לוגו
מדינת ישראל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ההיסטוריה היהודית חזרה על אכסניה שלה. במעגל גדול של דרך־גולה ארוכה ועתירת סבל ויסורים, היא שבה אל המקום שממנו החלה. אשר נועד לישראל בדברי תוכחה ובדברי תנחומין הרבים שנאמרו בתורה, נשנו בנביאים ושולשו בכתובים – נתקיים על שני חלקיו. צדק ר' עקיבא, כאשר צחק שעה שראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים: לאחר שנתקיימה נבואתו של אוריה – מתקיימת גם נבואתו של זכריה. נחמנו עקיבא!

מדינת ישראל נתחדשה ונתכוננה שוב על אדמת הארץ הזאת. לא נתקיימה עדיין נבואה זו במלואה, ועוד טרם נכונה הממלכה בידינו. בכוס השמחה של יום ההכזה על מדינת היהודים נתערבו דמעות של צער ויגון על חורבן כפר־עציון, על כפר גבורים מרוחק ומנותק זה מן הישוב היהודי, שעמד במשך חדשים בעוז ובתעצומות נפש נוכח המתקיפים הרבים, ללא יכולת לקבל תגבורת ועזרה יעילות, ונכבש לבסוף ע"י האויב. המלחמה נטוּשה עדיין גם ביתר חלקי הארץ, ואנו נתבעים יום יום לקרבנות נוספים. אבל בטחוננו עמנו שכשם שעלה בידי הצבא העברי לעמוד בפני המתקיפים המרובים ולהאבק עמהם בהצלחה על הדרך למדינת ישראל – כך יעמדו בגבורה ובהצלחה במלחמת ההגנה על מדינת ישראל הקיימת.

אשרינו שזכינו לכך, שאמונתנו לא הכזיבה אותנו, שעינינו הרואות את המדינה היהודית בתקומתה; אשרי כל אלה אשר לא נרתעו מפני המכשולים ומפני הקרבן הגדול שנתבע מהם ובאו על שכרם, על שכרה של האומה שחלום הדורות שלה התגשם ומתגשם והולך; וכבוד ויקר לאלה שנשאו את החלום הזה בלבם, הכשירו את הדרך להגשמתו בחזון רוחם, בעבודת ידיהם החלוצית, בהעזתם ובהעפלתם, במלחמת הגבורה שלהם ובקרבן נפשם, מבלי שזכו לראות את האות הזה בבואו. הזכות הגדולה של אלה תחרת בכתב אמת, אשר יעמוד לעד, על דפי דברי הימים של התקופה הנפלאה הזאת והם יזהירו כזוהר הרקיע לדור ההווה ולדורות הבאים.

לא על נקלה הגענו ליום הגדול הזה. מדינת היהודים לא באה בהיסח הדעת, לא הוגשה לנו על “מגש של כסף”, כביטויו של וייצמן, היא לא ניתנה לנו בכלל במתנה, לא ע“י או”מ ולא ע“י כל חסד לאומים אחר. היא קמה ברצון העם היהודי, במתיחות רצונו של עם, אשר בין המצרים קמו לו מורי דרך שהנחו אותו ברוח ובמעשה לקראת המוצא האחד והיחיד לחרותו לעתידו. שעה שהתחלנו בכך לא נתגלה לנו מיסטורין של מלכות, ולא יכולנו וגם לא ניסינו לנחש מתי יבוא היום או השנה או הדור, בהם יקום הפלא הזה ויהיה למציאות. אבל ראינו את השכינה עומדת על גבו של המפעל הזה שבקטנות החל, בתקיעת היתד הקרקעית הראשונה ב”מלבס"־פתח־תקוה, ובלבטים קשים ובחליפות הרוח בין תקוה ליאוּש ובין יאוש לתקוה המשיך: “מדונם לדונם”, מנקודה לנקודה, מעולה לעולה, ובחושינו הבריאים ידענו כי כל מפעל חדש וכל נכס חדש המתווסף הוא בבחינת כתרי־חיים וחוטי שתי וערב בבגדי הישועה שאנו אורגים לעתידה של האוּמה.

ובכן ניתן כבוד ביום הזה לראשונים המתחילים, אשר בטרם ידעו את “האיך”, ראו באספקלריה המאירה שלהם את ה“מה”, את מה שאנו מצווים לעשות מבלי לדרוש חשבונות פּוליטיים רבים, ומה עתיד לעמוד לנו כחומה וחיל כאשר נבוא ביום מן הימים לחשב את החשבונות האלה. ניתן כבוד לאלה שחפרו את היסודות הראשונים, את הבארות הראשונות, שהקימו את הצריפים הראשונים של מדינת היהודים, בטרם עוד גילה מי שהוא מן העם את השם הזה מן הלב אל הפה, לאלה שמבלי לקוות למתן שכר בעולם הזה, הכינו את אוצר השכר לכולנו הניצבים פה היום ולדורות שיבואו. וניתן כבוד ביום הזה לממשיכים, למן ימי ביל"ו הראשונים ועד לימי התחדשות התנועה הזאת בעליה השניה, ועד לכל העליות החלוציות שבאו אחריה, לכובשי העבודה וכובשי הקרקע וכובשי הלשון, שהפכו את החזון הציוני למציאות בכוח עבודתם, בכושר רוחם, בהעפלתם הנועזה ובמסירות נפשם על כיבוש כל נקודה חדשה ובהגנה עליה; על מעשיהם המפוארים בהפרחת שממות הארץ הזאת, בייבוש ביצותיה, בהבראת אקלימה, בכתנות הפסים שהלבישו את שפלותיה, עמקיה והריה של ארץ זו ובמדי הדשא והעצים וכסות הריקמה של תרבות ופריון, אשר העלו על גופה הצחיח; על כוחות הנפש שהוציאו מקרבם כדי להרחיב את תחומי הארץ המכווצים, על שהחזירו לה את הברכה הקדומה, את סגולת הגמישות המהוללה, לעשותה מחדש לארץ הצבי, המתפשטת ומגדילה את כוח הקליטה שלה בשביל בני העם הנודד והאומלל השבים אליה.

בזכותם של אלה, בזכות מפעליהם, בזכות עקשנותם הקדושה, בזכות היכולת הגנוזה של העם העברי, אשר פרצה מתוך גנזיה ונפכה לכוח פועל, מחולל נפלאות בארץ זו, הן בשטח הרוחני והן בשטח החמרי; בזכות הדור הצעיר החדש, שצמח וגדל בארץ, אשר לא ידע גולה ונכר ושעבוד, שלא רצה לדעת, ולבש אזור אור של אמונה בעצמו, של אמונה בחרות, בדבר היחידי הנותן טעם לחיי אדם ועם – בזכותם בא האות והמופת הזה של מדינת־ישראל. מה שאירע בארץ בחמשת החדשים האחרונים, כאשר הוטל הישוב לתוך מלחמה מרה ע“י קנאות לאומנית וצרת־עין של התושבים הערבים ושכניהם ועל־ידי ספסרי־הדמים של ה”חרדים" כביכול, על שלום העולם מבחוץ – הוא דבר המתרחש בחיי עם רק פעם אחת בהיסטוריה שלו. בני־עם שזה אלף ותשע מאות שנה לא ידע אלא מלחמת זרים: או שאחרים נלחמו בו מבלי שהיתה לו יכולת להשיב מלחמה שערה, או שנסחב, אם באונס ואם בהתנדבות, ללחום מלחמות של אחר; בני־עם שבכמותו ובמספרו אינו אלא יחידה פעוטה, מוקפת ארצות־אויבים המונות עשרות מיליונים, ואף בארץ עצמה התושבים הערבים מרובים ממנו לע“ע פי שנים, והם עוּדדו ע”י קבלת ציוד ללא גבול ועזרת־ארגון נדיבה מידי אימפּריה גדולה; בני עם זה, שלא יכול היה להיות מצויד כהלכה, משום שהיה נתון במצור, בגזירת “אמברגו”, כשממזרח, מצפון ומדרום אויבים ערבים, ומצד הים אניות המשחית הבריטיות, הבולשות אחרי כל ספינה המגיעה לחוף, ־ גילו מידה של גבורה ויכולת לעמוד בקרב ולנצח את אויביו, שכדוגמתה יודעים לספר רק ספרי מיתולוגיה, מן הימים הקדומים, בהם הפילו בתקיעות שופרות את החומות הבצורות של יריחו, ואת מחנה מדין הגדול הניסו שלוש מאות מלקקים, המחזיקים לפידים בתוך כדים ריקים. בידי אנשי המגן־העבריים היו וישנם אמנם כלים אחרים, מודרניים יותר, אבל גם הרוח של מפילי חומת יריחו ומניסי המדינים פועמת בקרבה ומשוה לכליהם את כוח המחץ והיעילות שאין למצוא כדוגמתו אצל שום צבא אחר בעולם.

המלחמה נמשכת והיא עתידה אולי להיות חמורה משהיתה עד עתה. אך מדינת ישראל קיימת והיא תוגן ע“י בניה־בוניה. החששות שהיו אצל מישהו שמא תגרום לנו הכרזת העצמאות של מדינת־ישראל סבכים מדיניים וקשיים בין־לאומיים נתפזרו בינתיים. ארצות־הברית, שניסתה בשבועות האחרונים לערער את החלטת האומות המאוחדות שהיא היתה מקודם אחת היוזמות הנלהבות שלה – היתה הראשונה שלאחר הכרזת המדינה עשתה את המפנה המפתיע והכירה במדינת ישראל ובממשלתה. עם זה נמוגה כל התרעומת שנצטברה בקרבנו במשך השבועות האלה כלפי ארצות־הברית, כעשן – ואיננו יכולים אלא להרהר עתה תוך הרגשה טובה על המדינה האדירה הזאת וממשלתה, שאולי הספקות והתעתועים של כת ידועה בתוכה זרזו את ההחלטה הפנימית של עם ישראל להכריע את הספקות ועת התעתועים האלה ע”י יצירת עובדה נועזרת. עתה נדמה הדבר כי מישהו אמר לנסותנו, אם אמנם ענין המדינה העברית הוא דבר כה יקר ללבנו וכה הכרחי לחיינו, עד שנעצור כוח להתנגד לכל הקשיים העומדים על דרכנו – ואנו עמדנו בנסיון זה, והעולם נוכח לדעת שגם אותו “דבר” שאנו חשודים עליו בעיניו, “להכות על הכיס של היהודי” והאיומים בגזירות על ממוננו, אין בהם להטות אותנו מיעודנו ההיסטורי.

לא ניטור איבה לארצות־הברית על האכזבה שגרמה לנו לפני הכרזת המדינה. מדינת־ישראל קמה כקשת בענן של רשעת האדם וסכסוכי העמים. דגלה הוא דגל השלום, החרות, השויון והאחוה האנושית. אנו העמסנו על שכמנו אשראי מוסרי רב מאוד – נשתדל להיות ראויים לו ולעמוד בו. נתגונן מפני כל אויב ומרשיע, אבל ידנו תהיה מושטה תמיד ונכונה תמיד לברית־שלום ולשותפות של פעולה בתוך משפחת העמים שאנו נכנסנו לתוכה. פרט לעמלק הנאצי שלא נשכח לעולם את אשר עולל לעמנו – אנו מוכנים לשכוח ולהשכיח את כל המריבות שצמחו מתוך אי־הבנה או זדון של יחידים. יום הכרזת המדינה היה בשבילנו בחינת יום־כפוּרים, יום של סליחה ומחיקת עוונות שבין עם לחברו. אנו מתחילים מחדש. בפעם הראשונה כשעלינו על במת ההיסטוריה התחלנו בעשרת הדברות, הכוללות את תמציתם של הציוויים המוסריים לחיי אדם ועם. ועתה, בפעם השניה, כאחד העמים העתיקים והצעירים ביותר בעולם, הננו מביאים אתנו שוב את שני לוחות־הברית הללו, הכתובים באצבע אלהים, פנים ואחור, שהם ישנים מאוד, אך דבריהם שמחים עדיין כמנתינתם.

לא ניטור איבה לשום עם, גם לעמים הנלחמים בנו כיום. נישא תודה ושלום לעמים הנאורים שסייעו לנו בחבלי הלידה החדשים של עצמאותנו, וכבר הכירו בה להלכה ולמעשה, ובשורה הראשונה לרוסיה הסובייטית שמן הרגע הראשון התייצבה לצדנו ביושר ובתבונה; אך אנו באים לפיוס גם אל העמים שעתידים להשלים עמנו ולהכיר בעובדה היסטורית זו מחר ומחרתיים. במגילת היסוד של מדינת ישראל נאמרו דברי שלום ואמת לעמים הערבים, ואנו מקווים שהם יקבלו אותם לבסוף באותה כנות שהם נאמרו בה. גם אם נקבץ לארץ את כל נדחי ישראל, נהיה כאן אומה קטנה בכמותה בתוך העמים הערבים הרבים הסובבים אותנו. ואנו באים לא להתחרות בהם ולא להתגרות בהם ולדחוק את רגליהם, אלא לצרף את תרומתנו התרבותית ואת כשרון המעשה שלנו להחיאת המזרח התיכון, תוך שיתוף פעולה עם העמים השוכנים בו.

ולעצמנו נאמר: ככל הגויים – ושלא ככל הגויים. חרות ועצמאות מבחינה מדינית; צדק ומשפט ושויון מבחינה חברתית. כשהשעה צריכה לכך או לוקחים בידינו כלי־נשק להגנת עצמאותנו ומדינתנו ככל העמים, ובנינו ובנותינו הם חיילים למופת – אך משא נפשנו איננו המלחמה ולא הגבורה בשדה הקרב. רוח נביאי ישראל, שהוזכרה בצדק בתוך מגילת היסוד של מדינת ישראל, מהוללת בעולם בגלל הפרק האוניברסלי הנפלא של “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות; לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. מיטב רצוננו הוא לקיים את החזון הזה ולהמיר בזמן הקצר ביותר את כלי המשחית שאנו אוחזים בהם כיום להתגוננות מדינתנו, בכל עבודה הנועדים ליצירה תרבותית ואנושית חיובית, “באין מחריד”. “ללמד בני יהודה קשת” – נהיה מצווים כמובן כל עוד חזונה טרם נתגשם גם ע"י אחרים. אך בחורי ישראל שלוקחו, אם מאחרי הטרקטור והמחרשה ואם מספסלי הלימודים – ישובו ודאי מהר למקום חיותם; ומקור חיותם אינו גינוני מלחמה, אלא גינוני “תורה ועבודה”.

כל הניצבים באותו מעמד נשגב וחגיגי, ביום הששי אחרי הצהרים, ה' באייר תש“ח, שבו הוכרז על הקמת מדינת־ישראל, לא יכלו לכבוש את דמעותיהם מעוצם החוויה וההתרגשות. הלבבות היו גדושים שמחה ומלאים חרדה, ועינים שוטטו באולם, ביקשו אנשים רבים מראשי העם והתנועה שזכות חזונם וזכות עמל־חייהם צריכה היתה לעמוד להם שיהיו בשעה הגדולה לאומה במחיצה זו ויכתירו אותה בנוכחותם. אנו מוכרחים להרכין את ראשנו לפני גזירת הטבע, אשר סעפה במערצה שלה את הפארות היפות ביותר בחיי העם והתנועה. אך ביותר ביקשו עינינו את האיש הדגול, שאכן עמדה לו זכותו והוא נמצא אתנו, לאורך ימים, אלא שסיבות גיאוגרפיות וטכניות הרחיקוהו מאותו מעמד חד־פעמי שבהיסטוריה הישראלית – את חיים וייצמן, שהיה יכול לשוות למעמד היסטורי גדול זה תוספת פאר וגדלות ע”י החסד השופע מאישיותו. ברכתנו שלוחה אליו למרחקים, ואנו מקווים לראותו במהרה אתנו בתפקיד המכובד ביותר של ממשלת מדינת ישראל.

לעומת זה פעמה נפשנו, תוך איחולים לבביים נאמנים, לכל הנוכחים, לכל אלה שזכו, ובשורה ראשונה לחברי תנועתנו שיד ושם וחלק עיקרי להם בהתפתחות המדינית של השנים האחרונות, שהביאה אותנו עד הלום: לדוד בן־גוריון, ראש הממשלה הזמנית של מדינת־ישראל: למשה שרתוק, שר־החוץ שלה, שבעמל־נמלים ובתבונה מדינית רבה גילגל בפרשה זו בכל המטמורפוזות שחלו בה בשנה האחרונה; לאליער קפלן, שר האוצר של הממשלה הזמנית, שעל ראשו רובצות הדאגות העיקריות ליצירת האמצעים לכלכלת המפעל הציוני זה שנים רבות וביחוד לכלכלת מלחמתנו על עצמאותנו בזמן הזה, ושעוד דאגות גדולות וכבדות מהן נועדו לו בבאות; לגולדה מאירסון, שחלק חשוב לה בחכמה ובאחריות להנהלת ענינינו – ולאחרים. אלה ששמותיהם נקובים ושאינם נקובים, אלה שבאו על החתום במגילת היסוד, ואלה שרק המקרה האורגניזציוני מנע מהם את הכבוד הזה – כבודם וזכותם, וברכת העם והתנועה עמם.

וכשירדנו מעל המדרגות הרחבות של בית־הנכות בתל־אביב, כשלנגד עינינו המון עם חוגג ומוצף נגוהות שמש, ובלבנו רגש של אזרחי מדינת־ישראל, של מלכות מתחדשת, על כל הכובד והאחריות, החרדה והתקוה שבה – אמר בודאי כל אחד בלבו: הלואי ונהיה ראוּיים לכך! והדרך הראשית והראשונה להגיע למדרגה זו, היא ליכוד האומה ושלום פנימי. נניס את שד הפילוג מתוכנו, נניס אותו קודם מתוך מחננו, מחנה הפועלים – ונצלח למלוכה, ואף נצליח במלוכה!

תש"ח