לוגו
"חומה של זכוכית"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המשל “בחומה של זכוכית” שהמשיל חיים ארלוזורוב לפני עשר שנים, לשם הסברת המצב הפוליטי שאנו נתונים בו – מקבל בימים הנוראים שעוברים עלינו עתה, את משמעותו המלאה והאמיתית. יותר מאשר בכל פרשת ההתאבקות המדינית הממושכת שלנו מזדקרת לעינינו עתה חומה זו, על כל הפרובלימטיקה המסובכת שלה, אשר צמחה כחיץ בין ההתחייבות הפוליטית בעלת ערבות בין־לאומית לגבי הבית הלאומי העברי ובין הפקידות האדמיניסטרטיבית המדשדשת ברוטינה הנוקשה שלה, שלא הסתגלה עוד ואינה נוטה גם להסתגל לתפקידים המיוחדים שמוטלים עליה בארץ זו, אשר סותרים את הרוטינה הזאת ומחייבים אותה לנקוט בקו של התנגדות קשה יותר מזה שהיא רגילה ללכת בו בכל מקום שיד הממשל שלה מגעת.

במאמריו ובהרצאותיו, בדיונים המרובים במוסדות המפלגה ובמוסדות ההסתדרות הציונית ניסה, ארלוזורוב תמיד לחדור לתוך השאלות הפוליטיות חדירה ביקרתית ובוחנת. מתוך צירופן וסיכומן של העובדות בנסיון הממושך שלנו עם הפקידות הארץ־ישראלית, עם הנציבים העליונים השונים, ומתוך ניתוח הסימנים שחוזרים ונשנים הוא הסיק את המסקנה שלא היחס הפּרינציפּיוני אל הבית הלאומי הוא הקובע את דרכה ואת התנהגותה של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית ולא הוא אשר יוצר לנו מפקידה לפקידה את הקשיים העצומים, כי אם אותה הערבוביה שהבית הלאומי היהודי מכניס לתוך הקונספציה הפשוטה ווהחלקה של פקידות זו, ולתוך תפיסתה הבלתי מורכבת את התפקידים הקולוניאליים שהיא מתחנכת לקראתם מימים ימימה. השלטון הקולוניאלי הבריטי, שידע ויודע בכל מקום רק שני גורמים: את “האדם הלבן”, את האדון הבריטי השליט והמפקד, את הקולוניזטור, שנושא את תרבותו ואת הציבילזציה שלו לארץ נחשלת, ואת ה“יליד המקום”, שעמו הוא נאבק כל הימים כדי לכפות עליו את שלטונו ופקודתו וממנו הוא דורש עפ"י דרכו הכרת טובה על מתת התרבות שהוא מעניק לו – שלטון זה נפגש כאן בארץ עם גורם שלישי, המפריע בעד התגבשותם של אותם היחסים הפשוטים בין שני הגורמים הנזכרים. היהודי ששב לציון אינו “יליד המקום”, הוא הנהו עוד “אדם לבן”, מין דמות משנה; הוא איננו אמנם שליט ומפקד מבחינה מדינית כמו הבריטי, אבל כמוהו הוא מופיע כקולוניזטור, עצמאי ובלתי תלוי לגמרי במחינה תרבותית וציביליזציונית, משכיל וגאה, בעל איניציאטיבה ושאיפה של התפשטות, דוחף ומניע את גלגל ההתפתחות בטימפּו יותר מהיר מפכי שנראה הדבר לרצוי בעיני השליט, אומר להיות אדון שני, מתחרה, משנה ומקדם, ודורש לעצמו זכות שווה, לעתים גם יתרון־זכות, בקביעת דמותה וגורלה של הארץ.

שנים אחרי שנים, בטרם הועמד בראש במחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית וגם אחרי זה, בימים שקטים כמו בימים סוערים, היה ארלוזורוב מטפל בפרשה זו, היה מעורר וחוזר ומעורר אותה וניסה להוכיח כי כאן המקור לכל התסבוכת הקשה שאנו נקלעים בתוכה. שאלת חינוכה של הפקידות הזאת להכרת התפקיד המיוחד שעומד לפניה כאן, שאלת התאמתה מתוך כוונה מכוונת לכך גם בלונדון וגם בירושלים, שאלת היחסים הציבוריים כמו גם היחסים בפרטיים עם הפקידות הזאת וטיפוחם – בזה ראה את אחד המנופים החשובים לשינוי מצבנו הפוליטי לטובה ולהסרת מכשולים רבים מעל דרך מפעלנו.

וצריך להודות על האמת, שלא תמיד התייחסנו להנחותיו של ארלוזורוב ולמסקנותיו בנידון זה במלוא הרצינות הדרושה. לנו היה נראה תמיד שפקיד, גדול כקטן, עושה רק את רצון אדוניו, ואינו נוקף אצבע מלמטה אם לא מכריזים עליו מלמעלה. תפיסת ענינים זו של ארלוזורוב נראתה כפוליטיקה יותר מדי פשוטה, יותר מדי חסרת תעלומות, ומימי הרצל עד עתה הרי התרגלנו לראות את מרכז הענינים המדיניים ב“שערים הגבוהים” דוקא. והנה עתה, לאור המאורעות בארץ, מתייצבת לפנינו פּרובלימה זו מחדש בכל חריפותה. “השערים הגבוהים” מכריזים חזור והכרז אל הלויאליות המלאה לפוליטיקה של הבית הלאומי היהודי – ובה בשעה עצמה, עושים “השערים הנמוכים”, האדמיניסטרציה המקומית, פעולות סוטות מדרך הפוליטיקה הזאת, לעתים גם סותרות ומכוונות להכשלתה.

ישנו, כמובן, פירוש וּולגרי לחזיונות אלה: שכל זה אינו אלא שרשרת ארוכה אחת של מרמה, שקיימת מין קנוניה החל בשני בתי הנבחרים האנגליים, דעת הקהל הבריטית, הפרים־מיניסטר, המיניסטר למושבות, הנציב העליון עד אחרון הפקידים, שהללו ידברו אחת בפה ואחת בלב והללו יכוונו בחשאי את הקו הפוליטי של א“י בניגוד לכל ההודעות וההכרזות החגיגיות האלה. פירוש זה איננו יכול להתקבל על שום דעת פּוליטית רצינית. וככל אשר נרצה לבאר את החזיונות המרגיזים שאנו עדים להם כיום, את התנהגותו המתעתעת של שופט פלוני ושל שוטר אלמוני, את פעולתה המכשילה של מחלקה זו או אחרת במנגנון הממשלתי, את התסבוכת הכללית שנוצרה במידה רבה בגלל ההיסוסים וחוסר מעשים אפקטיביים מצד השלטונות – לא נוכל למצוא ביאור אחר אלא זה, שהקו הפוליטי מלונדון עד לנקודת ביצועו בא”י הולך ומשתבר בעברו דרך פריזמות שונות של רצונות חלקיים, של תפיסות ויחסים נבדלים. ויישורו של הקו הזה, ומניעת השתברותו והסתרסותו – זהו כבשונה של השאלה הפּוליטית במשך כל השנים, וביתר שאת לקראת הימים הבאים.

ההנחה בדבר מרמה וקנוניה כללית נגדנו, סותמת לפנינו כל דרך לפעולה מדינית תכליתית. אם כל זה כזב, אם כל אשר הוכרז ונאמר, נכתב ואושר ע“י כל העמים ולעיני כל העמים, איננו אלא לשון רמיה, שאין מאחוריה שום מחשבה נכונה ורצון כן, אם כל אשר נשמע לפני זמן קצר מעל הבמה המדינית העליונה של העם האנגלי, ואשר ניתן לו ביטוי בחלק הנכבד והחשוב ביותר של העתונות האנגלית, לא בא אלא להוליך אותנו שולל – הרי מצבנו הוא ללא כל תקנה. אין אנו ממעטים בהערכת כוחו הפוליטי של העם היהודי בעולם, בהערכת אותה הצדקה הגדולה שעשה הקב”ה עם ישראל שפיזרם בין האומות ומסר לידם בכל מקום קשרי־השפעה ידועים, אשר בגלל יחסי העמים והמדינות בינם לבין עצמם, מקבלת השפעה זו לעתים משקל הרבה יותר גדול מכפי שיש לה במציאות. ואעפי“כ נגד קנוניה גדולה כזאת גם השפעה זו אינה יכולה לעמוד. עם כל האכזבות המרובות והמרות שהנחיל לנו השלטון המנדטורי בא”י במשך השנים, עם כל הבקורת החריפה שלנו כלפי גילויים שונים בהתנהגות השלטונות – אנו לא זזנו ואיננו יכולים לזוז מן ההכרה שגורל מפעלנו בארץ קשור קשר אמיץ בשיתוף פעולה ויחסי־גומלין בינינו ובין הממשלה האנגלית. זו לא היתה ולא תהיה בודאי אף פעם שותפות של אידיליה; ליישר את הקו המדיני עד כדי כך שתפיסת השלטונות הבריטיים את שאלת הבית־הלאומי העברי תזדהה לגמרי עם תפיסתנו אנו, עם התפיסה הציונית, לא יעלה בודאי בידינו לעולם. ההתאבקות לא תיפסק. שום ברית־פּוליטית איננה חפשית מהתאבקות כזאת. אבל אם בבריתות־פּוליטיות אחרות אפשרי שידוד־מערכות וחילופי־האוריינטציה – הרי בברית שלנו אין זה אפשרי ולא נראה אף שמץ של אפשרות כזאת, על כל פנים מצדנו, על פני האופק המדיני שלנו.

הערכה זו של עמדתנו כלפי אנגליה, ששימשה קו ומשקולת באוריינטציה המדינית של ארלוזורוב ובפעולתו המעשית בעמדו בראש המחלקה המדינית של הסוכנות – לא רק שלא נתערערה ואי־אפשר לה להתערער גם בשעה זו שאנו מלאים חשדות, קובלנות ותרעומת כלפי בן ברית זה שעמו קשרנו את גורל מפעלנו, אלא היא מקבלת תוקף גדול יותר לאור התפתחות הענינים מסביבנו. החומה של זכוכית חוצצת עדיין; אנו רואים בעדה אל כל השגיאות והכשלונות של השלטון, את כל הנסיונות לעקוף על תפקידו והתחייבויותיו, ובידינו אין עדיין “סולם הכשפים כדי לעבור על חומת הזכוכית” הזאת. אותו התפקיד שראה אותו ארלוזורוב כמרכזי בפעולה המדינית הציונית: חינוך והסברה ושוב חינוך והסברה, גם כלפי הממשלה בלונדון וגם כלפי האדמיניסטרציה בארץ־ישראל, וגם כלפי דעת הקהל הפוליטית בעולם, חינוך והסברה המקרבים את הבנת ענינינו גם ללבבות רחוקים, החושפים את צדקתו, את הכרחיותו, את זכותו הבלתי מפוקפקת – זהו גם עתה תוכנה היחידי של מלחמתנו המדינית.

אולם למלחמה זו יש כבר הדיאלקטיקה שלה – וההצלחה הגדולה ביותר היא כשעלה בידינו לבסוף להוציא את העז מהחדר ולהחזיר את מצב הענינים לקדמותו, כפי שהוא היה טרם שנתגלתה לעינינו סכנה אקטואלית זו או אחרת. ויש לקח פנימי גדול מתקופת המצור הממושכת שלנו על חומה של זכוכית זו, זה הלקח אשר ממשבר מדיני אחד למשנהו הוא מחזיר אותנו אל האמת הניצחת, שלאחר הכל ולמרות הכל הצד המכריע בגורלו ההיסטורי של מפעלנו הננו אנו בעצמנו, שחומה זו עלולה להיכבש רק כשנבנה מסביבה דייק חזק וגבוה של מציאות יהודית ממשית. אם אנו עומדים בימים אלה בתוך האש התופפת של השתוללות ונדלית מצד אחד ותעתועים פּוליטיים מצד שני – ועל אף כל הנזקים בנפש וברכוש, בטחוננו איתן ותקותנו חזקה כי יעלה בידינו להנצל מפגיעה קשה ומתבוסה מקעקעת, הרי זה בא בשורה הראשונה בגלל מעט הכוח הממשי שהצלחנו לגבש בארץ הזאת. כשם שלא עלה ולא יעלה הדבר בידי מנהיגי המפלגות הערביות לערער את עמדתנו ע“י שביתה ממושכת, וע”י פרעות ומעשי־חבלה, כך לא קל ביותר למכור אותנו בלי מחיר מבחינה פוליטית, גם אם יש אצל מי שהוא רצון לכך. העובדה שמספרנו בארץ מגיע כבר לארבע מאות אלף נפש, שבניננו הכלכלי והתרבותי התרומם כבר מעל פני השטח במידה כזאת שהחל להיות ניכר מרחוק, ושהוא גילה כוח חיוני כה גדול והפך להיות גורם כה חשוב ומוסכם לגבי פתרונה של שאלת היהודים בעולם – עובדה זו שוב איננה נותנת לגשת לענין “הבית הלאומי” במודיפיקציות המריקות את תוכנו ובפירושים מקטינים, כפי שהיו נוהגים רבים מאנשי־המדינה לפני כך, כשהועמדו, כביכול, בפני הסתירות הפוליטיות שבו.

הדייק מסביב לחומה של זכוכית זו, הולך ומתרומם, אבל הוא עוד נמוך למדי, למען נראה את עבודתנו מחוץ לגדר של סכנות ושל נסיונות מחודשים להתנכל אליה ולפגוע בה. לקח המאורעות שעוברים עלינו עתה לוחש על אוזננו אותו לחש מאיץ ומזרז ששמע אותו פעם הרצל ושהזהיר עליו השכם והזהר חיים ארלוזורוב: “הרוח הומה בין גבעולי השדה – עלינו להכפיל את צעדינו!” ישנה התפתחות בארץ וישנה התפתחות בסביבותיה. ההתפתחות בארץ התגלתה לעינינו עתה בצורה מדאיגה למדי. גדל והולך דור ערבי צעיר, תוקפני, בעל פתוס נציונליסטי, שיודע גם פרק בארגון ובמשמעת. קצב עבודתנו עד עתה איננו עשוי להדביק את ההתפתחות הזאת ואיננו עשוי להחיש אצל הערבים את הכרת ההכרח להשלים עם העובדה, שא"י לא תהיה יותר ארץ בעלת סוברניות ערבית ושהישוב העברי בתוכה ילך ויגדל, ילך ויפרוץ את תחומיו, במידה שיעלה בידינו ליצור מקורות קליטה ומחיה להמונים. עלינו להכפיל את צעדינו למען הוות בהקדם כוח כזה שלא יזידו עוד להתנכל אליו בכוונות של השמדה ועקירה, ולמען יוכרחו לבקש דרך של הסכם והשלמה עמו.


תרצ"ו