מה שעומד כעת על סדר היום שלנו אינו איום הטילים¹ שיילך וייפחת, ולא מצוקת ההריסות שתלך ותמצא את פתרונה – אלא האיום הקשה מכל: האיום על המשך ההיסטוריה של היהדות.

ממשלה זו שעל כל קרנפיה נוסף הקרנף השחור, הולכת לקבוע את מראה ישראל שלאחר המלחמה. הם מבקשים מדינה שתיפטר מן השאלה הפלשתינית בשתי הדרכים המוכרות: בהמשך הכיבוש של הכל, ובהמשך דחיקת רגלי הערבים מן הכל, על הערבים יהיה להיכנע או להסתלק. וזה גם יהיה השלום: מדינה נקיה מערבים תובעי הגדרה עצמית.

המלחמה על שלימות הטריטוריה היא שתמלא אז את תוכן היהדות. כל האנרגיה הלאומית תצא על ביצורים, וכל התרבות הלאומית תפנה להצדקת הכיבוש.

ומה יישאר מן היהדות? את מצוות הדת אפשר לקיים היטב גם בברוקלין. אבל מה על מצוות היהדות ההיסטורית, שמאה שנה עיצבה את הארץ הזאת כמקום למימוש ערכי היהדות, מה על האידאות על חברה שוחרת צדק ועל תרבות בונה שלום? הן מגיעות כעת עד סופן. לא סוף ההיסטוריה, אלא סוף ההיסטוריה של היהדות.

וכאן אנחנו עומדים כעת.

מדינת היהודים הולכת להיות עוד שכונה אחת של קנאים ברברים במזרח התיכון, עמוסת נשק וריקת רוח. עוד התנחלות של משוגעים שאינם משוגעים, אלא סתומים באגואיזם שבטי. עוד פרבר של דרום אפריקה, אלא ששם הולכים ומבינים וכאן הולכים ונסתמים. עוד מושבה של בריוני טריטוריה עם טילים, ועם אטום. עוד עדה אחת בדרום לבנון שתחיה על חרבה וראשה מלא דם.

עוד שבט על גבול המידבר עם “אללה הוא אכבר” בעברית.

מי שנותן יד למהלך הזה, מי שמניח לזה בשתיקה, מי שאינו נוקף אצבע ורק נשאר מבוהל מן הצד – יהיה רואה בסוף היהדות.

בשביל מה להיות יהודים? אולי רק בשביל שלא להניח לממשלה השחורה לחסל את היהדות.

יזהר סמילנסקי

דבר (כד שבט תשנ''א 8.2.1991): 13