אֲשֶׁר הָרוּחַ

חוֹנֶטֶת,

לָךְ יָדַי אָסְפוּ –

חוֹל שָׁחַק לְחָיַי,

עַל רֹאשִׁי עָטְרָה

יָדֵךְ

בִּלְחִישָׁה:

הֵן זוֹ שָׁעָה

לַהֲבָנָה – –

וַאֲנִי –

אַךְ חֲרִיצִים

אֶצְבְּעוֹתַי הַקָּשׁוֹת, בִּי

קָפְאָה מִלָּה, עָלַי

נָפַל פֶּלֶא

קִיּוּמֵךְ. וְנוֹתַרְתְּ לְרַגְלַי

בְּכָל חָכְמַת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם –

תִּינוֹקֶת בְּלִבֵּךְ.

1962