על כּדוּר-אדמה אחד.

ג. שוֹפמן

 

א    🔗

זכוּרים הימים שבּהם היה נטוּש הויכּוּח של “המצמצמים והמַרחיבים”, על “צוֹרך ויכוֹלת” בּספרוּתנוּ. בּאוֹתוֹ ויכּוּח נשתקף מצבה של ספרוּתנוּ בּגוֹלה, בּטרם נחרבה, בּימים שעוֹד היה בּה כּוֹח ורצוֹן להיאָבק על מקוֹמה בּעוֹלמוֹ הרוּחני של הקוֹרא. “אָדם בּצאתך ויהוּדי בּאָהלך” – היתה, לכאוֹרה, עצה טוֹבה למשׂכּיל העברי איזוֹ דרך יבוֹר לוֹ בּחיים, שתהא תפארת לעוֹשׂיה. אך אִמרה זוֹ, בּלי שנתכּוונה לכך, הגדירה את מצבה של ספרוּתנוּ, לָאו דוקא בּימי ההשׂכּלה, כּי אם גם בּימי חיבּת-ציוֹן וּלאחריה: הקוֹרא המשׂכּיל, אשר פּירנס את ספרוּתנוּ בּכף-רזוֹן זעוּמה, לא בּיקש ממנה אלא את מנַת “יהדוּתוֹ”, כּל השאָר בּה היה בּשבילוֹ מן המוֹתרוֹת, ואף לא מן המוֹתרוֹת המשוּבּחים, כּי את המשוּבּח היה מוֹצא כּאַוַת נפשוֹ בּ“שׂדוֹת זרים”. מי היה אז משענה של הספרוּת העברית בּ“פּרוֹבינציה”? בּחוּר-הישיבה, המלמד המתמַשׂכּל, האַברך על שוּלחן חָמיו, שהעברית היתה מזוֹנוֹ הרוּחני היחיד. צרכיו לא היוּ מרוּבּים, ולהבנת הוָיוֹת-העוֹלם הספּיקו לוֹ בּהחלט המאמרים המדיניים שבּ“הצפירה”; וּלחידוּד-השׂכל – דברי החכמה והמדע שהיוּ מעניקים לוֹ שוֹחרי טוֹבתוֹ, “משׂכּילי-הרבּים” ויוֹדעי-הכּל שבּמערכוֹת. כּל אלה הספּיקוּ לקוֹרא העברי כּל עוֹד לא זכה ליהנוֹת ממאוֹרוֹת שבּלשוֹן המדינה. משזכה לכך נהפּכה לוֹ ההצצה בּספרוּת העברית ל“פרפּראוֹת” אוֹ לקיוּם מצוָה לאוּמית. והכרזתם של “הצעירים” – אלה הנסערים והמסוּכסכים עם עצמם ונפשם לא תדע שׂבעה – על ה“צוֹרך” שיש להם בּספרוּת עברית רחבה ועשירה, שלפי הגדרתם אפשר יהיה למצוֹא בּה כּל מה שמוֹצא אדם בּ“וֵיסטניק יֶוְרוֹפּי” (הירחוֹן העבה של הליבּרליזם הרוּסי) לא היתה אלא הבּעת הצוֹרך שלהם, של קוֹמץ יחידים, המבקשים בּיטוּי לעצמם, ולא צוֹרך וּדרישה של ציבּוּר-קוֹראים, שבּרצוֹנוֹ וּבידוֹ גם לעשׂוֹת משהוּ בּשביל מילוּי התביעה.

ארץ-ישׂראל, היינוּ: העליה השניה, גרמה לספרוּת העברית שינוּי-מזל, אשר עדיין לא עמדוּ עליו כּל צרכּוֹ. לא שהיא נתנה לספרוּתנוּ המוֹן קוֹראים שיש בּידם לכלכּל אוֹתה בּכבוֹד, בּחוֹמר וּברוּח – בּשביל זה היה הציבּוּר עצמוֹ מעט ודל. וכן, כּמוּבן, אין לוֹמר שספרוּתנוּ כּאן זכתה לשפע. רחוֹקים גם רחוֹקים אנוּ מכּך אפילוּ היוֹם, ודלוּתנוּ עדיין מביישת וּמכאיבה. אך אם גם היכוֹלת עוֹדנה מוּעטה, הרי הצרכים נתרבּוּ ונתעצמוּ, ונעשׂוּ צרכים-של-אמת. צמח קוֹרא חדש, ואִתוֹ גם סוֹפר חדש. ואצל שניהם נפלוּ כּמה מן המחיצוֹת הישנוֹת שבּין “יהדוּת ואנוֹשיוּת”, לפי המוּנח שהיה מהלך בּספרוּתנוּ, מהלך לא כּתעוּדת-עניוּת, אלא בּהכּרת חשיבוּתוֹ. הקוֹרא כּאן, גם זה שצרכיו לכאוֹרה היוּ מרוּבּים, התנַזר, בּמוּבן ידוּע, מן הלוֹעזית. הוּא רצה עתה בּקב שלוֹ, אלא שהקב שלוֹ היה שוֹנה מן הקב המסרתי שהיה מצוּי בּספרוּתנוּ שם. יהדוּתוֹ עוֹררה בּוֹ אלף שאלוֹת, אך היא עצמה לא היתה לוֹ בּגדר שאלה. הטרידוּ אוֹתוֹ כּמה שאלוֹת אנוֹשיוֹת, אך לא השאלה אם חלק לוֹ בּאנוֹשוּת. הקוֹרא העברי הצעיר, אשר עזב את “העוֹלם הגדוֹל” – מַשׂא-נפשוֹ של כּל צעיר יהוּדי – כּדי למצוֹא כּאן ד' אַמוֹת של קרקע לרגליו, וגם לנפשוֹ, אשר ניתק כּמה קשרים ואף שיבּר כּמה פּסילים, לא ויתר על קשריו הרוּחניים עם העוֹלם, או עם “עוֹלמוֹת” מסוּימים. וּמהם שבּיקש למצוֹא המשכם כּאן, בּמחשבה וּבספרוּת.

 

ב    🔗

וגם חֶבֶר הסוֹפרים הקטן, שבּא בּאוֹתה עליה וגדל בּה, קוֹרץ מחוֹמר זה. גם הם, בּהגיעם לכאן, מצאוּ עצמם יוֹם אחד פּטוּרים מן הנוֹשׂאים הנצחיים של הספרוּת העברית בּגוֹלה, מן השאלה ל“זכוּת קיוּם”, ממלחמה בּהתבּוֹללוּת, מריב-לשוֹנוֹת, מהטפה לערכים לאוּמיים. נמצא סדן. יֶתר מרחב להלָך-הנפש, ויֶתר-מַגע עם חייו של הקוֹרא. אוֹתוֹ חבר-הסוֹפרים היוּ בּוֹ בּעלי סגוּלוֹת וּנטיוֹת שוֹנוֹת, אך גם צדדים שוים להם: עלייתם וּקליטתם לא הביאוּ אוֹתם לידי בּעיטת-גאוָה בּעוֹלם “הנכרי”, הם לא היוּ כּפוּיי-טוֹבה לבּאֵרוֹת מהן שתוּ, ועכשיו יכלוּ לחיוֹת אוֹתוֹ עוֹלם כּבני-חוֹרין, כּמי שיש לוֹ ד' אַמוֹת מִשלוֹ.

וּכשם שהתחילה נוֹפלת המחיצה בּין “יהדוּת” ל“אנוֹשיוּת”, כּן גם בּין “חוֹמר” ו“רוּח”. הסוֹפר העברי, שכּל כּך מעט ינק מסביבת “החוֹמר” שבּינוֹ וּבין אוֹתה סביבה לא היה מַגע כּלל, אוֹ היה מַגע של בּיטוּל הדדי – מצא כּאן סביבה חמרית שהיתה מלאה רוּח, שעצם התהווּתה היה פרי מאמצים רוּחניים בּלתי-פּוֹסקים.

דרך כּך נפלוּ גם מחיצוֹת בּין הסוֹפר העברי לבין קוֹראוֹ. קם בּיניהם מַגע חי, צמח אצל הקוֹרא יחס אִינטימי לספרוּת, וּנטייתוֹ של הקוֹרא העברי העֵר לדביקוּת ספרוּתית שנאחזה בּרחוֹק, מצאָה לה הפּעם אחיזה בּקרוֹב. זאת הפּעם נגלתה שוּתפוּת חיוּנית בּין הקוֹרא והסוֹפר. ואוּלי זאת הפּעם הראשוֹנה ניתן לסוֹפר העברי קרקע. וּמפּיסת-קרקע זוֹ, ממקוֹרוֹת-החיים שפּרצוּ בּתוֹכה, ינקוּ כּאחד הסוֹפר והקוֹרא. הספרוּת של אוֹתם הימים, גם בּגילוּייה הספרוּתיים בּיוֹתר, לא נוֹצרה מתוֹך הספרוּת. ואם הסוֹפר והקוֹרא ציפּוּ לראוֹת גמוּל לחייהם, הרי מן הקרקע הזה ציפּוּ לראוֹתוֹ כּשהוּא צוֹמח לשניהם.

והקרקע הזה הוּא שמיטמט את המחיצוֹת בּינינוּ לבין העוֹלם, הוּא שעשׂה כּמה בּעיוֹת אנוֹשיוֹת-כּלליוֹת לבעיוֹת שלנוּ. לא צו אידיאוֹלוֹגי הוּא שחייב את קוֹמץ הקוֹראים-הפּוֹעלים “להתענין” בּשאלוֹת סוֹציאליוֹת ותרבּוּתיוֹת של “אוּמוֹת העוֹלם”, לא מישהוּ מבּחוּץ גזר עליו חוֹבת סוֹלידריוּת, אלא הזיקה לשאלוֹת העוֹלם, הרגשת השוּתפוּת האנוֹשית, הסוֹציאַלית, הרוּחנית, האידיאית – היתה מבצבּצת ועוֹלה מבּפנים, מן העבוֹדה, ממלחמוֹת-העבוֹדה, מהזדקפוּת הפּוֹעל, מנסיוֹנוֹת ההתישבוּת, מן החקלאוּת, מן הצרכים הרוּחניים. הפּוּבּליציסטים שהוֹפיעוּ בּאוֹתוֹ פּרק לא היה להם צוֹרך להכריז על “אֵירוֹפּיוּתם” ועל “מַערביוּתם”. וגם אלה מבּוֹני ספרוּת-העבוֹדה, אשר היוּ “סוֹפרים לעת מצוֹא” וּמחשבתם וּפעלָנוּתם הציבּוּרית קדמה לכתיבתם – היוּ בּני העוֹלם הזה, “נתבּשלוּ” בּתוֹכוֹ. וּבבוֹא א. ציוֹני לספּר על חבוּרוֹת-פּוֹעלים בּאיטליה אוֹ על תוֹרת ההתישבוּת של אוֹפּנהיימר, לא היתה כּל מחיצה בּין הדברים וּבין קוֹראיהם, לא מבּחינת התוֹכן ולא מבּחינת ההרצאה. הדברים היוּ ארוּגים בּמַסכת החיה. וּבבוֹא ז"ס¹ לספּר על חילוּקי-הדעוֹת בּסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית בּשאלה האַגררית – היוּ הדברים צריכים לגוּפם. וּבטיוּליהם הישוּביים אוֹ הספרוּתיים של ר' בּנימין ויעקב רבּינוֹביץ היוּ כּרגיל מנַשבוֹת רוּחוֹת מרוּחוֹת העוֹלם. הפְּנים והחוּץ היוּ יוֹנקים זה מזה. וא. ד. גוֹרדוֹן, אשר לכאוֹרה היה מקוּפּל כּוּלוֹ בּענין האחד שלנוּ, וּבּרנר אשר לא היה מַרבּה לדבּר בּעניני-חוּץ, אם כּי נפשוֹ היתה נתוּנה להם תמיד, היוּ בּעצם מהוּתם כּל כּך עוֹלמיים, כּל כּך אֶזרחים יהוּדיים של העוֹלם הגדוֹל, על יסוּריו ועל התקוֹממוּיוֹתיו, על תהוֹמוֹתיו ועל המראוֹתיו. וּכשאתה מתיחד אִתם הנך מוֹצא לעתים בּאיזוֹ פּיסקה קצרה אוֹ בּהערה צדדית אוֹ בּמאמר “שלא מן המנין” – היינוּ, היוֹצא מתחוּמי הפּוּבּליציסטיקה הרגילה שלנוּ² – הוֹכחה חיה כּי ספרוּתנוּ זאת, ספרוּת של קרן-זוית הנתוּנה לנפשה, היא ענף חי וּמקוֹרי בּספרוּת-העוֹלם של תקוּפה זוֹ, בּין שמכּירים בּכך וּבין שאין מכּירים.

 

ג    🔗

הדברים האמוּרים בּזה לא נתכּוונוּ להעריך את הספרוּת שנוֹצרה מתוֹך תנוּעת העבוֹדה וּמסביבה ולתהוֹת על קנקנה: מה הבטיחה ואם עמדה בּהבטחוֹתיה. שאלוֹת מַטרידוֹת, ואין אנוּ עוֹמדים בּהן כּאן. לא בּאוּ הדברים אלא לציין את החידוּש שנתחדש בּעוֹלמנוּ בּיחסוֹ של היהוּדי אל העוֹלם: היהוּדי שלפני ההשׂכּלה, הבּוֹטח בּעוֹלמוֹ והסגוּר בּקליפּתוֹ, הכּיר בּקשר אחד בּינוֹ לבין אוּמוֹת העוֹלם – הקשר בּין הטרף לבין הטוֹרף, – וּמכּאן הצוֹרך להימלט אוֹ להערים. היהוּדי של ההשׂכּלה וּלאחריה – הנבוֹך בּדרכּוֹ בּעוֹלם – נכסף להידבּק בּ“אנוֹשוּת”, שנגלתה עליו כּדבר שמחוּץ לוֹ ונַעלה עליו. וּבמידה שהוּא מצליח להתפּשט מעצמוּתוֹ הוּא רוֹאה את עצמוֹ, לפחוֹת בּמחשבתוֹ, אֶזרח-העוֹלם. עתה בּאה ההכּרה החדשה ואמרה: לא נתפּשט מעצמוּתנוּ ואף לא ניסגר בּקליפּתנוּ. יהוּדים אנחנוּ, וכיהוּדים הננוּ אזרחי-העוֹלם. ואם גם העוֹלם טרם הכּיר בּנוּ – אנחנוּ הכּרנוּ בּוֹ, ואיננוּ חוּץ ממנוּ. ואם עוֹד לא הכּיר העוֹלם כּי מַכאוֹבנוּ מַכאוֹבוֹ, הרי אנחנוּ יוֹדעים וחשים: מַכאוֹביו – מַכאוֹבינוּ.

ההרגשה כּי “על כּדוּר-אדמה אחד” אנחנוּ חיים, בּלשוֹנוֹ של שוֹפמַן, ואוּלי על פּני הר-געש אחד נפוֹצים אנחנוּ, בּלשוֹן ההוָיה של תקוּפתנוּ, הרגשה זוֹ גברה עם מאוֹרעוֹת-עוֹלם שבּעקבוֹת המלחמה, עם גלים ראשוֹנים של עליה חדשה, ילדי מלחמה וּמהפּכוֹת. פּינתנוּ הזעירה שבּאַסיה, המרוּחקת משבילי העוֹלם הגדוֹל, כּאילוּ הוּתקה ממקוֹמה והוּעמדה שוּב, כּמוֹ בּשנים קדמוֹניוֹת, על פּני גשר עוֹלמי מתוּח בּין הכּוֹחוֹת המוֹלכים, אוֹ החוֹתרים למלוֹך, בּ“כּיפּה”. והפּתרוֹן הציוֹני עצמוֹ, שיצאנוּ לבקש אוֹתוֹ מתוֹך סבלנוּת, בּעבוֹדה אִטית, כּמעט בּהיחָבא, בּתוֹך זמן עוֹמד וּמַמתין כּביכוֹל, בּחבל-ארץ רדוּם, נמצא פּתאוֹם מוּקף להבוֹת-עוֹלם וסיבּוּכי-עוֹלם, קשוּר וּמסוּכסך בּ“גוֹרמים” וּב“אינטרסים”, בּתוֹך ים זוֹעף, בּתוֹך זמן שוֹטף ונמהר בּמרוּצתוֹ.

נשתנה קצב-החיים, ואִתוֹ גם קצב-המחשבה. לא עוֹד “שוּתפוּת” עם העוֹלם מתוֹך הלָך-נפש, מתוֹך סקרנוּת רוּחנית, מתוֹך סוֹלידריוּת שבּאידיאה. העוֹלם “עצמוֹ” קרב אלינוּ וחדר לתוֹכנוּ בּסערוֹתיו וּבמהוּמת-מבוּכתוֹ. שארית יהוּדה והגליל שנמצאה אז בּארץ – אף היא עלתה בּשעתה מעֵמק-המבוּכה. אך דוֹר דוֹר וּמבוּכוֹתיו: העליה השניה היתה נבוּכה מרוֹב שאוֹל, והיתה אִטית וכבדת-צעד בּתשוּבוֹתיה; העליה החדשה, עקוּרה וּסעוּרה, פּליטת חיים נחרבים ונהפּכים, היתה מהירת-תשוּבוֹת ונבוּכה מפּתרוֹנים.

המַגע עם העוֹלם נעשה אחר: אַקטוּאַלי, רוֹעש, דוֹחף. לא ענין שבּשיקוּל-דעת וּברירה בּין “עם לבדד יִשכּוֹן” לבין “כּל דבר אנוֹשי לא זר לי”, כּי אם גזירה. אנחנוּ נתוּנים בּתוֹך עוֹלם זה, והוּא נתוּן בּתוֹכנוּ, ועלינוּ לדעת אוֹתוֹ, להבינוֹ ולמצוֹא בּוֹ את דרכּנוּ.

סערת הנפש של דוֹר פּוֹרץ-וּבוֹנה נאבקת עם הכַאוֹס, עם מכשוֹלים, עם עצמה. לאחר זמן אנוּ מתבּרכים בּיבוּל ושוֹכחים את יקר-האדם שהלך לטמיוֹן. לא היתה התאָמה בּין הצרכים השׂכליים והנפשיים של הדוֹר הנסער והמעיז לבין העזרה הרוּחנית אשר ניתנה לוֹ, אם מתוֹכוֹ ואם מן הסוֹבב אוֹתוֹ. הקוֹמוֹת הנַעלוֹת של הדוֹר נגדעוּ ללא עת, ולא קמוּ כּמוֹהן. מאידך היוּ קרוֹבים שנתרחקוּ, בּני-לוָיה שנתפּזרוּ, ניצנים שקמלוּ, הבטחוֹת שנתבּדוּ. אין צוֹרך לוֹמר שקמוּ פּרטנדנטים, מבקשי גדוֹלוֹת וּגדוּלה, שנתאַכזבוּ וּפרשוּ, אם בּשתיקה ואם הלוֹך וקלל.

אך מעטים נתגלוּ מבּפנים, אך מעטים נתנוּ כּתף נאמנה. וּבין המעטים – משה בּילינסוֹן.

מסר עצמוֹ כּליל למפעל החלוּצי, לא מתוֹך אידיאַליזציה של מחנה-העבוֹדה ואף לא מתוֹך קרבת-נפש בּלבד למחנה זה, כּי אם לאחר היסוּסים רבּים ושיקוּלים: מה חלקן של שכבוֹת חברתיוֹת שוֹנוֹת בּנכוֹנוּת לסבּוֹל על קידוּש שם הציוֹנוּת וּבמאמץ הגבוּרה של הגשמתה; לאחר התבּוֹננוּת רבּה מרחוֹק וּמקרוֹב; לאחר הכּרת החוּלשוֹת והפּרצוֹת של ציבּוּר זה שאֵליו הצטרף. וּבכל השירוּתים הרבּים אשר שירת את חלוּצי-ההגשמה בּכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ היתה לוֹ עבוֹדתוֹ העתוֹנאית שירוּתוֹ העיקרי.

 

ד    🔗

לעתוֹנוּת העברית היה משה בּילינסוֹן מתנה בּלתי-צפוּיה. וגם מיוּחדת בּמינה. הוּא אירס אוֹתה בּאמוּנה וּלאחר שעמקוּ שרשיו ורחַב נוֹפוֹ – אפשר היה לעמוֹד על כּך עד כּמה הוּא יחיד בּמינוֹ, חטיבה בּפני עצמוֹ. כּתיבתוֹ היתה כּתיבת יהוּדי, ציוֹני, שהוּא גם אֶזרח-העוֹלם, שרוֹאֶה את שאֵלוֹתינוּ, החיצוֹניוֹת והפּנימיוֹת, בּקשרן עם העוֹלם, עם תוֹלדוֹתיו ועם מערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּוֹ, וּבהתבּוֹננוֹ בּשאלוֹת העוֹלם הוּא רוֹאה אוֹתן בּעינים של יהוּדי ואיננוּ שוֹכח את צרכיו של העם היהוּדי והפּרט היהוּדי בּן-הדוֹר. הוּא חי את חיי כּדוּר-האדמה האחד, את חיי הפּוֹעל הסוֹציאַליסטי בּוינה, הכּוּשי בּאמריקה, ההוֹדי בּאַסיה, האיכּר בּרוּסיה, איש-המדע בּאירוֹפּה. והוּא חי אוֹתם לא כּאָדם “סתם”, כּיצוּר מוּפשט, היוֹדע אך “שׂכל” ו“הגיוֹן” ו“חוּקים”, אלא כּיהוּדי, כּבן לאוּמה בּעלת היסטוֹריה גדוֹלה, בּעלת יסוּרים גדוֹלים, בּעלת צרכים בּלתי-מוּכּרים. וּבהתבּוֹננוּ בּחיי עמים וּתנוּעוֹת לא נעלם מעינוֹ שוּם דבר שיש ענין ליהוּדי לראוֹתוֹ כּיהוּדי.

הוּא שאב בּכתיבתוֹ ממקוֹרוֹת רבּים, הוּא לא נמנע ממלאכת הקוֹמפּילַציה, מהרצאַת דברי אחרים. אך כּתיבתוֹ לא היתה מעוֹלם מלאכת-תרגוּם. המוּשׂג תרגוּם אינוֹ חל כּאן על הלשוֹן. יכוֹלים דברים להיוֹת נאמרים עברית, ואף על פּי כן אינם אלא הרקה מכּלי אל כּלי, “תרגוּם” של מחשבוֹת וענינים השייכים לזמנים אחרים, לסביבה אחרת, לתנאים אחרים. תרגוּם טוֹב, המעיד על עצמוֹ שהוּא תרגוּם, אך ישוּבּח. מה שאין כּן תרגוּם, וּלעתים תרגוּם משוּבּש, שאיננוּ יוֹדע (אוֹ אינוֹ מגלה) כּי תרגוּם הוּא ולא מקוֹר. מחלה זוֹ של “תרגוּם”, של תחליפי-מחשבה, של העלָאַת גירה שלא עוּכּלה, של טחינת קמח טחוּן – נפוֹצה בּעוֹלם למדי, ואצלנוּ לא פּחוֹת מאֵצל אחרים. והוֹאיל והתחליפים הללוּ נוֹשׂאים לעתים גם גוּשפּנקאוֹת של פירמוֹת מפוּרסמוֹת – יש להם מַהלכים טוֹבים. מחַבּריו של המַניפֶסט הקוֹמוּניסטי הכּירוּ יפה יפה את ערכּה של מחשבה שאינה אלא תרגוּם, והם מדבּרים בּלעג שנוּן על תוֹפעה זוֹ: “החקרנים הגרמנים, פּילוֹסוֹפים וּפילוֹסוֹפים למחצה, התנפּלוּ בּצמאוֹן על ספרוּת זוֹ (הסוֹציאליסטית הצרפתית) אך שכחוּ כּי היחסים הצרפתיים לא הוֹעברוּ לגרמניה יחד עם הספרוּת הצרפתית. בּאוֹתוֹ משטר חברתי שהיה קיים בּגרמניה של אוֹתוֹ זמן ניטל מאוֹתה ספרוּת צרפתית כּל ערך פּרַקטי ישיר, והיא קיבּלה אוֹפי של זרם ספרוּתי בּלבד. וּממילא נעשׂתה שם למלאכת חידוּד-שׂכל-לבטלה – – סיגוּל זה נעשׂה בּאוֹתה שיטה אשר בּה רוֹכשים שׂפה זרה, היינוּ על ידי תרגוּם”³.

חבל שרבּים מתלמידיהם של מחַבּרי המַניפֶסט למדוּ כּל כּך מעט מאַזהרה זוֹ.

בּילינסוֹן היה מן המעטים שלמדוּ. הוּא לא היה איש תרגוּם, הקוֹלט וּפוֹלט. גם כּשהוּא מוֹסר תכנוֹ של ספר, גם כּשהוּא מספּר על ענינים רחוֹקים ריחוּק מקוֹם אוֹ ריחוּק זמן, אין הוּא חוֹזר על דברים מן המוּכן, אלא מעבּד אוֹתם בּמעבּדה הרוּחנית שלוֹ, בּוֹרר את הנצרך לנוּ. הוּא אזרח כּדוּר-הארץ, אך לא בּן-בּלי-בּית. וזהוּ שמבדיל אוֹתוֹ מן הטיפּוּס המצוּי של אינטליגנט יהוּדי אשר מחשבתוֹ משוֹטטת בּרחבי עוֹלם, ואין לה אחיזה בּד' אַמוֹת שלה. וזהוּ שעוֹשׂה אוֹתוֹ – עוֹד בּימים שכּתב לוֹעזית – פּוּבּליציסט יהוּדי מקוֹרי, שגם בּכתבו על ענינים שמחוּץ ל“תחוּם”, איננוּ חוֹזר סתם על מה שהוּא מוֹצא בּספרוּת הכּללית, אלא עוֹשׂה עבוֹדה רבּה משלוֹ: מברר וּמנַפּה, מפריד וּמרכּיב, עד שהוּא מגיע למסקנוֹת מִשלוֹ וּלהרצאַת-דברים משלוֹ, והדברים קוֹלטים חיוּת חדשה, וּמתוֹך שהוּא רוֹאה לעיניו תדיר את הקוֹרא שלנוּ ואת צרכיו, ואליו הוּא מכַוון את דבריו, הרי הם נארגים בּמסכת מחשבתנוּ.

כּשהוּא בּא לדוּן בּענין ציוֹני, ישוּבי, הסתדרוּתי-פּנימי איננוּ רוֹאה אוֹתוֹ בּשפוֹפרת של הפּרוֹבינציה הישׂראלית בּלבד, והוּא מבקש לגלוֹת את קשרי הדברים עם המתרחש מעֵבר לימים. את הזיקה לגוֹרמים עוֹלמיים, את הצד השוה שבּענין הנדוֹן וּבהוָיה הפּוֹליטית אוֹ הסוֹציאלית אוֹ התרבּוּתית שמחוּץ לתחוּם⁴. וּבשעה שהוּא דן על חיי-מדינוֹת, על גוֹרל-עמים, על ערכי-תנוּעוֹת, הרי הוּא מבקש להבין אוֹתם וגם להסתייע בּהם בּשביל הבנת ענינינוּ: הוּא מבקש שם מַפתח, אוֹ משען אוֹ אַזהרה. וכן איננוּ חוֹשש להסתייע בּנסיוֹננוּ אנוּ להבנת הדברים המתרחשים שם.

דרך ההתבּוֹננוּת של בּילינסוֹן והלימוּד מִדָבָר על דבר אין לראוֹתה כּשיטת האַנַלוֹגיה הנוֹחה והחלקה והפּוֹתרת כּל שאלה על נקלה. עוֹד בּתוֹספת-דבר לספרוֹ “בּימי תחיית איטליה” – שנכתב מתוֹך חוָיה ציוֹנית יוֹקדת וּמתוֹך רצוֹן ללמוֹד מנסיוֹנה של איטליה על דרכּנוּ – הוּא אוֹמר: “אין כּתנוּעה האיטלקית הנוֹתנת אפשרוּת להקים בּנין האנַלוֹגיה לתנוּעה הציוֹנית – – נזהרתי מלחפּשׂ וּמלהבליט קוי דמיוֹן אלה. בּאשר אין לך דבר בּלתי-נכוֹן ויסוֹדי והיכוֹל להכשיל על נקלה כּאנַלוֹגיה היסטוֹרית”. הוּא מבקש להוֹציא לקח, אך איננוּ מחליף שוּתפוּת, ואפילוּ אחדוּת, בּזהוּת. הוּא אינוֹ נוֹטה לטשטש שוּם פּרט למען תצא ההשוָאה חלָקה. הוּא מבקש לראוֹת את הדמיון ואת ההפרש, את הצד השוה שבּחזיוֹנוֹת השוֹנים ואת הצד הבּלתי-שוה שבּהם. הוּא מבקש לראוֹת את הדברים כּהוָיתם ולא להקל על ידי שימוּש בּנוּסחאוֹת. הוּא כּוֹתב על ענינים חיצוֹניים כּפנימי.

 

ה    🔗

הגישה הפּנימית ניכּרת בּגדוֹלוֹת וגם בּקטנוֹת. בּשאלוֹת מדיניוֹת וּבעניני הוָי. וגם כּשהוּא מטפּל בּמנהיגי העוֹלם, מגלה את כּוֹחם אוֹ את חוּלשתם, אפשר להכּיר שהכּוֹתב מוּטרד וּמוּדרך על ידי בּעיוֹתינוּ אנוּ.

בּמאמרוֹ “הפּוֹליטיקה הלאוּמית וניגוּדיה” מתעכּב הוּא בּמיוּחד על עניוּתוֹ של מַסַריק ועל אוֹרח-חייו בּשעה שעמד בּראש התנוּעה הלאוּמית: “התפּרנס מכּתיבת מאמרים בּעתוֹנים”, “לא יכוֹל היה להשתמש בּאוֹטוֹ – הכּסף לא היה מספּיק – והיה מסתפּק בּאוֹמניבּוּס וּבחשמלית” – “הצניעוּת שׂררה לא רק בּחיים הפּרטיים של המנהיגים, אלא גם בּכל הפּעוּלה”. היוּ אמנם כּאלה “שהיוּ רוֹצים בּרֶפּרֶזנטציה מבריקה, ואוּלם לנוּ (אוֹמר מַסַריק) לא היתה הרפּרזנטציה הזאת נחוּצה”. “בּצניעוּת הזאת היה חשבּוֹן פּשוּט, חשבּוֹן של אנשים לא עשירים ועם זה תרבּוּתיים למדי כּדי להבין שרפּרזנטציה מבריקה של פּליטים אינה אלא מצחיקה. – – והדבר היה נחוּץ גם כּדי לתת למנהיגים את האפשרוּת המוּסרית לדרוֹש הרבּה מן העוֹבדים הפּשוּטים בּמפעל. – – בּגלל אוֹתוֹ החשבּוֹן היה מ. נוֹהג לחיוֹת בּזמן הראשוֹן של אִרגוּן הגדוּדים יחד עם החיילים הפּשוּטים וּלחלק אִתם גם את סכּנת חייהם”.

בּקנאָה הוּא משׂרטט את תכוּנוֹתיו האישיוֹת של מַסַריק: “אמיץ, זהיר, עוֹבד, מרוּכּז בּפעוּלה, שוֹמע תמיד לציווּי מַצפּוּנוֹ”, “בּעל תרבּוּת אשר רוֹב מדינאי אירוֹפּה ואמריקה יכוֹלים לקנא בּוֹ”, מקנא לאמת, מקריב את פּוֹפּוּלַריוּתוֹ למען האמת, מַקדים את חינוּך העם להנהגת העם. הוא מתעכּב בּמיוּחד גם על שיטוֹת עבוֹדתוֹ התעמלנית והדיפּלוֹמטית: “קוֹדם כּל צריך היה לעַניֵן בּעם הצ’כי, בּמהוּתוֹ, בּהיסטוֹריה שלוֹ, חוּגים רחבים של עמים, את דעת הקהל הכּל-יכוֹל. התעמוּלה הפּעילה צריכה להיוֹת בּזמננוּ תעמוּלה עממית רחבה – – לפני שבּאים לאירוֹפּה בּדרישוֹת לעזרה צריך ליצוֹר אצלה את הרוֹשם שהעם הצ’כי הנוֹ עם בּעל תרבּוּת גבוֹהה, עם מוּשׂגים מוּסריים נַעלים, ושיֵש לוֹ מה לתת לאוֹצר האנוֹשי – אלא שהוּא צריך להיוֹת חפשי כּדי שיוּכל לתת”. הוּא מבליט את דעתוֹ של מַסַריק שהתעמוּלה צריכה להיוֹת “ישרה, בּלי שקר וּבלי גוּזמה”. אתה קוֹרא את הדברים וּמבין ללבּוֹ של הכּוֹתב, הכּוֹאב אוֹתה שעה על עמוֹ הוּא.

ועוֹד יוֹתר מן הקנאה בּדבּרוֹ על גָנדי, אשר הרים את “חתיכת הבּד העלוּבה שעל מתניו לגוֹבה של דגל לתנוּעת העמלים והעניים”, ואת חייו הפּרטיים עשׂה “לחיי מוֹפת ודוּגמה לאוּמה כּוּלה”.

אין הוּא מסתפּק בּתיאוּרים שנוֹתנים לגַנדי סוֹפרי המערב: תמים וצדיק וקדוֹש. בּילינסוֹן רוֹאה אוֹתוֹ כּחכם-מדינה, השוֹלט “ללא כּל אמצעי שלטוֹן על מיליוֹנים מרוּבּים, בּתנאים קשים לשלטוֹן עד למאד”; הוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאיש חשבּוֹן – “לא החשבּוֹן הפּשוּט, מנת חלקם של אנשי הצבא והאוירוֹנים, שאוֹתוֹ יכוֹל לעשׂוֹת כּל נער בּעזרת עפּרוֹן וּפתק וּנייר (כּך וכך אוירוֹנים לי וכך וכך אניוֹת-מלחמה ליריבי), אלא החשבּוֹן המעמיק יוֹתר, שצריך להיוֹת נחלת החלשים, החשבּוֹן לכּוֹחוֹת הנפשיים, שיש בּיכלתם להכניע גם את הצי וגם את האוירוֹנים”; הוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאדם “היוֹדע היטב את סוֹד המנהיגוּת הפּוֹליטית, שהיא קוֹדם כּל אמנוּת של חינוּך המוֹנים”⁵.

ולא את אֶביוֹניוּתוֹ בּלבד ולא את היוֹתוֹ בּחיים לאחד עם העניים והמוּשפּלים מעלה בּילינסוֹן על נס, כּי אם בּעיקר את שלטוֹן האמת בּמדיניוּתוֹ: “אינוֹ מוֹפיע לפני שוֹלחיו כּאיש רב-כּוֹח ורב-יכוֹלת, אשר קשרים לוֹ ועזרה וסיוּע וידידים תוֹמכים, וההצלחה מוּבטחה לוֹ”. אינוֹ מסתיר מַפּלוֹת ואינוֹ מזין את העם בּאַשלָיוֹת, כּשיש הכרח להיכּנע הוּא נכנע, אך איננוּ קוֹרא למפּלה נצחוֹן. והוּא אוֹמר גלוּיוֹת: הקוֹנגרס נכנע, ואוּלם “הצהיר בּרוּר, כּי כּניעה זוֹ אין פּירוּשה כּניעה למעשׂי עוול”, והנצחוֹן בּוֹא יבוֹא. “שוּם קישוּט, אף שמץ של רצוֹן להקל בּדבר הקשה אשר אינוֹ ניתן להקלה. מדיניוּת ללא השלָיוֹת, ללא אוֹנאה עצמית, ויחד עם זאת הבחנה מדוּיקת מאד – הכרחית לכל תנוּעה לוֹחמת – בּין הכּניעה וההשלמה”.

בּילינסוֹן גם מקנא בּעם ההוֹדי, אשר מַנהיגוֹ יכוֹל ללכת ללוֹנדוֹן לבדוֹ, בּלי משלחוֹת וּועדוֹת. כּל שאר האנשים נשארים איש על משמרתוֹ, “בּמקוֹם שנמצאת האוּמה – – בּמקוֹם שהיתה ותהיה ההכרעה האמיתית בּמלחמת-האיתנים אשר לוֹחם גַנדי”.

בּילינסוֹן מאזין לדברי הענוָה של גַנדי על אי-אלימוּת, על ידידוּת, על “חוּט-המשי של האהבה”, הצריך לקשר את הוֹדוּ והאימפּריה. “כּאילוּ כּעני וּכחלש יעמוֹד בּפניהם”. אך מתוֹך דברים אלה נשמעים לוֹ “צלילי-רעם”: “הקוֹנגרס שוֹמר לוֹ את הזכוּת לחזוֹר ולאחוֹז בּמרי האזרחי לשם הגנה עצמית”. גַנדי רוֹצה בּשלוֹם, הוּא פּוֹנה אל הרצוֹן הטוֹב של הצד השני, אוּלם איננוּ סוֹמך עליו: הוּא יוֹצר כּוֹח, בּהתאם לתנאי הוֹדוּ, וסוֹפוֹ של הכּוֹח הזה לנַצח.

בּשוּם מלה, לכאוֹרה, לא נזכּרנוּ “אנחנוּ” בּרשימה הקטנה הזאת על גנדי – אוּלם כּל מלה ומלה מדבּרת אלינוּ. וספק אם רשימה כּזאת יכלה להיכּתב על ידי אדם אשר איננוּ יוֹדע את מחסוֹרנוּ ואיננוּ כּוֹאב את מכאוֹבינוּ.

 

ו    🔗

בּהתבּוֹננוֹ בּאישי הדוֹר מבקש הוּא להבחין, מבּעד ללבוּש המקוֹמי וּמבּעד לסוּגיה הפּוֹליטית-אַקטוּאַלית, בּגוֹרלם האישי והציבּוּרי וּבשאלוֹת הכּלליוֹת אשר דמוּתם מעוֹררת, וּבפרט בּצדדים הצוֹפנים משהוּ, שיש בּוֹ, אוֹ יכוֹל להיוֹת, ענין מיוּחד לנוּ. פּרשת מַקדוֹנַלד, שהוּא חוֹזר אליה בּהזדמנוּיוֹת אחדוֹת, איננה בּשבילוֹ רק פּרשת מדיניוּת אנגלית אוֹ פּרק מר בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, אלא “כּשלוֹנוֹ של מנהיג”. פּרוֹבּלימה של אדם אשר בּחר לעצמוֹ שליחוּת ונשׂא בּה ארבּעים שנה וּבנה בּנין ויוֹם אחד קם וּבגד בּכל עברוֹ וקיבּל על עצמו שליחוּת הפוּכה. מעין יוֹחנן כּהן גדוֹל אשר לאחר ששימש שמוֹנים שנה נעשׂה צדוּקי. אין בּילינסוֹן מקֵל לעצמוֹ את בּקשת פּשר הדבר על ידי זלזוּל סיטוֹני בּעבָרוֹ, כּנהוּג. הוּא איננוּ שוֹכח לוֹ את חסד עברוֹ, חסד השנים הרבּוֹת אשר בּהן בּנה את תנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, וּבעָבר זה גם פּרשת הליכתוֹ לבית-הכּלא מתוֹך התנגדוּת אמיצה לטבח העוֹלמי. וכן אין הוּא חוֹשב לגנאי למקדוֹנלד הסוֹציאליסט המתוּן, שלאחר המלחמה התלהב כּל כּך למשטר המוֹעצוֹת עד שדרש אוֹתוֹ גם בּשביל אנגליה. “הימים היוּ נסערים מאד, וצער אין-סוֹף של הטבח העוֹלמי תבע את עלבּוֹנוֹ, והאכזבה בּשליטי עוֹלם וּבמשטריהם, אשר הביאוּ את האנוֹשוּת עד הלוֹם, היתה עמוּקה, והמתרחש בּרוּסיה היה מכוּסה בּערפל סמיך מאד של כּרוּזים סוֹציאליסטיים וּפּאציפיסטיים – ורבּים, וכן שלמים, נתפּסוּ לאוֹתה השלָיה”. אין בּילינסוֹן מגנה אוֹתוֹ על חוֹסר היציבוּת בּדעוֹתיו: המדינאי רשאי גם לשנוֹת את דעוֹתיו, רשאי גם לטעוֹת, “אין כּלל חוֹבה עליו שיִטעה עם רבּים, מוּתר לוֹ לטעוֹת גם עם מעטים, גם לבדוֹ”. ואף איננוּ רוֹאה חטא בּכך שנוֹכח הזעזוּע הכּספּי של משק המדינה – זעזוּע אמיתי אוֹ עשׂוּי בּידי אֵילי ההוֹן – הגיע למסקנוֹת אחרוֹת מאשר חבריו וּתנוּעתוֹ. “נבחר הפּוֹעלים איננוּ בּעל מקצוֹע סתם המוֹסר את כּשרוֹנוֹתיו קנין למחנה בּעד בּחירתוֹ. רשאי הנבחר, אם מתוֹך רגש כּבוֹד לעצמוֹ ואם מתוֹך רגש כּבוֹד למחנהוּ, לדעה משלוֹ. אסוּר לוֹ לשקר בּנפשוֹ, ואם נפל דבר, ודעה אחרת לוֹ מאשר למחנה, אין להסתיר את הדבר”. אין בּילינסוֹן סוֹבר כּויקטוֹר אַדלר, אשר אמר כּי מוּטב לטעוֹת עם הציבּוּר מאשר להיוֹת צוֹדק בּלעדיו. “סוֹפוֹ של ציבּוּר טוֹעה – להיכּשל וּבהיכּשלוֹ מה רוַח יש מזה שהמנהיג כּיסה על הטעוּת? היא רק העמיקה את שרשיה בּכוֹח סמכוּת מנהיג אשר לא התקוֹמם נגדה”.

בּמה איפוֹא חַטא מקדוֹנלד כּשלא רצה “לטעוֹת עם הציבּוּר”? בּזה שלא עשׂה “את הדבר הראשוֹן, הפּשוּט, המוּבן מאליו, שהיה עליו לעשׂוֹת – להסתלק מהמַנהיגוּת”. “בּרגע שמתהווה ניגוּד בּין דעוֹת השליח ודעוֹת שוֹלחיו אסוּר לוֹ לשליח, בּתכלית האיסוּר, להשתמש בּעֶמדה אשר יצרוּ לוֹ השוֹלחים והפקידוּה בּידוֹ מתוֹך אמוּנה בּוֹ שיעשׂה את שליחוּתם הם. על השליח, אשר אין בּכוֹחוֹ להשלים עם הניגוּד בּינוֹ לבין שוֹלחיו, להסתלק, לסוּר הצדה”⁶.

מקדוֹנלד לא כּן עשׂה. הוּא לא ידע אוֹ לא רצה “לפתוֹר קוֹנפליקט מפלגתי פּנימי בּדרכים וּבאמצעים שהיוּ לכבוֹד תנוּעתוֹ ולכבוֹד עבָרוֹ”, הוּא ניצל את העמדה שנתנה לוֹ תנוּעת הפּוֹעלים כּדי לזייף “מפלגת-פּוֹעלים לאוּמית” וּ“ממשלה לאוּמית”, ומאז נעשׂוּ חייו שלשלת של כּשלוֹנוֹת וּבגידוֹת. “כּבדה היא האחריוּת הרוֹבצת עליו. מעזיבתוֹ את מחנה הפּוֹעלים, מן היוֹם שבּוֹ הכשיל את תנוּעת הפּוֹעלים האנגלית והבּין-לאוּמית נמתחים חוּטים לתבוּסת-בּרלין וּלחוּרבּן וינה”⁷.

בּילינסוֹן שוֹאל לחידה האישית של מקדוֹנלד אשר נדוֹן לסיוּם-חיים מחפּיר כּזה. הוּא אינוֹ מבקש את ההסבּר בּעֵדוּיוֹת-איבה של יריבים, כּי אם בּקלסתר רוּחני אישי: “האיש רוֹצה בּגדוֹלוֹת, האיש מבשׂר גדוֹלוֹת – מהפּכה סוֹציאלית, שלוֹם עוֹלם; וּבתקוּפה מאוּחרת – שלוֹם המעמדוֹת, פּירוּק זין, הסכּמים מסחריים על פּני כּל העוֹלם. אך אם תגש לציטטוֹת אלוּ גישה פּרוֹזאית, לא נבוּאית-משיחית, אלא פּוֹליטית, אם תגש לרצוֹנוֹ הנעלה של מקדוֹנלד בּשאלה: איך? – איך עוֹשׂים את המהפּכה הסוֹציאלית, איך מגשימים את שלוֹם המעמדוֹת, ונתקלת רק בּערפל רעיוֹני”. ועם זאת הוּא “תמיד מלא הכּרה עצמית כּבּירה, הערכה עצמית גבוֹהה, הגוֹבלת בּאמוּנה של גוֹאל”⁸. אָכן, קוי-דמוּת אלה כּשהם מצטרפים יחד: הליכה בּגדוֹלוֹת עם ערפליוּת-המחשבה שאינה יוֹדעת לגַלם את הגדוֹלוֹת, עם הערכה עצמית יתירה ההוֹלכת וגוֹברת עם “העליה” בּשלבּי המנהיגוּת – יש בּהן להסבּיר חידת מנהיג שהתכּחש לזוֹהר-חייו (לָאו דוקא מקדוֹנלד) יוֹתר מאשר סיפּוּרי-רכילוּת. “הן ידוּע: לגוֹאל האנוֹשוּת מוּתרים דברים האסוּרים לבני-תמוּתה פּשוּטים. מדינאים אשר אוֹפי “נבוּאי” להם הם אוּלי המדינאים המסוּכּנים בּיוֹתר. כּי הן רק צעד אחד מנביא לנביא-שקר”.

 

ז    🔗

אגב דיוּנוֹ בּמאוֹרע אישי זה פּוֹנה בּילינסוֹן לשאלה כּוֹללת יוֹתר, לשאלת ההיאָבקוּת הפּנימית בּתנוּעה, המעמידה אוֹתה בּפני הדילמה: שמירת האחדוּת אוֹ פּילוּג. בּילינסוֹן, העוֹקב את נפתוּליהן של תנוּעוֹת שוֹנוֹת, איננוּ פּוֹטר את השאלה בּדברי הטפה. הוּא יוֹדע כּי אַחדוּת-פּוֹעלים בּימינוּ עוֹמדת בּנסיוֹן קשה יוֹתר מאשר בּזמנים עברוּ, הוּא יוֹדע אֵילוּ קשיים פּנימיים אוֹכלים לעתים את המפלגוֹת. “יש ואַכזבה וּמרירוּת עמוּקוֹת כּה וצוֹרבוֹת עד שאין היאָבקוּת פּנימית אפשרית עוֹד”. הוּא יוֹדע כּי יש ואסוֹן פּוֹגע בּתנוּעה והיא מאַבּדת את השׂפה המשוּתפת, יוֹם אחד היא נטרפת על ידי “תנאים פּוֹליטיים אוֹ תנאים נפשיים המכריחים לפילוּג והמחייבים אוֹתוֹ”. אין הוּא נוֹתן עצוֹת כּיצד לצאת בּשלוֹם מהיאָבקוּת כּזאת, כּשמתגלה (אוֹ נדמה) כּי היסוֹד עצמוֹ מתערער. אוּלם הוּא מגיש לקוֹרא את תמצית הנסיוֹן ההיסטוֹרי, בּנדוֹן זה, של תנוּעת הפּוֹעלים בּדוֹר אחרוֹן.

הוּא מוֹנה את הפּילוּגים העיקריים אשר חלוּ בּתנוּעה בּאיטליה, בּגרמניה, בּרוּסיה, בּצרפת, וּמוֹצא כּי “אין להביא אף דוּגמה אחת, לרבּוֹת פּילוּג הס.ד. הרוּסית לבּוֹלשֶביקים וּלמנשֶביקים, עם הנצחוֹן הגדוֹל שנפל בּחלקם של הבּוֹלשביקים – שפּילוּג הביא בּרכה לתנוּעת הפּוֹעלים”.

יש צדדים בּפילוּג הנראים לכל עין: ההפסד האִרגוּני, פּירוּר הכּוֹחוֹת, המריבוֹת וההתנַגשוּיוֹת, ההחלשה הפּוֹליטית-מעשׂית. וּמפּני אלה וכיוֹצא בּהם נוֹהגים להזהיר. בּילינסוֹן מעמיק לראוֹת להשתלשלוּת הפּנימית הכּרוּכה בּפילוּג, לדלדוּל הרוּחני, לסילוּפים הרעיוֹניים הבּאים בּעקבוֹתיו.

וּבקוים קצרים הוּא משׂרטט את התוֹצאוֹת הנפשיוֹת והציבּוּריוֹת של הפּילוּגים:

“קצווֹת שוֹנים, מימין וּמשׂמאל, רדיקלים וּמתוּנים, אנשים שוֹנים בּקוֹמתם, גדוֹלים וּקטנים, כּוּלם נכשלוּ, ולא בּתבוּסה חיצוֹנית, אלא בּכשלוֹן פּנימי. כּי כּוּלם סרוּ מהדרך אשר קבעוּ לעצמם לראשוֹנה, וּבגללה ניתקוּ את קשריהם עם הגוּף הגדוֹל. כּוּלם ירדוּ בּמדרוֹן. ושוּב, לא בּכמוּת מצדדיהם אוֹ בּנצחוֹנוֹת חיצוֹניים המדוּבּר, אלא בּתכנם האידיאוֹלוֹגי. כּוּלם ראוּ את עצמם כּעבוֹר זמן-מה בּחברה משוּנה, מוּקפים כּוֹחוֹת זרים, כּוּלם נהפּכוּ, בּעל כּרחם, לבני בּריתם של יסוֹדוֹת אשר כּל שוּתפוּת אִתם לא היתה להם. כּוּלם מילאוּ שליחוּיוֹת ותפקידים אשר לא התכּוונוּ אליהם ולא רצוּ בּהם, ואדרבּא, היוּ להם למוֹרת-רוּח וּשאָט-נפש, כּוּלם היוּ יכוֹלים לשאוֹל את עצמם: האם בּגלל זה? וּמה אנחנוּ עוֹשׂים כּאן? כּאילוּ יחד עם תהליך הפּרידה מן הגוּף הדגוּל אָבד גם שיווּי-המשקל, אָבד רגש האַחריוּת, דברים שהיוּ אסוּרים בּמסגרת הישנה נעשׂוּ מוּתרים בּמסגרת החדשה”. מה גדוֹל כּוֹח האַזהרה שבּשוּרוֹת מעטוֹת ותמציתיוֹת אלה, אַזהרה לכל תנוּעת-פּוֹעלים, אזהרה גם לנוּ. אזהרה אשר בּימים קוֹדרים יש להאזין לה בּמיוּחד.

 

ח    🔗

אי אפשר לעבוֹר על הערכוֹת אישי-הדוֹר אצל בּילינסוֹן בּלי להרגיש בּרשימתוֹ על פּילסוּדסקי⁹. רשימה קטנה בּת שני עמוּדים וחצי, מלאכת-מחשבת, ויש ללמוֹד ממנה לא על הנוֹשׂא בּלבד, כּי אם גם על ראִייתוֹ של הכּוֹתב. אין הוּא צוֹלל בּנבכי הבּיאוֹגרפיה, אין הוּא מטריח את הקוֹרא בּפרטים. כּאוֹתוֹ חוֹקר, אשר על פּי שן שנמצאה בּחפירוֹת הוּא מקים את מלוֹא התמוּנה של חיה קדמוֹניה, כּך מקים בּילינסוֹן על פּי שוּרוֹת אחדוֹת שבּצוָאה את דמוּתוֹ של האיש.

פּילסוּדסקי דוֹאג להשארת גוּפוֹ לאחר מוֹתוֹ (פּוֹלין איננה הארץ היחידה בּימינוּ אשר בּה מבקשים להאריך את קיוּם גוּפוֹ של המנהיג. בּמקוֹם אחר דאגוּ “היוֹרשים” לחניטת הגוּף וּלהצגתוֹ לעין רוֹאים ועוֹברים. פּילסוּדסקי לא סמך על יוֹרשים) והוּא מצווה לחַלק אוֹתוֹ לחלקים וּמה יֵעשׂה בּכל חלק. כּל הוֹראה רצוּפה סמל.

בּילינסוֹן, כּדרכּוֹ: לא בּסוּפה וּבסערה, כּי אם בּהתבּוֹננוּת וּבתבוּנה נוּגה, המרכּכת משהוּ את השנינה, אך אינה מטשטשת את הראִיה האַכזרית, לָמד מכּאן על האיש ועל דוֹרוֹ: “דוֹר הגבוּרה – בּוַדאי שגדוֹלוֹת פּעל, ועם זאת איננוּ אלא דוֹר המעבר, דוֹר המסיים את התקוּפה הישנה, אך איננוּ פּוֹתח את התקוּפה החדשה, דוֹר מנַקה את אַשפּת ההיסטוֹריה ואינוֹ (על אף כּל החיצוֹניוּת המַהפּכנית) משנה את פּני ההיסטוֹריה. דוֹר מחריב בּנינים שנרקבוּ, דוֹר שוֹבר כּבלים והוּא איננוּ דוֹר בּוֹנה. דוֹר גדוֹל בּתשוּקוֹתיו ואיננוּ מסַפּק אוֹתן, דוֹר המשאיר אחריו את תוֹהוּ העוֹלם גדוֹל ממה שהיה, דוֹר המוֹסר את מוֹחוֹת אישיו לידי הפיסיוֹלוֹגים, ואפשר כּי לפַּתּוֹלוֹגים דוקא ענין מיוּחד בּבדיקוֹת אלוּ. דוֹר עשיר בּפעוּלה ודוֹר דל-אוֹפק, דוֹר עני גם אכזרי בּיחסוֹ לאדם, יש והוּא מגוּחך בּיחסוֹ לעצמוֹ. דוֹר אשר ישאיר מדינוֹת חדשוֹת (בּנוֹת קיוּם?), משטרים חדשים (בּני קיוּם?), אך ספק אם גם יצירה מחשבתית, יצירה אמנוּתית, אף יצירה פּוֹליטית חברתית (הן “מקצוֹעוֹ” הוּא זה) אשר ממנה יתפּרנסוּ דוֹרוֹת. – – דוֹר אשר הרוֹמַנטיוּת שלוֹ גוֹבלת עם הסנטימנטליוּת, והפּתוֹס שלוֹ עם הדקלוּם, והמעשׂה עם הז’סטה, והעממיוּת עם ההמוֹניוּת והשרשיוּת ההיסטוֹרית עם פּוּלחן הסמלים. דוֹר גדוֹל, אשר תפקידים כּבירים הוּטלוּ עליו על ידי ההיסטוֹריה – והוּא דוֹר הוֹלך, על אף נצחוֹנוֹתיו”.

רשימה קטנה, בּעתוֹן יוֹמי, בּפּרוֹבינציה רחוֹקה. האם לא היה אוֹתוֹ רוֹשם מַטה אוֹזן לדפקוֹ של עוֹלם?

 

ט    🔗

בּעית הלאוּמיוּת, כּנוֹשׂא לעיוּן, כּחקר “המהוּת” – אין בּילינסוֹן מטפּל בּה. אין הוּא “מבסס” אוֹתה. אם מפּני שהויכּוּח העיוּני והנפשי בּין הכּפירה בּלאוּמיוּת לבין חיוּבה – הויכּוּח שבּילינסוֹן ערך עם עצמוֹ ושהכריע בּגוֹרל חייו – כּבר נסתיים בּשבילוֹ ולא היה לוֹ צוֹרך לחזוֹר אליו, ואם מפּני שהיה סבוּר כּי כּאן, בּמקוֹם שמַעינוֹת התקוּמה הלאוּמית מפכּים בּעוֹז, אין זוֹ בּגדר שאילתה. אך הוּא לא גרע עין מן ההוָיה הלאוּמית בּגילוּייה השוֹנים אצל עמים וּתנוּעוֹת, מן הניגוּדים והסתירוֹת המתגלוֹת על קרקע זה. הגוֹרם הלאוּמי הוּא בּעיניו יש איתן, אדיר, אשר הזלזוּל בּוֹ אוֹ ההתעלמוּת הימנוּ – נענשים קשוֹת.

בּין הפּגימוֹת היסוֹדיוֹת של הסוֹציאליזם האירוֹפּי בּמאה הי“ט ראה בּילינסוֹן גם את הזלזוּל בּגוֹרם הלאוּמי, את יחס הבּיטוּל לאהבת-עם. את הבּוּז לפּטריוֹטיוּת. אמנם הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת הפּשטנית והשטחית הוֹרתה ולידתה בּבּוּרז’וּאַזיה הרציוֹנליסטית, אשר ראתה את היחיד בּלבד ולא את הקוֹלקטיב, החשיבה את המדינה ולא את האוּמה, הכּירה בּמציאוּת שלטוֹנית ולא בּדבק עממי וּבחיוּת לאוּמית-היסטוֹרית. ממנה נחל הסוֹציאליזם תפיסה זוֹ והרכּיב בּה את הרעיוֹן המעמדי, כּמַפתח יחיד להבנת חיי החברה האנוֹשית. הוֹאיל והמעמדוֹת השוֹלטים מנצלים לטוֹבתם את החוּשים הלאוּמיים, את אהבת-המוֹלדת, את קשרי המסוֹרת – בּאוּ הסוֹציאליסטים והכריזוּ כּי המעמדוֹת השוֹלטים הם שהמציאוּ, כּביכוֹל, את ההרגשה הלאוּמית, את ההוָיה הלאוּמית, והם מקיימים אוֹתן על ידי אוֹנאַת ההמוֹנים אוֹ על ידי ליבּוּי תחוּשוֹת וּמוּשׂגים שאינם אלא בּני זמן עבר, וּמעמד העוֹבדים המשתחרר חייב ועתיד לזרוֹק אוֹתם אל אשפּתוֹת ההיסטוֹריה. תנוּעוֹת הפּוֹעלים הגדוֹלוֹת נוֹלדוּ וגדלוּ בּמדינוֹת העשירוֹת והחזקוֹת, וּבעלי ההשפּעה הרעיוֹנית בּעוֹלם הסוֹציאליסטי היוּ בּני העמים התקיפים, אשר כּאֵב עמי-המיעוּט המדוּכּאים לא היה כּאֵבם. והם פּגשוּ בּלי אַהדה וּבלי הבנה את ההתעוֹררוּת הלאוּמית בּתוֹך תנוּעוֹת הפּוֹעלים של העמים המדוּכּאים. היחס אלינוּ, לזרמים הציוֹניים הסוֹציאליסטיים, בּאוֹתם הימים בּחוּגי תקיפי האינטרנציוֹנל – ידוּע. אך גם על ה”בּוּנד" הבּיטוּ בּחשד, וּפּליכַנוֹב ולֶנין הכריזוּ עליו מלחמה. “מי שדאג אז לאוּמה שלוֹ היה סוֹציאליסט רע. – – כּל הלאוּמים הקטנים היוּ בּבחינת חשוּדים. ולא הבינוּ אז כּלל שלמעשׂה תוֹרה זוֹ של ה”אַנטי-פּטריוֹטיוּת" הביאה למעשׂה לידי דיכּוּי הקטנים והחלשים ולהגבּרת יד העריצים והגדוֹלים; לא הבינוּ אז כּי למעשׂה עוֹבד לנין לטוֹבת בּית רוֹמַנוֹב וּויקטוֹר אַדלר לטוֹבת בּית הבּסבּוּרג¹⁰ (היינוּ לטוֹבת האימפּריאליזם הרוּסי וּלטוֹבת האימפּריאליזם האוֹסטרי). “למעשׂה היתה הפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית שלפני המלחמה פּוֹליטיקת עמים גדוֹלים הנהנים משלטוֹנם. אוּלם גם העמים הגדוֹלים האלה כּפרוּ בּזכוּתם להכּרה ולהרגשה עצמית וּלאוּמית. – – החינוּך הסוֹציאליסטי הצליח בּמידת-מה להחניק את ההכּרה הלאוּמית ולעשׂוֹתה מפלצת ריאַקציוֹנית”¹¹.

החינוּך המוּטעה הזה גרם, להלכה וּלמעשׂה, כּמה תקלוֹת וּשגיאוֹת, “מהן גם פַטַליוֹת מאד, והן הן שגרמוּ לחוּלשת הסוֹציאליזם בּימים הנוֹראים של אוֹגוּסט 1914 (האמוּנה התמימה בּאפשרוּת להרוֹס את המחיצוֹת שבּין הקיבּוּצים הלאוּמיים על ידי ארגוּנים על-לאוּמיים וכינוּסים בּין-לאוּמיים; האדישוּת לשאלוֹת הפּוֹליטיקה החיצוֹנית, אשר אינן, כּביכוֹל, בּלתי אם משׂחק של דיפּלוֹמַטיה זידוֹנית והפּרוֹליטריוֹן מסוּגל לבטלוֹ בּרגע המכריע על ידי מעשׂה נוֹעז; ההתנכּרוּת לשחרוּר הלאוּמי של העמים המדוּכּאים אוֹ מחוּסרי-מוֹלדת וכוּ')”¹². יחס הבּיטוּל העקשני והמַתמיד אל הגוֹרמים הלאוּמיים בּחיי העוֹלם ואל התחוּשוֹת הלאוּמיוֹת הנטוּעוֹת בּמעמקים – לא היה בּוֹ כּדי לבטל את כּוֹחם בּחיים, הם דוּכּאוּ בּשטח העליוֹן ורתחוּ בּמצוּלוֹת, עד שבּבוֹא שעת-התפּרקוּת – נתמרדוּ, והמרידה קיבּלה צוּרוֹת איוּמוֹת וּמסוּלפוֹת, ואז עמד הסוֹציאליזם נגדם בּאפס-אוֹנים.

ואוֹתה גישה, בּחינוּך וּבמעשׂה, נתגלתה לא פּחוֹת מסוּכּנת, לאחר המלחמה, כּשהוּטל על הסוֹציאליזם להיאָבק עם מנַצלי החוּש הלאוּמי וּמסַלפיו. “הפּירוּד הפטלי בּין העיקרוֹן הלאוּמי והעיקרוֹן הסוֹציאלי בּקרב מעמד הפּוֹעלים האיטלקי”¹³ גרם לא בּמעט לנצחוֹן הפאשיזם.

הסוֹציאליזם האיטלקי לא חטא ולא נכשל בּהתלהבוּת המלחמתית. וּלאחר המלחמה, כּשבּאה האַכזבה הגדוֹלה, התחילוּ ההמוֹנים פּוֹנים אליו כּאֶל מי שראה נכוֹחה. והוּא, ששעתוֹ הגיעה, ראה לוֹ הזדמנוּת לקצוֹר את פּרי התנגדוּתוֹ למלחמה כּנימוּק תעמוּלה עיקרי, ולא הבחין בּין הלאוּמנוּת התוֹקפנית לבין צוֹרך-החיים של האוּמה. שלילת המלחמה הפכה, תוֹך כּדי התעמוּלה והרגלי-מחשבה, לשלילת רעיוֹן המוֹלדת. “הדגל בּן שלוֹשת הצבעים, סמל איטליה המאוּחדת, מוּבס בּבוֹץ, גם בּהשאָלה וגם כּמַשמעוֹ. – – הבּריחה מן המערכה מתחילה להיחָשב לדבר שבּגבוּרה, לדבר הראוּי לטיפּוּח וּלתגמוּל, הדֶזֶרטירים מוּצגים בּבּחירוֹת לפּרלמנט בּרקוֹמנדַציה יחידה: “דזרטיר” – – המפלגה הסוֹציאליסטית לא בּלבד שאינה מתאַמצת להשתחרר מן המים העכוּרים האלה, אלא היא בּטוּחה נאמנה שקצף עכוּר זה מַמציא מים טהוֹרים לטחנתה”. השתלט הלָך-רוּח של “שלילה גמוּרה של הסוֹלידריוּת הלאוּמית והמרתה בּסוֹלידריוּת מעמדית, גינוּי ההכּרה הלאוּמית וההרגשה הלאוּמית בּכל הדרכים”. והתוֹצאה היתה: “החוּש הפּטריוֹטי והלאוּמי, הניתן יוֹם יוֹם לעלבּוֹן, התחיל סוֹף סוֹף להתקוֹמם”. והתקוֹממוּת זאת אין חלקה קטן בּדחיפת ההמוֹנים לזרוֹעוֹת הפאשיזם.

 

י    🔗

איטליה משמשת לוֹ דוּגמה כּיצד תנוּעת-פּוֹעלים – שצמחה, אגב, מתוֹך השחרוּר הלאוּמי – מזלזלת בּהוָיה הלאוּמית של עצמה, מתנַכּרת – מתוֹך תפיסה שׂכלית-פּשטנית וּבדרך-חלקלקוֹת של תעמלנוּת – לתחוּשה הלאוּמית, ונענשת. צ’כיה משמשת לוֹ דוּגמה כּיצד עם מזלזל בּהוָיה הלאוּמית של עם אחר ונענש. כּיצד תנוּעת-פּוֹעלים של עם שוֹלט מזלזלת בּהוָיתוֹ הלאוּמית של עם נשלט וּתנוּעת-הפּוֹעלים שלוֹ. שני עמים התחלפוּ כּאן בּתפקידיהם: “הרבּה חטאוּ הגרמנים כּלפּי הצ’כים לפני המלחמה, וגם הסוֹציאליסטים הגרמנים אינם חפּים מפּשע. ואוּלם הרבּה חטאוּ גם הצ’כים כּלפּי הגרמנים אחרי המלחמה – וגם הסוֹציאליסטים הצ’כים לא היוּ חפּים מפּשע”¹⁴. קוֹדם זילזלה הס.-ד. האוֹסטרית בּתנוּעת-הפּוֹעלים הצ’כית, אחר כּך כּשהצ’כים הגיעוּ לשלטוֹן, זילזלוּ הם בּמיעוּט הגרמני וּבתנוּעת-הפּוֹעלים הגרמנית שבּמדינה. הוּא עוֹקב את כּל שלבּי הסכסוּכים בּין פּוֹעלי שני העמים ואיננוּ נוֹשׂא פּנים לשוּם צד. הוּא רוֹאה בּמדיניוּתה של הס.-ד. האוֹסטרית, אשר בּסיסמת האיחוּד המעמדי “המוּחלט” שללה את זכוּתם של הפּוֹעלים הצ’כים לאִרגוּן מקצוֹעי עצמאי, “אי-רצוֹן לוַתר על עמדת-שלטוֹן אשר היתה מבוּססת על כּוֹח הדיכּוּי של המוֹנַרכיה ההבּסבּוּרגית”. אחר כּך, כּשהצ’כים הגיעוּ לחירוּת וּלשלטוֹן, שכחוּ בּמקצת את העקרוֹנוֹת אשר עליהם נלחמוּ, וניגשוּ “לבנוֹת את המדינה החדשה על יסוֹדוֹת שהיוּ נראים להם מוּצקים בּיוֹתר. וגם היסוֹדוֹת האלה תוֹכם דיכּוּי וסוֹפם אַכזבה”¹⁵. כּך כּתב בּילינסוֹן בּשנוֹת הפּריחה של צ’כוֹסלוֹבקיה, כּעשׂר שנים לפני “מינכן”. והוּא מוֹסיף: “הגרמנים שילמוּ בּעד הפּוֹליטיקה הזאת בּאָבדן המוֹנרכיה, הצ’כים שילמוּ בּמפּלוֹת פּנימיוֹת, בּנצחוֹן הבּוּרגנוּת הריאַקציוֹנית והקלריקלית על מעמדוֹת הפּוֹעלים”. וּלפיכך הוּא פּוֹגש בּהוֹקרה וּבשׂמחה את ראשית תיקוּן המעוּוָת, כּשהפּוֹעלים הצ’כים והגרמנים החליטוּ (1927) להקים את אחדוּת התנוּעה המקצוֹעית וּלאחר האיחוּד המקצוֹעי בּא גם האיחוּד הפּוֹליטי.

וכיצד נפתר ויכּוּח זה על אחדוּת תנוּעת-הפּוֹעלים של שני עמים? האם על ידי טמיעה, על ידי כּניעת החלש לחזק, על ידי הקריבוֹ את פּרצוּפוֹ הלאוּמי? לא. על ידי בּרית-אחים של שתי תנוּעוֹת-פּוֹעלים עצמאיוֹת. "ישנן אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת צ’כיוֹת וישנן אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת גרמניוֹת. ישנה מפלגה סוֹציאליסטית צ’כית וישנה מפלגה גרמנית. – – האִרגוּן המשוּתף כּוֹלל לא את התאים, הלאוּמיים בּהכרח, אלא את המרכּזים, אשר מחוּץ לארגוּן המשוּתף הזה נשארים גם הם מוּבדלים. לא התמזגוּת, אלא שני אִרגוּנים העוֹבדים יד בּיד בּענינים משוּתפים. בּיסוֹד האִרגוּן הזה מוּנחת ההכּרה – והיא העיקר, שאין עם אחד כּוֹפה על העם השני צוּרוֹת חיים, תרבּוּת וכוּ' "¹⁶. “מתוֹך התחשבוּת עם נסיוֹן העָבר ועם צרכי ההוֹוה, כּתוֹצאה מכּשלוֹנוֹת וּמפּלוֹת, הוֹלך וּמתרפּא הפּצע אשר אכל בּגוּף מעמד הפּוֹעלים”. והפּתרוֹן שנמצא לאחר עשׂרים שנה של ריב-אחים לא היה דוֹמה כּלל לאוֹתוֹ האיחוּד הפּשטני והשלטוֹני שנדרש אז על ידי הס.-ד. האוֹסטרית וגם על ידי האינטרנציוֹנל (קוֹפּנהגן 1910). זה היה איחוּד אשר “אין בּוֹ שוּם ויתוּר משני הצדדים על הפרצוּף הלאוּמי של מחנה זה אוֹ אחר. בּשעה שהבּוּרגנוּת הגרמנית ויתרה על לאוּמיוּתה לקח על עצמוֹ דוקא הפּוֹעל הגרמני את הגנת עניני האוּמה. בּשעה שהבּוּרגנוּת הצ’כית ממשיכה בּשיטת דיכּוּי המיעוּטים הלאוּמיים הגרים בּצ’כיה מאַחד דוקא הפּוֹעל הצ’כי סביבוֹ את כּל המיעוּטים הללוּ וּמכּיר בּזכוּיוֹתיהם”.

וּבּילינסוֹן, כּשהוּא עוֹקב את פּרטי הפּרטים של ההיאָבקוּת וההשתלשלוּת וההתפּשרוּת של שתי תנוּעוֹת-פּוֹעלים של שני עמים, אינוֹ עוֹשׂה, כּמוּבן, שוּם גזירה שוה בּין הללוּ לבין הבּעיוֹת הנדוֹנוֹת אצלנוּ. הוּא יוֹדע כּי לא מחכמה להעתיק פּרוֹבּלימוֹת וּפתרוֹנוֹתיהן כּדמוּתן וּכצלמן ממקוֹם אחד למקוֹם שני הנבדל ממנוּ בּתנאים וּבמסיבּוֹת וּבגוֹרל-חיים, אוּלם הוּא איננוּ נמנע מן הלקח העיקרי שבּכל זה: “כּל עוֹד רעוּעים וּמתמוֹטטים חיי הלאוֹם, כּל עוֹד הם משוּללים יסוֹד מדיני, מוּכרח הפּוֹעל, הרבּה יוֹתר מחלקים אחרים של האוּמה, לדאוֹג ליסוֹד המדיני הזה. – – בּהבטחת חיי הלאוֹם מוּנח התנאי המוּקדם להתאַחדוּת בּין-לאוּמית אמיתית של הפּוֹעלים”.

 

יא    🔗

כּשהוּא בּא לדוּן בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת אַקטוּאַליוֹת אין הוּא שוֹכח לעוֹלם את “הנקוּדה היהוּדית”, ואין הוּא חוֹשש להתעכּב עליה וּלהבהיר אוֹתה בּמיוּחד. כּשהוּא מדבּר על יציאתה של איטליה מחֶבֶר-הלאוּמים, וּהוּא מסבּיר את טיבה של המדיניוּת הפאשיסטית ההרפּתקנית ואת מדיניוּתה של אנגליה רבּת-החשבּוֹנוֹת (וּבחשבּוֹנוֹתיה וּבחַששנוּתה היא גוֹרם מסייע להרפּתקנוּת) ואת גוֹרלוֹ של חבר-הלאוּמים על התקווֹת שנתלוּ בּוֹ ועל חוּלשתוֹ האוֹרגנית, אין הוּא מדלג גם על הענין שלנוּ:

“וּבשבילנוּ פּירוּשוֹ של הדבר: התרוֹפפוּת נוֹספת של עמדתנוּ הבּין-לאוּמית, תוֹספת התלישוּת, חיזוּק המצב אשר התבּלט גם בּלָאו הכי בּשנים האחרוֹנוֹת – אנחנוּ מוּל המעצמה בּעלת המנדט, ותוּ לא”¹⁷.

וּכשהוּא מסבּיר לקוֹרא העברי את ענין אבַנטוּרת-הדמים של איטליה בּחַבּש, את הצחוֹק אשר עוֹשׂה לנוּ מוּסוֹליני בּהצדיקוֹ את התנפּלוּתוֹ בּנימוּק מוּסרי: הוּא הוֹלך לבטל את משטר-העבדוּת בּחבּש (“כּלוּם שיטה היא זאת לבטל עבדוּת פּנימית על ידי עבדוּת חיצוֹנית? ואם זוֹהי השיטה הנכוֹנה, כּי אז יש להשתמש בּה קוֹדם כּל לגבּי ארץ מוּסוֹליני”), ועם הסבּירוֹ את הצדדים האיטלקיים הפּנימיים, את ההכרח למוּסוֹליני לתקוֹף את החלש הניתן להיתָקף לא מפּני שאיטליה צריכה לכך, אלא “משוּם שגם לפראזיוֹלוֹגיה יש הגיוֹן מִשלה, ואי אפשר להשתמש בּה בּלי תוֹצאוֹת, משוּם שמשטרוֹ וכל מהלך-הרוּח שבּוֹ – – נוֹשׂאים בּקרבּם גרעיני חוּרבּן; עתה בּא הזמן והגרעינים מצמיחים פּרחי דם. משוּם כּך ישוּלחוּ בּני איטליה – לחלוֹת, לקדוֹח, למוּת וּלהמית, לשחוֹט וּלהישחט” (צר לוֹ לא רק בּצרתה של חבּש המוּכּה, כּי אם גם בּצרתוֹ של העם האיטלקי המַכּה, על כּרחוֹ, בּצו מנהיגוֹ, כּי העם האיטלקי משטרוֹ שׂנאוּי והוּא עצמוֹ אהוּב: עִם "הסבלנוּת, החביבוּת, טוּב-המזג, התרבּוּת בּת אלפים שנה, המתבּטאת בּכל דבר קטן, בּאֳפי ההמוֹן האיטלקי, בּטוּב טעמוֹ הטבעי, בּשמירה על הילד, בּאדיבוּת כּלפי הזר, בּדרך-ארץ לפני טוֹהר-החיים¹⁸). עם כּל אלה איננוּ שוֹכח גם כּאן את הצד היהוּדי והוּא מלמד גם את הקוֹרא לראוֹתוֹ. חבּש איננה בּשבילוֹ שם גיאוֹגרפי, הוּא רוֹאה סמיכוּת-פּרשיוֹת פּוֹליטית – וכמה זמן לפני היוֹת תחנת הרדיוֹ בּבּארי, וּבטרם תשׂיג אוֹתנוּ זרוֹע “הציר” אוֹמר בּילינסוֹן: “חיזוּק איטליה בּאַפריקה הגוֹבלת אִתנוּ – – איננה בּשבילנוּ עוּבדה פּוֹליטית סתם, שאינה נוֹגעת בּנוּ – – אי אפשר לדעת תוֹרוֹ של מי יבוֹא אחרי חבּש, וּלמה יהָפך המרכּז האיטלקי החדש הזה, מה תהיינה הרוּחוֹת הפּוֹליטיוֹת שתנַשבנה בּוֹ, מה יהיוּ החוּטים שימָשכוּ ממנוּ, מי וָמי יהיוּ בּני-בּריתוֹ, בּסביבתנוּ וּבשכנוּתנוּ”.

וּבהזדמנוּת זאת איננוּ חוֹסך מן הקוֹרא גם לקח מדיני פּנימי. הוּא רוֹאה גם אצלנוּ את הטיפּוּס האנוֹשי המוֹחא כּף בּהתפּעלוּת למנַצח¹⁹. והוּא מוֹקיע לצחוֹק את הבּטלנוּת הפּוֹליטית השׂוֹררת אצלנוּ בּחוּגים מסוּימים, זוֹ הבּטלנוּת המתמוֹגגת מן הידיעוֹת על “ראָיוֹן אָדיב” לפלוֹני והמשתעשעת בּתקווֹת בּגלל “ההשפּעה הכּבּירה של הרב המנוֹח מרוֹמי”. ועוֹד בּטרם נגלה כּל סימן למדיניוּת האיטלקית המלחמתית כּנגדנוּ מעיר בּילינסוֹן:

“מוּתר להניח כּי ראיוֹנוֹת לא פּחוֹת אדיבים ושׂיחוֹת לא פּחוֹת נעימוֹת היוּ למוּסוֹליני גם עם אנשים אחרים לגמרי. מי יהיה אוֹרח יוֹתר מכוּבּד בּחבּש האיטלקית, אי אפשר לדעת. מכּל מקוֹם הסיכּוּיים שלנוּ אינם מרוּבּים וּרחבים בּיוֹתר. ולא, חלילה, משוּם ש”הפּוֹעלים שוֹלטים אצלנוּ" (גם שטוּת פּוֹליטית זאת נשמעה מעל דפּי העתוֹנוּת הפּוֹליטית, כּביכוֹל, שלנוּ), אלא עקב מצבנוּ הבּין-לאוּמי ועמדתנוּ לגבּי המעצמה בּעלת המנדט, ואלה מגבּילים בּמידה מרוּבּה, אם לא בּהחלט, את “חוֹפש הפּעוּלה” שלנוּ; “האחרים” – חפשים המה לאין ערוֹך יוֹתר מאִתנוּ".

בּאוֹתם הימים עוֹד היוּ מהלכים אצלנוּ חכמי-מדינה חריפים, אשר היוּ “מאַיימים” בּנטילת המנדט מידי המחזיקים בּוֹ וּבמסירתוֹ לכל המַרבּה בּמחירוֹ: אם לאיטליה ואם לפּוֹלין וכיוֹצא בּהן. כּנגד חכמה מדינית זוֹ ראה בּילינסוֹן להעיר בּרמז כּי לנוּ אין בּנדוֹן זה “חוֹפש הבּחירה”, כּי עגיבה על אדוֹנים זרים יכוֹלה לשמש קלף בּידי אוֹיבינוּ, אך לא בּידינוּ.

ענין חבּש מעוֹרר אצלוֹ לא רק הערכוֹת פּוֹליטיוֹת-איסטרטגיוֹת, כּי אם גם שאלה גדוֹלה מאֵלוּ, שאלת גוֹרל-עם בּימינוּ. בּילינסוֹן שוֹאל, בּהרגשת פּחד אמיתי: “אם כּכה קרה למדינה עצמאית וּבלתי-תלוּיה זה דוֹרוֹת, חברה בּחבר-הלאוּמים שחוּקתוֹ מחייבת את כּל המעצמוֹת הגדוֹלוֹת והאדירוֹת לקוּם להגנת המדינה החלשה בּיוֹתר אם עוול נעשׂה לה – – אם לא רק מדינאים מוּשבּעים, אלא גם אנשי המוּסר ואנשי המַצפּוּן, – – מסתכּלים מרחוֹק לעוֹשק זה וּמשלימים אתוֹ – מה יכוֹל להיוֹת גוֹרל עם אחר, אשר עוֹד בּוֹנה לוֹ דבר הדוֹמה דמיוֹן רחוֹק לבית בּתנאים פּוֹליטיים וחברתיים קשים יוֹתר לאין ערוֹך, מתוֹך התנגדוּת עקשנית וּכבוּשה של הקרוֹב והרחוֹק? אם אין דין ואין דיין, אם מוּתר לוֹ לחזק לגזוֹל ולעשוֹק, אם החוֹק איננוּ חוֹק והחוֹזה אינוֹ חוֹזה וההתחייבוּת איננה התחייבוּת – מה נשאר לוֹ לחלש?”

השאלה נשאלה לפני מלחמת-חבּש, לשמע איוּמוֹ של מוּסוֹליני וּלמַראה הכּרכּוּרים של הדיפּלוֹמַטיה האירוֹפּית. מאז בּאוּ ימים, אשר כּל יוֹם תשוּבתוֹ-קללתוֹ מרוּבּה מחברוֹ. מאז מלחמת-חבּש שתינוּ אנחנוּ את הכּוֹס אשר מזג לנוּ כּוֹהן ללא אלוֹהים, בּעזרת מזייניו וּמפרנסיו שבּבירוֹת אירוֹפּה, ואת הכּוֹס השניה אשר מסך לנוּ ידיד-ללא-מצפּוּן. וּמאז ועד היוֹם עברוּ עלינוּ ועל העוֹלם מעשׂי האוֹנס של מדינוֹת תקיפוֹת בּספרד וּבאוֹסטריה וּבצ’כוֹסלוֹבקיה וּבפּוֹלין. ועתה הנה אנוּ שוֹתים כּוּלנוּ את כּוֹס התרעֵלה הנמזגת לפינלַנד, וּמסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ הוֹמיה השאלה, ספוּגת דמעוֹת ודמים: אם אין דין ואין דיין, אם מוּתר לוֹ לחזק לגזוֹל ולעשוֹק, אם החוֹק איננוּ חוֹק והחוֹזה אינוֹ חוֹזה וההתחייבוּת איננה התחייבוּת – מה נשאר לחלש?

 

יב    🔗

ויש שהוּא מגלה את הפּרוֹבּלימַטיקה שלנוּ בּמקוֹמוֹת וּבתנאים שהם לכאוֹרה כּל כּך שוֹנים משלנוּ. הנה, למשל, ההתבּוֹננוּת בּמדיניוּתוֹ של מַסַריק. ההערכה הגדוֹלה לאישיוּתוֹ איננה נוֹטלת מבּילינסוֹן את הראִיה הבּיקרתית של מדיניוּתוֹ בּתקוּפת התקדמוּתוֹ לקראת נצחוֹן. הוּא בּוֹחן אוֹתה לא בּלי אַהדה, אך בּלי אידיאַליזציה. הוּא מעלה בּה סתירוֹת וּמוֹצא כּי הסתירוֹת הללוּ אינן מקריוֹת.

הנה הסתירה הגדוֹלה בּין התוֹרה אשר לימד מַסַריק כּל ימיו, תוֹרת ה“ריאַליזם” – שיש בּה קירבת-רוּח גדוֹלה לתוֹרת “הציוֹנוּת המעשׂית” אצלנוּ – לבין המדיניוּת של דחיקת-הקץ אשר נקט בּה עם פּרוֹץ המלחמה, כּשבּאה “ההזדמנוּת”. קוֹדם היה עיקר חפצוֹ – לא עצמאוּת מדינית, כּי אם שחרוּר רוּחני. חשוּב היה לוֹ לשחרר את העם הצ’כי “מאוֹסטריה בּהיוֹתוֹ בּאוֹסטריה”. וּלפיכך לא התענין בּשאלת התלוּת בּמדינה זרה, ולא החשיב כּלל את העבוֹדה הפּוֹליטית הלאוּמית, בּז לדיפּלוֹמַטיה ולמיליטריזם, בּחר בּדרך של “מעשׂים קטנים”, “פּוֹליטיקה של תרבּוּת”, “פּוֹליטיקה בּלתי-פּוֹליטית”, דגל בּסיסמה: “על ידי העם בּשביל העם”. והנה בּאה המלחמה, אוֹמר בּילינסוֹן, ו“דבר לא נשאר מכּל תוֹרתוֹ”. לא אחרים עזבוּ אוֹתה, כּי אם הוּא עצמוֹ. כּאילוּ שכח כּמה דברים שלימד. בּילינסוֹן מציין אוֹתם, אך לא על הפּרטים הוּא דן אִתוֹ, כּי אם על העיקר: בּא “הרגע ההיסטוֹרי” והמחנך הריאַליסטי, ההוֹלך כּל ימיו בּדרך הארוּכּה, “נאחז אחיזה קדחתנית בּהזדמנוּת ההיסטוֹרית”, נעשׂה “דוֹחק-קץ מַהפּכני”. וּבמקוֹם לעשׂוֹת דברים “על ידי העם”, הוּא עוֹשׂה כּמעט הכּל על דעת עצמוֹ, וּמחליט בּמקוֹם העם, אשר איננוּ יכוֹל אוֹ איננוּ מעיז להחליט, בּמקוֹם העם אשר לא חוּנך כּלל ולא הוּכשר לרגע ההיסטוֹרי הזה, בּמקוֹם העם אשר בּתוֹכוֹ נתקל מַסַריק בּמעצוֹרים רבּים כּשהביא לוֹ את בּשׂוֹרת מלחמת השחרוּר.

סתירה זוֹ איננה בּשביל בּילינסוֹן ענין אקדמי. מתוֹך ספר זכרוֹנוֹתיו של מסריק הוּא עוֹמד על כּמה חוּלשוֹת של תנוּעתוֹ. ההזדמנוּת ההיסטוֹרית מצאה אך חֶבֶר אנשים, קוֹמץ, אך לא עם מוּכן. מן הסיפא של מסריק הוּא לוֹמד על הרישא: בּתוֹרתוֹ של מסריק היה איזה פּגָם. “מעשׂים קטנים”? פּשיטא. ערכּם כּבּיר, בּלעדיהם התנוּעה כּוּלה אין בּה ממשוּת והעם אינוֹ מתחנך ומתכּשר לחירוּתוֹ, לעצמאוּתוֹ. אך בּהם בּלבד לא די. אִתם בּלבד אין העם מוּכן לרגע מכריע, להזדמנוּת היסטוֹרית. “מפעלוֹ של מסריק הצליח משוּם שהעם הצ’כי למד את הפּרק של “המעשׂים הקטנים” – – ואוּלם אוֹתוֹ מפעל היה לא פּעם בּסכּנה משוּם ש”פּוֹליטיקת התרבּוּת לא עוֹררה בּעם את רוּח ההתקוֹממוּת למציאוּת, את הנכוֹנוּת לקרבּן העליוֹן". וּמתוֹך קוֹרוֹתיה של צ’כיה בּשנוֹת המלחמה הוּא מבקש להוֹציא לקח: “כּדי שיהיה העם מוּכן עליו לדעת וּלהרגיש בּכל רגע, בּיוֹם חוֹל וּביוֹם חג – – שלפניו תעוּדה נעלה, ושלתעוּדה הזאת, אשר היא השחרוּר השלם-הרוּחני וגם הפּוֹליטי והסוֹציאַלי – עליו לכוון את כּל מעשׂיו, הקטנים והגדוֹלים. לא יקלע למטרה מי שיבוֹא לעם הלוֹחם על חירוּתוֹ ויגיד לוֹ שעליו להגבּיל את פּעוּלתוֹ בּעבוֹדה הקטנה של חיי יוֹם יוֹם. – – סוֹפוֹ של דבר להסתיים בּקטנוּת רוּחנית, אשר בּשעת הצוֹרך תתנקם. – – ולא יקלע אל המטרה מי שיבוֹא ויגיד שיש להתרכּז בּפעוּלה פּוֹליטית רחבה וּמקיפה, וּלפיכך יש לזלזל בּעבוֹדה הקטנה היוֹם-יוֹמית. סוֹפוֹ של דבר להסתיים בּדקלמַציה”²⁰.

שאלת היחס בּין “המעשׂים הקטנים” לבין “החזוֹן”, בּין “ההסתגלוּת למציאוּת” לבין “הכּפירה בּה” – איננה מניחה לוֹ, לבּילינסוֹן. הוּא רוֹאה אוֹתה בּתנוּעת השחרוּר הלאוּמית וּבתנוּעה הסוֹציאַליסטית. הוּא עוֹד ישוּב אליה כּפעם בּפעם, וּבהתבּוֹננוֹ בּתוֹפעוֹת השוֹנוֹת המתיחסוֹת לכך – אפשר להבחין כּיצד בּעיתנוּ ונסיוֹננוּ אנוּ הם המניעים וּמַדריכים את מחשבתוֹ.

 

יג    🔗

והשאלה השניה: בּשביל העם, כּן. אך האם גם על ידי העם? האם העם הצ’כי הוא שעשׂה את מַהפּכתוֹ הלאוּמית אוֹ רק זכה בּשלל-מלחמה בּגלל מאמציו של קוֹמץ-יחידים אשר העיז לעשׂוֹת על דעת עצמוֹ ואת פּי העם לא שאל? אילוּ שאל מסריק את העם היוֹשב בּבּוֹהֶמיה וּבמוֹרַביה ספק אם היוּ מַרשים לוֹ לעשׂוֹת מה שעשׂה. מסריק עצמוֹ, כּשהוּא שוֹאל אם בּא השחרוּר הצ’כי כּתוֹצאה מפּעוּלת פְּנים אוֹ פּעוּלת חוּץ, נאלץ להגיד כּי “המכרעת היתה פּעוּלת חוּץ”.

מסריק, הדמוֹקרט הגדוֹל, אפשר לא הרגיש בּסתירה זוֹ שבּאה עליו בּהיסח-הדעת. אוּלם בּילינסוֹן איננוּ מניח לשאלה: מה תפקידוֹ וּמה זכוּתוֹ של המיעוּט העֵר, הפּעיל, המאמין, המַהפּכני, מוּל הרוֹב האינֶרטי, האדיש, כּבד-התנוּעה, הנוֹטה להשלָמה ולכניעה? תנוּעה מחַדשת, תנוּעה הבּאה לשחרר, לשנוֹת, להפוֹך – מה דרכּה, התחַכּה לעם עד שיחפּוֹץ וּבלי רצוֹנוֹ והסכּמתוֹ לא תעשׂה דבר אוֹ שהיא תכפּה עליו את רצוֹנה בּחוֹזק-יד עד שיאמר רוֹצה אני? תחת לחץ המאוֹרעוֹת המַכריעים בּחיי הדוֹר, מוּל ההיאָבקוּת העוֹלמית של עקרוֹן הדמוֹקרטיה, הנחשב כּמת, ועקרוֹן הדיקטטוּרה הכּוֹבש לבבוֹת ועוֹשׂה חַיִל, הוֹפכת השאלה לשאלת התקוּפה, שאלת השׂכל הציבּוּרי והמוּסר הציבּוּרי, שאלת העקרוֹנוֹת המדיניים ו“ההצלחה” המדינית. בּילינסוֹן חי אוֹתה בּכל חריפוּתה, והוּא חוֹזר אליה כּפעם בּפעם כּשהוּא מתבּוֹנן בּתוֹפעוֹת-חוּץ וּבתוֹפעוֹת-פּנים, בּתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת וּבתנוּעה הסוֹציאליסטית.

היוּ ימים, בּעלוֹת השחר של הדמוֹקרטיה, כּשהסיסמה: שלטוֹן העם (והוּא, למעשׂה, שלטוֹן הרוֹב) – הספּיקה. אנשים האמינוּ בּאמוּנה שלמה לא רק בּזכוּתוֹ של העם לשלוֹט בּעצמוֹ, לבחוֹר את שליטיו כּרצוֹנוֹ, אלא אף בּזאת כּי שלטוֹן הרוֹב הוּא ממילא שלטוֹן הצדק, שלטוֹן השׂכל הישר, שלטוֹן החירוּת. אמוּנה חדשה זוֹ מצאה את בּיטוּיה בּדברי רוּסוֹ, כּי העם אינוֹ יכוֹל לדכּא את עצמוֹ, וכי הרצוֹן הכּללי צוֹדק תמיד ושוֹאף תמיד לטוֹבת הכּלל. אמוּנה זוֹ היה בּה בּשעתה כּוֹח דינַמי עצוּם כּנגד שלטוֹן-עריצים, כּנגד שלטוֹן בּעלי-פּריבילגיוֹת, אוּלם מה שהתרחש בּמשך הדוֹרוֹת האחדים מאז האִירה לעוֹלם בּשׂוֹרת הדמוֹקרטיה היה בּוֹ כּדי למוֹטט בּמידה גדוֹלה את החלטיוּתה של האמוּנה בּצדקת העם, בּצדקת הרוֹב.

בּילינסוֹן מבטא את יאוּשוֹ של בּן-הדוֹר: “ראינוּ כּי המוֹן העם יכוֹל להיוֹת קל-אמוּנה, פּוֹסח על שתי הסעיפּים, אכזרי, בּלתי-צוֹדק, שוֹאף נקמה ועמוּס משפּטים קדוּמים. ראינוּ זאת בּיחסוֹ של המוֹן העם אל המלחמה, ראינוּ זאת בּזמן המהפּכוֹת”. וגם כּאן אין הוּא מַבליע את הראִיה היהוּדית: “אנחנוּ היהוּדים ראינוּ זאת בּיחסם של עמים רבּים ודוקא המוֹני העם אלינוּ. מי שזוֹכר מה נקל היה להתעוֹת בּשוא את כּל העמים בּימי המלחמה, מה כּבדה משוּגתם – בּמוּבן זה אוֹ אחר – אחרי המלחמה, זה אינוֹ יכוֹל להוֹדוֹת בּעיקר הזה של חכמת העם בּלי היסוּס הלב; וּמי שמעלה בּזכרוֹנוֹ את האכזריוּת ללא גבוּל ואת יצר ההרס של המוֹני העם בּימי המלחמה וּביחוּד בּימי מלחמת-האזרחים, עם כּל הפּרעוֹת נגד היהוּדים ולא-יהוּדים, זה לא יאמין בּטוּבוֹ של העם. – – יִקרה, וּלעִתּים קרוֹבוֹת, שלעם ישנוֹ החוֹפש ואין הוּא יוֹדע כּיצד להשתמש בּוֹ”²¹.

מה איפוֹא המסקנה המתבּקשת? לסמוֹך על תבוּנתוֹ ועל טוּבוֹ של הרוֹב אי אפשר, אם כּן: האם לא המיעוּט הוּא אשר אליו נפנה בּצר לנוּ? מי הלך לקראת הבּאוֹת, מי גילה חדשוֹת, מי קידם את החיים, מי מסר את נפשוֹ על טוֹבת האדם – תמיד המיעוּט. האם לא זכוּתוֹ היא איפוֹא להתיצב בּראש, להדריך, לנהל, לשלוֹט?

מסקנה זוֹ, גם בּהיוֹתה חידוּש רעיוֹני בּלבד, אפשר היה להרהר אחריה. אפשר לוֹמר כּי היוֹת מיעוּט עדיין איננוּ קריטריוֹן מספּיק, איננוּ עדוּת מספּיקה לצדק, לתבוּנה. “רוֹב” יש רק אחד, מיעוּטים רבּים. מי יאמר וּמי יגמוֹר איזהוּ המיעוּט אשר לוֹ הוֹעידה ההיסטוֹריה את שרביט-המלוּכה ואיזהוּ אשר אוֹתוֹ דנה לאַשפּתוֹת? איזהוּ המיעוּט המקַדם לקראת האוֹר העליוֹן ואיזהוּ המוֹשך אחוֹרנית, אל אפלת המערה? האם המשפּט? האם החוֹק? אוֹ שמא כּוֹח-הזרוֹע? ואם לא שלטוֹן-הרוֹב הוא הפּוֹסק האחרוֹן, אז אין לך, לאמיתוֹ של דבר, שוּם פּוֹסק אחרוֹן מלבד כּוֹח-הזרוֹע. אם כּן, הרי זוֹ נסיגה ממשטר של משפּט העם למשטר של אַלימים, למשטר שמשפּטוֹ נחרץ עוֹד בּימי המהפּכה הצרפתית?

 

יד    🔗

אך עד מהרה חדלה המסקנה הזאת להיוֹת נוֹשׂא לויכּוּח בּין תלמידי-חכמים בּלבד. נסיוֹנה של הדמוֹקרטיה, הצעירה לימים מבּחינה היסטוֹרית, הספּיק “להימָאס”. נתרבּוּ האַכזבוֹת וסימני “עייפוּת”. וּכשבּאה המלחמה, עם תרוּעוֹת התלהבוּתה והבטחוֹתיה בּתחילתה ועם חריקת-השינַיִם של אסוֹנוֹתיה ויאוּשה בּסוֹפה – ירד קרנה של הדמוֹקרטיה פּלאים. היא, שלא הצילה אוֹתנוּ מן המלחמה – מה נשמוֹר עליה? זכוּיוֹת-האדם שנכבּשוּ ונתבּצרוּ בּימיה – אָבד חנן בּימי המלחמה. הזוֹל של חיי אדם, האמוּנה בּכוֹח הנשק, שהוּא הוּא הממשוּת האמיתית, הבּוּז לערכים שלא עמדוּ לאנוֹשוּת בּשעת טירוּף והרג רב, קוֹצר-הרוּח וּמתיחוּת-העצבים, אָבדן-אמוּנה בּ“התפּתחוּת” הצוֹפנת בּתוֹכה פּתרוֹנים – כּל אלה יצרוּ את הרקע הנפשי להריסת הדמוֹקרטיה, ועל חָרבוֹתיה הרוּחניוֹת קמוּ משטרי הדיקטטוּרה. אחרי שאנשי-הקרב שבוּ הבּיתה, האם לא “טבעי היה לנסוֹת ליצוֹר משטר חדש על חָרבוֹת העוֹלם הישן, משטר יפה יוֹתר וטוֹב יוֹתר? ואם ההמוֹנים הפּסיביים מתנגדים לכך והם רוֹצים להקים את העוֹלם הישן על כּיעוּרוֹ הקוֹדם, האין לעשׂוֹת זאת למוֹרת רצוֹנם של ההמוֹנים האלה, אף בּכוֹח-הזרוֹע כּשיש צוֹרך בּכך? הלא לא לחינם למדוּ בּמשך יוֹתר מארבּע שנים להשתמש אך ורק בּכוֹח-הזרוֹע”.

בּילינסוֹן, אשר לא חסך את בּיקרתוֹ מן הדמוֹקרטיה הקיימת ולא כּיסה על חוּלשוֹתיה ועל חטאיה – עוֹמד כּצוּר נגד הלָך-רוּח זה שהוֹרתוֹ בּזועת-המלחמה והוּא עצמוֹ מַרבּה זועֹות וּמלחמוֹת. הוּא איננוּ מקבּל את הדעה כּי התרוּפה כּנגד הפּגימוֹת של הדמוֹקרטיה היא בּביטוּלה של הדמוֹקרטיה עצמה, בּביטוּלם של הערכים המדיניים והציבּוּריים והתרבּוּתיים אשר דוֹרוֹת לוֹחמים לחירוּת וּלהשׂכּלה כּבשוּ מידי העוֹלם הקיים של עריצוּת ודיכּוּי רוּח האדם. הוּא עם הסבוּרים כּי הערכים היקרים של הדמוֹקרטיה אינם מספּיקים, והם טעוּנים השלָמה וחיזוּק והגנה מפּני המזייפים, וכי אין לך תרוּפה טוֹבה כּנגד ליקוּי הדמוֹקרטיה מאשר יתר דמוֹקרטיה.

הוּא יוֹדע את כּוֹחה של הדיקטטוּרה בּימינוּ. את מִקסמיה, את דינַמיוּתה, את פּתרוֹנוֹתיה החוֹתכים והמהירים, את סיסמוֹתיה הפּשטניוֹת והבּוֹטחוֹת, את תעמוּלתה הכּוֹבשת עוֹלמוֹת, את להטי כּזביה הקדוֹשים, את העדר המעצוֹרים המַצפּוּניים בּתוֹכה, את חַרבּה השלוּפה תמיד כּנגד “האוֹיב הפּנימי”, את כּוֹחה בּהפחָדה, בּמניעת כּל הרהוּר של בּיקוֹרת. הוּא רוֹאה את עריגתם של הרבּים, הנבוּכים והחלשים, אם “המוֹנים” ואם “אנשי-רוּח”, לגיבּוֹרים “היוֹדעים” מה לעשׂוֹת בּשעת-מבוּכה, הוּא רוֹאה כּי מעשׂי-תוֹעבה ואַכזריוּת ורשע אינם מחלישים, אלא מגבּירים את קסמיהם של הדיקטטוֹרים, המצליחים בּכל אשר יפנוּ. כּי קם דוֹר הכּוֹרע בּרך לפני המנצח וּמעריץ את העריץ ונוֹשק את שוֹטוֹ. אך הוּא בּן-עם-מרדכי, אשר לא יכרע ולא ישתחוה. הוּא עוֹקב את הדיקטטוּרוֹת השוֹנוֹת בּגילוּייהן השוֹנים. הוּא דן על פּרטים, וּמתוֹך חדירה לפרטים הוּא חוֹזר וּמוֹכיח כּי “אף אחת מההבטחוֹת המרוּבּוֹת של הדיקטטוּרה לא נתמלאה”²². אך לא הפּרטים קוֹבעים, אלא העיקר. אין הוּא מכניס את ראשוֹ בּויכּוּחי הזמן, מה הדיקטטוּרה הטוֹבה בּיוֹתר, אם של מעמד ואם של מפלגה וכיוֹצא בּאלוּ. הוּא יוֹדע כּי כּל דיקטטוּרה אינה אלא “שלטוֹן של מיעוּט בּעל זכוּיוֹת יתירוֹת”, ועוּבדת הזכוּיוֹת היתירוֹת למיעוּט עוֹשׂה את הרוֹב, את הכּלל כּוּלוֹ, ואִתוֹ גם את הפּרט, לבעל זכוּיוֹת פּחוּתוֹת, לעשוּק-זכוּיוֹת. הוּא יוֹדע כּי “אין המיעוּט יכוֹל לשלוֹט על הרוֹב בּלי אמצעי הטרוֹר. לא נקל למצוֹא רוֹב אשר ישתעבּד למיעוּט מרצוֹנוֹ הטוֹב”²³. הוּא יוֹדע כּי לא צוּרתה של הדיקטטוּרה היא הקוֹבעת ולא מה שהיא מתאַמרת להיוֹת, וגם דיקטטוּרה שמכריזה על עצמה שאינה אלא צוֹרך השעה, “מַעבר” למשהוּ אחר, אינה מוַתרת על עצמה מרצוֹנה. כּי דיקטטוּרה יכוֹלה לוַתר על עקרוֹנוֹתיה, אך לא על שלטוֹנה. הוּא יוֹדע מה צפוּי לעוֹלם מנצחוֹן הדיקטטוּרה, כּאשר ידע החכם הרוֹמאי-הקדמוֹן כּי “בּמקוֹם שיש פּחד שם עבדוּת”. וּלפיכך – התיצב כּנגד “פּוּלחן-המנצחים”.

הוּא נאבק על נפש הדוֹר. הוּא נלחם בּכל כּוֹחוֹ נגד “הרעיוֹן התמים והאכזרי כּאחד, כּי על ידי רצוֹן היחיד ועל ידי הריכּוּז, בּאמצעי האוֹנס, של כּל השלטוֹן בּידי היחיד הזה אפשר לבטל את כּל החוּקים הכּלכּליים והסוֹציאַליים של החברה” וּלהגיע בּקפיצת-הדרך לתוֹך עוֹלם חדש. “עוֹד מעט ולא נבין יוֹתר איך יכלוּ אנשים להאמין בּבדוּתוֹת כּאלה”²⁴.

 

טו    🔗

אוּלם שלילת הדיקטטוּרה – אין משמעה כּפירה בּערכּוֹ ותפקידוֹ ההיסטוֹרי של המיעוּט היוֹדע למַה הוּא נוֹשׂא את נפשוֹ, והמוּכן לקרָב וּלקרבּן על מַשׂא-נפשוֹ.

אין המיעוּט, העֵר והפּעיל, יכוֹל וצריך לחכּוֹת בּעבוֹדתוֹ עד שהרוֹב ילך אחריו, כּל עוֹד “רוֹב העם שקוּע בּפּאסיביוּת”. הליכה לפני המחנה – היא תפקידוֹ של המיעוּט. אך יש להבחין בּין המיעוּט המבקש להדריך לבין המיעוּט המבקש להשׂתרר, האוֹחז בּדיכּוּי בּמקוֹם הדרכה. “ההבדל היסוֹדי בּין המיעוּט העממי לבין המיעוּט השוֹאף לשלטוֹן הוּא בּזה שהמיעוּט העממי מוַתר מלכתחילה וּבלי כּל פּשרה על אמצעי הדיכּוּי כּלפי הרוֹב וּבזה שהנוֹשׂא לאַקטיביוּתוֹ הנוֹ קוֹדם כּל הוּא עצמוֹ”²⁵. תוֹלדוֹתיהן של כּל התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת בּעוֹלם הרוּח, של כּל מלחמוֹת השחרוּר, של עליית מעמד הפּוֹעלים, מסַפּרוֹת על פּעוּלתם של מעטים, אשר מחשבתם, הטפתם, כּתיבתם, חייהם וּמוֹתם הדריכוּ את העם והנהיגוּ אוֹתוֹ בּלי השׂתרר עליו. הם יצרוּ עוּבדוֹת כּבּירוֹת, שינוּ את פּני “המציאוּת” בּפעוּלתם וּבמוֹפת-חייהם בּלי שהיוּ בּידיהם אמצעים שלטוֹניים, ולא כּל שכּן אמצעי דיכּוּי. “העם צריך להיוֹת מוּנהג, אבל לא נאנס”²⁶. המעטים היוֹדעים את אשר לפניהם רשאים לקטרג על ההמוֹנים האדישים והנכנעים, אך שוּם שחרוּר, לא לאוּמי ולא מעמדי, לא יתגשם בּלעדי אוֹתם ההמוֹנים. לפיכך צריך המיעוּט להגיע אליהם, לחדוֹר ללבּוֹתיהם, לרכּוֹש אוֹתם. “אילוּ אפשר היה לקבּוֹע נוּסחה לתנוּעוֹת העממיוֹת היתה היא כּזאת: קבוּצה בּוֹדדת של חלוּצי האוּמה אשר בּה מתרכז רצוֹן וגוֹרל האוּמה, אשר היא נוֹשׂאת בּדעה וּבהכּרה בּאחריוּת האוּמה, קבוּצה זאת מחנכת, מעוֹררת, בּלי הרף, את ההמוֹנים הקהים, היא מנהיגה אוֹתם, היא משתמשת בּכל הזדמנוּת – כּדי להגשים את השחרוּר, היא, רק היא, משלמת את כּל המחיר. – – מלבד בּרגעים ספוּרים יוֹצאים מן הכּלל היא בּוֹדדת ועזוּבה לנפשה: זה גוֹרלה. – – רק כּשיש כּוֹח כּזה קמים ההמוֹנים בּרגע המכריע וּמסתפּחים להתקוֹממוּיוֹת העצוּמוֹת וּבוֹנים את הבּריקדוֹת המסתירוֹת אחר כּך לעשׂרוֹת שנים את הפּרצוּף האמיתי של התנוּעוֹת העממיוֹת”.

היש צוֹרך להוֹסיף כּי את שאלת המיעוּט והרוֹב הוּא רוֹאה לא רק כּשאלה עוֹלמית, כּי אם גם כּשאלתנוּ אנוּ? מתחת לכל השמוֹת והלבוּשים ההיסטוֹריים הוּא רוֹאה את ההיאָבקוּת בּין המחנה החלוּצי לבין ההמוֹנים, וּלמען תנַצח האידיאָה ההיסטוֹרית אין די בּאחד משני הכּוֹחוֹת, אלא בּהתחבּרוּתם. וּלפיכך: “לא “חלוּציוּת” בּלבד ולא “תנוּעה המוֹנית” בּלבד, אלא חלוּציוּת הכּוֹבשת – – את ההמוֹנים וּמתגבּרת על אדישוּת העם”²⁷.

 

טז    🔗

אָרכוּ הדברים וּקצרה היריעה והשעה דוֹחקת. ועל כּן לא ידוּבּר בּזה בּכמה ענינים בּעלי חשיבוּת עצמאית שבּילינסוֹן דן בּהם – כּגוֹן ענין דרייפוּס וּלעוּמתוֹ ענין ראטנוֹי; ענין היחסים בּין עוֹבדי-הגוּף ועוֹבדי-הרוּח וגלגוּליהם; ענין משפּט-מות שהפך בּימינוּ שוּב ל“בעיה” אוֹ שחדל שוּב להיוֹת “בּעיה” – וּבחוּטים ששזר בּין הפּרשיוֹת האלה של “העוֹלם” לבין “הבּית”. הסוּגיוֹת הגדוֹלוֹת – הסוֹציאליזם הגרמני והבּוֹלשביזם הרוּסי והלקח אשר הם צוֹפנים לנוּ – פּרשה גדוֹלה היא, וראוּי שידוּבּר בּה לחוּד. אך אין לדלג כּאן, בּשוּם אוֹפן, על פּרשת אוֹסטריה.

בּילינסוֹן עקב בּתשׂוּמת-לב מיוּחדת את הסוֹציאליזם האוֹסטרי, בּהכּרת-ערכּוֹ וּבחרדה לגוֹרלוֹ מבּית וּמחוּץ. הוּא ידע גם את חוּלשוֹתיו הפּנימיוֹת. הוּא לא עבר בּשתיקה על אֵיבתוֹ לציוֹנוּת ועל הנימה הבּלתי-נעימה שהכניסה לתוֹכוֹ ההתבּוֹללוּת היהוּדית. היה לוֹ גם “מה להעיר” לעצם האידיאוֹלוֹגיה של “האוֹסטרו-מַרכּסיזם”. אוּלם הוּא ידע להעריך את הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת שבּהן נעלתה התנוּעה האוֹסטרית על המפלגוֹת אַחיוֹתיה. הוּא מצא בּה “מרעננוּת המחשבה וּמאוֹמץ ההרגשה יוֹתר מאשר בּחלקים אחרים של האינטרנַציוֹנל הסוֹציאליסטי”²⁸. “פּוֹעלי אוֹסטריה למדוּ בּעינים פּקוּחוֹת – מהמהפּכוֹת שהתקיימוּ בּתקוּפה האחרוֹנה בּאירוֹפּה. בּמשך הרבּה שנים לא רצוּ לתפּוֹס עמדה מסוּימת בּמלחמת הדעוֹת והשיטוֹת המציינוֹת את התפּתחוּת תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים האחרוֹנוֹת”²⁹. עמדת המפלגה נתבּססה “על העממיוּת הרבּה, על העבוֹדה התרבּוּתית העֵרה, על הפּעוּלה הסוֹציאַלית המסוּנפת וּביחוּד על המפעלים הקוֹנסטרוּקטיביים”. בּתכוּנוֹת אלה וּבעבוֹדתה המעשׂית בּיחוּד רוֹאה בּילינסוֹן קרבה מיוּחדת לתנוּעה הארץ-ישׂראלית, הלא זוֹהי “השיטה של יצירת התא הקוֹלקטיבי בּתוֹך החברה הקפּיטליסטית והפיאוֹדלית” והתביעה למעמד הפּוֹעלים שיפַתח בּתוֹכוֹ “תכוּנוֹת אינטלקטוּאליוֹת וּמוּסריוֹת אשר בּלעדיהן לא יתכן בּנין הסוֹציאליזם” (אוֹטוֹ בּוֹיאֶר). הוּא, כּמוּבן, גם איננוּ שוֹכח לזקוֹף לזכוּתה “שלא הכתימה את עצמה בּשוּם מעשׂה-אַלָמוּת שהוּא” ושגם “השכבה העליוֹנה של המפלגה הצטיינה בּפשטוּת מנהגיה”. עוֹד קיימת בּלב אירוֹפּה תנוּעת פּוֹעלים שאפשר למצוֹא בּה וּבפעוּלוֹתיה קצת קוֹרת-רוּח.

והנה – נפלה וינה. וּבּילינסוֹן חי את הטרגדיה של הפּוֹעל האוֹסטרי – כּיהוּדי, כּסוֹציאליסט יהוּדי. אין הוּא מזכּיר עתה את טענוֹתיו, אין הוּא מעלה את הערוֹת-בּיקרתוֹ. הוּא רוֹאה בּוינה את מַסַדה של הסוֹציאליזם. לא בּמקרה נשתנתה לשוֹן כּתיבתוֹ בּדברוֹ על חוּרבּן וינה. עוֹלה בּה אוֹתה הלמוּת-הלב שישנה רק בּמאמרי-האמוּנה שלוֹ, וּבדברי-היוֹם בּעת “מאוֹרעוֹת”. הפּרוֹזה שלוֹ נדלקת.

כּי לא ראי החוּרבּן של וינה כּראי התבוּסה האיטלקית אוֹ הגרמנית. הללוּ נשׂאוּ את תבוּסתן בּתוֹכן. כּמחלה פּנימית. חוּרבּן הפּוֹעל האוֹסטרי בּא בּעיקר לא בּאשמתוֹ, כּי אם בּגלל חוּלשת ארצוֹ, בּגלל תלוּתה הפּוֹליטית של ארץ קטנה בּשכנים תקיפים המתעמרים בּה וכוֹפים עליה את רצוֹנם אוֹ מפקירים אוֹתה בּעת צרה.

וכאן הוּא רוֹאה את הקו הגוֹרלי-הטרגי המשוּתף לפּוֹעל האוֹסטרי ולנוּ: “הוּא אמיץ, מחוּנך, בּעל הכּרה ונוֹעד לגדוֹלוֹת, וּבכל זאת הוּא מחוּסר-אוֹנים, כּבוּל בּחוּלשת ארצוֹ”. – – “הסוֹציאליזם האוֹסטרי התבּוֹסס בּדמיו בּגלל חוּלשתה הפּוֹליטית של אוֹסטריה”. לא די היה לוֹ לפּוֹעל האוֹסטרי בּכּוֹח אשר גילה בּתוֹך עמוֹ, כּי העם עצמוֹ היה שבוּי בּידי אחרים, כּפוּף לזדוֹנם, תלוּי בּחסדם. וּלפיכך נגזלה מן הפּוֹעל היכוֹלת לנַצח.

הרגשת שוּתפוּת-הגוֹרל היא, אוּלי, שמחַדדת את ראִייתוֹ לראוֹת מה גדוֹל כּוֹחוֹ של המרד הוינאי לעוּמת מהפּכוֹת אחרוֹת. הוּא רוֹאה בּמלחמת פּוֹעלי וינה, מכּמה בּחינוֹת, את המהפּכה האידיאלית: “לא הרחוֹב המקרי, אשר מאה יצרים ואחד, שוֹנים וּמשוּנים, מתרוֹצצים בּוֹ ודוֹחפים אוֹתוֹ להשתוֹללוּת” ונצחוֹנוֹ אינוֹ בּא אלא עקב חוּלשת השלטוֹן, כּאן היה “צבא שלם של אנשי-הכּרה היוֹדעים את אשר הם רוֹצים, היוֹדעים בּעד מה הם לוֹחמים, היוֹדעים את העתיד הנשקף להם. – – לא היוּ כּאן דברים שבּמקרה ושבּפיתוּי וּבמרמה אוֹ שלא בּכוָנה. היתה כּאן מהפּכת המוֹנים, אוּלי הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת המרידוֹת”.

לפיכך הוּא רוֹאה את ימי וינה לא כּמפּלה, כּי אם כּעליה לסוֹציאליזם: “להיוֹת מנוּצח – אין בּזה משוּם הכרעה”. לא המהלוּמה הקשה מכריעה, כּי אם “ההשפּלה אשר בּהשלָמה עם הרע, בּכּניעה מפּני הרעה, בּחוֹסר אֵמוּן עצמי, בּחוֹסר הרגשת כּבוֹד עצמי”. אלה מצאוּ כּמעט את כּל תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה, אך לא את פּוֹעלי וינה. הם הוּכּוּ, אך לא נחלוּ קלוֹן. וּבזה נתנוּ לסוֹציאליזם את הדבר החיוּני לוֹ בּיוֹתר בּשעה זוֹ. כּי השעה איננה שעת-נצחוֹן ולא שעת כּיבּוּש שלטוֹן, אלא שעת הכּרת-התבוּסה ו“התכּוֹננוּת למערכה הקרוֹבה”. ואין אנחנוּ יכוֹלים להתכּוֹנן למערכה חדשה בּלי שנבקש להציל את כּבוֹד הרעיוֹן וּכבוֹד האדם בּתנוּעה, כּי “ישנן שעוֹת בּתוֹלדוֹת כּל רעיוֹן נעלה, כּשלא שלטוֹנוֹ והשלטתוֹ אלא כּבוֹדוֹ הוּא העיקר, הוּא חזוּת הכּל”. וזאת חשה וינה, וזאת עשׂתה. “פּוֹעלי אוֹסטריה הצילוּ את הסוֹציאליזם העוֹלמי מתבוּסה. – – אשר היתה מַסַדה בּתוֹלדוֹת ישׂראל – – מקוֹר גאוָה ותקוה, מצבת עוֹז לגבוּרת העָבר וּבשׂוֹרת תשוּעה לימים יבוֹאוּ – תהא וינה האדוּמה בּתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים, בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת המתחדשת”.

וּלפיכך יכוֹל בּילינסוֹן לוֹמר, בּעצם האֵבל, מלים אשר הוּא כּל כּך ממַעט להשתמש בּהן בּימים רגילים: “תנוּעה אשר כּה יגנוּ עליה איננה בּת-תמוּתה. רצוֹן אשר כּה ימוּתוּ בּעדוֹ לא יִמוֹט”.

 

יז    🔗

פּוֹעלי וינה הצילוּ את כּבוֹד האדם, את כּבוֹד הפּוֹעל בּעוֹלם. מי חָש להצלתם?

ספק אם שאלה אשר כּזאת נשאלה בּין המדינאים הגדוֹלים והתקיפים אשר בּידיהם היה להציל ולא הצילוּ. ספק אם נשאלה בּין אנשי-הרוּח, אנשי ההוּמַניוּת, אנשי הדמוֹקרטיה – אשר היה בּידיהם לראוֹת את הסכּנה בּעוֹד זמן וּלעוֹרר את מַצפּוּן העוֹלם. ספק אפילוּ אם נשאלה השאלה בּין הסוֹציאליסטים שבּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּהן קוֹלם עוֹד נשמע. ואין כּל ספק שהיא לא נשאלה אצל הקוֹמוּניסטים, אשר וינה האדוּמה היתה להם כּקוֹץ בּעין, אשר פּזמוֹנם היה והנהוּ: “הסוֹציאליזם הוּא האוֹיב”.

רק סוֹציאליסט יהוּדי, בּן לעם אשר להצלתוֹ אין אדם חָש, הוּא ששאַל והוּא שכּאַב את השאלה המכאיבה עד תוּמה.

"שבוּע תמים עמדוּ פּוֹעלי וינה בּמערכה, שפכוּ את דמם, לחמוּ כּגיבּוֹרים – – לחמוּ בּעד הסוֹציאליזם וּבעד הדמוֹקרטיה, בּעד זכוּיוֹת העם וּבעד כּיבּוּשי העוֹבד, בּעד עצמאוּת אוֹסטריה וּבעד שויוֹן המַצפּוּן, ואיש לא בּא לעזרתם. – – הממשלוֹת האדירוֹת עמדוּ מן הצד, גם בּימי הדמים עצמם. – – והן אין כּל פּרוֹפּוֹרציה בּין כּוֹחוֹתיהן וכוֹחוֹת תלייני וינה. – – רמז קל היה מספּיק כּדי לתת כּיווּן אחר למאוֹרעוֹת וינה. – – רגש הכּבוֹד הזה, האוֹסר לממשלה אחת להתערב בּעניניה הפּנימיים של ממשלה אחרת, איננוּ אלא אחד השקרים המוּסכּמים של הדיפּלוֹמַטיה. למעשׂה אין היחסים הבּין-לאוּמיים – – בּלתי אם התערבוּת בּלתי-פּוֹסקת בּענינים הפּנימיים של המדינוֹת. – – בּיחוּד אין להניח התאַפּקוּת חמוּרה לגבּי אוֹסטריה, שהיא למעשׂה וַסַלית של איטליה-צרפת-אנגליה. – – אלא שבּענין זה, בּענין דיכּוּי הפּוֹעלים, היוּ כּוּלן מאוּחדוֹת, וכוּלן התבּצרוּ מאחרי הכּזב הזה של “איסוּר ההתערבוּת”.

קשה, קשה להיוֹת טרף לזדים. וקשה הדבר שבעתים כּשאתה מוּקף בּאוֹתה שעה בּני-אדם הגוּנים שוֹמרי חוֹק וסדר ו“אינם מתערבים”. אך שבעתים ושבע יִקשה נטל הבּדידוּת בּקרב אחים. “המוֹני הפּוֹעלים בּצרפת וּבאנגליה, על מנהיגיהם ואִרגוּניהם – היכן היוּ? – – מדוּע לא לחצוּ על ממשלוֹתיהם בּכל כּוֹח הלחץ אשר בּידיהם? – – ואיך לא הבינוּ כּי חוֹסר הפּעוּלה הוּא שקירב את הגוֹרל המר הזה, הוּא שהחליש את עמדת פּוֹעלי צרפת וּפוֹעלי אנגליה, ולא משוּם שאין יוֹתר בּחיים העיריה הסוֹציאַליסטית בּוינה, אלא משוּם שלא היה בּכוֹחם הם, פּוֹעלי אנגליה וצרפת, לעזוֹר לחבריהם בּוינה?”

וינה היתה עלוּלה להחזיר את הכּבוֹד לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה – אילמלא ניתן לה לגווֹע בּבדידוּתה. עמדת-השיתוּק הזאת של מפלגוֹת-הפּוֹעלים האדירוֹת היא שהוֹסיפה תבוּסה על תבוּסוֹת.

מי כּפּוֹעל העברי יכוֹל להרגיש את טעמה של בּדידוּת זאת, של קוֹל קוֹרא בּמדבּר-אחים? וּלפיכך רטט פּה הלב, אוּלי כּאשר לא רטט בּשוּם מקוֹם אחר בּעוֹלם. בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים פּעמה כּאן הרגשת הסוֹלידריוּת האמיתית, לא המליצית, סוֹלידריוּת של גוֹרל אכזרי. “כּי אנוּ שבוּיים בּידי כּוֹחוֹת חוּץ בּמידה עוֹד יוֹתר גדוֹלה מפּוֹעלי אוֹסטריה, ועלינוּ החוֹבה – לשתוֹת אִתם יחד את כּוֹס האמת המרה עד תוּמה”.

הדברים הללוּ, אשר לא יֵקל למצוֹא דוּגמתם בּספרוּת הסוֹציאליסטית של ימינוּ, הדברים על הצדק, הגבוּרה, הכּבוֹד, הכּאב והבּדידוּת, נכתבוּ עשׂרים וששה חדשים בּטרם הוּטל עלינוּ לעמוֹד בּנסיוֹן האַכזרי, אשר כּמוֹהוּ עוֹד לא ידענוּ. וּבבת אחת נגלה עלינוּ גוֹרלנוּ: תלוּתנוּ בּכוֹחוֹת-חוּץ, מכּל המינים – אוֹיבים וּשׂמחים לאֵיד, צוֹררים ואדישים, “חשבּוֹניים”, וּ“בלתי-מתערבים”. ונגלתה לנוּ גם בּדידוּתנוּ האיוּמה לאין ערוֹך מבּדידוּתם של פּוֹעלי וינה. גם להצלתם לא חשוּ, אך הם קיבּלוּ, לפחוֹת, מלוֹא חָפנים אַהדה, הם ידעוּ כּי הכּרת פּוֹעלי העוֹלם נתוּנה להם. אנחנוּ גם אַהדה לא ידענוּ, ואת הכּרת ערך עמידתנוּ ומלחמתנוּ הוּטל עלינוּ לשאוֹב מתוֹכנוּ, מתוֹכנוּ בּלבד. שתינוּ את כּוֹס האמת המרה עד תוּמה.