באניה הרוסית הראשונה, שהגיעה ישר מאודיסה לארץ־ישראל, נכנסו לארץ שש מאות ועשרים נפש יהודיות — עולים, שבי־גולה ופליטים. קשים כחבלי היציאה משם היו חבלי הכניסה לארץ: ביום סערה, ביום גשם טורד, באניה קודרת ומיטלטלת על גלי ים עכורים, הגיעו המה, אחרי נדודים רבים וטלטולי־דרך ארוכים, למחוז חפצם.
מהם — קודרים ואבלים, צללי בני אדם, שבפניהם ובעיניהם משתקפות עוד הבבואות המחרידות של מאורעות האימים ברוסיה ובאוקראינה: אלמנות ויתומים, חצאי משפחות.
ומהם — צעירים וצעירות, עליזי עבודה, מלאי מרץ והתפרצות למעשה יצירה על אדמת ישראל; עם שפה עברית חיה בפיהם, מזוינים בחלקם בידיעות ובהכשרה מוקדמת לעבודת השדה, עם רצון חלוצי וסבלנות רבה, אשר הוקנתה להם בתקופה אכזרית זו של חמש שנות סבל ועינויי שאול.
וכולם עדים חיים לטרגדיה העברית העמוקה, עדי ראיה ועדי שמיעה לאותה הצעקה הנישאת אלינו מעמק בכא זה. צעקת אחים נשחטים לרבבות ושל אחיות מחוללות, של עם הנדון לכליה, הנדרך כענבים בגת ואין מפלט ואין מוצא.
רק מלה אחת גואלת ומשחררת נשארה ליהדות הרוסית, רק תקוה אחת ויחידה, רק נחמה אחת מעצבונה הגדול ומאבלה הכבד — והמלה הזאת היא: ארץ־ישראל!
“אלמלא ארץ־ישראל לא היתה ליהודי רוסיה אפילו היכולת למות” — משיחה אחת הפליטות לפי תומה. בלי זיק התקוה האחרון הזה, בלי קו האור המנצנץ מבין מחשכי הגורל, היתה מתרחשת כנראה קטסטרופה עוד יותר נוראה ממות…
שש מאות ועשרים הנפש שנכנסו כעת אל הארץ, אלה בודאי יסתדרו בעבודה באיזה אופן שהוא. אולם רבבות, רבבות דופקים על שערי הארץ — האם לא ייפתחו תיכף לפניהם? היש אצל מי שהוא בתוכנו אומץ־רוח אכזרי כזה להגיד להם: “חכו!” האם לא ייפתחו לבותיהם של בעלי היכולת בקרבנו, האם יאכלו במנוחה את לחמם על הדם, ולא יקומו ויקדישו את כל אשר להם, למען הציל את שארית הפליטה?
לא ל“עזרה” זקוקה כעת היהדות הרוסית, לא לפת לחם להשקיט את רעבונה, לא לבגד לכסות את מערומיה — כי אם למקום מקלט, לפינת אדמה זו הממלאה את נפשה ברגעי־היאוש הנוראים. ואם מכאן לא תבוא ההצלה, אם לא תקום התנדבות לאומית גדולה, אם לא יבוא תיכף המפעל הרב של בנין המולדת, של עבודה מהירה ורחבה, יש לחשוש כי אכן נגזרה כליה על חלק גדול של עמנו.
לא תנחומין שבפה. רק מלה אחת יכולה לענות על זעקת השבר של עמנו — והמלה הזאת היא: עבודה. עבודה על אדמת המולדת העברית.
תר"פ