לוגו
עַל חוֹף הַיָּם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הָרָקִיעַ גָּבַהּ, הוּא תָּכֹל־מַחֲוִיר,

וּתְכוֹלוֹ מִתְנוֹעֵעַ, נוֹזֵל.

הָהּ, רָוַח לִי הַיּוֹם, כֹּה שָׁלֵו הָאֲוִיר –

כְּאִלּוּ מַזָּלִי הִתְמַזֵּל.


שָׁם בָּאֹפֶק, הַרְחֵק, בֵּין שָׁמַיִם לַיָּם,

נִפְרְשׂוּ עֲנָנִים וְרַדְרַדִּים,

וּמִתּוֹךְ נִמְנוּמָם מְחַיְּכִים לְשֶׁלְיָם,

לַחַמָּה, לַסְּלָעִים, לְהֵדִים.


הֵם שׁוֹקְעִים בְּעֻמְקוֹ שֶׁל הַיָּם הַכָּחֹל –

כּוֹחֲשִׁים, נְדַקִּים, נְמַסִּים.

וְהַיָּם הוּא רָדוּם, כְּמוֹ הַחוֹף, כְּמוֹ הַחוֹל –

אֵין אַדְוָה, הִתְקַפְּלוּ מִפְרָשִׂים.


עֲנָפִים וְעָלִים, הֵם עָלֵי כְּמוֹ סֻכָּה –

יְרֻקִּים, כְּמֵשִׁים, צְהֻבִּים;

אֲדָמָה אֲדֻמָּה, אֲפֹרָה, בְּקוּקָה, –

וְצָחִים, זוֹהֲרִים עֲשָׂבִים.


לֹא זָרַח מַזָּלִי, חֲלוֹמִי הֶעֱנִי.

אָנֹכִי כְּמוֹ הַיָּם שֶׁחָשָׁה;

כְּמוֹ הַיָּם שֶׁקָּפָא – לֹא מָשׁוֹט, לֹא אֳנִי;

כְּמוֹ הָעֵץ הַדּוֹמֵם, אֵין אִוְשָׁה.


וְאַתְּ בָּאת, אַתְּ אָמַרְתְּ: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתְךָ…

הָהּ, לִבִּי עוֹד רוֹעֵד, עוֹד הוֹלֵם.

הָעוֹלָם מַחֲשִׁיךְ עֵת אֶרְאֶךְ חֲשֵׁכָה;

תִּצְחֲקִי – חַי הַכֹּל וּפוֹעֵם.


מָה אָהֲבָתִי הָעֵת הִכַּרְתִּיךָ – זוֹ הָעֵת…

וְאוּלַי עוֹד הַיּוֹם אֹהֲבָהּ…

וְיָדַיִךְ – זַכּוֹת וּתְמִימוֹת, וְהַחֵטְא,

הַטָּמוּן בְּכַפֵּךְ הַשּׁוֹבָה.


וּפָנַיִךְ – צַחוֹת, עֲדִינוֹת, עֲיֵפוֹת;

וְעֵינַיִךְ – כְּחֻלּוֹת, חֲמוּדָה! –

מָה רוֹאוֹת? אִם בָּעֹמֶק, בִּפְנִים, הֵן צוֹפוֹת,

אוֹ הַחוּצָה, הַרְחֵק?… לֹא אֵדַע.


מַה נִכְסַפְתִּי אֱלֵי מַבָּטֵךְ הַכָּסוּף,

שֶׁמָּשַׁךְ וְדָחָה וְקָלָח!

עַל אוֹתוֹ הַמַּבָּט הֶעָצוּב, הַשָּׁסוּף,

יִסָּלַח לָךְ, הַרְבֵּה יִסָּלַח;


עַל אוֹתָהּ עֲצֵבוּת, אֵין לָהּ פֶּשֶׁר, וְהִיא –

הִיא יֶשְׁנָה – מוּחָשִׁית, מֵעִיקָה;

עַל הַזִּיו, הַמַּגִּיהַּ מֵאֹפֶל וּנְהִי,

וְרוֹזֵם לִי בְּעַד הֶעָקָה.


אֵיךְ חִפַּשְׂתְּ, אֵיךְ דָּלַקְתְּ אַחַר זִיק מִתְשׁוֹטֵט!

אֵיךְ קֵרַבְתְּ וְנִכְוֵית וְהָדַפְתְּ!

וְאַחַר – אֶל אוֹתוֹ הַחֲלוֹם הָאוֹתֵת

מֵעִמְקֵי עַרְפִלַּיִךְ – אַתְּ שָׁבְתְּ.


אַף אֲנִי זִיק כָּזֶה, הָעוֹבֵר וְנִשְׁכָּח

מִלִּבֵּךְ, מֵעֵינֵךְ הַנּוּגָה.

הֵן יָדַעְתִּי גַּם אָז – רַק אָהַבְתִּי אָז כָּךְ –

כָּךְ אָהַבְתִּי אוֹתָהּ הַתּוּגָה.


זֶה הָיָה וְאֵינוֹ. דֹּם אֶשְׁכַּב לִי בָּזֶה.

וְהַיָּם – הוּא הִתְחִיל מִתְנוֹדֵד.

דֹּם אֶשְׁכַּב, אֶחֱזֶה כָּל אֲשֶׁר יֶחֱזֶה

הַהוֹזֶה, הַהוֹזֶה הַבּוֹדֵד.


אָנֹכִי – כְּמוֹ הַיָּם בְּלִי רוּחוֹת, בְּלִי סְפִינָה;

כְּמוֹ הַיָּם הָרוֹגַע, הַנָּם;

וְלוּ אַתְּ – לוּ הָיִית, כְּמוֹ הָעָב הַקְּטַנָּה,

מִתְרַפְּקָה עַל חָזוֹ שֶׁל הַיָּם!


וְלוּ אַתְּ… אַךְ דַּיִּי! כְּבָר הַלַּהַב דָּעָךְ…

מָה אָהַבְתִּי מִשְׂחַק דִּמְדּוּמִים

בְּשׁוּלֵי הָרָקִיעַ הַזַּךְ וְהַנָּח!

מָה אָהַבְתִּי שָׁמַי הָרָמִים:


חֲלִיפוֹת קַו בָּהִיר, פַּס וָרֹד, פַּס חָשֵׁךְ.

וְכַדּוּר מְשֻׁלְהָב שֶׁיָּקָד…

מַשֶּׁהוּ מִתְקָרֵב – קֵץ דַּרְכִּי אוֹ הֶמְשֵׁךְ…

אָן נִשָּׂא אָנֹכִי לְבָדָד?