אני מעולם לא היתה לי סבתא
שתיהן שרה־גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין
ולאה רַאבּ לבית שיינברגר
מתו לפני שנולדתי
אבל היתה לי סבתא של אימי ישישה צמוקה חנה
שסבא חנוך העלה אותה כי היא אימו
יחד עם אביו מפולניה לפני המלחמה
ואת סבא־רבא זה יוסף מנחם אני זוכר במעומעם שוכב
במיטה זוגית גדולה בחדר ברחוב חפץ חיים
פינת אחד־העם
שהיום הוא בית־כנסת
ועם פרוץ המלחמה העולמית אבא קנה שק של קמח לבן
שכמוהו לא ראינו בכל ימות המלחמה
כי אכלו אז רק לחם שחור עגול
וכל יום שישי היתה אימא אופה שלוש חלות קטנות
מקמח לבן של אגירה מרוחות בחלמון ביצה
ואחת מהן מביאה לסבתא שלה הישישה הצמוקה
חנה ליפסקי לבית גולדפרב
שגרה כבר לבדה בחדר ברחוב הרצל
בין בנותיה פֶלָה [וולפוביץ] ויֵיצָ’ה [שאכר]
ובזכות זאת קיבלה ממנה אימא רימון בשׂמים של הבדלה
ועליו חרוט:
"מזכרת לאבי החביב
יוסף מנחם
מאת בנו העולה לארץ ישראל
לודז
תרפ"א
חנוך יששכר ליפסקי"
רימון הכסף שהשחיר ניצב עד היום אצלנו בסלון
ללא בשׂמים
ובראשו ציפור או יונה
המשפחה התעכבה באלכסנדריה עד שנרגע המצב
לאחר פרעות מאי 1921
בדרך עלו לקבר הרצל בווינה
ושם ראו אימי ואחיותיה מבעד לחלון המלון
בבניין ממול
גבר עולה ויורד על אישה השוכבת תחתיו
ושאלו “מה הוא עושה לה?”
וענו להן ההורים שזה בשביל שיהיו ילדים
אבל למחרת בלילה הוא חזר על מעשהו
והסבירו להן שעכשיו זה בשביל להאכיל את התינוק
וככה הגיעו לפתח־תקווה
דרך נמל יפו לאחר הפרעות
שם חיכה להם פרדס שניטע לפני המלחמה
ונחרב
ולימים הנאמן עליו טרף נפשו בכפו
כל המסופר כאן הוא אמת לאמיתה
הודפס לראשונה בגיליון 795 של המכתב העיתי “חדשות בן עזר” מיום 26.11.12