הועידה הכללית של פועלי א"י יצאה לפועל. נוסדה ההסתדרות הכללית, הבלתי־מפלגתית, המאחדת את כל חלקי הצבור העובד. הוקם שתוף הפעולה המבוקש והמקווה והושם קץ לצורת הארגון הכפולה והנבדלת, שהיתה קיימת במשך השנתים האחרונות.
הסיכום הקצר הזה של תוצאות הועידה מוכיח למדי כי הועידה מילאה את תפקידה בהצלחה. על יסוד של הסכם כללי, בלי הכרח והכרעה של רוב, הוקמה צורת האחוד הרציונלית שאליה שאפנו ועליה נלחמנו כל הזמן — האחוד בעבודה, האחוד בכל אותם הענינים הריאליים המשותפים לכל עובד עברי באשר הוא עובד.
ההכרזה החגיגית שהכריז הח׳ ברץ מעל הבמה בדברי הפתיחה הראשונים: “אנחנו לא נצא מכאן אלא מאוחדים!” נתנה את הכיוון לכל מהלך הועידה. במלים הקצרות וההחלטיות הללו ניתן האות לאחוד, ניתן צו כי אי אפשר לה לועידה זו שתתפזר בלי תוצאות, ונוצרה ההבנה הדרושה למצוא את נקודת השיתוף בין הדעות המתנגשות.
ועידת חיפה נפתחה בדברי שלום ונסגרה בדברי שלום. הסיסמא המאחדת ניצחה דיבורים ומגמות שהיו עלולים להכשיל את הועידה ולהטותה מדרכה. הכרת המציאות היתה המכוונת את מצב־הרוחות. לא אחוד סתם, פּרוגרמתי, לא אחדות לשם שמים, לשם מצע תיאוריטי, אלא אחוד שיש בו צורך חיוני למעשה, שיש בו הצטרפות כל הכתות לפעולה ממשית.
הציר העיקרי שעליו הסתובב המו“מ בועידה, היה שאלת “מהות הארגון של פועלי א”י”. “מהות” בכלל זוהי הגדרה אבסטרקטית, ובמקום שדנים באבסטרקציה ניתן מקום לגילויי־פנים שונים, וממילא גם לגילוי פנים שלא כהלכה. לפיכך היה הסעיף הזה הכי קשה וגרם לויכוחים סוערים. אולם כשהגיעו לפרטו במושגים ממשיים, בסעיפים של עבודה ומפעלים מצאו שיש רק שנוי נוסחאות, ואחרי התאמצות קלה עלה הדבר לצרפן לנוסחא אחת.
עמדה נבדלת מכל יתר הפרקציות תפסה הפרקציה של מ.פ.ס.ע. בועידה. בפעם הראשונה הופיעה המפלגה הזאת על הבמה המשותפת של צבור הפועלים העברים בארץ. היא הופיעה עם “זמירות חדשות” בפיה, זרות ומוזרות למציאות חיינו, אשר הושרו בשפה הז׳רגונית מעל לראשי הנאספים “אל הפּרולטריון העולמי”, הד לא מצאו הדברים האלה בועידה, אולם למרות היות הפרקציה הזאת הכי קטנה במספר, קבעה לעצמה עמדה די חזקה, והפולמוס המפלגתי בינה ובין “אחדות העבודה” גזל כמעט את רוב הזמן של הועידה. ואף ששום אחת מהצעותיהם הפּרינציפּיאליות של המפס“ע לא נתקבלה, נשארו בתוך ההסתדרות הכללית. אפשר שיותר מאשר הכנעה יש כאן צעד תכסיסי. אולם, ההופעה החדשה הזאת בעולמו של הפועל העברי בא”י, תדרוש מאתנו שימת לב מיוחדת. צריך להודות כי מפס“ע מדברים בשפה יותר פּופּולרית ויותר מובנת מאשר אנחנו. הם שרים את מנגינת הזמן הכי חדשה והכי מודרנית, ובתנאים הקשים של העבודה, בתוך ההתמרמרות הגדולה ואי שביעת הרצון השולטים, ושישלטו בודאי עוד זמן רב, בין העובדים בארץ, עלולה הפראזה שלהם להיקלט. מבחינה זו בודאי יותר טוב שהם נשארו מבפנים ולא מבחוץ. מתוך מגע בלתי אמצעי עם חיינו אפשר שיתברר להם כי הדרך לפתרון שאלת בנין הארץ איננה משותפת עם הדרך לפתרון השאלה הסוציאלית במשטר הקפּיטליסטי של ארץ פלונית או אלמונית. אפשר שיתברר להם הדבר כשם שהתברר, במידה ידועה, ל”פועלי ציון" שלפניהם, ובמשך הזמן ישנו גם הם את יחסם לשפתנו וליתר ערכינו הלאומיים. אולם לע“ע מלחמה לנו במפס”ע, מלחמה באותה סחורה אסוּפת־חוץ המכניסה דימגוגיה, ז׳רגון ונזק לעבודתנו. הסבלנות שפגשה מפלגה זו בועידה היתה סבלנות לדעה שבשמה היא דוגלת, ואי־רצון להשתמש בכח הרוב. הם הופיעו כנרדפים, והועידה מילאה חובה של סולידריות וקיבלה אותם כחברים שוים. אולם במידה שמפלגת מפס"ע תפעל נגד הכרתנו הלאומית — תפגוש בלי ספק התנגדות נמרצה מצד כל צבור הפועלים העברים בארץ.
הועידה נגמרה. בערב הנעילה שבה לתוך מחנה הפועלים התרוממות הרוח של אחוה, אשר חסרה היתה במשך שנתים. הידים השתלבו יחד לריקוד משותף. גם מפס"ע היו בתוך המעגל — הם קראו לזה “הריקוד הקומוניסטי”.
ההסתדרות הכללית הוקמה. עכשיו תלוי הדבר בנו לשמור על ההסתדרות ולתת לה את היכולת של עבודה בגבולי תפקידיה. במידה שלא יעמיסו עליה תפקידים מפרידים, במידה שלא יחפצו להפכה למפלגה ולהסיח את דעתה לעסוק בתורה במקום לעסוק בעבודה, יהיה האחוד קיים וההסתדרות תוכל לפעול.
תרפ"א