(מתוך מכתב)

…גם חלקי כאן לא נפל לי בנעימים. גם אני מושך בעול, ולזה עוד לבי מלא ספקות ויאוש, ולא פעם יתוש מנקר במוחי: אם אנחנו כולנו איננו האחרונים במשוררי ציון? כשאני מתבונן לארחם ורבעם של המוני עמנו, כשאני רואה את פרצופו של אותו העם אשר ממנו אנו מקווים כי יהיה בונה המולדת העברית ויוצר חברת העבודה בא“י, נדמה לי כי משחק יותר טרגי מזה לא המציא לו השטן מעולם. וכי מה אנחנו יודעים שם, בא”י, ע“ד אסוננו הלאומי הגדול? לא הפרעות באוקריינה, לא החורבן ע”י פראי ההיידמקים הוא האיום בגורלנו, אלא חורבננו הפנימי, דוקא באותם המקומות שאיננו מוכים ונשחטים, דוקא במקומות שהננו שלמים ושבעים. אין מלה בפה ואין כתב ולשון שאפשר יהיה לתאר בהם אל נכון את הירידה הגדולה בעם, ומהם אנו מקווים כי ממעיהם ייצא הגניוס הלאומי העברי היוצר חיים ומחדש חיים? — אם יהיה כדבר הזה, יהיה זה אחד הפלאים היותר גדולים שיודעת ההיסטוריה האנושית.

לע"ע כל הדברים שלנו הם קול קורא במדבר. אין הד לדברים, אין מי שיקשיב להם ואין איש שישמע אותם. המשבר הנורא בציונות איננו מקרי, הוא נובע ממציאות החיים שלנו בגולה, מהפסיכולוגיה השלטת בעם, בציונות גופא. אין עכשיו שום דבר שיזעזע, שיפריע את שיווי המשקל ברוחות, ואם עשרים פעם תצעק: “המולדת בסכנה!” — איש לא ישים אל לב… וכי, באמת, מה זה עכשו למשל פוגרום אצל יהודי, אם לא הרגל של חיים, אם לא מנת־הגורל שמקבלים אותה בשקט פטלי מתוך ברכת הגומל של כל פרט: “אני את נפשי הצלתי!”…

כך הוא הדבר. מה שלא עלה בידי טיטוס הרשע — להשתיק את הדם בהיכל ע"י שטפי דם חדשים — עלה בידי פורע־פרעות עלוב של היום. הדם איננו רותח בהיכלנו — וזהו אולי אסון יותר גדול מעצם שפיכת הדם. קהו הלבבות. הכל שוקט על שמריו, וגם הציונות שקטה ושלוה.

ארץ ישראל התרחקה, התרחקה מאד מן הלב ומן הדמיון. היא השלכה שוב בתוך פּרספּקטיבות רחוקות, לתוך “עתיד לבוא” מטושטש, ומזכירים אותה רק מתוך צלצול תפל של הרגל לשון.

כך הוא פרצופה של עבודתנו. אבל, מה לעשות? אחרי כל זה אנחנו מוכרחים למשוך בעולה. כבר כתבתי לכם: יש כאן כר נרחב מאד לעבודה. צריך להציל לכל הפחות מה שאפשר להציל. ואמנם עשינו דבר־מה: הננו כבר הסתדרות בעלת יותר ממאה סניפים, במאה ערים. החילונו בעבודה לטובת בנק־הפועלים; וגם מעט העבודה הציונית הנעשית כאן בקרן־היסוד, בקה“ק וב”החלוץ“, הריהי נעשית בעיקר ע”י חברינו. ואלמלא היו מכניסים מבוכה ברוחות ע“י שאלות פּרוגרמה ופלפולים, ואלמלי היו לנו אמצעים ואנשים מא”י שיכולים ומסוגלים לפעול — היינו יכולים אולי לבנות כאן במשך איזה זמן את המחנה הרזרבי שלנו בשביל ארץ־ישראל. — — —

ורשה, תרפ"ב