מתהלך בארץ אחד עבה־עורף ומגלגל גללי [מיל]ים: לגרש לגרש, לגרש מאה, לגרש אלף, [לגר]ש את כולם.

[ד]ם יהודי! – הוא גולל גללי מלים – דם יהודי! [ח]יילים יהודים בלבנון, דם יהודי, דם יהודי.

[ל]גרש, לגרש! – מדקלם מצח־הנחושה – שלא [ישפ]ך דם יהודי! דם יהודי!

כבוד תורתנו

[הרו]צח מחברון שוחרר ונישא על כתפי חסידיו

[שומ]רי דת ישראל יצאו בריקוד

[או]ר תורת ישראל עליהם זרח

[האס]פנים הייחודים אוספים שלל

[הרו]צח החרדי רוקד במקהלות יה

[שונ]אי ישראל זוכים ומלאכת ביזוי היהדות

[נעשית] על־ידי צדיקים.

לא יתנו לו

יובל נאמן מצהיר כי צריך לגרש אלף ערבים כדי שיהיה שקט בארץ.

יובל נאמן לא ישוכנע לעולם כי השקפתו טעות ומסקנותיו אסון.

אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות לא תסור מעליו איוולתו.

יובל נאמן אינו אוויל. הוא חצוי לשניים. חציו שבמדע מתוקן, חציו שבאנושות משובש.

אבל את זה הוא צריך לדעת בשני חצאיו, יש בארץ יהודים רבים שלא יתנו לו. וביום שילכו לעשות כעצתו תפרוץ בארץ מלחמת אחים. ויצטרך לגרש דרך חומות יהודים.

אדם מולך

מאה אלף בני־אדם נהרגו במלחמת המפרץ. זה ששלח אותם שרד. איך זה להיות מי ששלח מאה אלף למות בשבילו? איך זה להיות אדם שמאה אלף מתים בשבילו?

מה חושב על עצמו אדם מולך? מה חושב המולך על בני האדם? מה חושבים הנותרים בחיים עליו? האם ככה זה העולם, בעיניהם, ואין מה לעשות?

האם רק מפחד מפניו קיבלו עליהם למות לשמו? או אולי יש גם כאלה שהעולם יותר יפה בעיניהם כשיש מעליהם אדם כזה שטוב למות בעדו?

האם מעולם לא שמענו שטוב למות בעד מלכנו, בעד משיחנו, בעד עפר קדוש, בעד הר־הבית? מעולם לא היו סמלים שכבוד היה למות בעדם, מעולם לא היו סיסמאות שהיו שוות יותר ממוות, וגם יותר מהרבה מוות?

כי מה אנחנו בסך־הכל אם לא קצת אשפת היסטוריה?

יזהר סמילנסקי

דבר (כ ניסן תשנ"א 4.4.1991): 13