לוגו
ראשון לציון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לוח־הזמנים אינו שובת ואינו מפלה בין עתות מלחמה לעתות שלום, בין ימי גיוס ותכונות התגוננות לבין ימים שוקטים על שמריהם. הוא אינו שואל מה בחזית המדבר המערבי ומה בחזית רוסיה הדרומית, מה בגיטאות של יהודי פולין ומה בין פליטי ישראל בס.ס.ס.ר. ללא שינוי הוא עושה את מעגלותיו, לעתים הוא שר בשירים על לב רע ומזמן חגים ויובלות גם בימים נסערים.

שנת ת״ש־תש״א היתה שנת יובלות־העשרים, יובלות העת החדשה, שבין מלחמת העולם הקודמת למלחמת עולם זו. בשנת תר״פ־תרפ״א נעשו התחלות רבות ונכבדות בציונות ובישוב, אשר נקפו עליהן השנים וקידשו אותן כציונים חשובים בדרך עבודתנו. עתה נקפו השנים על התחלות קשישות יותר – והשנה נתברכה ביובלות חמשים וששים, בציוני זכרון חשובים, אשר עלתה עליהם פאטינה, זו החלודה האצילה, המדובבת הווי דורות.

רק זה עתה העלינו את זכר העליה הראשונה של אנשי ביל״ו לארץ־ישראל, ועתה מלאו ששים שנה ליסוד ראשון־לציון. אלה הם שני פרקים בפרשה אחת. שנת תרמ״ב בחיי תנועת שיבת־ציון ובחיי הישוב הארץ־ישראלי, היתה שנה רבת עלילה, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מעשית. מסיבות הזמן גרמו להתעוררות כללית בעולם היהודי, וכל אשר תסס בנפש האומה במשך דורות רבים החל לבקש לו גילויים ראשונים של הגשמה. ספרו של ש. יבנאלי על חיבת־ציון, שהופיע בימים אלה ככרך שני לספר הציונות, מתאר על פני יריעה רחבה את רחשיה של אותה שנה, ומלווה את תיאוריו בחומר תעודתי רב ומעניין. בה בשנה הוצבו אבני־הדרך הראשונות אשר נועדו להורות להמוני העם היהודי האחוזים חרדה ומבוכה, את המוצא מבין־המצרים ההיסטורי – והסימן הממשי הראשון של דרך מוצא זה, היה בנה בכורה של חברת “חלוצי יסוד המעלה”: ראשון־לציון.

ראשון־לציון נושאת בצדק את שם הכבוד הזה, אם כי קדמו לה התחלות בודדות אחרות של ישוב חקלאי עברי בארץ (מקוה־ישראל, פתח־תקוה) ואם כי חלו במרוצת התפתחותה השתבשויות וסטיות לא מעטות. היא היתה החוליה הראשונה למעשה ההתיישבות היהודית, אשר ממנה נמשכת השלשלת, שלשלת של דורות ועליות, עד היום. פרשת העליה על אדמת “עין קורא”, אשר נמסרה לנו בספרו של ז. ד. ליבונטין “לארץ אבותינו”, היא אפוס חלוצי שאין ואי־אפשר שתהיה לו שוב דוגמה בתולדות התיישבותנו. כל עליה על אדמה חדשה, כל יתד שאנו תוקעים לנקודת ישוב חדש, יש בהן מעין “חידוש מעשי־בראשית”, אך ראשון לציון היתה בחינת “מעשה בראשית” עצמו. בכל עליה על אדמה חדשה חוזרים בערך אותם המראות והחוויות: בדידות, יללת תנים, זה ילל החרדות של הישימון בלילה הראשון, אימת השממה ואימה של שכנות רעה – ואעפי״כ מה עצום ההבדל בין נועצי הקנה לישוב ראשון זה לפני ששים שנה, בתוך שממה מוחלטת מבחינה יהודית, באין כל ישוב יהודי קיים במרחק של עשרות קילומטרים מסביב, ואף זה הקיים דל הוא ופעוט ובלתי נחשב, מחוסר נסיון ומשולל דרכים ואמצעי־תחבורה, ואינו מסוגל אפילו לשמש עזר בצרה, לבין מניחי היסודות החלוציים לישובים חדשים כיום, בעלי רכוש ארגוני ונסיוני כה רב, בתקופה של אוטומובילים ואף אוירונים, אשר גם אם מרוחקים הם ביותר אינם מאבדים את הקשר עם הישוב היהודי הגדול!

"כחמשה־ששה אנשים מחברינו הלכו להם עם הכבודה ואנכי הוריתי להם הר אחד בטבור נחלתנו, אשר אותו יעדנו לבנות עליו את בתי המושב. אנכי ומשרתי המתורגמן, אחד מילידי ירושלים, נשארנו בעיר לחשב חשבונות עם סוחרי העיר. היום פנה ואתה לילה בעת אשר כליתי מלאכתי, ונשכור לנו עגלה רתומה לשני סוסים ונצא גם אנחנו, בחשבנו כי בבואנו אל נחלתנו נמצא את חברינו שמה במקום המיועד. באנו אל המקום המיועד והכבודה אינה עוד. חשבנו כי אחרו פעמי ההולכים לאט לרגלי המלאכה אשר אתם ועוד מעט ויבוא אלינו, ועל כן שלחנו את העגלה מאתנו ונשאר שנינו לחכות לחברינו. המקום היה שומם, אין בית ואף אין סוכה או מלונה במקשה, ואין עץ ואין אדם – רק קוץ ודרדר הצמיחה האדמה סביבותינו. השועלים המרובים במקום השומם הזה השמיעו את יללתם. יריתי פעמים שלש מקנה הרובה שלי להחריד את השועלים, פשטתי את אדרתי ואשטחנה על הארץ ונשב להחליף כוח ולחכות עד אשר יבואו חברינו. רוח צחה נשבה מהרי יהודה, – רוח טובה ומבריאה ומשיבה נפש. שכחתי כמעט את אחי ורעי, שהנני מבקש פה, והחילותי להעלות על זכרוני ספורי הנביאים, הקשורים במקום הזה. נזכרתי בשמשון הגבור, אשר נלחם פה בפלישתים ויכה אותם בלחי אשר בידו, נזכרתי בדמי אבות אשר נשפכו פה, שאולי על קבריהם שטחתי את אדרתי. אהבה עזה הרגשתי אל המקום, אהבת הבן שגלה מעל פני אביו ושב עוד פעם אל ביתו – ואביו איננו… אגלי דמעה נזלו מעיני. אף נפשי ולבי השתפכו בקרבי. ביתי ומנוחתי הוא המקום הזה, וערשי, ערש ילדותי הוא, – זאת ארגיש גם באישון לילה. אבל אחי – איפה המה?

האומנם יאיר הבוקר ונפוצותינו יגיעו הנה מירכתי תבל? שומר, מה מליל? ועתידנו פרוש לפני בערפלי חושך. אשורנו ולא קרוב. עוד רבה המלאכה לפנינו! – – –

השועלים צרחו בקול מר ויהמו ויילילו, ואירה עוד פעם מקנה הרובה. העליתי עתר ענן מקטרתי. שכבת הטל הכניסה קרירות בגופי ואקום ממקומי ללכת אנה ואנה להחם את בשרי. אבל הקוצים והברקנים לא נתנוני ללכת הלאה באישון לילה ואשוב עוד פעם אל המתורגמן. – –

ככה עבר עלינו הלילה תחת כפת השמים. סמכתי את ראשי על כתף המתורגמן ונרדמתי מעט. וכאשר האיר הבוקר ראינו, כי הכבודה שלנו שוכנת על הר אחר רחוק כמטחוי קשת מאתנו. קראנו להם ויבואו אלינו, ובשיר וזמר נטינו שנים שלושה אהלים על ההר שישבנו עליו הלילה ונתחיל למדוד את מקום המושב לחלק אותו לחלקים, לקבוע מקום הבאר וכדומה עבודות שונות. ואקרא שם המקום ראשון לציון עד היום הזה. – – "

מדי זכרנו פרשה זו יעבור אותנו רטט של התרחשות מופלאה, מיתית, הרת־עולם. “עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר…”

תש "ב