סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם,
טָמוּן בְּמֵעֶיהָ אוֹצָר –
אָשְׁרִי שֶׁאָבַד לִי אֵי שָׁם,
אוֹצָר שֶׁלְּכָךְ הוּא נוֹצָר.
וְהוּא אֶתְמוֹלִי – אֶתְמוֹלָהּ…
קוֹלָהּ לֹא תִקְלֹט עוֹד אָזְנִי;
לֹא עוֹד תַּלְתַּלֶּיהָ אֶקְלָע…
הוֹי שׁוּבָה, הוֹי שׁוּב, הָאֳנִי!
אֲבָל הָאֳנִי מִתְרַחֵק,
בָּאֹפֶק קֻלַּע וְנִלְפָּת…
דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מִי צוֹחֵק…
אוּלַי זֶה אֲנִי… מָה אִכְפָּת!