לוגו
"ציון הלוא תשאלי"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ספק אם באיזה יום מן הימים, במשך שמונה מאות השנים ומעלה שעברו מאז נכתבה הקינה הנשגבה הזאת של יהודה הלוי, היתה היא לחוויה כה עמוקה וכה טראגית של ההווה ההיסטורי הישראלי כאשר הנה בימים האלה. ליל תשעה־באב של שנת תש״ב, איננו לישראל טקס של אבל, שבו הופכים את הכסאות על צדם ומסירים את הפרוכת מעל ארון־הקודש ומקוננים על תפארת־עבר שנגנזה. אוננת ועטופה, יחידה ביגונה ומתייחדת עמו, מתגוללת כנסת־ישראל באפר חורבנה, במכיתות הוויתה ההרוסה ובים הדמעות והיסורין שכל כלי ביטוי לא יכיל אותם וכל תוספת תיאור רק מקפחת את היקפם וממעטת את חיתת־אלהים שבהם. “עמק הבכא” של ר׳ יוסף הכהן ו“יון מצולה” של ר׳ נתן נטע הנובר, כל הכרוניקה והפיוטים שב“ספר הדמעות”, נראים נוכח המציאות המחרידה הזאת כאפיזודות שנתיישנו מבחינה היסטורית, כבגדי אֵבל שנתכווצו ואינם חופפים שוב את מלוא התוגה הגדולה הזאת שהיתה לנחלת היהודים בזמן הזה. רק חרוזי הלוי, חרוזי “ציון הלא תשאלי”, הביטוי הנעלה והחד־פעמי הזה לגורל ישראל בעמים, לבזיונו, לשפלותו, לכוס היגונים שהוא טובע בה ולתשוקתו וכליון נפשו לפדות ולציון, יש בהם מהמיית כל התקופות וגם מהמיית נפשה של האומה הרצוצה והדווּיה בתקופה הזאת.

״ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך!״ – מלוא משמעותה של התקופה האיומה הזאת לישראל נתקפל בתוך חרוז יחידי זה. אין מלבד ציון, מי שישאל עתה לשלום מיליוני האסירים האלה, הנמקים בעבדותם, תוך בדידות נוראה, באין שומע לאנחותיהם בתוך שאון המלחמה הזאת ובאין פוקד אותם להקל את סבלותיהם, שכל סבלות העולם לא ישוו להם. אין אנו יודעים איזה גורל נועד לציון עצמה. אך כולנו אמונה כי השומרים שהופקדו על חומותיה יעצרו בעד האויב המסתער וגלגולתה של “ממלכת האליל” תנופץ מבלי שיעלה בידה לפרוץ את שעריה. כיום אנו בארץ בחינת “יתר עדריך”, שבכוחם עוד לשאול לגורל אחים נשברים ולדרוש שלומם ושלום עתידם. אכן, להושיט עזרה ממשית אין בידינו, או ישנה רק במידה מעטה מאד. אך לשתף עצמנו באסונה של כנסת ישראל, לנחמה ביגונה, להושיט לה עזרה מוסרית, לעורר את העולם ולא לתת דמי לו, למען לא יוכל להתעלם מאסון נבדל ומיוחד זה – יש במידה ידועה בידינו.

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת בְּעִת אֶחֱזֶה

כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָּבִים אֶת כְּפִירָיִךְ.

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינֵי, בְּעוֹד

אֶרְאֶה בְּפִי עוֹרְבִים פִּגְרֵי, נְשָׁרָיִךְ.

מלים אלו אנו מחוייבים לשוות נגדנו תמיד, וכל אשר אנו עושים בזמן הזה חייב לעמוד בסימן ההיסטורי של “ציון הלא תשאלי״. גם הגיוס, גם מאמצי הבטחון, גם גיוס האמצעים – אין הללו רק תחבולות להצלת עצמנו. אילו היו כאלה בלבד, לא היה משקלם המוסרי כה כבד ברחשי העת הזאת. אך זהו ה”שלום" היחידי שיש בידיה של ציון העברית לשאת אותו כיום לרחוק ולקרוב, לאסירי עוני ושעבוד ולאסירי תאוות הגאולה. כי הנה כל אלה שברי אדם ומצוקי הגיטאות המעונים, וכל הנערים והנערות השומרים בארצות הכיבוש הנאצי, בעבודת מחתרת ותוך מסירות נפש, על הגחלת האחרונה של התנועה החלוצית והציונית: –

מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים

אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,

עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ אֲשֶׁר גָלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ,

מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,

הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים

לַעֲלוֹת וְּלֶאֱחוֹז בְּסַנְסִנֵּי תְמָרָיִךְ.

תש״ב