פִּרְפּוּר עַפְעַף שֶׁלָּךְ, מִלַּת לִטּוּף. כְּאִלּוּ

עוֹד שֶׁלָּךְ אֲנִי עַל יְצוּעֵנוּ. וּכְבָר

תִּפֹּל שְׁתִיקָה שֶׁל סְתָם מִלִּים. הֲלֹא

תִּרְאִי כִּי גַּם אֲנִי שָׁבוּי בְּתֵיאַטְרוֹן

חָכְמַת־זְקֵנִים שֶׁלָּךְ? וּבְלֶכְתֵּךְ

מִלְּאוּ לִבִּי הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא פָּתַרְתְּ –

אֲשֶׁר פָּחַדְתִּי לַחֲלֹם. נוֹגֵעַ בִּמְקוֹר גַּאֲוָתֵךְ

וְיִסּוּרַיִךְ. רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי.

בִּמְתִיקוּתֵךְ טָעַמְתִּי בַּיִת לְשָׁעָה קַלָּה.

אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ

וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.

עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ

הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי

שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ

כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה,

יַלְדָּה נִצְחִית בְּתַחְפָּשְׂתָּהּ – שִׁרְיוֹן הַדַּעַת,

חַסְרַת מְנוּחָה פֶּן תֵּעָזֵב.

עַד מָתַי תֹּאמְרִי לְהִתְחָרוֹת בִּי

לְמַעַן אוֹהַבֵךְ? הִשְׂבִּיעַ רְצוֹנוֹ שֶׁל

אָב לָךְ, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא יַלְדֵּךְ? שֶׁקֶט,

נוּמִי, רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ,

רַק בְּלִבֵּךְ הַנָּם אִשְׁתִּי, וּבְהָקִיצֵךְ –

פברואר 1973