אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

אַבָּא,

כַּאֲשֶׁר חָלַמְתָּ אוֹתִי

הָרַגְתָּ אוֹתִי

נוֹלַדְתִּי בְּמַזָּל רַע.

אַבָּא,

אִם הָיִיתָ נוֹשֵׁם אֶת

שְׁתִיקוֹת פִּי

הַמָּלֵא מַיִם

הָיִינוּ נִגְאֲלִים.

אַחֲרֵי מוֹתִי תְּחַלֵּק

אֶת הָרַעַל שֶׁהָיָה יְרֻשָּׁתִי

בֵּין כָּל הָעֵינַיִם

שֶׁחָמְדוּ אוֹתִי.

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

1962