א. 🔗
עם מינוי הועדה המלכותית, פרסום שמות חבריה, הגדרת סמכותה, ועם ההודעה האחרונה של מיניסטר המושבות, ערב סגירת בית הנבחרים האנגלי לחדשי הפגרא – נכנסנו לפרק השני של המערכה הקשה אשר אנו נמצאים בה זה למעלה משלושה חדשים. הפרק הראשון אמנם טרם נסתיים, יום ליום יביע עדיין בשורות דמים וחרדות, ואין מאתנו יכול להתנבא כרגע מתי יבוא הקץ. אך אם בפרק זה, רב הסבל והפלצות, אנו ניצבים במערכה להדוף ידי מרצחים ומחבלים, אשר אומרים לעשות בנו כלה, להגן על יצירתנו הרכה, על הנפש והרכוש של הישוב העברי – הרי בפרק השני צפויה לנו מערכה הרבה יותר כבדה, שבה עלינו להתגונן מפני התקפה כללית על עתידות מפעלנו והמשכו, על עתידות העם העברי כולו ועל תקות הדורות שלו. אנו נכנסנו, איפוא, כבר לאותה איסטדיה שהדיון שלנו במאורעות אינו רשאי להצטמצם בגילויים השוטפים והנפרדים שבהם, לצרכי תגובה ומלחמה יום יומית, אלא עלינו לנסות להעביר לפנינו את הפרשה הזאת, מסיבותיה והשתלשלותה, הפנימיות והחיצוניות, גם מתוך נסיון של ניתוח ובחינה בקורתית. כדי לשוות במידה שאפשר, דמות נכונה למצב שאנו נתונים בו, ולסמן קוים אחדים לאוריינטציה בשביל המערכה המדינית הגדולה הזאת שאנו עומדים לפניה. התקלה הגדולה ביותר שאירעה לנו מבפנים בתקופה הנוכחית היא חוסר ההתאמה בין חיתת השעה הזאת לבין הרגשתה ועירות לבבה של האומה הישראלית בגולה. אותו משפט של הבל אשר טבעה בימים אלה הפּובליציסטיקה הציונית כדי לנחמנו ולשדר לנו בשורת עידוד ע"ד מצב רוחם הנרגע של היהודים הנמצאים בעורף החזית, כי “אין פּניקה בעם”, כי הוא שוקד על שקטו ועל בטחונו, מעורר בנו חששות מדאיגים ביותר ביחס למידת ההבנה וההערכה שישנה בעם הזה לגבי חומרת המצב אשר אנו נתונים בו. אין זאת אלא שהשתלטה אטרופיה בתוך הציבור היהודי, אם בעצם הימים אשר החרדה לגורלו ההיסטורי צריכה היתה לטלטל אותו טלטלה עצומה מקצה עולם ועד קצהו, הוא מתפאר במנוחתו שלא הופרעה ואינו מרגיש בצורך להטות שכם, לשתף את עצמו שיתוף אקטיבי מלא במערכה זו, ולהפגין בהמוניו הגדולים את מרי־נפשו כמו את אחדות רצונו ואת נכונותו להגן בכל האמצעים שבידו על תקות חייו ועל תקות עתידו היחידה.
למה לא תהיה פּניקה בעם? לא פּניקה שיש עמה אבדן עשתונות, אבדן אמונה ושפלות ידים, אלא זו חרדת־נפש הגדולה שמעניקה תוספת מרץ ומקיצה כוחות נרדמים גם אצל חלשים, שמעבירה רוח קנאה בעם ומניעה אותו לערוב את כל נפשו ומאודו כדי להציל מן הסכנה את הדבר היקר והקדוש לו ביותר. אם היתה פעם שעה בקורות הציונות ובקורות מפעלנו בארץ, שבה נדרש העם היהודי להטיל על כף המאזנים את כל הפוטנציה שבקרבו, את כל הכרת עצמו והכרת גורלו, כדי להתגונן מפני הרעה הצפויה לו – הרי זאת השעה הנוכחית. כל המשברים המדיניים שעברו עלינו במשך שמונה־עשרה השנים האחרונות, כל המאורעות והזעזועים, אשר הביאו מפקידה לפקידה את העם העברי התפוצות הגולה לידי התרגשות כה עצומה, הם כאין וכאפס לגבי המשבר והזעזועים שאנו עומדים בהם כעת. לא סכנות של גזירות וקיפוחים, קטנים או גדולים, אשר הורגלנו להם, ואשר אנו למדנו כבר את הלחש הנוטל את עוקצם ומחליש את כוח פגיעתם, לא סכנות כאלה עומדות כעת על הפרק – כי אם הסכנה לעיקר, הסכנה לסתימת העורק המרכזי המזין את מפעלנו, הסכנה לעליה היהודית לארץ מבחינה עקרונית, הסכנה לערעור הסטטוס המדיני שכבשה לה הציונות, הסכנה לשיתוק מפעלנו, כיווצו, קיצוצו וגיבושו, הסכנה לחסימת הדרך היחידה בפני האומה הישראלית הדוויה והשסועה, לגאולתה ולמפלטה האחרון.
במצב דומה לזה שאנו נמצאים כיום, לא נמצאנו אף פעם. כוחות עצומים ואכזריים פועלים עתה נגדנו. נגדנו פועלת סיטואציה מדינית מסובכת בעולם, אשר מפירה את שארית הערבות המוסרית ההדדית של העמים, מבטלת כל ערכו של חוזה וכל קדושה של התחייבות, משווה מצח־נחושה לכל כחש ובגידה ונועלת את שעריה בפני כל תפילה למצפון ולצדק; נגדנו פועלת אדמיניסטרציה קולוניאלית כושלת, המבקשת את רעתנו ואת הכשלתנו; נגדנו פועל עם ערבי מזוין, בחלקו דמוני ואנטי־תרבותי, המקבל עזרה וסיוע מכל הכוחות הצוררים אותנו ונגדנו פועלת העובדה שכוחנו אנו, כוחו של העם העברי עצמו, נחלש עתה בהרבה משהיה לפני עשר שנים, הוא נחלש במובן הכלכלי ונחלש גם מבחינת עמדתו החברתית והמדינית בעולם.
אנחנו לא נוכל לעמוד במצב הזה, ולא נוכל להדוף את ההתנקשות הזאת, אם לא נצליח להביא לידי אקטיביזציה מלאה את כוחות ההגנה העצמית של העם. לפיכך לא מנוחה, לא בטחון, לא אסמכתות היסטוריות לתנחומין, שכשם שהצלחנו להמלט מכמה וכמה סכנות קודמות נצליח גם הפעם; לא זה, אלא להיפך, אי־מנוחה, דאגה רבה, התפקדות העם למערכה.
“קראו לפּניקה ותעביר חרדתכם לכל קצוי עולם”!…
אנו נכנסים לתוך מלחמת־דברים ממושכת, אנו נצטרך לערוך טענותינו ותביעותינו בפני הועדה המלכותית, להעלות מחדש את שאלת גורלה ההיסטורי של האומה העברית בפני דעת־הקהל המדינית בעולם; ועלינו לברר את הענינים לגופם, לבחון את יציבותם ואת כוח העומס שלהם. אך יחד עם זה איננו רשאים להתעלם מן העובדה המעציבה, שאנו נתונים כאילו בעיר הנצורה של ימי הבינים, אשר מצודותיה היו מכוונות בבת אחת כלפי האויב הבלתי־אמצעי מבחוץ וכלפי הסכנה של בגידה והכשלת כוח־ההתגוננות מבפנים. לעתים היה התפקיד השני חשוב מן הראשון, באשר אין לך דבר העשוי להמיט שואה על עם מאשר זה, שבשעה שנטל עליו להתייצב במערכת התגוננות אמיצה ומכרעת על חייו ועל קיומו, הוא מוצא את החזית הפנימית שלו פרועה, את שורותיו מקולקלות, את בטחונו בצדקת הענין שעליו הוא נלחם מעורער, ואת כוח המתיחה של רצונו תשוש ורופף. בהתאבקות המדינית בין העמים, מהווה הכוח או מדידת־הכוחות, את הנימוק העיקרי, ואין בה ערך מיוחד לבירור דברים ולחשיפת האמת והצדק שבטענות. הכלל השולט הוא: “מקודם לחיות ואח”כ להתפלסף, מקודם להיות ואח“כ לבקש הצדקה להוויה זו”. מפני חטאינו ההיסטוריים אין אנו נמצאים במצב מבורך כזה שנוכל להתייצב במערכה בנימוקים אלה. כלי־מלחמתנו הוא כלי־המלחמה המובהק של כל מחוסר כוח ברוטלי: טענתנו הצודקת, הפניה אל שארית המצפון והיושר האנושי, המשפט. לפיכך אנו מוכרחים לברר ולחזור ולברר, להוכיח ולחזור ולהוכיח, גם אם נטל עלינו לפרקים לחרוק שינים על לבות ערלים. וישנן נקודות חשובות ומכריעות בפרשה זו שאנו עומדים בה, אשר במידה שתהיינה ברורות לנו יותר, יקל עלינו לריב את ריבנו ויקל עלינו להימנע מהתעבטות טענותינו ומויכוח פנימי מכשיל בהופיענו לפני הגורמים החיצוניים.
ולא רק הנקודות שכולנו מודים בפרובלימטיות שבהן כמו שאלת היחסים שבינינו לבין הערבים, היחסים שבינינו לבין ממשלת המנדט וכו', אלא גם הדברים שאין אנו פוסקים לברר אותם זה יובל שנים ומעלה, ושנקבעו אצלנו כבר כמושכלות ראשונים, שאי־אפשר כי יחול בהם איזה ספק שהוא, כמו השאלות: האם מפעלנו צודק? האם הוא אפשרי? אם הדרך שאנו הולכים בה היא נכונה? – גם אלה דורשות מאתנו בירור מוסיף והולך, כי מה שברור לנו איננו ברור עדיין לאחרים, ומכיוון שעם כל קושי וסבך שאנו נתקלים בהם על דרכנו מתחיל גם זה שהנהו ברור מאוד בתוכנו להעלות אבק של ספקות ותנודות.
ב. האם מפעלנו צודק הוא? 🔗
עוד לפני חדשים מעטים נראה היה לנו, שאותו עמל שאנו עמלים זה שנים ודורות, לקרב לעולם החיצוני, הבלתי יהודי, את הבנת הכרחיותו הההיסטורית של המפעל הציוני ואת צדקתו, מתחיל לתת פרי ישוה לו. באותו הויכוח הידוע בשני בתי הנבחרים הבריטיים מסביב לענין המועצה המחוקקת, נשמעו על הציונות ועל מפעלה דברים שנאמרו מתוך הבנה מעמיקה כאילו נפל איזה דוק מעל עיני האנשים האלה והחלו לראות את אשר היה נעלם מהם מקודם. כל הנפשות שעשתה הציונות במשך עשרות שנות קיומה בין הגויים, היו עפי“ר מהסוג של הוזים וחולמים, אנשים רומנטיים, אשר היה ברוחם עודף של דמיון כדי להאציל ממנו מעט אהדה לענין שאינם חדורים אמנם לעומקו, אבל הוא נראה להם יפה ומלבב, מעבר לצעיף של של הגות רוחם ההומניטרית או הדתית. כך היו כיבושיו של הרצל” הכלר, הדוכס הגדול פרידריך מבדן, ברטה לבית זוטנר, וכל האישים הארחים שלא מבני ישראל שעמדו לימינו וסייעו בידו בפעולתו המדינית. וכך היו גם הכיבושים הציוניים לאחר הרצל. בעולם הבלתי יהודי נמצאו בכלל רק בודדים אשר התענינו בפרובלימה זו; היא לא היתה אקטואלית מבחינה מדינית, ומבחינה מעשית היתה זאת התחלה מצערה, ללא הד וללא ביטוי מספיק, שלא הסבה אליה מעולם שימת־לב כדבר־מה רציני המשתלב לתוך הפרובלימטיקה של הזמן. המצב נשתנה עם הפרק החדש שנכנסה לתוכו הציונות מאחרי הצהרת בלפור, שאז נהפכה הציונות לשאלה מדינית אקטוּאלית, אשר החלה לתפוס מקום יותר ויותר גדול בהתעניינותו של העולם החיצוני.
אבל גם בתקופה הזאת, כשהמגע שלנו עם העולם החיצוני בקשר עם א“י היה כה אינטנסיבי, בימים ששאלת א”י שימשה אובייקט של דיון בלתי פוסק בפרלמנט הבריטי ועל הבמה הבין־לאומית של ועדת המנדטים אשר ליד חבר הלאומים; בימים שכמעט כל עתונות העולם היתה פתוחה לבירור עניני הציונות ומפעלה, וטיפלה בהם לפעמים גם מתוך מתיחות יוצאת מן הכלל, כמו בימי מאורעות ותסבוכות פוליטיות – גם בתקופה הזאת איננו יכולים להתפאר כי הצלחנו לקרב את העולם הזר להבנת מפעלנו לאשורו, להחדיר לתוכם את הכרת הכוחות ההיסטוריים שמחוללים אותו, את הכרת תוכנו המוסרי וצדקתו הבלתי מפוקפקת.
לעתים קרובות מאוד הביאו אותנו מאמצינו בשטח זה לידי אכזבה מרה, והיינו מוכרחים לומר לעצמנו: “זר לא יבין את זאת!”. לא רק זדים ואויבים, לא רק אנשים רחוקים ואדישים, אלא גם ידידים וקרובים מבני עמים זרים, אלה שנכונים לעזור לנו וגם עוזרים לנו בלב ונפש, אלה שראו את מפעלנו בעיניהם ופיהם מלא שבח ותהילה עליו, אלה אשר בדרך כלל מוחם ולבם פתוחים להבנת פרובלימות מורכבות מאוד בהווית העולם – בענין זה אין הבנתם מגיעה כדי תפיסת העיקר. כי הדבר אשר אנו עושים ואשר אנו שואפים אליו הנהו מפנה־גורל של עם, שכאן היא ההכרעה בטרגדיה היסטורית גדולה, שזאת היא פשוט שאלת חיים או מות לקיבוץ לאומי בן ששה עשר מליונים נפש ומעלה – את זאת אינם מבינים גם אנשים ידידים, נקיי דעת ותמימי מחשבה, המתייחסים בדרך כלל באהדה ובחיוב לענינינו. אשר אמרנו תמיד: הבה נגולל את הפרובלימה היהודית לעיני העולם, ואשר ניסינו לעשות תמיד כדי לפרוץ פירצה בחומות אי־הבנה זאת, נתקל במכשול סוציולוגי קשה מאוד: אי־אפשר להסביר את נפש הרעב לאנשים אשר לא ידעו רעב מימיהם. המחשבה האירופית יודעת עד היום צורה קבועה אחת של תנועת שחרור לאומית: עמים שנכבשו ע“י זרים, על ארצם ועל אדמתם, פורקים את כבלי השעבוד, אם ע”י מרידה בכוח ואם בהזדמנות של קונסטלציה מדינית נוחה, שאז גם מרידה איננה הכרחית. זאת היא התנועה הלאומית הטיפוסית, שאירופה יודעת אותה, ובין אם היא מסייעת בידה ואם לא, בין אם היא הוגה לה חיבה ואם לא, היא על כל פנים מבינה אותה, את הלך־רוחה, את ערכה ואת סמליה, היא מעריכה אותה כגורם של כוח בתוך מערכת החיים המדיניים וצירופיהם השונים. אבל התנועה שלנו, כמו הפרובלימה שלנו, הן מיוחדות במינן בהיסטוריה המדינית של העולם, ההיסטוריה הזאת איננה יודעת עם בלי מולדת, מלבד היהודים; היא יודעת עמים כובשים אשר פורצים לתוך ארצות לא להם, שודדים, רוצחים, מחריבים תרבויות עתיקות – אבל אין היא יודעת עם שב אל מולדתו אשר ניתק ממנה לפני דורות רבים, שב אליה לא בשם הכוח שבידו אלא בשם הצדק שבזכות קדומים, בשם השאיפה לקב עוני משלו, מתוך חירות, על אדמתו.
שום לשון של הסברה שלנו לא יכולה לפרוץ לה דרך בתוך השיגרה הזאת. הטובים ביותר לא חדרו ולא יכלו לחדור לתוך הטרגיות העמוקה של גורלנו ההיסטורי ולא ראו את פרפורי חייו של העם העברי, את סכנת כליונו הכלכלי והרוחני, ולא הבינו את השאיפה הפשוטה והאלמנטרית להיות עם יוצר במולדתו. לכל היותר ראו בזה נהייה אחרי סמלים רוחניים, שאיפה לאיזה דבר נוסף על מסכת החיים הפשוטה, לאיזה דבר עליון, לשלמות תרבותית, או לנסיונות סוציאליים – דבר שמן הראוי לסייע לו, במידה שאינו גורם קשיים יוצאים מן הכלל ואינו מביא לידי תסבוכת מדינית קשה מדי.
והנה באה השעה שהחלו להבין, שהחלו להבין את הדבר כפשוטו. בא ענין גרמניה והסיטואציה החדשה שבה הועמדו היהודים במדינה זו, שהושלכו מאיגרא רמא לבירא עמיקתה. הציבור הזה אשר שימש עדות חותכת כי אין היהודים זקוקים למולדת משלהם, שהם יכולים להגיע לדרגות העליונות ביותר של חירות, של כיבושים כלכליים, תרבותיים ומדיניים גם בארצות זרות – התחיל לשמש עדות חותכת הפוכה מזו. לעיני העולם כולו נזדקרה העובדה הזאת, שקיבוץ יהודי בעל חצי מיליון נפש נפלט פתאום, פליטה גמורה, פליטה כלכלית, חברתית, תרבותית, מן הארץ שהגיע בה להצלחה כה גדולה, ולפניו סגורות כל הדרכים למפלט ולמוצא, מלבד הדרך האחת והיחידה: הדרך למולדתו העתיקה. גורל יהודי גרמניה העיר את שימת לב העולם גם לגורל היהודים במרכזים אחרים במידה יותר גדולה מאשר לפנים, והיינו עדים לכך כיצד העולם הזר הזה החל לקלוט את הענין, שלא השיגו עד כה מעולם השגה שלמה. היינו עדים לכך בעיקר באנגליה, שבה טיפלה העתונות בפרובלימה זו באינטנסיביות יתירה במשך זמן רב. והויכוח בבתי־הנבחרים הבריטיים מסביב לענין המועצה המחוקקת, ואף דעת הקהל הבריטית בראשית המאורעות בארץ, היו חדורים עדיין בהכרה חדשה זו.
אמרנו: זז הקרח, נפלה המחיצה, עתה יקל עלינו להידבר עם העולם הזה, עתה יבין, יאמין לשוועתנו; יסייע או לא יסייע, בכל אופן לא יפריע, יבוש מהתעלל בגורל עם חלכה. והנה עברו רק חדשים מעטים ו“הים הבלטי” – כמשל המצוין שהמשיל לויד ג’ורג' לוייצמן בועידת סן־רימו – “התחיל קופא שוב”. פתח הבנה זה שנפתח מעט, כאילו נסגר מחדש על מסגר. מי אתם ומה זכותכם שנתיישנה, ומהי צדקתכם כי תזעקו אלינו? בצידה של לשון־הכחש, שאומרת להוכיח בדרך של נקרנות פורמליסטית שההתחייבות לגבי הבית הלאומי פירושה הגבלת זכויות היהודים בארץ־ישראל, במידה יותר גדולה ויותר מעליבה משיש להם בכל ארץ דמוקרטית, להגביל בדרך של תחיקה מדינית את כוח גידולם, את זכותם לעליה, את זכותם לקנית קרקע, לקבוע להם תחומין של גיטאות, שאותם אין הם רשאים לעזוב – בצידה של לשון כחש זו בא גם הנסיון להטיל ספק בצדקת המפעל שלנו, בצדקתו ההיסטורית והמוסרית.
הדברים אינם חדשים. עוד בשנת 1929, בתסבוכת הפוליטית שבאה עם מאורעות הדמים של אותה שנה, נעשה כבר נסיון מצד עתון אנגלי רציני אחד, “הניו סטייטמן”, לבטל את צדקתן ההיסטורית של תביעות היהודים על א“י ושל מפעלם. הוא כתב אז: “התביעות היהודיות על א”י אינן כמעט מוצדקות יותר וכמעט שאין בהן כדי לפעול יותר מאשר אילו, למשל, באו הסכסים והיו תובעים לעצמם את אנגליה אשר גורשו מתוכה בשנת 1066. בדרך כלל הרי כל היסוד ההיסטורי של זכות היהודים בא”י, על כל הנימוקים הדתיים, הפוליטיים, הפיננסיים והסנטימנטליים, איננו לגמרי שום יסוד במציאות. אנגליה היתה יכולה באותה זכות לתבוע לעצמה את גסקוניה, את דניה, את קאליי…" עתה חוזרים על הנסיון הזה גם אחרים, ובקטרוג על מפעלנו בתסבוכת הפוליטית הנוכחית משתמשים מתנגדינו באותם נימוקים עצמם. אנחנו נענינו אז לויכוח הזה עם “הניו סטייטמן”, הוכחנו שאין המשל דומה לנמשל; אמרנו: המקרה שלנו הוא מיוחד במינו מבחינה היסטורית, אף המשלנו משל אחר יותר קרוב למציאות שלנו מחליפת האוכלוסין בין יון ותורכיה בתקופה האחרונה, כאשר עקרו למעלה ממיליון נפש יוניות וכמה מאות אלפים תורכים מאדמתם אשר ישבו עליה מאות בשנים והעבירו אותם איש איש לארצו ולמולדתו – והעולם חשב זאת לצדקה, וניתן לכך סיוע בין־לאומי רחב, גם מדיני וגם פיננסי. ואנחנו אמרנו אז, בין השאר, על הענין שלנו דברים אשר אין להוסיף עליהם עתה ואין לגרוע מהם:
“… אחרי התפוררות האימפּריה הרומאית, בהנחל העולם מחדש, נשאר עם אחד ויחידי מחוץ לחלוקת הארץ – עם עתיק, בעל מסורת של תרבות עתיקה ובעל פוטנציה תרבותית גדולה, עם קשרים אמיצים אל ארץ מולדתו, אשר הוגלה ממנה ואשר ע”י מסיבות מקריות נתפסה ע“י חלקי עמים שלא היו להם שום קשרים אורגניים עם הארץ הזאת, שלא רצוה בה מאומה, שלא הרגישו בה מעולם יקהת־אם, שתחת ידם הלכה שממתה וגדלה ונהפכה למארת אלהים ולמשכלת יושביה. והעם הזה, הגולה והנודד, באין אחיזת קרקע מתחת רגליו ובאין מקום בעולם אשר ישלח בו שרשים, תושב בכל מקום וגר בכל מקום, הנושא על שכמו את הגורל הכי טרגי בין העמים והפורה וגדל בגורלו הטרגי – לעם הזה הגיעה שעת יעוד היסטורי, להתלקט מחדש, לשוב לאדמה ולעבודה, למקורות היצירה הכלכליים והתרבותיים אשר במולדתו; והוא שב ובמיטב כוחות הנעורים שלו, בפתוס חלוצי, ברצון מוסרי גדול, במחשבת התחדשות תרבותית וחברתית, ובאמצעים החמריים העצמיים שלו התחיל לבנות את הנשמות; והוא שב לארץ הזאת בלי כל שאיפה לעקור מתוכה את חלקי העם שיושבים בה, לדחוק את רגליהם, לקפח את זכויותיהם או לשעבדם במובן המדיני, כי אם להציל מתוך השממה אחיזת חיים לכפות רגליו, להרים את פריונה ואת כוחה הכלכלי של הארץ כדי להגדיל את סגולת הקליטה שלה ולהפכה לארץ תרבותית נושבת ורבת אוכלוסין. האם אפשר להקיש כאן איזה דבר מן הזכסים היושבים שלוים בארצם או מתביעותיה של אנגליה הגדולה של גאליי או על גסקוניה? והאם אפשר לדון בפרובלימה זו רק מנקודת המבט של זכויות פורמליות ו”חזקות"? והאם יכולה להיות למי שהוא מעמי העולם, מלבדנו, חזקה היסטורית מבוססת על ירושלים ועל שדות יהודה והגליל?
לגבי דעת הקהל באנגליה ביחוד אפשר להוסיף עוד דבר אחד: אנגליה כבשה ומחזיקה בארצות קולוניאליות עצומות על פני חמשת חלקי התבל, אשר אף רגל אחד מבני גזעה לא דרכה בהן מקודם. היא עשתה ועושה זאת לא מתוך הכרח חיוני, לא משום זה שאין לה קרקע אחר תחת כפות רגליה, כי אם מתוך שאיפה למותרות, לרווחה ולהרחבה, לתגבורת כוחה הכלכלי והמדיני. בכיבוש הקולוניאלי יש רק נימוק אחד הצודק במידה ידועה מבחינה אנושית אובייקטיבית: אי־אפשר ששטחי תבל ענקיים אשר יש בכוחם לקלוט ישובים תרבותיים חדשים ולהעניק ברכה לעמים ולעולם, יהיו מופקרים לשממה ולעקרות רק בגלל זה שמתוך סיבות סוציולוגיות ידועות אחזו בהם עמים בלתי מפותחים מבחינה תרבותית, שאינם יכולים להשתמש בהם באופן רציונלי, בשעה שבעולם התרבותי מצויים עשרות מיליונים תושבים שנמקים ברעב ובמחסור. והאם לא מספיק הנימוק הזה לגבי תביעת עם שלם על ארצו, אשר בה היה חי ובה צמח והיה לעם ואשר ממנה ניתק ע“י גורל אכזרי?”
על זה יש להוסיף רק שורות מעטות: מאז ועד עתה השתנה גורל היהודים לרעה פי כמה וכמה בכל מרכזי הגולה. מיליונים רעבים, משוללי זכויות, מושפלים ונדכאים, עומדים עם המקל ביד על דרך הנדידה; במחנות עצומים של נוער יהודי, חפץ חיים ותרבות, מתלבטים עד ליאוש מחוסר תקוה ואחיזה כל שהיא. הרצון ההיסטורי שלנו אינו גורס פתרון אחר לשאלת היהודים גם אילו היה כזה אפשרי. אבל אלה שבאים להכחיש את צדקתו של רצון היסטורי זה, איזה פתרון ואיזה מראה מקום לפתרון יש בידם או בפיהם לשאלתם הנוקבת עד התהום של מיליוני אומללים אלה? לאן ילכו, מה יעשו? האם עליהם לטרוף את נפשם בכפם בגלל זה ששמונה מאות אלף ערביים בא"י רוצים מתוך צרות־עין נציונליסטית לקיים את השממה בארץ זו, כדי לזכות בסוברניות עליה?
אכן, לא היתה עוד תנועת שחרור לאומית אשר תעשה את מעשיה מתוך בטחון בתוכנה המוסרי כתנועתנו, ולא היה עוד מפעל התיישבותי צודק בעולם כמפעלנו. השאלה היא רק אם מפעל זה אפשרי הוא, מבלי לבוא לידי התנקשות בזכויות חיים ממשיות של אחרים, מבלי לנשל אחרים מעל אדמה שיושבים עליה, וכיצד ייקבעו היחסים בין שני העמים אשר יושבים וישבו בארץ הזאת, ללא מריבות דמים ומזימות השמדה.
ג. האם המפעל הזה הוא אפשרי? 🔗
אף בין אלה שאין אצלם שום ספקות פּרינציפּיוניים לגבי המפעל הציוני, שמודים בזכויות ההיסטוריות של היהודים בא“י ובהכרח לאומה העברית למצוא לה אחיזת קרקע ומקום מקלט – יש שאינם חפשיים מפקפוקים לגבי האפשרות להגשים את המפעל הזה, מבלי לבוא בהתנגשות חריפה עם האינטרסים החיוניים של בני עם אחר. אולם מחברי הדינים וחשבונות השונים, אשר המליצו על צמצום המפעל היהודי ועל הגבלתו, לא נכנסו בדרך כלל להערכת שאלת א”י מבחינה עקרונית, אלא התרכזו בעיקר באפקט המעשי והמדיני שלו ביחסי העמים בארץ. א“י – אומרים הם – קטנה היא, אפשרויותיה מוגבלות והיא מיושבת ע”י ערבים. המפעל היהודי דוחק או עלול לדחוק בהתפתחותו את רגלי הערבים, לנשל אותם מעל אדמתם, להפכם לפרולטריון חסר־קרקע וחסר עבודה. פחד הערבים לעתידם הכלכלי הוא הגורם למהומות שחוזרות ונשנות ומעמידות את השלטון המנדטורי בפני סתירה בולטת ובפני קשיים שאין להגבר עליהם בהגשמת ההתחייבויות שקיבל על עצמו.
עם הטענות האלה אנו נאבקים זה שמונה עשרה שנים, מראשית הכיבוש הבריטי עד היום. עלינו הוטל להוכיח שהן מחוסרות יסוד – ואנו הוכחנו זאת ללא כל פקפוק, במספרים מחכימים ובראיות חותכות, וקודם כל בעובדות חיות. אנו הוכחנו שהמפתח לחידת עתידה ולהתפתחותה של א“י מבחינה כלכלית־התישבותית נמצא בידי היהודים בלבד. עד לפני חמשים שנה בערך היתה אמנם הארץ הזאת מפורסמת למדי בעולם כ־”Terra Sancta" כשריד קדומים לעריסת אגדות דתיות, כמקום שבו נתכנסה שכינת־העולם בין החרבות ושנתקדש לנזירים ומבקשי נתיבות אלהים בלבד. מבחינת סגולותיה החמריות וכוחה הכלכלי היתה היא “Terra incognita” ואיש לא ידע ולא שיער שמאחרי החרבות האלה ומאחורי הקוצים והברקנים המכסים את אדמתה, רודמת אי־שם גם בת־המלכה החילונית, אשר תקיץ לקול פעמי דודה. אילו היו שואלים אז, לפני חמשים שנה, את המומחים הטובים ביותר, אם כדאי ואם אפשר להכניס לארץ הזאת חמשים אלף מתיישבים חדשים, היו עונים, אחרי חקירה ודרישה ואחרי שיקול דעת רב, על שאלה זו בשלילה מוחלטת. והצדק היה עמהם. בדרך הטבע, בדרך שמעריכים בעולם סגולות כלכליות של הרץ, לא היתה שום נקודת אחיזה הגיונית למשפט אחר. כולם ידעו אמנם שכתוב בתורת היהודים שזאת היא “ארץ זבת חלב ודבש”, אבל המחשב הכלכלית הריאלית היתה מייחסת תמיד פתגמים כאלה להפלגה של הדמיון המזרחי, והנתונים הממשיים והגלויים העידו כאן עדות אחרת, ברורה וחותכת: ארץ צחיחה ועניה, בחלקה אדמת סלעים ובחלקה אדמת ביצות; גם האדמה הראויה לעיבוד כחושה היא ומנוצלת, מכיוון שבמשך עשרות דורות נהגו היושבים עליה משק של גזל, מצצו את לשדה מבלי להחזיר לה מאומה; ארץ אשר למטר השמים בלבד תשתה מים, ואשר בכל מחזור של עשר שנים, מצויות גם שנות בצורת; ארץ אשר אסונות טבע וכל מיני פגעים רעם פוקדים אותה לעתים קרובות מאוד; היא איננה מסוגלת לכלכל את מעט התושבים שנמצאים בה מזמן ומקדם, ובלי אמונה בכוחו של הרצון להוציא מים מן הסלע, מן הנמנע היה לחשוב בימים ההם, שא"י יכולה לשמש כוח קליטה ומקור מחיה להמוני תושבים חדשים.
על אף הפּרספּקטיבה העגומה הזאת, באו היהודים לארץ. הם באו עם הלחש “מולדת” על שפתותיהם היבשות והמבוקעות, והניסו בכוח הלחש הזה את קללת השממון אשר רבצה על הארץ במשך שבעים דורות. זו שהיתה מקודם משכלת יושביה והעוני והמחלה היו סימניה המובהקים ביותר; זו ששבתה את שבתותיה מבחינה כלכלית ועצרה את טיבה ותנובתה, החלה להקיץ לקראת פריון חדש. העבודה והמרץ היהודיים הפכו במשך זמן קצר מאוד את האדמה השוממה והעזובה הזאת מאדמה פולטת ומקיאה, אשר מאות ואלפי מהגרים עזבו אותה מחוסר מחיה, לאדמה קולטת ומזינה מאות אלפים עולים חדשים. ובאותו זמן שהארצות השכנות לה, הנמצאות באותו מצב גיאוגרפי והמחוננות באותן סגולות הטבעיות, נשארו קפואות בשממונן ובעוניין, הלכה א"י הלוך והתפתח משנה לשנה, והמפעל היהודי בה נהיה לכוח מקדם, בעל דינמיקה כבירה, הן במובן הכלכלי והן במובן התרבותי והסוציאלי.
בשש השנים האחרונות ניתן להוכחה זו תוקף נוסף ומדהים. ועדת שאו שבאה לחקור את מאורעות 1929 אמרה לסתום כל חזון. היא מצאה כבר אז את הארץ מלאה על גדותיה, את כוח הקליטה שלה למעלה מנקודת הרווייה, את הרזרבה הקרקעית שלה תפוסה; היא מנתה עשרות אלפים ערבים מנושלים ע“י ההתיישבות היהודית, והוציאה פסק־דין קטלני על עתידות המפעל הציוני. אחרי כן בא הופּ־סימפּסון, ואף הוא השאיר רק סדק צר מאוד בחזון זה. ולא זו בלבד, אלא שגם ועדת־מומחים יהודית שבאה לפני כן ושעליה הסתמכו במידה רבה גם ועדת שאו וגם הופּ־סימפּסון, הציבה תחומים מגבילים לאפשרויות ההתיישבות היהודית בארץ. אילו נשמעו היהודים למחקרים האלה, ואילו היתה הממשלה מסיקה את המסקנות הפוליטיות שנובעות מהן, כפי שאמרה לעשות אז, היינו נמצאים עתה לא ארבע מאות אלף יהודים בא”י אלא מאתים אלף ואולי עוד פחות מזה.
אך כל ההנחות והנבואות של המומחים האלה נתבדו לחלוטין בזו אחר זו. אגדת “המנושלים” התמוטטה מיד כבית קלפים רופף. לאחר בדיקה למעשה מצד הממשלה עצמה, התכווצו עשרות האלפים והועמדו על מאות מעטות, ואף אלה, המושג “מנושלים” הולם אותם רק באותה המידה שהוא הולם בכלל את אותו החלק העוזב את הקרקע ועובר למקצועות עבודה אחרים בדרך ההתפתחות הנורמלית של כל משק, ללא שום קשר כמעט עם המפעל היהודי. בינתיים נכנסו מאז ועד עתה כמאתים וחמשים אלף יהודים חדשים לארץ, נאחזו בה, התיישבו בה, עובדים ויוצרים בה, ולולא היד העוצרת והמקצצת של השלטון, היה המספר הזה גדול עוד יותר. אם נבוא עתה, לאחר העליה הגדולה הזאת, לבחון מחדש למעשה את שאלת “המנושלים”, יתברר לכל אחד ואחד אשר יגש לענין בלי משפט קדום, שגם כיום אין היא קיימת במציאות, כשם שלא היתה קיימת לאחר שניגשו לבחון את הדו"ח של ועדת שאו ושל הופּ־סימפּסון.
איך מסתברת הסתירה הזאת? היא מסתברת באותו אופן שאנו סותרים את ההשערה המתימטית המפורסמת בדבר אכילס והצב. כל ההנחות וכל החישובים מוכיחים שאין אכילס קל הרגלים יכול להשיג במרוצתו את הצב הזוחל לאטו ואינו יכול לעבור עליו – אבל הוא משיג אותו ועובר עליו על אף הכל; בקפיצה אחת או בשתים הוא עובר עליו. גם אנו עברנו והננו עוברים ומשיגים בכל יום מחדש את הצב הזה. הנסיון הוכיח יותר ויותר שכוח הקליטה של הארץ הולך וגובר, הולך ומתרחב עם העליה היהודית ובגללה. העליה הזאת במציאותה היא החושפת אפשרויות אשר בלעדיה אינן נראות כלל; היא המקור לאינציאטיבה בלתי משוערת מראש, היא המשנה סדרים, סותרת השערות ומשדדת מערכות אשר נראות היו מקודם כקבועות ויציבות לדורי דורות. היא, העליה הזאת, פתחה בפעם שניה אחרי תקופתו של שמשון את המכתש אשר בלחי “כדי להרוות את צמאונה” של הארץ הזאת. להשיב את רוחה ולהעלות את פריונה. היא אשר מכניסה הנה את הפּוטנציה הכבירה אשר בהכרח; והיא אשר חוללה את אותו הפלא הגדול, שכל העולם משתאה אליו, שבו בזמן שכל הארצות והמדינות שקעו בתוך משבר כלכלי איום, בו בזמן שבכל המדינות חוסר העבודה הלך הלוך וגבור ודפּרסיה איומה ביצירה המשקית הביאה את הכול ידי תמוטה וקפאון, היתה א“י לאי משגשג, הצועק לידים עובדות, ופתוס משקי רענן חולל בו בכל יום מפעלים כלכליים חדשים; ובו בזמן שכל הממשלות נאבקו מר עם הגרעונות העצומים בתקציבי המדינה, נמצאה ארץ אחת ואולי היחידה בעולם, אשר הממונה על האוצר צבר בה עודפים של מיליוני לי”ש.
עתה יודעים כבר שענין “המנושלים” הוא בדותה כיום, כשם שהיה בדותה בדו“ח של ועדת־שאו ושל הופּ־סימפּסון. לא רק שההתיישבות היהודית בא”י לא נישלה ערבים ולא יצרה פרולטריון ערבי מחוסר עבודה, כי אם להיפך, המשק הערבי התבסס בעקבות ההתיישבות הזאת במידה שלא ידע כמותה מעולם. העליה היהודית יצרה כוחות קליטה בארץ לא רק ליהודים, אלא גם לרבבות ערבים מן הארצות השכנות אשר נהרו אליה ומצאו בה מקורות מחיה. עתה כשמדברים בשאלת א“י, אינם מזכירים כלל את השאלה הכלכלית, או שמזכירים אותה רק דרך אגב. עתה אומרים: נכון, כיום אין אתם דוחקים עדיין את רגלי הערבים ואין אתם מנשלים אותם – אבל אתם עלולים לדחוק מחר; קמים דורות ערביים חדשים והם יהיו זקוקים לקרקע; צריך איפוא, לדאוג להם ולהכין להם רזרבות מספיקות. לפיכך… והלפיכך הוא כבר מובן מאליו. טענה זו מזכירה את המעשיה באותו ילד אשר הקיץ בבכי־פחדים בלילה: “אבא איזה דבר זוחל על הקיר!” וכשהדליקו אור והוכיחו לו ששום דבר אינו זוחל, הוא המשיך בכל זאת לבכות ולצעוק: “אם לא זוחל כעת יזחל אחרי כן!”. באחת השיחות של הד”ר ויצמן עם אישיות מדינית ואדמיניסטרטיבית חשובה, כשהגיעו לפרק זה, אמר ויצמן: מי קרא אתכם ומי נתן לכם רשות לדאוג לדורות הבאים? ידאגו הדורות הבאים לעצמם! והוא המשיל משל מבלגיה, אשר היא כה צפופה כיום באוכלוסיה ש“אי אפשר לטלטל בה ממקום למקום אפילו חתול” ולפי ההגיון הזה היו צריכים להכריז שם: “סטופּ אימיגריישן!” לעליה הטבעית, לא להוליד ילדים ולא להקים דורות שמא לא יהיה להם מזון ומחיה. ואעפי"כ בלגיה לא קיבלה על עצמה את תורת מלתוס, והיא מולידה ומצטופפת יותר ויותר ומתאימה לכך את כלכלתה המדינית, ואין היא בדרך כלל מן המדינות העניות ביותר באירופה.
אף אנו בא"י הלא נתנו כבר דוגמאות לא מעטות בתורת ההצטופפות. הוכחנו בעובדות חיות שעל שטחים אשר חיו מקודם עשרות משפחות, חיות עתה מאות. בתחנת הנסיונות ברחובות, בהנהלתו של יצחק וילקנסקי, הולכת ונשלמת עכשיו תכנית של משק פלחי, שעברה כבר את תקופת הנסיון, אשר משנים־עשר או חמשה־עשר דונם יוכל הפלח להוציא תנובה והכנסה יותר גדולות משהוא מוציא כיום ממאתים או שלש מאות דונם. ואין איש יכול להתנבא כיום, איזה אפשרויות צפונות לאינטנסיפיקציה של המשק החקלאי בארץ, בהמשך התפתחותו ונסיונותיו.
אולם גם זאת איננה כעת הטענה העיקרית נגדנו. הטענה העיקרית שנשמעת כיום מפי המנהיגות הפּוליטית הערבית היא: יהא שבשטח הכלכלה הכל בסדר; היהודים מכנסים רווחה ותרבות לארץ והערבים נהנים מהן במידה רחבה. אבל אין נפשנו חושקת ברווחה זו. אנו רוצים להבטיח את עצמאותנו המדינית בארץ, את הרבונות הערבית עליה, את אופייה כארץ ערבית, וכל הטובה הגדולה שאתם מביאים ורוצים להנחילה לנו איננה מעניינת אותנו ואיננה רצויה לנו. אין אנו רוצים בכך!
בזה הגענו אל הנקודה המדינית הטהורה. והשאלה איננה יותר אם המפעל היהודי הוא צודק ואפשרי, אלא אם צודק הוא אותו סירוב נציונליסטי צר־העין שבא להניא עם חסר קרקע לחדש את בריתו עם אדמת מולדתו, ולבנות לו, בכוחות עצמו ומבלי לקפח מי שהוא ולהצר צעדיו של מישהו, את יסודות חייו החדשים? האם ה“איני רוצה” בלבד מספיק לכך?
ד. אנו והערבים 🔗
שאלת היחסים בין שני עמים אשר הוטל עליהם לחיות במדינה אחת, זה בצד זה, מתוך שמירה על חופשתם ועל עצמאותם המדינית והתרבותית, היא שאלה מסובכה מאוד, אשר כפי שיורנו הנסיון ההיסטורי היא ניתנת לפתרון ולהסדרה, אך היא גוררת עמה בהכרח תקופת מעבר של קשיים והתנגשויות. לנו אין ספק בדבר שלא רחוק הוא היום, שבו ימצא אותו “המודוס ויוונדי” הנכסף ליחסים ההדדיים בין היהודים והערבים בא“י; הוא צרור בכנפי הזמן, אשר כידוע הנהו חכם מכל שכל, והוא צרור גם בכנפי השכל, אשר יוכיח לבסוף לאלה שאינם רוצים להיווכח עדיין, שמפעל היהודים בא”י הוא עובדה היסטורית אשר אי־אפשר לעצור אותה או להפסיקה באמצעים מלאכותיים וברוטליים.
כיום פעורה עדיין התהום. הערבים יושבי א“י קידשו מלחמת דמים על המפעל היהודי, ואינם מונעים את עצמם מכל עלילה משוקצת, מכל כזב ומכל דיבה כדי להפיח את המלחמה הזאת כפעם בפעם בתוך ההמונים הערבים, וכדי להצדיקה כביכול, בעיני העולם. מי שעוקב אחרי התפתחות הענינים בארץ מן המאורעות הראשונים בשנת 1920 עד היום, אי־אפשר שלא יראה כיצד ההנמקה להתפרצויות אלה, שניתנה ע”י המנהיגות הערבית, בנויה בצורת מניפה, שמוסיפים עליה בכל פעם חוליה חדשה לפי ההזדמנות של אותה שעה. בשנת 1920 היו היהודים עוד מספר קטן מאד בארץ; העליה היהודית עוד טרם התחילה; אף רכישת הקרקע ע“י יהודים, אם היתה כבר אז בכלל, הרי היתה במידה קטנה מאוד; על הפרק לא עלתה עדיין לא שאלת “הנישול” ולא שאלת “הפחד” מפני הצפה יהודית; לא נצטבר עדיין אותו נסיון שעל פיו אפשר לשפוט על המפעל הציוני מבחינה אמפּירית, ולהראות באיזו מידה הוא בא בהתנגשות עם האינטרסים הערביים בא”י. הסיסמה שבשמה נערכו מעשי הרצח בירושלים באותה שנה היתה “סורי אל־נג’ביה”, הרצון לצרף את א“י לממלכה אחת גדולה תחת שלטונו של בית האשמי, מבלי כל צורך במתן טעם מנקודת ההשקפה של הענינים הריאליים של תושבי א”י.
גם בשנת 1921, כשנשנו המאורעות האלה בצורה ארצית וחריפה יותר, לא יכלו הערבים לתת שום נימוק ממשי, ונאחזו באמתלאות של קומוניזם יהודי וכדומה. בשנת 1929 הופיע ענין ה“בוראק”, עלילה דתית בדבר התנקשות היהודית במקומות הקדושים המושלמים. ואחרי־כן, לנוכח החקירה של ועדת שאוּ, כשהנימוק היה נראה רופף יותר מדי, בא ענין “הנישול”, הטענה הראשונה בשם האינטרס הכלכלי, אשר עשתה רושם רב. כיום, בשנת 1936, לאחר שטענת הנישול נתבדתה, מופיעה שוב טענת ה“השתלטות” ו“פחד ההצפה”. זאת היא איפוא, מניפה של נימוקים, שיש בה גם חוליות־משנה שונות. אבל לא הנימוקים האלה משיחים את התוכן העיקרי של המלחמה אשר הכריזו המנהיגים הפוליטיים של ערביי א"י על מפעלנו – ולא בהם אפשר למצוא את המפתח לפתרון השאלה.
העובדה היא שזה עשרות שנים הולכת ומתפתחת בא"י תנועה לאומית ערבית, אשר תוכנה האמיתי הוא שאיפה לסוברניות בארץ והתנגדות מוחלטת למגמות ההתיישבותיות והמדיניות של המפעל הציוני. התפתחותה של התנועה הזאת הולכת וגוברת ונתונה, כמו כל התנועה הלאומית במזרח, תחת השפעות הצורות הקיצוניות ביותר, שבהן מתגלות תנועות דומות באירופה אגב תוספת היצרים הברוטליים המיוחדים לקיבוצים אתניים ידועים שעומדים בין המדבר ובין הישוב התרבותי. אין דבר המדבר ללבה של התנועה הלאומית הערבית כתעלולי הפשיזם האירופי. ואם כוחו של הפשיזם בכלל הוא בזה שהוא קולע אל היצרים הפרימיטיביים ומנתק את הכבלים שהתרבות ההומנית שמה על היצרים האלה בדורות האחרונים, הרי במקום שהכבלים האלה לא היו קיימים והיצרים האלה היו בלתי־מרוסנים בלאו הכי, הוא נמצא במקור חיותו האמיתי. מלבד זה, הרי במידה שהמזרח בכלל, בתקופת הירידה שלו, הוא משולל כוח יצירה עצמית, אך כוחו רב מאוד לחקות ולסגל לעצמו את השימוש בטכניקה ובתכסיסים שהוא רואה אצל אחרים, כך גם התנועה הלאומית הערבית סיגלה לעצמה תכסיסים ודרכי ארגון ושיטות מלחמה, שמפתיעים אותנו בגילוייהם בזמן האחרון.
אין איש מאתנו יכול לומר כעת אם היתה במשך שמונה־עשרה השנים האחרונות שעת רצון אשר בה אפשר היה למצוא דרך להסכם בינינו לבין הערבים. אך אין ספק בדבר שנעשו מצדנו בנידון זה שגיאות מרובות. ההתעלמות מן הפרובלימה בימי טובה, היחס של ביטול לגבי התנועה הלאומית הזאת הרווח עד היום בחוגים שונים, אותה הדרך האוילית לקפוץ מעבר לשאלה חמורה זו ע"י כך שכותבים “מנהיגות” ערבית, או “נוער” ערבי במרכאות כפולות, חוסר קשרים, חוסר ידיעה, חוסר אורגן שבו אנו יכולים לדבר לציבור הערבי ולבקש מגע עמו, אותה “תל־אביביות” שפירושה אי־ראית המציאות הארץ־ישראלית, חוסר הרגשה בלתי־אמצעית בהתנגשות הגורמים המדיניים בארץ זו – כל אלה לא הביאו לידי הבהרת הפרובלימה הזאת בתוכנו ולא לידי הכשרה נפשית והשרשת ההכרה הפוליטית שיש הכרח בחיפוש דרך למודוס ויוונדי.
אפשר ששום דבר לא היה משתנה ושום דבר לא היה מועיל, אילו גם היינו עושים את כל אשר היה לאל ידנו לעשות בשטח זה; אבל עצם החשש שמא גרמה הזנחה זו אבדן הזדמנויות לפציפיקציה של היחסים, מספיק לעורר אצלנו בקורת חריפה לדרך זו שבה הלכנו עד עתה. העובדה היא שלא היתה כל רציפות בפעולה הפוליטית־הערבית, שכל אשר נעשה, נעשה באופן ספורדי, שלא היתה מעולם בציונות ובישוב הכרה, שחזית פּוליטית זו תובעת השקעת מרץ ומאמצים, לא פחות מאשר החזית הפוליטית השניה, אשר לה הננו ערים תמיד ואקטיביים תמיד.
זאת איננה צעקה על שעבר, אלא אזהרה לעתיד, לימים השקטים שיבואו, אנחנו לא נוכל לברוח יותר מן הפּרובלימה הזאת, מאחר שאותו פתגם שטבעו קדמונים ש“לא כל הבורח נמלט” נתנסה על עורנו ונתאמת בצורה כה מוכיחה ומכאיבה. עתה הננו נתונים במצב של התגוננות מפני מזימת ההשמדה הנחרשת על מפעלנו, והתחדדות היחסים הגיעה למדרגה כזאת, שקשה לחשוב שישנה או שיכולה להיות איזו עצה ותחבולה למצוא ברגע זה דרך מעם לעם, יותר נכון: מעמנו לעם הערבי, כדי להניע אותו, מתוך הסכם פּוליטי עמנו, להפסיק את מעשי הרצח והטרור אשר טרפו כבר כשבעים נפש אדם מאתנו ובודאי מאות נפשות מן הצד השני, ואשר המיטו חורבן כלכלי על הארץ הזאת, שעוד לפני זמן קצר עלתה כפורחת. אינני יודע אם יש כרגע למישהו איזה מראה־מקום הגיוני ומציאותי או איזה לחש של קסם כדי לעשות זאת. ישנם אמנם “ידעונים” רבים בתוכנו, וכמו בכל שעת מבוכה קמו גם בשעה הזאת אנשים וכיתות אשר ידעו הכל מראש, התנבאו לבאות “הזהירו”, ואשר בידם גם הפנציאה הנפלאה של נוסחאות, שיש בה להעלות רפאות לכל חולי ומדווה. השעה אינה נתונה לכך, להיכנס בפולמוס פנימי. אבל מי שמכיר את המצב מקרוב, מי שיודע במקצת על הנסיונות שנעשו בשטח זה בעצם ימי תבערות הדמים, ומי שאינו נתפס באופן עיוור לדוקטרינות מופשטות, מוכרח לבוא לידי מסקנא, שכרגע על כל פנים, מוצא כזה איננו נראה על פני האופק.
אילו היו המניעים האמיתיים של המאורעות האלה באותם הנימוקים שמשמיעים אותם מנהיגי הפוליטיקה הערבית כלפי חוץ: “פחד מפני השתלטות היהודים” וחשש של “נישול” – אפשר היה למצוא עצה מניחה את הדעת. הציונות הכריזה לא פעם חגיגית שהיא שואפת למשטר כזה בארץ, שלא תהיה בו השתלטות של עם אחד על משנהו, וכוונת הכרזה זו לא היתה לאותה תקופה שהיהודים הם מיעוט בארץ, אלא גם לימים ולדורות יבואו כשהיהודים יהיו בה רוב. ההכרזה עצמה, כמובן, אינה מחייבת עדיין, והיא אינה מספיקה לבטל חשש כזה, במידה שישנו. אך אין כל ספק בדבר שהתנועה הציונית היתה נכונה תמיד והיא נכונה גם עתה להסכים לערבות בין לאומית, אשר תניח את העיקרון של “אי־השתלטות” כיסוד לקונסטיטוציה הארץ־ישראלית, ששום כוח בעולם אינו רשאי לשנותו, ואשר כל נסיון לשינוי יגרור אחריו סנקציות מתאימות.
הוא הדין לגבי שאלת “הנישול”. אנחנו הוכחנו שדבר כזה לא היה קיים בדרכי ההתיישבות של הציונות בא"י עד עתה. לא נישלנו! אבל הערבים רשאים לחשוש שבהתפתחות המפעל, עם הגברת העליה והרחבת ההתיישבות החקלאית, לא יוכלו היהודים להימנע מעקירת פלחים ערבים מאדמתם. זאת היא דאגה רצינית, אבל בדרך של הסכם ורצון טוב אפשר למצוא לה תקנה המניחה את הדעת של שני הצדדים. הציונות הסכימה מבחינה עקרונית1 לתכנית פיתוח, אשר תבטיח “יחידת מחיה” לפלח ולאריס הערבי ותשחרר את האדמה הנותרת, המתבזבזת עתה לדרכי עיבוד פּרימיטיביים או לשממה, לשם התיישבות יהודית אינטנסיבית. הציונות מוכנה לסייע בכל אשר בידה להגשמת תכנית כזאת, אם כי היא עתידה, כמובן, לייקר במידה רבה את ההתיישבות היהודית. ברכישת זכיון החולה ניתנה על ידנו דוגמה בולטת לרצון טוב זה מצדנו – ואין ספק בדבר שהדוגמה הזאת, בהתאמה לאזורים הטבעיים השונים של הארץ, יכולה לשמש נקודת־מוצא להבנה הדדית ולביטול כל חששות בשטח זה.
להסכם בשטחים אלה, אשר באופן פורמלי משעינים עליהם מנהיגי הפוליטיקה הערבית את טענותיה – אין עיכובים מצדנו. אך האם יש נכונות לכך מצד הערבים? מי שעוקב אחרי התפתחות הענינים במחנה ההוא בזמן האחרון ובהלך־הרוחות השולט בו, מוכרח להודות שנכונות כזאת איננה. אין זה מתפקידנו – וגם לא תהיה הצלחתנו בדרך זו אם נרצה לטפל עתה בניתוח סוציולוגי של הכוחות הקובעים את הפוליטיקה הערבית והמבטאים את שאיפותיה. כל הדיבורים על “הענף הפיאודלי” וכל הנסיונות לקבוע את האוריינטציה לפי הבדלים סוציאליים, הם מעבר למציאות. רק ילדים בלתי מבוגרים יכולים לחשוב, שיש בידינו אנו לבחור לנו מבין הערבים את הצד הנוח לנו ביותר בשביל מו“מ והסכם, ולחולל ע”י כך מהפכה סוציאלית פנימית בתוך המחנה הערבי. אנו מוכרחים להתחשב עם המציאות הממשית, ולקבל את ביאות הכוח המדינית הערבית כפי שהיא מופיעה לפנינו, ולהאזין למה שהיא אומרת – ומה שהיא ואמרת כעת, אלה הן שתי מלים ברורות:
“איננו רוצים!” –
“איננו רוצים ביהודים, אנו דורשים הפסקת העליה היהודית, איסור מכירת קרקעות, שלטון לאומי ערבי”. בצורה זו של הצגת השאלה אינו נראה שום פתח למו“מ והסכם. בין “לאו” ו”הן" אין כל דרך של פשרה. מלבד בשתי הנקודות שנמנו לעיל, בשאלת המשטר העתיד של הארץ, ובשאלת הסדרת עניני הקרקעות – אין לנו מה לוותר לערבים, אם לא לוותר על הכול. אנו לא נסכים בשום אופן להיות מיעוט בארץ הזאת לנצח נצחים, כפי שרוצים המנהיגים הפוליטיים הערביים, לא רק בגלל אי־הנחת שבדבר, להימצא בכלל במצב של מיעוט מסור לחסדו ולשבטו של שלטון ערבי, אלא משום שכל ערכו ההיסטורי של המפעל שלנו בארץ הוא במידה שהוא יכול לשמש מקום קליטה וריכוז להמונים יהודיים גדולים, במידה שהוא יכול להבטיח לאומה היהודית מולדת במקום חיי גולה, יציבות קרקעית במקום חיי תלישות, עצמאות לאומית במקום כניעה ושעבוד. אין אנו מודים בזכות “הבעלות” שהערבים טוענים לה; אין לזכות הזאת לא יסוד מוסרי ולא יסוד היסטורי – ואין לה גם יסוד בסטטוס המדיני הנוכחי שהארץ נתונה בה.
זאת היא נקודת מריבה שאי־אפשר שתהיה בה פשרה או ויתור מצדנו. נגד ה“איננו רוצים” הנובע מזדון־לב ומשאיפת שררה גרידא, שאין לו כל הצדקה אובייקטיבית מאיזו בחינה שהיא, אנו מעמידים את ה“אנו רוצים” ואת ה“אנו מוכרחים”, הנישאים והמונעים ע"י כוחות איתנים היסטוריים. ואם כי איננו ידעים עתה מה יהיה בסופה של המערכה המדינית שאנו נאבקים בה, ואם לא יבואו גורמי־בגידה מצד ידוע לסייע לטרוריסטים ולמחבלים הערבים לקבל פרס ופיצויים על חשבון זכויותינו החיוניות ביותר, בעד הדם הנקי אשר שפכו ובעד ההרס שהמיטו – המלחמה שלנו בנקודה זו לא תיפסק, עד אשר יצא לאור צדקתנו, ועד אשר נבוא ע לזכותנו בארץ זו, על זכותו למולדת, ולמולדתו של עם אומלל וגולה.
מכאן אין מסקנה להנחה מיואשת, כי הסכם בינינו לבין הערבים איננו אפשרי בכלל ולעולם, וכי עלינו לשבת בשפלות־ידים ולא לבקש גם עתה, יום יום ושעה שעה, קשרים ומגע עם הגורמים הערבים, ולנסות ולחזור ולנסות למצוא איזו נקודת־מוצא להסכם הדדי, מבלי לפגוע בענינים היסודיים אשר לא יתכן בהם כל ויתור מצדנו. אין צורך לחזור כאן על הדבר הידוע לכל בר־דעת, שגזירת גורל היא שאנו נחיה כאן שני עמים זה בצד זה, ולא יתכן שנהיה נתונים תמיד במריבת־דמים ובתחרות אוייבת. מעבר להרגשות הקשות הממלאות את נפשנו בשעה הזאת, מעבר לרוגז ולמרירות, על שופכי דמנו ורוצחי ילדינו, אנו רואים את היום, שבו רצון השלום שלנו לא יפגש יותר בעיקשות לב קנטרנית ומתחצפת זו, שבו הוא נפגש עתה.
ה. אנו והאנגלים 🔗
בשני בנובמבר שנת 1917 נכרתה בינינו ובין אנגליה ברית מדינית, שנכנסה אחרי כן לתוך חוזי־השלום וקיבלה תוקף בין־לאומי. בפעם הראשונה אחרי חירותם המדינית, הופיעו היהודים מחדש, ביחסם עם העמים, לא כמקבלי “מכתבי חסות” או “מכתבי זכויות”, בתור עדות נפרדות בתוך האיפרכיה של שר ושליט זה או אחר, כי אם כצד פוליטי, בתורת עם שלם ובאספקלריה היסטורית. אין איש יכול לקבוע ולהגדיר בודאות מוחלטת את הנימוקים שהניעו אז את אנגליה לבקש את הברית הזאת עמנו. אך אין ואי־אפשר שיהיו איזה ספקות שהם לגבי הנימוקים שהניעו אותנו לבקש את הברית עם אנגליה.
במצב המיוחד במינו שהיהדות העולמית נתונה בו, בתנאי עם גולה, אשר ניתק מעל אדמת מכורתו והנהו מפוזר בין שבעים אומות על פני חמשת חלקי תבל – אי־אפשר שתנועת השחרור הלאומית שלנו תהיה עצמאית לגמרי מבחינה פוליטית. גם עמים אחרים, שנמצאים במצב שונה מן הקצה אל הקצה, שלא הוגלו מעל אדמתם ולא נתפזרו בין העמים, אלא נשארו דבקים וצמודים לרגבי מולדתם כחטיבה לאומית מלוכדת, ושעבודם המדיני התבטא בעיקר בסמלים ובצורות פורמליות של השלטון – גם להם אי־אפשר היה להשען על כוח עצמם בלבד בתנועת שחרורם, ומוכרחים היו לבקש להם עמים בני־ברית, בעלי כוח מדיני אקטיבי, שיעמדו לצדם בשאיפתם ובמלחמתם ויסייעו בידם ביום פקודה והכרעה. כדוגמא קלסית יכול לשמש לנו עם פולין, עם גדול ולמוד מלחמה, שלא נטש מעולם את אדמתו, שניסה וחזר וניסה את כוחו בהתקוממויות ובמרידות מזוינות, והוא לא יכול היה לקדם את עניניו בלי בריתו עם צרפת; ברית אשר פולין שמרה עליה לעתים מתוך התרפסות וחנופה רבה, והמשיכה לשקוד עליה גם לאחר כמה בגידות מבישות מצד בעלת־בריתה (בגידת נפוליון על הדוברה אשר על נהר ממל בטילזיט), והגיעה לבסוף בעזרתה של ברית זו לידי שחרורה המלא, ולא זו בלבד, אלא גם עמים חפשיים לגמרי ועצמאיים מבחינה מדינית, כן, אפילו מעצמות גדולות, אי־אפשר להם ללכת לבדם את דרכם המדינית בתוך משחק הכוחות והתנגשות הכוחות בעולם, והם מחפשים להם בני־ברית, לעתים מעבר לתהומות של ניגודים אידאולוגיים ומשטרים סוציאליים (רוסיה הסובייטית!).
מראשית התנועה המדינית של הציונות היתה עיקר השאלה שהזדקרה לפניה: מי ילך עמנו? מי מבין האומות הגדולות ובעלות ההשפעה בפוליטית בעולם תרצה להתייצב לצדנו ולעזור לנו. הרצל בחיפושיו אחרי בעלי־ברית היה מגשש לצדדים שונים והגיע לידי נסיונות לביסמרק, הנסיעה לויטה, הנסיונות למשוך את הצאר הרוסי, ההתאמצות לרכוש את וילהלם השני וכו'. אבל עצם ההנחה שאין לנו תקוה לקדם את עבודתנו המדינית ולהגיע לידי תוצאות ממשיות, אם איזה מדינה גדולה באירופה לא תמצא בה מגע של אינטרסים ולא תתחייב לעזור לה – היתה נכונה. אותו כלל, שמי שאין לו כוח משלו, או מי שאין לו כוח מספיק משלו, מחוייב להצטרף אל כוחו של אחר, אם הוא רוצה להשיג איזה דבר או לקיים בידו איזה דבר, אשר גם אחרים בעלי־כוח מהפכים בו – כלל זה מתאמת מאה פעמים ביום במערכות החיים הסוציולוגיים והמדיניים.
אין כוונת הדברים לטפל כאן בהיסטוריה של הכרזת בלפור ושל התהוות הברית שלנו עם אנגליה. אך אם היהודים קיבלו את הברית הזאת מתוך אימון והתרגשות, וראו בה מעין יעוד היסטורי – היו לכך סיבות עמוקות למדי. מימי מנשה בן ישראל עד היום היתה אנגליה המדינה היחידה בעולם אשר לבה ומצפונה היו פתוחים לשאלת היהודים מבחינה מדינית, ואשר דבר־שיבת־ציון כפתרון לשאלה זו מצא בתוכה תמיד הד רחב. בספרות האנגלית נוצרו האוטופיות הציוניות הראשונות. עוד באמצע המאה השמונה־עשרה, פירסם אנגלי אחד בעילום שם את הספר “הרהורים על מדינת היהודים בעבר ובעתיד”; ובאמצע המאה התשע־עשרה, לאחר שנוצח מוחמד עלי ע“י מדינות אירופה, הציע הקונסול הבריטי בבירות, הקולונל צ’רצ’יל, לועד שליחי הקהילות בלונדון תכנית בדבר מסירת א”י ליהודים. גם הספרות היפה האנגלית טיפלה בצורות שונות בשאלה זו; ג’ורג' אליוט, דיזרעאלי וכו'. דברים אלה נחרתו עמוק בנפש האומה הישראלית, והיהודים שהם מטבעם עם חשדני (ובצדק) כלפי ממלכות הגויים, אשר מידי כולם קיבלו ושתו כוסות תרעלה רבות וגדושות, התייחסו תמיד לאנגליה ביחס יוצא מן הכלל. בה האמינו יותר; מתוך האומה הזאת הגיעו אליה כפעם בפעם אותות, שעוררו בהם אמונה ותקוה כי עוד לא פסו ידידים בין השונאים־בנפש שמקיפים אותם. והאמונה הזאת נתחזקה ע"י כמה עובדות מדיניות חשובות. היהודים לא שכחו את אשר עשה הלורד ביקונספילד בקונגרס הברלינאי בשנת 1878, כשהכריח את רומיניה להכניס בחוזה־השלום את הסעיף בדבר הזכיות האזרחיות של היהודים; ואף ההצעה להתיישבות יהודית אוטונומית באוגנדה שהציעה הממשלה הבריטית ושהציונים דחו אותה, לא עברה בלי רושם, שאם יש תקוה להשיג פעם בין ממלכות אירופה בן־ברית לשאיפת הציונות – הרי זאת אנגליה.
לפיכך קיבלו היהודים בכל העולם את הברית הזאת בהתרגשות גדולה ובאימון רב. גם אלה מאתנו הרחוקים מאמונות מיסטיות, שיודעים פרק בתולדות האימפּריאליזם הבריטי ומבינים היטב שלא הכול נעשה בשטח זה לשם שמים, שפועלים כאן בעיקר אינטרסים איגואיסטיים, וייתכן כי תחולנה בהן תמורות ולא מן הנמנע שתצמחנה מהן אכזבות בשבילנו, שמחו לקראת הברית הזאת, חייבו אותה, ראו בה הכרח היסטורי, ושיקול־דעתם המדינית אמר להם כי ישנה, על כל פנים יכולה להיות זהות של אינטרסים בינינו ובין הממשלה הבריטית ברצועת ארץ זו. בשביל אנגליה אין א"י אלא נקודה אסטרטגית חשובה, מעבר ומשמר בצומת־הדרכים האימפריאליים; היא הינה זקוקה לארץ כשלעצמה, בכל אופן אינה להוטה אחריה כמקור הכנסה וכמקור השקעה וניצול; לשם כך יש לה בגבולות האימפּריה שטחים הרבה יותר רחבים ויותר עשירים אבל היא מעוניינת ללא ספק בישוב תרבותי, מתקדם ומקדם בארץ זו, שהוא נאמן בבריתה, שאינו בא בחשבון כמתחרה קולוניאלי עמה, שאיננו הוגה מחשבות של אידנטה כלפי שטחים אחרים שנמצאים תחת שלטונה, ושגידולו והתבצרותו של ישוב זה פירושם גם התבצרות מצודת המגן לאינטרסים של בריטניה, המונחים בעצם מעבר לתחומי הארץ.
על הכרת הזהות הזאת של האינטרסים אנו בונים כל השנים את המדיניות של קואופרציה עם הממשלה האנגלית. ואולם במידה שזהות זו ברורה לנו, ויש לה תומכים חשובים בין מנהלי הפוליטיקה האנגלית ובדעת הקהל הבריטית, בה במידה נמצאים גם גורמים בעלי־השפעה בין אנשי־המדינה האנגלים ובין הפקידות הקולוניאלית, שאינם מודים בזהות זו, ולהיפך, הם חושבים את הציונות ואת מפעלה למיפגע קשה בדרך האוריינטציה כלפי מדיניות מזרחית, שבנויה על הסכמים ויחסי ידידות עם העולם הערבי־מוסלמי. בין שתי ההשקפות האלה נמשכת התאבקות בלתי פוסקת מראשית הכיבוש הבריטי עד היום הזה. לפעמים ידה של האחת על העליונה ולפעמים ידה של השניה. משב הרוחות בעולם הפוליטי בכלל ובארצות המזרח בפרט הוא המקור שממנה שואפת אוריינטציה זו או אחרת את הפתוס שלה ואת כוח השפעתה על הפוליטיקה הארץ־ישראלית. כל התנודות שאנו עדים להן במשך השנים, כל התלאות והמכשולים שנודעו לנו מידי הפוליטיקה הזאת – מקורם באותה התאבקות שגוררת עמה חוסר יציבות וחוסר עקביות, והופכת ממילא להיות פוליטיקה כושלת מלאה סתירות כרימון.
אכן, במשך תשע־עשרה השנה שבהן קיימת הברית בינינו לבין אנגליה, נודעו לנו ממנה אכזבות מרות וקשות, אשר עוררו אצלנו לעתים ספקות רציניים לגבי הכיוון היסודי של מדיניותנו. והימים החמורים מאוד שעוברים עלינו עתה, מינו לנו מידה גדושה ביותר של אכזבות מרגיזות ומייאשות. אשר נעשה בא“י בארבעת החדשים וחצי האחרונים, קשה למצוא לו דוגמה בהיסטוריה המדינית של העולם. אין הכוונה כאן לעצם מאורעות הדמים. פרעות, וונדליזם, כנופיות מזוינות המפילות את חתיתן על ארץ זו או אחרת – הם בדרך כלל הופעות שאינן נדירות ביותר. בתולדות המשטר הקולוניאלי של בריטניה הגדולה עצמה אפשר למנות מקרים כאלה למאות. במשך ארבעים וארבע השנים, שבין 1870־1914, היו לבריטים למעלה ממאה סכסוכים קולוניאליים בהודו ובאפריקה, מהם מקרים חמורים מאוד, שגרמו גם תבוסות לא מעטות לשלטונות, והחזרת הסדר והחוק לא עלתה בהם על נקלה. אולם אין למצוא בכל אלה אף מקרה אחד שבו תהא פשיטת הרגל של השלטונות כה מוחלטת ומבישה כמו במאורעות הנוכחיים בא”י. דרגות ההתפתחות של המאורעות והגילויים השונים בהתנהגות השלטונות, מוכיחים כמאה עדים, שלא קוצר־היד וחוסר היכולת להתגבר, בכוח הצבאי הגדול והמאורגן שבידה ובכוח הישוב הגדול שומר החוק, על קומץ קטן בערך של מתקוממים וטרוריסטים, גרמו לפשיטת־רגל זו, אלא מגמות מסויימות אצל חלק חשוב בפקידות הארץ־ישראלית, אשר הכשלון הזה, ואפילו הורדת הפרסטיג’ה של השלטון האנגלי, היו דרושים לו כדי לקבל סיוע לאותו כיוון שברצונו להנחות בו את המדיניות הא"י.
אין, איפוא, לתמוה ביותר על כך, ששוב גברו בתוכנו הספקות בנוגע לקו המדיני שנקטנו בו עד עתה. השיטה של קואופרציה עם השלטון האנגלי, אשר שמנו אותה לקו ולמשקולת במדיניות שלנו, קיבלה שוב ע"י העובדות האלה מהלומות קשות, עד שהיא נראית כאילו מתערערת מיסודה.
ונשאלת השאלה: האם יש צורך ברביזיה של הקו המדיני היסודי שלנו? האפשרית רביזיה כזאת? עלינו לנסות לתת תשובה על השאלות הללו, לא לשם פולמוס עם אחרים, אלא לשם הבהרת הפּרובלימה לעצמנו.
עתה יותר מאשר בכל תקופה אחרת במאת השנים האחרונות בולטת הבדידות היהודית בעולם עד כדי היותה ליגון טראגי חסר מוצא ותושיה. וכשאנו מביטים לארבע רוחות השמים ושואלים, לא לאחיזה נאמנה ובטוחה, אלא אפילו לאותו ה“קש” שבמשל, אשר העם היהודי הנטרף בשבולת גורלו יוכל להאחז בו, איננו מוצאים אפילו זנב אילוסיה לתנחומין. הסתבכות המצב המדיני בעולם, התכונה הקדחתנית לקראת טבח עמים חדש, הצורה החדשה, האנטי־הומנית והאכזרית שקיבלו והולכות ומקבלות התנועות הלאומיות – כל אלה מערמים מסביב לבדידותנו זו הררי אימים שלא ידענו כמוהם בכל קורות ימינו, מרובי התלאות והעינויים. עם שום עם בעולם אין לנו ברית; שום עם בעולם אינו מחוייב מבחינה פורמלית לשלוח למעננו אף חייל אחד למערכה – ומבחינה מעשית בודאי שלא יעשה זאת; שום עם בעולם איננו בעל־דברים שלנו לתביעות ולמשפטים, במסגרת החוק הבין־לאומי. העם היחידי שעמו אנו נמצאים בברית מדינית, שלכל הפחות מבחינה פורמלית קיימים בינינו ובינו קשרי התחייבות ערובים ע"י החוק הבין־לאומי, ואשר לעומתו הננו צד תובע, צד נושא ונותן – הוא העם האנגלי. והברית הזאת אשר במרכזה עומדת ארץ־ישראל, היקף השפעתה משתרע גם על מעמד היהודים בעולם כולו, ואין כל ספק בדבר שבלעדיה היתה יד הגורל אשר ניחתה בנו בתקופה זו פי כמה יותר כבדה ויותר מצמיתה.
כל ההגיון המדיני, כל הכרתנו העצמית והכרת המסיבות שאנו נתונים בהן, כל שכל ישר וראיה נכונה, אינם יכולים לייעץ לנו לבעוט בברית הזאת ולרופף אותה, כי אם להיפך להדק אותה ולשמור עליה. ושמירת הברית אינה כופה עלינו נאמנות עיוורת בכל תנאי ובכל מחיר, היא איננה אומרת הרכנת הראש בפני כל עוול שנעשה לנו, היא אינה אומרת כניעה בפני כל גזירה, בפני כל תחיקה מקפחת, בפני כל התעללות של פקיד קטן או גדול, היא אינה מונעת אותנו ממלחמה על זכויותינו, אף לא ממלחמה נמרצת ביותר. אבל היא מניחה כיסוד בל ימוט באוריינטציה המדינית שלנו, היום כמו אתמול, את השאיפה לקואופּרציה עם השלטון הבריטי, לקואופרציה מתוך הבנה הדדית וגם לקואופרציה מתוך התאבקות קשה. גם בעת הזאת, שהננו כולנו מלאי מרירות ומחאה נגד התנהגות השלטון בימי הדמים והזוועה האלה ונגד המזימות של קיפוח זכויותינו המדיניות, גם כיום כל מחשבה ע"ד שינויים באוריינטציה זו היא חסרת שחר, כשם שהיתה חסרת שחר אתמול, בטרם הוטלנו לתוך התסבוכת הפוליטית החדשה שנוצרה בעקב המאורעות.
יתכן, כמובן, שיווצר מצב, שקואופרציה זו לא תהיה אפשרית יותר, שאנגליה תתכחש לבריתה עמנו ותתנכר לגמרי להתחייבויותיה. אז יהיה זה אסון גדול לציונות ולאומה העברית. אנחנו נוסיף בודאי להשען על כוח־הקיום ההיסטורי שלנו, לא נוציא את הדגל מידינו, לא ניוואש מתקוותינו, לא נחדל ממלחמתנו ומהתאבקותנו על עניננו הצודק והחיונו. אבל זה יהיה אסון גדול. כיום לא הגענו עדיין לידי כך. וזאת היא איוולת מצד אחד ומעשה־הכשלה מדיני מצד שני, אם מי שהוא משתדל להוכיח שמצב זה כבר נוצר ושכבר כלו הקצין.
אכן, אכזבות מרות הנחילו לנו תשע־עשרה שנות הקואופרציה שלנו עם הממשלה האנגלית. אבל לא אכזבות בלבד. האמת היא שגם השגנו ויצרנו איזה דבר בארץ בכוחה של קואופרציה זו, ואין איש בעלום שיכול להוכיח שהיתה או כי ישנה שיטה מדינית אחרת, שבה אפשר היה לנו להשיג יותר. ולא זו בלבד, אלא שגם בימים הנוראים והמרים שעוברים עלינו עתה, כשנבוא לגולל את מגילת החטאים של השלטונות, זו המגילה השחורה והארוכה של זדונות ושגגות, אשר המיטו עלינו ועל הארץ כולה אסונות ופגעים כה מרובים – לא נהיה צודקים כלפי האמת האובייקטיבית אם נאמר כי נחלנו אכזבות בלבד. ישנם גם “אורות מאופל”, ישנם גם הישגים חשובים. אנחנו עמדנו ועומדים זה קרוב לחמשה חדשים במערכה כבדה מאוד, שעלתה לנו בקורבנות מרובים יקרים בנפש וברכוש; המערכה עוד טרם נסתיימה ואנו מצווים להביט עין בעין בסכנות החמורות שאורבות לנו, ולהטיל על כף המאזניים את כל הכוחות ואת כל אמצעי־המלחמה שלנו כדי למנוע אותן. אבל זאת תהיה שוב איוולת ומעשה־הכשלה מדיני, אם נזדרז להודיע על התבוסה שלנו, אם נרצה להחמיר את המצב יותר מכפי שהנהו, אם נכריז “נמכרנו”, וניצור או נעזור ליצור רושם כאילו במערכה זו עומדים אנחנו נוכח חזית אנגלית־ערבית מלוכדת נגדנו.
איננו יודעים כיצד יתפתחו הענינים בארץ, בהמשכם. הננו עומדים עתה ערב בוא הועדה המלכותית. בועדה הזאת כרוכות סכנות מרובות בשבילנו, לא בגלל זה שאנו חוששים שמא עתידה היא להעלות בחקירותיה חומר של קטגוריה נגד מפעלנו; להיפך, אם הועדה תחקור את הענינים חקירה אובייקטיבית, בלתי משוחדת ע“י איזה משפט־קדום מדיני, אי־אפשר יהיה לה לבוא לידי מסקנא אחרת, מאשר לחיובו ועידודו של המפעל הציוני. בתנאים אחרים, היינו אולי אנחנו בעצמנו צריכים לדרוש ועדה כזאת, כדי לגולל לפניה את פרשת מעשינו ושאיפותינו וכדי לנסות להגיע על ידה ליתר יציבות ועקביות בפוליטיקה הא”י מצד השלטונות. אבל יש יסוד לחשוש, שבתנאים הנוכחים הונחה בעצם הצעת הועדה מגמה של קיפוח כלפי המפעל הציוני, ושבאטמוספירה השלטת כיום בפקידות הארץ־ישראלית לא תוכל עבודת הועדה להיות אובייקטיבית לגמרי ולהימלט מהשפעות עוינות ומקטרגות. על כל פנים יעודה לנו כאן מערכה פוליטית חשובה ואולי מכרעת למשך שנים רבות, ועלינו להתכונן למערכה זו כדי ללחום את מלחמתנו, כדי להוכיח בחומר ההוכחה הרב בשברשותנו את צדקת עניננו, וכדי להתייצב במלוא אזננו נגד המגמות הצוררות. לפיכך כל האומר: חרם כלפי הועדה – אומר: בריחה מן המערכה המדינית ומתן שנסה נוחה מאוד לכוחות המתנגדים לנו להגיע על נקלה לנצחונם הנכסף. בחיינו הפוליטיים אין לנו עדיין הוכחה אמפירית שהשגנו איזה דבר ע"י חרמות. אף הנסיון שעמדנו לעשות בכיוון זה בהקשר עם המועצה המחוקקת נשמט מתחת ידינו. אך לא רק אנחנו. בהתנגשות מסוג אחר של כוחות פוליטיים בעולם בשנה הזאת הוכח למדי שלא רק חרם פסיבי אלא אפילו חרם פעיל מאוד, שהשתתפו בו דומני למעלה משלושים וחמש מדינות, ביניהן מעצמות אדירות, גם חרם כזה לא היה אפקטיבי במידה מספיקה כדי להכריע את הכף בהתנגשות זו או כדי להרתיע את המחרם ממזימותיו.
כוחנו אנו בודאי שאיננו בחרם. אנו מצוּוים להלחם, מלחמה אמיצה, מתוך אסטרטגיה נבונה ובתכסיסים אחראים, ללא דפיטיזם וללא הורדת הדגל והורדת הראש. ועלינו לדעת היטב שאין אנו נלחמים באנגליה, אלא בכוחות החותרים להפר את הברית שבינינו ובין אנגליה, ובשיטות פּוליטיות נפסדות האומרות לעשות את התחיבויותיה של אנגליה לגבינו פלסתר.
תרצ"ו
-
“עקרונים” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩