עוֹד שִׁיר אָשִׁיר לָךְ… אַחֲרוֹן?

אֵינִי יוֹדֵעַ… לֹא! פִּתְאֹם

בָּאִים צְלִילִים, חָרוּז וָרֹן;

מִלִּים זוֹרְמוֹת, וְאֵין שַׁסְתּוֹם…

שָׁעָה עַרְבִית כֵּהָה, דּוֹמֶמֶת;

דָּמוּם מִזּוֹ יִהְיֶה הַלֵּיל.

אֲזַי נַפְשִׁי תִּהְיֶה חוֹלֶמֶת

אוֹ תֶהֱזֶה וְתִתְחוֹלֵל.

עֵינִי תִרְאֶה אוֹתָן עֵינַיִם,

אוֹתוֹ הַקּוֹל – צָלוּל, רוֹנֵן…

כָּל זֶה רָחַק, הָיָה לְאָיִן,

לְצֵל מוּנָע בְּיַד עוֹנֵן.