אָהַבְתִּי צַוָּארֵךְ הַצַּח,

צַוָּאר נָטוּי וְגֵא וָרָךְ;

אֶת חַמּוּקָיו, אֲבַק־זָהָב –

אוֹתָךְ אָהַבְתִּי וְאֹהַב.

יָפֶה זָהָב, אָחִיו הַקַּר

שֶׁל אֵל הַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹקֵד.

אֲבָל לֹא זֶה שֶׁלִּי יָקָר,

וְלֹא הַהוּא לִבִּי עוֹקֵד.

אֲבַק־זָהָב, גִּצֵּי־חַמָּה –

שָׁלָל נִלְקַח מֵעַד בְּעֹז –

שִׁכְּרוּ נַפְשִׁי, וְהִיא הוֹמָה

לְבַת־חִשְׁקִי – עַד לֹא נָגוֹז.

אוֹתָךְ אָהַבְתִּי, מַחְמָלִי,

קוֹלֵךְ, לִבֵּךְ, גּוּפֵךְ, יָפְיֵךְ;

כֻּלָּךְ – מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ שֶׁלִּי…

הַסִּי, בַּת־שִׁירָתִי, דַּיֶּךְ!