נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה
סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,
שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –
קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ
הֶסְתֵּר־דָּבָר.
שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –
מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים
וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת
שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.
וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ
כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,
וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,
שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.
1962