מספרים כי באחד הקונצרטים שהתקיים לפני שבוע בא״י, כאשר הוקראה הידיעה בדבר החלטת הקבינט הצרפתי לפתוח את שערי צרפת לפני מעפילי “יציאת אירופּה”, תוך הצהרה כי צרפת לא תשתמש בכוח להכריח את האנשים לרדת אם לא ירצו בכך, וגם תדאג לספק להם מזון לאניה — ניגנה התזמורת את ה“מרסילייזה” לקול תשואות הקהל. לא הייתי באותו מעמד ואינני יודע מה אמת יש בידיעה זו, על כל פנים ודאי הדבר שבאסיפת המחאה הגדולה באמריקה הושר ההימנון הזה בהתלהבות ע״י 20 אלף הנאספים. ואין כל ספק בדבר שהלב היהודי בארץ ובכל מקום אחר בארצות הגולה הומה לקראת הניצוץ האנושי הבודד הזה שנתגלה בחשכת התקופה הזאת. “צרפת המנוּונת”, זו שעמדה מלדת, המתלבטת בלי הרף בתוך סכסוכיה הרוחניים והמדיניים, משמשת זה מזמן אובייקט לנבואות שחורות על שקיעה וכליון. את התואר “אומה גדולה” לקחה לעצמה שכנתה ויריבתה שמעבר לתעלה, זו ממלכת האיים, שהיתה שוקטת עד המלחמה האחרונה על שמריה והיתה ניזונה מן המלאי של השומן החמרי והרוחני אשר אגרה בימי התפארת שלה. אולם גילויים ארעיים בחיי עמים חושפים לעתים אוצרות חיים יקרים שנשתמרו מצד אחד, ואת המסוס והרקבון של התפרדות המצטברים מן הצד השני, והם סותרים נבואות רבות וניתוחים סוציולוגיים ולאומיים מוסכמים.

הצלחותיה של אנגליה עשו אותה למודה של סנובים במשך שנים רבות. בעזרת הנרגנים הקולוניאליים שלה היא נהפכה לרבתי בגויים ולחולשת על חלק גדול של כדור הארץ. ומכיון שאנשים בינוניים אוהבים בדרך כלל עשירים וגבירים, העתיקו הללו לתוך תחומיה גם את המרכז של תרבות העולם ואת האידיאל של ממשל מתקדם. אך משנשתפשף הציפוי החיצוני של הליברליזם הדמוקרטי של ימי ויקטוריה, והתסיסה החברתית שלאחריהם — נתגלתה לעין כל המתכת הגסה והזולה שממנה הוּתכה אותה אומה. לעומת זאת צרפת, ייתכן שהציפוי שלה בעשרות השנים האחרונות הוא קלוקל במידה ידועה, אך מתחת לציפוי זה יש גרעין תרבותי ואנושי בריא, פרי המסורת הרוחנית הנעלה אשר סללה את הדרך למהפכה הגדולה, ופרי המורשה של המהפכה הזאת עצמה.

אין אנו יודעים עדיין כיצד תסתיים הדרמה של החזרת מעפילי “יציאת אירופּה” לחופי צרפת. איננו יודעים אם יש בידי בריטניה האפשרות להעלות בכוח את המעפילים אל חופי צרפת, או אם יש בידה תחבולות מרמה ורשעות אחרות להכריחם לכך. אולם בהחלטתה של הממשלה הצרפתית (אם לא תשתנה בינתיים בעקבות איזה סחיטה פוליטית שאין אנו משערים אותה) יש בלי ספק גילוי של אצילות אנושית, ההולמת מאוד את מסורת התרבות הנכבדה של אומה זו.

אין בזה צדקה גדולה כשאינם רוצים להכריח אנשים בכוח הזרוע להכנס לאיזו ארץ, ואין זו אלא מידה אנושית פשוטה כשמגלים נכונות להושיט עזרה ולהמציא מזון לשבויי־פירטים ולטרופי אניות; אך בתקופה אומללה זו, האכולה אגואיזם עד שרשיה, אנו חייבים לכבד כל גילוי שיש בו קצת שיווי־משקל מוסרי. מבחינה מדינית אין החלטתה של צרפת נוגעת רק לארבעת אלפים וחמש מאות המעפּילים של “יציאת אירופּה”, אלא היא מצטרפת להפגנה הגדולה נגד מדיניות הספר הלבן של בריטניה ונגד התעללותה בעולים היהודים בכלל. אפשר שיש לצרפת חשבונות פּוליטיים משלה עם בריטניה. ככל שהחשבונות הללו נוגעים לפינת עולם זו שאנו חיים בה, זו שקוראים לה “לבנטה”, הם צודקים למעלה מכל ספק. ספירס, אשר סייע בנרגנות שלו להדיח את צרפת מסוריה ומלבנון, שזכותה המוסרית להמצא בהן היא הרבה יותר גדולה מזכותה של בריטניה להמצא בא״י, הוא סמל המרמה המדינית של בריטניה. וכל התקוממות נגד מרמה, היא צודקת ומוסרית.

״תחי צרפת״ — ספק אם נשמעה פעם קריאה זו בתום לב ובנפש כנה מפי יהודי, כמו שהיא נשמעת עתה. והלואי שלא נתעה ולא נתבדה בהרגשותינו.

תש"ז.