לוגו
על חוט השערה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בשעה שנכתבות השורות האלה אין איש מאתנו יודע עדיין אל נכון מה מהותם ומה תוכנם של הפתרונות שעומדים להציע. אך במידה שניתן לנחש בידיעות השונות המנסרות מסביב לשאלה זו בזמן האחרון, הרי נראה הדבר שחלוקת הארץ לשתי חטיבות מדיניות, היא ההצעה הפופולארית ביותר בחוגים המדיניים באנגליה גופה, כמו גם בדעת⁻הקהל הפוליטית שמחוצה לה. ואכן זה חדשים מספר, מאחרי שעזבה הועדה המלכותית את ארץ⁻ישראל, אנו חיים תחת הרושם של ההצעה הזאת, ואם אנו רוצים למצוא הגדרה נכונה להרגשה שממלאה אותנו במשך כל הימים האלה, אין לנו נכונה מזו שרשם הרצל בראש דבריו אל העם העברי במוצאי הקונגרס הששי: “הנה נבקעה הדרך – והבקע חוצה את לבבי”. בסיטואציה שונה לגמרי, אבל דומה במקצת מבחינת ההכרעה ההיסטורית שבה, ממלאה גם אותנו אותה כפילות של הרגשה, המתרוצצת בתוך עצמה ועם עצמה, הדוחה ומקרבת כאחד, ואי⁻אפשר לה לבוא לידי גיבוש, כל עוד הענין שאנו דנים בו אין לו עדיין לא גוף ולא דמות⁻הגוף, ועוד טרם חרג מתוך המסגרת של דיון פּרינציפיוני גרידא.

אפשר שלא היתה עוד כשעה הזאת בקורות הציונות אשר תדרוש מאתנו מאמץ נפשי כה גדול ומידה כה רבה של אחריות, למען כוון בהכרעתנו הפנימית ליעודם של הימים שאנו הולכים לקראתם. חבר אחד כותב: “לא על חבל אנו הולכים, כי אם על חוט של שערה”. ומן ההיסטוריה המדינית של העולם וגם מן ההיסטוריה שלנו אנו למדים, שבין ה“שנסה” הגדולה לבין האבנטורה המסוכנת אין לעולם מרחב יותר גדול מאשר חוט שערה כזה. בשעה שישנה הברירה בידים, הרי בינת העולם הפשוטה וחסרת⁻הדמיון אומרת תמיד להתרחק מן הספק, לא לחרוג יותר מדאי מן ההרגל, לקיים במידה שאפשר את מעט הברי והודאי, אם גם דל ועלוב הוא, ובלבד שלא לקפוץ לתוך האפלה ולא להתסכן.

ויש להודות על האמת, שאילו הועמדנו בפני ברירה כזאת, בין האפשרות לקיים את ה“סטטוס⁻קוו אנטה” של שנת 1935, כלומר בין אפשרות של משטר עליה והתיישבות, במידות פחות או יותר הגונות, ובין הצעה על חלוקת הארץ ו“מדינה יהודית”, שבמסיבות הקיימות, מן ההכרח שתהא מוגבלת ומקוצצת תחומין, לא היינו בודאי מהססים הרבה והיינו נאחזים בברירה הראשונה בשתי ידים, יהא אפילו מתוך הכרה שאף חצי מתאוותנו לא יתמלא ואף רבע מצרכינו לא יסופק, ושהבטחון לא יהיה שלם ושכפעם בפעם יבואו הדברים לידי התנגשויות חמורות בין הערבים ובינינו. מצב זה שנראה לנו אתמול כה ירוד וכה קשה, כה מרובה עינויים ומחוסר אויר לנשימה, זה שמתוכו נאנקנו תמיד, שעמו נאבקנו כה מר, שנגדו היתה מכוונת מלחמתנו ומחאתנו, שרצינו לשנותו – מרחף היום נגד עינינו כמעט כאידיאל נכסף. יותר מזה: ישנם כאלה, וביניהם מנביאי המכסימליזמוס בתוכנו, המוכנים אפילו להשלים מלכתחילה עם מצב גרוע מזה, מתוך הסתמכות על כוחו של הזמן הקורע גזירות ופורץ הגבלות, ובלבד שלא לשנות לע"ע מן המטבע הקיים, שעמו הורגלנו, ושלא להיכנס לתוך מעמד נסתר וזר לנו, שאת הסכנות שבו אנו מרגישים כבר, ואת ההרווחה שבו אין אנו יודעים עוד.

אך, דא עקא: במידה שאפשר להעריך את מצב הענינים כיום, נראה הדבר שברירה כזאת אינה נתונה כלל בידינו. בנו קוימה כיום, כפי הנראה, אותה המימרה הידועה של גיתה: Du glaubst du schiebst – und du wirst geschoben“! (“חושב אתה שהנך דוחף – ואינך אלא נדחף”). לא רק שיש אלטרנטיבה שניה, עגומה מאד, של חוסר עליה וקפאון יחד עם חוסר בטחון מתמיד, אלא יתכן גם שאין אלטרנטיבה כלל, ואנו נדחפים בכוחן של מסיבות שאינן תלויות בנו אל הדרך הצרה הזאת, ברוחב של חוט השערה. אם בשבילנו התחום הפוליטי של שאלת א”י משתרע בין השאיפות שלנו ושאיפותיהם המתנגדות של תושבי ארץ⁻ישראל הערביים, הרי מתקבל הרושם שהתחום הפוליטי שבו אומרת הממשלה האנגלית להביא את השאלה הזאת לידי הכרעה הוא הרבה יותר רחב והוא מקיף ענינים של האימפּריה שאין להם כל מגע בלתי אמצעי עם מסכת השאלה שלנו. לא כל הנכתב בעתונות, אף בעתונות הגדולה בעלת השם העולמי, הוא בבחינת “תורת משה”. אבל לידיעות האלה מתקשרות גם כמה עובדות המעידות על הנסיון להעלות באמת את האמיר עבדללה כגורם, או כמכשיר חדש על הבמה הפוליטית; מסעותיו של האמיר ללונדון ואח"כ לתורכיה, התכונה הרבה מסביבו, החשיבות שהעתונות התורכית מייחסת לנסיעה זו, התהילות והתשבחות שעתונות זו מפרסמת על חשבונו של אדם אשר עד אתמול רישומו כמעט שלא היה ניכר בחיים הפוליטיים של חלק עולם זה, ואף דיבוריו של האמיר עצמו, כאילו היה הוא כבר ה⁻Homo novus המשכל את דבריו מתוך זהירות של שליט ומוכן להטיל אותם מחר על כף המאזנים של התסיסה המדינית בארצות המזרח הקרוב – כל זה משווה לידיעות בעתונות משמעות יותר רצינית מאשר להשערה סתם. ויתכן הדבר שהנה רותקנו שוב אל החבל⁻המושך של ספינה זרה, ומישהו צירף אותנו, שלא מדעתנו, לקואליציה חדשה של כוחות בחלק עולם תוסס ומסוכסך זה, כפי שהיה הדבר לא פעם גם בימים הקדומים, כשישבנו עוד ישיבת⁻עם בארץ זו, וכפי שהיה במידה רבה גם במוצאי⁻המלחמה העולמית, בימים שניתנה לנו הצהרת בלפור.

אכן, גורל זה להיות נסחפים בחבל⁻המושך של אניות זרות, הוא גורלם של כל העמים הקטנים והחלשים בעולם מימים ימימה, מי שבעצמו אינו יכול למשוך אחרים – נועד תמיד להיות נמשך ונדחף ע“י אחרים. לפעמים מגיעים עמים שונים בדרך זו אל חוף מבטחים; אף את זאת ראינו עין בעין בדורנו אנו, בהנחל גויים מחדש, בימי שידוד המערכות כתום המלחמה הגדולה. אך לפעמים נהפכים עמים ע”י כך לכדור⁻משחק על פני גלים זדוניים של אינטרסים לא להם, ועלולים להטרף או להתנפץ אל סלעי בגידה או מרמה. אף את זאת אנו יודעים היטב מן ההיסטוריה המדינית של העולם. לפיכך אנו עומדים תוהים, מהססים וחרדים לכל המתרחש ונרקם כיום בעניננו ומסביבו, ואנו שואלים את עצמנו: לאן אנו הולכים, יותר נכון: לאן אנו נדחפים – לקראת שנסה היסטורית חדשה או לקראת אבנטורה אפלה?

אשרי אדם היודע פשר לכל דבר. אשרי אלה שהצילם אלהים מספקות וחננם באוריינטציה מהירה, והם מסוגלים לקפוץ גם בשעה הזאת ישר לתוך ויכוח של שיגרא: בעד ונגד. אבל השאלה איננה עומדת עתה בשום אופן ופנים בתוך שטח זה. השאלה היא: הנה נקלענו לתוך מצב מסויים, שאין אנחנו הגורם היחידי ואף לא העיקרי בו, שהוא מעורה בתסבוכת של גורמים וכוחות פועלים הנמצאים מחוץ לתחום ה“הן” וה“לאו” שלנו – מה עלינו לעשות וכיצד עלינו לפעול כדי להנצל מן הסכנות האורבות למפעלנו ההיסטורי מההתפתחות הזאת, שבודאי לא שאפנו אליה ולא רצינו בה, והיא באה בניגוד להתכוננותנו הנפשית והמעשית כאחד?

שהדנו במרומים, שלא היינו מעולם מדוחקי הקץ הפוליטיים. הציונות התחילה את פעולת הבנין שלה בימים של סתימת⁻חזון מדיני. העליה השניה, ראשית תנועת ההגשמה החלוצית, החלה בימים שכל החלומות הפוליטיים נתקפלו והונחו בקרן⁻זוית, בימים שהעליה היתה נתונה בסימנה של “הפתקא האדומה” וההתיישבות בסימנו של “הדונם” הבודד. אופקים לא הבהיקו ופרספקטיבות לא שקקו לקראתנו. ואנחנו הזדיינו בסבלנות רבה לפעולת בנין אטית, מתמדת ומתמלאה מטיפה לטיפה. ואף בשעה שהבהיקו פתאום האופקים, עם הצהרת בלפור, היו רבים מאתנו שקיבלו את הבשורה הזאת בלב חרד, לא רק משמחה אלא גם מדאגה רבה: אם לא מוקדם יותר מדי בא לנו הדבר, בטרם היינו כוח מספיק בארץ, בטרם יצרנו לזכויות הפורמליות האלה את נושא⁻הזכויות הריאלי; אם לא יסיח הדבר את דעתנו מתפקידנו הנכון, ולא יכניס אותנו לתוך עולם של הזיות פורחות, אם לא יעורר כוחות שטנה, אשר יעמדו לנו למכשול? בדוחקי⁻הקץ הפוליטיים ראינו תמיד רודפי⁻רוח. נגדם היתה מכוונת עיקר מלמתנו בפנים הציונות במשך עשרים השנה האחרונות. אנחנו לא נתנו למהגים ומצפצפים הללו, אשר שפכו את לעגם על “הקטנות” שאנו הולכים בהן, אשר הכריזו עלינו כי הפכנו את הציונות הפוליטית לחברה של עליה והתיישבות – אנחנו לא נתנו להם להפריע אותנו מעבודתנו, ולהוציא אותנו מתוך אצטגניינותנו, זו שאמרה לנו תמיד כי מעולה לעולה, ממפעל למפעל, מנקודת ישוב אחת לשניה, הולכים וקמים המסד, העמודים והקירות שעליהם ינוחו אח"כ הטפחות המדיניות. כל מלחמתנו הפוליטית היתה נתונה לכך, לאפשר לנו את ההמשך והרציפות של עבודתנו המעשית ללא הפרעה. לא ביקשנו הצהרות חדשות ולא רדפנו אחרי הגדרות נוספות. והנה באה התפתחות זו שקוראים לה “מפנה”, שאין אנו יודעים עדיין את תוכנה ואת מהותה, אבל אנו מרגישים כולנו שהיא באה בטרם זמנה, שהיא הרת סכנות ועלולה להוסיף סבכים חדשים בענין המסובך למדי בלאו הכי, שהיא עתידה להעביר אותנו בכור של נסיונות קשים ולהעמיד במבחן את כוח⁻העומס שלנו בשטחים שונים לגמרי מאלה שהיינו רגילים בהם עד עתה. השאלה איננה ואינה יכולה להיות איפוא: מי בעד ומי נגד? כי אם איך לכוון את ההתפתחות הזאת במידה שאפשר לטובתנו, ואיך לכוון את עצמנו לקראתה, למען נוכל לעמוד בכוחות מלוכדים וביכולת מחושלת נגד סכנותיה, ולמען נוכל להפיק ממנה במידה הגדולה את הפוטנציה האצורה בה בשביל עתידות מפעלנו.

התקלה הגדולה ביותר שיכולה לארע לנו בשעה הזאת, כשהחזית שלנו צריכה להיות אחידה ורתוקה כלפי חוץ, היא המריבה הפנימית והויכוח הנצחני; כאילו החכמה המדינית מצווה לנו להתגודד למחנות מחייבים ולמחנות שוללים, לאומרי “לאו” ולאומרי “הן” ולהוכיח זה לזה מי שומר יותר על טהרתה של האידיאה הציונית. המשל מאוגנדה הוא חסר כל שחר. מלבד חשיבות הרגע והסיטואציה של הכרעה בכלל, אף ניצוץ של דמיון אין כאן לא בתוכן הדברים ולא בצורתם, לא במסיבות הפוליטיות החיצוניות ולא בתנאים הממשיים שבה נתונה כיום הציונות ומפעלה. אז אמר חלק אחד להמיר את ציון באפריקה, את מולדת ישראל במולדת של כושים, בדבר הנמצא לגמרי מחוץ לאופקה ההיסטורי של הציונות, ושגם מבחינת “מקלט ליל” היה מוטל בספק. הפעם אין כדבר הזה ואף לא שמץ של דבר דומה לו. רק אלה שאוהבים למשמש תמיד בזרי הדפנא העתיקים ולהתחמם לאורם של מעשי⁻גבורה אשר חלפו, יכולים להעלות השוואות כאלה, כשם שהווטרנים של נפּוליאון היו מעלים תמיד את זכר הקרב ע“י בּרקוֹלה כשהיו נאנחים על התפארת שגזה. אבל חכמה מדינית אין בזה להרים את הסיסמא הזאת ולרצות לעשותה נס ל”מלחמת אזרחים" בציונות, בעצם השעה שבחזית החיצונית הועמדו הדברים על חודה של סכין.

יתכן, כי צודקים אלה שחושבים שבעצם ענין החלוקה ישנה סכנה גדולה. אבל אין כל ספק בדבר שסכנה כפולה ומכופלת צפויה לנו מחלוקה רעה, מגבולות מקוצצים, מחלל⁻חיים מצומצם ומסמכות מקופחת. וכאן, בנקודה זו, נמצא כיום קוטב מלחמתנו המדינית. מבחינה פרינציפיונית אמרה הציונות את דברה הברור בשאלה זו; בהחלטות הועד הפועל הציוני שנתכנס בירושלים באביב זה, ניתן ביטוי מקיף ושלם להתנגדותה של הציונות לכל פתרון שיש עמו קיצוץ וקיפוח איזה שהם, בשטח או בזכויות, והובעה הדרישה לקיים את המנדט במלוא תוכנו ורוחו. בסטדיה הראשונה של התפתחות הדברים לקראת התאריך הראשון של מסירת הדו“ח ע”י הועדה המלכותית, התרכזה הפעולה המדינית בידי שליחיה הנבחרים והמוסמכים של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, והם עמדו ועומדים על המשמר ועושים את שליחותם באמונה, במסירות, באחריות רבה, מתוך השקעת כוחות ומאמצים כבירים. מטבע הדברים הוא שהפרשה הזאת של הפעולה המדינית אינה ידועה לרבים: אך במידה שגונב אלינו שמץ מנה, אפשר לומר בבטחה, שנעשתה פעולה מקיפה ואינטנסיבית מאוד, שלא ידענו דוגמתה עד היום, שלא הוזנחה שום הזדמנות אשר לא נוצלה, שלא נשאר שום כפתור ושום גלגל, שיש להם או שיכולה להיות להם השפעה על מהלך הענינים, שעליהם לא לחצו ואותם לא הניעו, או שלא ניסו ללחוץ עליהם ולהניעם ולהכניסם לתוך המערכה המדינית. פרט לגלגל אחד שלא הונע ואי⁻אפשר היה להניעו עד עתה – זהו גלגלה של האומה הישראלית. פעולה מדינית⁻ציבורית רחבה אי⁻אפשר היה לעשות על יסוד של שמועות פורחות והנחות מופשטות, שאיש לא ידע ואינו יודע גם כיום את מהותן ואת תוכנן הנכון. עתה הגיעה השעה לכך. עתה נוכח התאריך השני של פרסום הדו“ח ומסקנותיו, הגיעה השעה לגייס ולהכניס לתוך המערכה את צבא ה”רזרבה" הגדולה הזאת שנקראת עם ישראל בעולם. אפשר שנצטרך לנסות להפר את כל התכנית הזאת לאחר שיוודע לנו תוכנה, ובודאי שנצטרך להלחם מלחמה נמרצת על תיקונים בפרטים, על הרחבת התחומין והרחבת הסמכות, אם יתברר לנו שהתכנית בכללותה היא גזירה שאין לקרוע אותה, או שניווכח כי זאת היא הצעה, אשר מבלי לוותר אף על זרת אחת משטחה האחיד והשם של א"י, היא יכולה להתקבל על הדעת כפתרון זמני, באין כל ברירה אחרת. על כל פנים עלינו להיות מוכנים גם מבחינה ארגונית וגם מבחינה נפשית למערכה הגדולה הזאת שצריכה להיות רבת היקף ואפקטיבית ביותר.

ואנו צריכים להיות מוכנים לעוד דבר אחד, וגם לשם כך ואולי בעיקר לשם כך דרוש לנו כיום ריכוז כוחות העם וליכודם בחזית אחידה של עצה ותחבולה. אנו צריכים להיות מוכנים להיכנס לתוך התקופה החדשה תהיה מה שתהיה, ביכולת גדולה, שבכוחה להפוך במשך הזמן הקצר ביותר זכויות פורמליות לעובדות ממשיות וליצור מכשירי⁻הגשמה בעלי כוח⁻מתיחה גדול, גם בשביל תנאי מיצר וגם בשביל תנאי רווחה; ביכולת שבה בעצמה צפון הכוח הפורץ גבולות ומרחיב תחומין, ואשר תתן בידינו אמצעים גדולים לעליה, לבנין, לקרקע, להתיישבות ולצרכי התגוננותנו; ביכולת חמרית ורוחנית כאחת, למען נוכל לעמוד בנסיון ולהתבצר בפני הסכנות האורבות לנו מבחוץ ומבפנים.

והסכנות מרובות וחמורות הן. אלה שמבחוץ ידועות לנו היטב ואין להרבות עליהן דברים. אך ישנן גם סכנות מבפנים, שעוד טרם עמדנו עליהן. אם יקום דבר החלוקה, בין אם למורת רוחנו ועל אף התנגדותנו ובין אם בהסכמתנו, הרי נעמוד בפני הנסיון הראשון של יצירת חיי⁻מדינה עצמאים, שנגמלנו מהם זה קרוב לאלפיים שנה. מה שעשינו עד עתה בא"י לא היה בו משום יצירת הוויה מדינית עצמאית. כל זמן שבארץ זו נמצא כוח זר – היה יותר קל בשבילנו לסדר את עניננו מבפנים, באשר אימת הכוח הזר הכריחה אותנו תמיד לשמור על מינימום של אחדות החזית. כשנעמוד ברשות עצמנו, כשנצטרך להקים מנגנון של חיי⁻מדינה, של אדמיניסטרציה, של חקיקה, של שיטת מסים ומכסים, של חיי חברה ויחסים כלכליים, הרי אם לא תעמוד לנו האחריות ההיסטורית והמשמעת הפנימית, עלולים אנו לאבד מהר מאוד את מעט העצמאות שתינתן לנו. בשטח זה אנו בבחינת “כלבים מוכים” ולמודי נסיונות מרים מן העבר הרחוק, ויתכן שכאן הוא אחד המקורות של הסקפטיציזם שלנו לגבי עצם השאלה הזאת.

וישנן עוד סכנות. על פני האופק עומד צלו של סילוֹן לוי; עומדת הרפרזנטציה של ההתבוללות היהודית, אשר למרות הנסיון של גרמניה, עדד נשמת⁻העבדים שוכנת בקרבה, והמלה “מדינת יהודים” עולה באפה מקטורת באף השטן. היא כנראה, לא תשתוק ל“שערוריה” הזאת (לא בגלל זה שירושלים חסרה בה, אלא בגלל ש“מדינה” ישנה בה) ותנסה לשים את מקלותיה בגלגלים שלנו. מכל הסכנות המרובות – זאת היא אולי הסכנה הפחות חמורה. ואעפי"כ אין לנו להתעלם ממנה ועלינו להיות מוכנים גם למערכה הזאת שבעורף חזיתנו.


תרצ"ז