לוגו
הכפור מטבעו קר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

[הרהורים לטעמה של ביקורת]

בשירותנו לפני שנים אחדות מעבר לים, טרודים כל הימים בנסיון שלא החל עמנו ולא נסתיים עמנו, להסביר עצמנו ללא יהודים, היינו סרים מזמן לזמן לצורך נשימה יהודית עמוקה דוקא לעיר המכוניות דטרויט. היה שם ידיד לא־יהודי גדול של ישראל, שנספּה לפני זמן־מה באסון־תעופה, כולו דבוק באהבת ישראל עד כי לא פעם קשה היה אפילו לישראלי להתחרות עמו באהבת־עצמנו. והיה שם יהודי אחד שפגישה עמו היתה כמו רוָיה בישימון. היה זה ראש קהילת “שערי־צדק” במקום, הרב מוריס אדלר, אחד הרבנים הבולטים בזרם הקונסרבטיבי של יהדות ארצות־הברית (אף הוא, לרשעוּת הגורל, נספּה לפני שנים אחדות בנסיבות טרגיות: סטודנט יהודי מופרע ירה בו בעת דרשה ולאחר שבועות של יסורים נפח הרב את נשמתו).

הרב מוריס אדלר היה מנהיג מוּכּר ונאצל של קהילה יהודית, הנושא יהדותו לא במופגן ולא במוצנע אלא כחלק מובן־מאליו של תרכַּבתוֹ הרוחנית והמוסרית. אישיותו ראויה היתה, מצד עצמה להיות מסוּפּרת — ולוּ מן הסיבה הפשוטה כי רב זה, בהליכותיו ובמִדבַּרוֹ, הוכיח שהמאבק על קיום היהדות בימינו ועל רציפותה אין לו מתכונת אחת דוקא, וכי הכל תלוי באור שבלב נושא המורשה ומעבירה. אלא שלא בכך עניננו הפעם. עניננו באותו רב — מזוית אחרת.

 

ב    🔗

רב זה כיהן בין השאר כראש הועד המבקר של האיגוד הארצי לפועלי המכוניות בארצות־הברית, המונה כשני מיליונים חברים. חבריו האחרים בועד המבקר היו כומר פרוטסטנטי, כהן קתולי, וקרוב לודאי גם רואה אחד או שני רואים של חשבון.

מה — שאלנו — ענינו של הרב ואיש־הרוח בביקורת של איגודי מכוניות היה משיב: יתרוננו, שלי ושל אנשי־הכהונה האחרים, שאיננו מבינים דבר במכוניות ואם לא תגלה לאיש — גם לא בכספים. אבל הבריות נוהגים משום־מה לחשוב כי רועי העדה, שמגעם עם אנשים ועם וידויים, יש להם חושים מחודדים וחושים אלה טובים לביקורת. ואם תשאל מה בדיוק תפקידי — אענה לך: להרגיז. אחת לשנתים, עם הגשה הדין־וחשבון לועידה הכללית, עלי להרגיז את טובי ידידי בהנהגת שני מיליונים פועלי המכוניות. ואם אנו מגישים לפעמים דו״ח שאיננו מרגיז אותם דיָם — אני, לפחות, מתחיל לפקפק אם מילאנו את תפקידנו כהלכה; ״הכפור הזה, הביקורת — אמר הרב — מטבעו אינו יכול להיות חם".

 

ג    🔗

נאמר מיד: היו לנו, בשעתו, ספקות אם ההדר הנלוה לכינון הביקורת בהסתדרות הוא כורח לה. לא גרסנו לא את גינוני הטקס, לא את ההשבעה ולא את הצהרות האמונים. אדם מצהיר אמונים לאשת־חיקו, למדינתו ולכל המרובה גם לאיזה ארגון־סתרים או מִִסדר־מחתרת. אבל ארגון ציבורי שיש לו חוקה ויש לו תקנות — נושא התפקיד ממילא מחויב בהן ואין הוא צריך לקוֹנָמות. הפֶטישיזציה של דברים איננה תמיד עדות למידת הרצינות שמיחסים להם. גם ההמולה האדמיניסטרטיבית המוגזמת שנכרכה בהקמת מוסד־המבקר בישרה משהו שנראה לנו גמלוני ומעומלן מדי. ביקורת ענינה יותר בטביעת־עין מאשר בטביעת־חותמות של לשכה הבנויה דיוטות על־גבי דיוטות, ואפילו מעט סיגוף אינו מזיק לה. ראשונים בתחום זה נתנו מופת.

ואף שהדברים לא לבשו את הצורה המקוּוה ויש אולי עודף שרד, הרי עצם כינון מערך־ביקורת מיוחד היה בגדר תפנית והעזה, ומחוללי התפנית ראויים לכל ברכה.

 

ד    🔗

ואולם תהא דעתנו על הגינונים החיצוניים אשר תהיה, דבר אחד, כמדומה, אינו נתון לויכוח: מעשה הביקורת הוא רשות נפרדת.

היא איננה נפרדת מן האחריות. היא איננה נפרדת מן השכל הישר. היא איננה נפרדת מן ההכרה שאף כי עיסוקה העיקרי בעניני נכסים וממונות — בעיקרו של דבר היא מהפכת גם בדיני־נפשות של אנשים ושל ציבור. אבל היא איננה נפרדת גם מן ההכרה כי ראשית לכל היא חייבת בדין־וחשבון לציבור, וכי מצפים ממנה כי הדבר הדוֹמינַנטי בכל פעולותיה ושיקוליה יהיו תקינות המִנהל, נקיונו וטוהר כפיו. ויען כי איננה נפרדת מחובתה הראשונה הזאת — היא בפירוש נפרדת ובדוּלָה מן הרשויות האחראיות, במישרין או בעקיפין, על המעשים המבוקרים — וכל כוחה של ביקורת בהיבדלות זאת.

אמת, זוהי אחריות כבדה ומבחן תמידי לתבונת השיפוט, אך משעה שבוחרים בקפידה כזאת את הרשות המבקרת, צריך לקבל מראש את ההנחה כי ברכת־האלוהים של התבונה והאחריות הציבורית לא ניתנה למנהלים ולממונים עליהם יותר משניתנה לביקורת וביחוד — לועדה ציבורית מיוחדת המלווה את מעשיה.

מכל־מקום: אין לך דבר מוטעה ומסוכן יותר מערבוב מעמדם של אישים עם מעמדם של עקרונות, וכל הנימוקים הנזעמים שהובאו באחרונה אינם מתמודדים עם כללי־היסוד החברתיים והציבוריים שמנינו,

 

ה    🔗

אב־הנימוקים וגם אב־הפחדים הוא, כמובן, הפרסום. אלף ואחת בדיחות מהלכות, כידוע, בפולקלור היהודי בנושא זה, החל מסיפור נעלי־הזהב שרוטשילד נועל אותן לשם נוֹי, אך מעלה עליהן ערדלים להסתירן מפני הפרסום ועד לאותו סגפן שטען כי זה שלושים שנה הוא נוהג פרישות אך מבקש לא לפרסם את הדבר משום שאשתו איננה יודעת על כך. אלא שהנושא שלנו חורג מתחום הפולקלור ונכנס לתחום המוסר הציבורי והוא מתחדד כמעט אל הנוסחה המוזרה שכביכול, חומרתה של העבירה עצמה אינה שקולה כנגד חומרת פרסומה.

והפחד הזה מפני הפרסום אינו ערטילאי. הוא אחוז, כך אומרים בעצם טובתנו ורווחתנו. התנועה, כידוע, מוקפת אויבים וכל מום שמגלים בה בפומבי נעשה נשק בידי אויבים ונמצאת כל דמותה מתעקמת — וקץ כל בשר הסתדרותי.

ואולם מי שאומר זאת אינו מביא בחשבון כי שום דבר אינו מקים יותר אויבים מן הלחש הנזלף מפה־לאוזן כי אם מסתירים דין־וחשבון, אפילו מטעמים מסחריים או משקיים, משמע יש מה להסתיר. נזלת — אומר לנו ידיד — אין מסתירים, שחפת — כן. ואם לא יובאו הדברים במלואם לידיעת הציבור, אף המחליק בפרשנים לא יוכל להוכיח כי המחלה המסתורית שנגנזה היא — נזלת.

 

ו    🔗

אך האמת היא כי מאז ומתמיד האויבים או הידידים הגדולים ביותר לכל גוף ציבורי לא קמו כתוצאה מפרסום או אי־פרסום מעשים אלא כתוצאה מן המעשים עצמם.

התקשורת היא דבר חשוב. התקשורת “המתוחכמת” (כך קרוי היום כל דבר שהוא שָׁכֵן לחכמה אך בשום פנים איננו החכמה עצמה) חשובה מאוד, אך אפילו היא לעולם לא תבוא במקום המעשים. אפשר לנפּח מעשה רע, אך אי־אפשר לסלף לחלוטין מעשה טוב וּוַדאי שאי־אפשר לעקם לאורך ימים שרשרת של מעשים חיוביים, שברכה מפורשת בהם לציבור, באמצעות תקשורת. גם מערכת־הסילוף המשוכללת ביותר יש לה נקודות־שיא וסופה שהיא מגיעה, כנוסחתו של הוגה־דעות אחד, ל“נקודת ההתהפכות”. מזכיר ההסתדרות עצמו, המנסה בכנוּת לטלטל את ההסתדרות לקראת תמורה ושכמעט נטרף על־ידי רשעותה וסילופיה של תקשורת, הוא, כמדומה, דוגמה לנכונותה של נוסחה זאת. ולא נטעה, כמדומה, אם נניח כי בענין זה רבים מן הכתבים מתביישים עתה לקרוא מה שהעלה בזמנו עטם. מסתבר, כי גם תאוַת־הטרף מעייפת. מתעייפים הטורפים לא פחות משמתעייף מהם הציבור. התקשורת חולפת — המעשים שרירים ועומדים. ושום פרסום לא הֵרַע או לא היטיב לאדם או לגוף ציבורי יותר ממעשיהם שלהם עצמם.

 

ז    🔗

אלא שכל בעיית זהותם של האויבים להסתדרות, שכה חוששים מפניהם, טעונה הבהרה והגיעה אולי השעה להגדיר מי הם ככלות־הכל האויבים האלה.

ובכן, כל עוד הדברים אמורים ביריבים על־פי עצם מעמדם — אין כלל סיבה לנסות לחבב את ההסתדרות עליהם. אם אילי התעשיה והממון בארץ יתחילו לחבב את ההסתדרות יתר על המידה — ייתכן כי דוקא אז תצטרך לפשפש במעשיה. הסכנה האמיתית של אוֹיבוּת להסתדרות היא אם אוֹיבוּת זאת תפקוֹד את חבריה, את אלה שבלעדיהם אין קיומה קיום. אהדתם או עוֹינוּתם של אלה עשויה להיות מכרעת, אך, כאמור, גם את יחסם של החברים להסתדרות יקבעו מעשיה שלה — ומעשיה בלבד.

לא נבוא למנות מעשים שיש לתהות עליהם. נסתפק אולי בדוגמה אחת: מה שעושים בתודעת חברי ההסתדרות שלטי־הפרסום של חברה דיוּר של ההסתדרות באזור בַּבלי בתל־אביב ובמקומות אֶכּסקלוזיביים אחרים, המבשרים בנינן של “דירות עילית” במחיר מאה ועשרים אלף לירות או יותר, וכנגדם — ההודעה על סגירת צרכניה מִסכֵּנה במצפה־רמון מפני ההפסדים הקורעים לב, מה שעושים אלה להרגשתם של חברי הסתדרות לא יעשו לעולם פרסומי מִמצאיו הקשים ביותר של המבקר.

דברים אלה נשמעים אולי פשטניים מאוד. גובלים כמעט בבערוּת פיננסית. אך אולי הגיעה שעתה גם של קטנוּת־מוחין חברתית להשתלב במעשיו של משק־אדירים המתנהל, כמדומה, על־פי כללים מופגנים מדַי של מִנהל־העסקים.

 

ח    🔗

כי בתוך המהומה שנתעוררה סביב הביקורת, פעולתה וחוקתה, אינך יכול שלא להיתקל בדבר תמוה אחד: הכל בציבור מותר לדיבור, לגילוי, לבירור מפורש ולפרסום עד פרטי הפרטים — רק לא בנק שבו רוחשים כספים. כאילו היה זה חדר־המיטות של העיסוק הציבורי וכאילו היתה הילה של קדוּשה אופפת דוקא את החומר הנחשב כמעט מראשית ימי חלד לטמא מעט. מותר לנבור בכל אִמרה ומעשה של מדינאי, מנהיג, עסקן; מותר לרדת לחייהם, אך אסור, מפחד התחרות העסקית, לנבור במעשי השוּלחָנִים, כאילו ריבונותם נתונה מראש ולעולם לא ייתכן לפניהם מכשול.

עמלם והישגם ראויים לכל שבח, אך פעמים אתה תוהה: מי הטיל עלינו את מוראם? מי אינו מבחין בכך שאין לך דבר מסוכן יותר מן האפשרות הנראית קרובה, שכללים מסחריים, היפים כשלעצמם לעניני המרכולת, יופקעו מתחומם ויהיו לאַמוֹת־מידה בענינים שאָפיַם ציבורי וחברתי? ואיך לא יוזכר לתנועה, שהיא חברתית במהותה, כי הקו המנחה של חייה ופעלה הוא בכל־זאת שער החברה ולא שער הבורסה?

 

ט    🔗

נימוק אחר הוא הרטרואקטיביוּת של הביקורת והמסקנות חסרות החשיבות, כביכול, של בדיקה לאחר המעשה.

ודאי, אין לך דבר מועיל יותר מביקורת המתלווה למעשים ומדריכה אותם. אף־על־פי־כן אין לפסול חשיבותו של “פּוֹסט מוֹרטם” בתחום הביקורת. טעמה של ביקורת שהיא באה לא רק ללמד מן הפרט על עצמו אלא גם מן הפרט על פרטים אחרים. “ניתוח שלאחר המוות”, שהרפואה בימינו כה נהרגת עליו ושכמעט הִפִּיל ממשלות בישראל, איננו מכוּון, כידוע, להחיות את המת. אך הוא מכוּון למצוא שורש הרע כדי להציל חייהם של אחרים. זה טעמה של הביקורת.

מכל־מקום: איש עדיין לא נתן סטירת־לחי על מחמאה רטרואקטיבית. בחיי הציבור מסתובבים לא מעט אנשים שכל עיסוקם הוא איסוף מחמאות על העבר. מדוע, איפוא יצא הקצף על תוכחה רטרואקטיבית? הן ממנה, לפחות, אפשר להפיק מוסר־השׂכּל על המעשים אשר יבואו ולכוונם.

 

י    🔗

ולסיום: ציבור של מיליון איש מאורגנים איננו עוד כת של איסיים. הוא איננו כך לא על דרך המספר ובודאי לא על־פי אורח־החיים הסיגופי של כת. הוא עושה מצוות בפומבי ועובר עבירות בפומבי וכל מעשיו ממילא בספר נכתבים. אם לא בספרי עצמו — הרי בספרי הציבור. הפתיחוּת, הפומבי, אפילו החשָׂפון הם חלק מן העָצמה החברתית והמוסרית שלו. כל עוד אין עניניו עניני בטחון ־ אין סודותיו סוד. הַגַליוּת, הפרהסיה של החלטותיו ומעשיו, הפתיחוּת התמידית — גם של עסקיו! — למשפט הציבור, הן סוד כוחו. הסוד — חולשתו.

ואשר לסכנה שהפרסום ירגיז — אין ברירה. זהו חלק ממהותה של ביקורת. איך אמר ידידנו הנאור מדטרויט: הכפור מטבעו קר.

1971