחר שספרו את האבידות, מוצאים תמיד, שמה שהשיגו בדרך לא מוסרית לא מתקיים. ואינני בודה דברים, ואין גם צורך למנות את הדוגמאות, איך כוחות אדירים וחסרי מעצורים, לאחר שהשתוללו באין מכלים דבר, בכל שנות המאה הנוראה הזו שאנו חיים בה, הגיעו לבסוף למקום שהכול נשמט מידיהם. וזה לא היה באגדות או רחוק מכאן או קודם לזמן שאנחנו זוכרים, אלא ממש בזמן שאנחנו כולנו כאן קורבנותיו וגם יורשיו. ואין זו מעשייה שהכובש, ויהיו ניצחונותיו גדולים ככל שיהיו, כלום לא נישאר בידיו, בין אם היה אדיר הצבאות ואימפריה אדירה, ובין אם רק היה שכן אחד שרצח את שכנו. הקול העתיק שבעולם תמיד קם אז ואוחז בו, תופס ושואל ללא מיפלט: אי הבל אחיך? והבל, שכאילו כבר הושמד – הינהו כאן, חי וקיים ותובע את זכותו.

עם שמחזיק עם אחר בכוח לא יחזיק לאורך ימים, ולא עוד אלא שיפסיד את חזקתו, וכמעט גם את עצמו יפסיד. זה חזר תמיד וחוזר תמיד. ומי שלא היה חכם להפסיק להחזיק מקודם, יפסיק להחזיק לבסוף בתנאים גרועים יותר ובתשלומים כבדים יותר. זה, כמובן, איננו חוק, אבל זה מה שחוזר וקורה בפועל.

כי הכיבוש איננו ממית את הנכבש, אלא את הכובש, כדרך שהסרטן ממית את הגוף החי. ומה שנראה בהתחלה כאפשרות אפשרית, וכאילו אפשר וניתן להחזיק בעם אחר בצווארו ולהחליט בשבילו על עתידו ולנצל הזדמנות קלה לשלול שלל של אדמות ושל פועלים ושל כוח – נופל פתאום על ראש הכובש כבד מעופרת, וכל הקרקע נשמטת מתחת רגליו.

השאלת הפלשתינאית אינה אפוא אלא השאלה היהודית. והיא שאלת היהודים, ושאלת היהדות. ובמקום להוסיף ולברוח מפניה – צריך לעצור, להפוך פנים אליה, לפנות ולהביט בה. מפני שלפתור לא נכון את השאלה הפלשתינאית – זה לא לפתור את שאלת היהודים ואת שאלת היהדות, וזה ממש להפקיר את עתיד היהודים ואת עתיד היהדות.


דבר (כד טבת תשנ"א 1990 21.12.1990): 13; 17

בתוך: “מרדכי מרטין בובר במבחן הזמן”, הוצאת מאגנס 1992