לוגו
בדרך אל או"מ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

האותות המדיניים עשויים להכזיב בתקופה זו, כדרך שמכזיבות לעתים קרובות ההודעות המוקדמות על מזג־האויר. אם לא יכזיבו הפעם — תתכנס, כנראה, בסוף החודש הזה אסיפה מיוחדת של האומות המאוחדות כדי לדון על עניני ארץ־ישראל. אסיפה זו תהיה רק מעין תכונה לדיון, ולא עצם הדיון. תפקידה הוא כנראה, לבחור רק בועדה שתבין את החומר לאסיפה של ספּטמבר. אבל זאת היא התחלה להעברת הטיפול המדיני בבעית א״י לפורום הבין־לאומי החדש. לאחר שנכשלו השיחות האחרונות שבין נציגי הציונות לבין נציגי הממשלה הבריטית, לא היתה שוב בידינו הברירה אם לבחור בפורום זה כדי להביא לפניו את דבר המחלוקת שלנו עם בריטניה על התכחשותה להתחייבויותיה ועל דרך הגשמת המנדט, ושוב אין עתה ברירה בידינו אם ללכת לאו״מ או לא ללכת. יותר מזה: אין אנו נקראים כלל ללכת. באופן פורמלי מתכנסות החברות לארגון זה לדון בשאלה שאחת מהן מעמידה לפניו — וחברים בארגון הם כל עם־לא־עם וכל גוי נבל, שנלקחו ישר מן הבגידה ומן התליה, כדי להשלים את מנין הואסלים שהיו דרושים לכל אחת משלוש האומות ה“גדולות”, להסתייע בהם בהתחרותה האימפּריאליסטית עם חברותיה. העם היהודי, מכיוון ששירת בכל המסירות והנאמנות את האינטרסים של האומות אשר נחלצו להלחם בנאציזם ובפאשיזם, מכיון שהוא העשוק מכל העמים, מכיון שקרבנותיו במלחמה זו היו גדולים משל כל העמים, לא נקרא לבוא אל שולחן קרואי המועד, המנסים לכרות “בריתם לשלום עולמים עלי זבחיו”. ולא זו בלבד, אלא שעוד נצטרך להשקיע עמל רב ולהניע גלגלים רבים כדי שאפשר יהיה בכלל לנו להופיע לפני השולחן הזה, להשמיע את קולנו, להציע את טענותינו ואת תביעותינו ולהגן לפניו על עניננו.

הנסיון בשתי שנות קיומו של הארגון הזה אינו עשוי לחזק את האמונה בדיוניו והחלטותיו. הוא נולד מלכתחילה במזל של אי־אמון. מעל לעריסתו בסן־פרנציסקו לא דרך כוכב של תנחומין, והוא לא השכיל אפילו ליצור מסביבו זרת של אשליה, כפי שעשה זאת בשעתו חבר הלאומים, שקם לאחר מלחמת העולם הקודמת. גם כשהעמים מתכנסים לתוכו ללא תנאים וללא הצהרות מוקדמות, חזקה שאין מציעים שם בימה של צדק ואין עורכים שם משפט של יושר. ועתה, כאשר שליחי המדינה היוזמת את הטכס הזה (אנגליה) מודיעים מראש, שאנגליה תקבל את החלטותיו ומסקנותיו של ארגון האומות המאוחדות רק כשאלו יהיו לפי רוחה ורצונה ואינה מתחייבת לקבל אותן כשיהיו למורת רוחה — הרי מידת האימון, שאינה גדולה בלאו הכי, עוד פוחתת והולכת. ההשערה הראשונה שלנו, שאין זה אלא תמרון חדש של דחיה והשהייה מצד בריטניה, מקבלת בזה את אישורה, ומוטב שלא נשלה את עצמנו לחשוב כי או״מ היא התחנה האחרונה בתחבולות המרמה שלה. ואף על פי כן מתכוננת התנועה הציונית למערכה מדינית חדשה זו במלוא הרצינות, והיא מצווה לעשות כל אשר לאל ידה לגולל את בעית היהודים בכל היקפה ולבסס את צדקת תביעותיה ההיסטוריות והמשפטיות לעיני כל העמים.

לאחר עשרים וחמש שנים של קיום המנדט, זאת היא הפעם הראשונה שנוצרת הזדמנות בשביל התנועה הציונית לבוא במגע עם העולם הפּוליטי כולו. אי־אפשר לומר, כמובן, שלא היה לעם היהודי מגע עם העולם. הפתגם של בלעם, שהכתיר את העם היהודי כ“עם לבדד ישכון”, נכון רק ככל שהוא נסב על בדידותו הגדולה של העם הזה, שמקדמות ההיסטוריה שלו לא ידע ברית עמים נאמנה ולא “אחוות־עמים”, וכל אוהביו המדומים בגדו בו. אבל במגע עם העולם היה בא לעתים קרובות מאוד, יותר נכון: העולם בא במגע עמו, קודם כל במגע של דמים, הוא שפך את דמינו כמים בכל עת מצוא, הנחית מהלומות על ראשנו, התעלל בנו, מצץ את לשד חיינו ועשה אותנו אסקופה נדרסת לתאוות הרצח והשוד שלו. היה גם מגע רוחני. הגויים, כל הגויים, קיבלו מאתנו את כל אשר נתנו להם מן הכשרון והרוח, בשטחים מרובים ושונים. אפילו קיסר גרמניה לשעבר, הסיר את כובעו בפני יהודי אחד אשר הקים ואירגן את הצי שלו. אבל במגע פּוליטי עם העולם, כאומה יהודית, באנו בפעם הראשונה, אחרי דורות מרובים של גולה, רק כתום המלחמה הקודמת, כשהופיעה המשלחת היהודית לפני אסיפת ועידת השלום בוורסייל והעלתה על השולחן את תביעותיה ההיסטוריות של האומה הישראלית.

מאז ועד עתה עמדנו פנים בפנים עם בריטניה בלבד, עם גברת ממלכות זו, אשר בזכות הצהרת בלפור והתחייבויותיה החגיגיות לסייע לעליה יהודית, להתיישבות יהודית ולהקמת הבית הלאומי היהודי, נמסר לידיה המנדט על ארץ־ישראל. הבגידה בהתחייבות זו החלה מיד; מושכי החוטים מבין הפקידות הקולוניאלית ניסו להפוך את הקערה על פיה עוד בטרם שהיתה הקערה בכלל, בטרם שנעשתה התחלה כלשהי להגשים את המובטח חגיגית בהצהרת בלפור, והם המשיכו וממשיכים בנסיון זה עד היום. עד שנת 1939, עד שהבגידה נהפכה למדיניות רשמית וגלויה של הספר הלבן, שימש בכל זאת המנדט מסגרת של מאבק על זכויותינו, שנתנה לנו אפשרות של עליה ופיתוח התיישבותי, פעם בתחומים רחבים יותר ופעם בתחומים מוגבלים יותר, אך לא סתמה את חזון הציונות ולא קבעה גבולים “חוקיים” מקפיאים הגוזרים עלינו להשאר מיעוט צחי בארץ הזאת. עתה, לאחר שנתברר בתכלית הבירור, שממשלת הפועלים הנוכחית ממשיכה ואומרת להמשיך גם להבא את מדיניות הספר־הלבן בעקביות רבה, והיא עוד מוסיפה עליו מידה גדושה של רשעות, שעה שהיא משקיעה את כל כוחות האימפריה כדי לערוך צייד של פירטין על העליה היהודית והופכת את הארץ למדינת משטרה נוגשת ומתעללת — נעשתה עמידתנו פנים אל פנים עם אנגליה בלבד ללא נשוא וללא תוחלת. ובין אם אימוננו ביכולתו וברצונו של ארגון האומות המאוחדות לערוך בימה של צדק לעניננו הוא קטן או גדול, ובין אם אנגליה מקבלת עליה מראש את מסקנותיו של הארגון הזה או לא, הרי עצם המגע שלנו עם אומות העולם בשעה זו ועצם הנסיון להעלות מחדש את הפרשה היהודית על הבמה המדינית הבין־לאומית, גם אם אין בהם מראש בטחון של רווח, ודאי שאין בהם כל סכנה של הפסד גדול.

קשה לרדת לעומקה של כוונת ההודעה אשר השמיע דובר הממשלה האנגלית באמריקה, שבריטניה אינו רואה את עצמה קשורה בהחלטות ארגון האומות המאוחדות. ייתכן שאין זה אלא אחד מגילויי האיוולת שאנשי מיניסטריון החוץ הבריטי, ובאֶווין בראשו, נתפסים להם כפעם בפעם בשעה שהם משמיעים דברים בענין א״י, אם מתוך מבוכה פנימית ואם מתוך חוסר תרבות דיפּלומטית. לאחר ההעוויה של “חוסר אונים” שעשה באֶווין, בהכריזו שאין בכוחה של אנגליה בלבד לפתור את השאלה ולפיכך הוא מביא אותה לשולחן האומות המאוחדות, הרי מוקיעים הדברים האלה את המדיניות האנגלית לראווה של צחוק בעיני כל העולם. ואמנם דובר הממשלה הבריטית בלונדון, אם כי סירב להכחיש את אמיתות ההודעה הזאת, הכתיר אותה כ“משגה” — מסוג המשגים שהם גרועים מאיוולת. אבל ייתכן גם שזוהי אחת מתחבולות האיום והלחץ, שכוונתה להכניס מבוכה בתוכנו ולצנן במקצת את פּתוס ההכנות שלנו לקראת הדיון הזה, כאילו רצתה לומר, אין לכם מה להזדרז ואין לכם מה להתכונן ולבקש דרכי השפעה בזירה בין־לאומית זו. בין כך וכך, אנו נקבל את פסק דינה רק כשיהיה לטובתנו, ומוטב לכם לוותר על תביעותיכם כדי שתבואו לידי הסכם אתנו בלעדי זה. אם זאת היא הכוונה, אין לנו אלא לומר לבריטניה, שכל הזמן וגם עתה היה זה מיטב רצונה של התנועה הציונית ליישב את הבעיה תוך משא ומתן ישיר עמה, אבל שום הסכם שיש עמו וויתור על הענינים החיוניים ביותר, על העליה החפשית ועל ההתיישבות החפשית, אינו בא בחשבון בשבילנו. לבנו לא ירך גם כשאנגליה מכריזה שהיא אינה קשורה להחלטותיו של ארגון האומות המאוחדות. כי אם המסקנות הללו יהיו לרעתנו, אין הן יכולות להיות רעות יותר מן המצב שאנו נתונים בו כיום; ואם יהיו לטובתנו, הרי גם כשבריטניה תסרב לקבלן, כשם שהיא עשתה כבר לגבי מסקנות אחרות, כמו אלו של ועדת פּיל ואלו של הועדה האנגלית־האמריקנית באחרונה, יתווסף בכל זאת משקל פוליטי גדול להמשך היאבקותנו עם מדיניות הבגידה שלה.

במה נבוא לאו״מ? על זה ניתנה תשובה ממצה ומניחה את הדעת בהחלטות שנתקבלו בישיבת המליאה האחרונה של הנהלת הסוכנות היהודית. החלטות אלו משחררות את ההנהלה מכל פורמולה קבועה מראש, ומקנות לה גמישות רבה במו״מ שלה. הדרישה היסודית והנצחית של העם העברי והתנועה הציונית היא זו החיה בנפש האומה, במאווייה וכיסופיה מדורי דורות, ושנוסחה בראשונה, בתקופה החדשה, על־ידי הרצל במחברתו “מדינת היהודים” וחזרה ונוסחה בשנים האחרונות בשלושת הסעיפים המכונים בשם “תכנית בילטמור”. יש בזה מידה רבה של עיוורון או של התעלמות במכוון מן המציאות, כאשר מישהו בא לזקוף על חשבון תכנית בילטמור את הכשלונות המדיניים שנחלה התנועה הציונית בתקופה זו. תכנית בילטמור אינה אשמה בכך, אם היא נתלוותה מצדדים מסוימים במנגינת־לוי צורמת, ואם תלו בה בוקי־סריקי של מעשים טרוריסטיים, אשר סייעו ללא ספק למסע הכחש ולמזימת החיסול של ממשלת באֶווין נגד הציונות. אין בתכנית זו אלא מה שמגיע לעם העברי בצדק היסטורי ובמשפט הבין־לאומי, שקיבלו תוקף מיוחד בתקופה זו, שבה נשמדו מיליונים יהודים, ובה צפויה להשמדה גם שארית הפליטה, רק בגלל זה שהעם היהודי חי במפוזר, כמיעוט וכמשולל הגנה עצמית בכל מקום. אבל תכנית בילטמור, כמו מחברתו של הרצל, היא תכנית מדינית ולא דוגמה דתית. וכשמתרוממת חומה בפני תכנית מדינית ואין אפשרות לפרוץ אותה, מוכרחים לנסות לטפס עליה או להקיף אותה. חסידיה הנלהבים ביותר של תכנית זו, כשהגיעו לידי מו״מ פוליטי והועמדו בפני הקשיים החמורים שעל דרכה, היו מוכנים לכל מיני ויתורים, ואף לויתור על עצם הפתרון המדיני הסופי של שאלת א״י בשעה זו, אם רק יבוטל הספר הלבן ותינתן לנו האפשרות ליהנות ללא הגבלה מן הזכויות שהובטחו לנו במנדט.

גם בהופעתנו לפני ארגון האומות המאוחדות, מן ההכרח ומן ההגיון הוא שהתכנית הציונית השלמה והאידיאלית תהיה היסוד להצגת תביעותינו. וגם כשנהיה נאלצים להסכים לאיזו פשרה קטועה, שיש עמה ערובה לעליה חפשית, להתיישבות ולהתפתחות בלתי מוגבלת, נקבל אותה כהכרח השעה, אבל הפתרון היסודי והצודק יהיה תמיד נגד עינינו ואנו נחתור להגיע אליו בכל שעת כושר שתזדמן לנו, זהו הפירוש הנכון היחידי שאפשר לתת לזה שאנו קוראים לו “מדיניות ריאלית”. מדיניות ריאלית לא היתה זו של הרצל, שבשעה שניצב לפני “קיר ברזל” במשא־ומתן שלו ב“שער הגבוה” של קושטא, הוא עשה מיפנה של מאה ושמונים מעלות ונאחז בפיקציה של אוגנדה. זה היה מישגה בלתי ריאלי, ומישגה בלתי ריאלי מצדנו היתה זאת אילו היינו מציגים כיסוד לתביעותינו את זה שאנו יכולים לקבל רק כתוצאה של פשרה הכרחית, והיינו מתכחשים למשא הנפש של הציונות ולשאיפותיה המדיניות.

תש״ז.