(לזכר ישראל פרידלנדר).
לאהלה של תּורה הוקדש מילדותו – תּחילה בּ“חדר”, ואַחר־כּך בּבית־המדרש. “אם אין קמח אין תּורה”; אַך מה יעשה נער – ונפשו חשקה בּתורה!… מרוב התמדה היה ישראל בּן־פּינחס שוכח, לפעמים קרובות, את ענין ה“קמח” – ולא מעוני ומחסור.
הוא גדל ויצא מאוהל־התּורה שבּפראגה, הסמוכה לוארשה, אבל רק כּדי להכּנס לאוהל־תּורה אַחר: מפּראגה לברלין, משם – לשטראסבּורג. וההתמדה מלוותהו בּכל מקום; ואת ההתמדה מלוה שכרה הראוי לה: כּתר־תּורה, כּתר־שם־טוב, וסמיכה בידי נילדקה, מורו־מחבּבו. אָז יצא מן האוהל – וחזר אליו: הוא עזב את הספסל ועלה על הקתּדרה, להיות מורה הלכה בּפני רבּותיו. עד שהתקנאָה ניו־יורק בּשטראסבּורג וקראתהו לבוא אליה.
ופרידלנר מרבּיץ תּורה בּפה ובעט גם יחד. אין חלקו בּין סוללי הדרכים; אַך בּורר הוא את דרכּו תּמיד כּבן־חורין, מהלך בּה בּאמונה, ומסקלה ומתקנה בּאהבה. המימוני, אחד־העם, דובּנוב – את האחד הוא חוקר ומבאר, את השני הוא מתרגם גרמנית, את השלישי – אַנגלית; ורבּות הן הדעות הנכונות שהוא מסבּיר ומקנה לרבּים. ובאופן זה הוא קונה לו מקום בּין אזרחי האוהל.
אַך האוהל מוקף מחנה; ובמחנה הומים החיים וקוראים ליושבי־האוהל השקדנים לאמר: צאו לכם מאַרבּע אַמות של הלכה, שאַתּם כּלואים בּהן, ובואו אלינו. פּה רבּה המלאכה, רבּים הקלקולים הצריכים תּקון – והפּועלים מעטים!… ופרידלנדר נפתּה לקול־הקריאָה ויוצא, מזמן לזמן, מן האוהל אל המחנה. יש הוצאות־ספרים, יש עבודה ציונית, יש חנוך הקטנים וחנוך הגדולים – וכולם צריכים לעסקנים חרוצים. ובכן נעשה הלמדן גם עסקן.
גם בּמחנה הוא מהלך בּדרכים הכּבושות; גם שם הוא מצטיין בּכשרון, התמדה ונאמנות; וגם שם כּחו יפה להקנות לרבּים את שאיפותיהם של המועטים. נראה כּאילו שקול הוא: שרשי־נשמתו יונקים בּמדה שוה מן האוהל ומן המחנה; ומדי הטות הרוח את נופו לצד אחד, מושכים השרשים לצד שכּנגד. בּינתים מתנודד העץ בּין שתּי הרשויות – ואין נחת. מעבר מזה – בּת־קולה של התּורה הקוראת: אל אהלי תּשוב ובי תשגה, כּי אין אני מתקיימת אלא בּמי שממית עצמו עלי; ומעבר מזה – שאון החיים ההומים: אל המחנה תצא ולנו תעבוד, כי גם התּורה ממנו תצא ואלינו תשוב…
למי סוף הנצחון? –
בּמחיצה אַחת עם פרידלנדר עובדים חבריו, יושבי־האוהל הגמורים, ועבודתם מזכּירה לו את עוון עסקנותו הצבּורית. אַך הנה “הצלב האָדום” מסדר קבוצה של רחמנים ורחמניות, שיעלו וישרתו בארץ־ישראל המתחדשת – ופרידלנדר מוכן ומזומן להיות בּין העולים. מסבּה בלתּי־תלויה בו הוא נשאר בּאוהל, וברגע של אַכזבה ויאוש הוא מתקן עצמו להתמכּר כּליל לתּורה. “פּרשתּי כמעט מכּל עבודות של צבּור” – הוא סח אָז לאחד ממיודעיו – “ולא אָשוב עוד אליהן”. וכעבור חדשים אחדים בּקע אל אהלו קול קורא: לעזרת העם בּאוקראינה! – ויקם וילך.
ושם נפל – בּמחנה.
האם אות הוא, כּי היה הנופל בּן־המחנה, שהתעהו הזמן אל האוהל, ורק שעה אַחת לפני מותו הוליכוהו רגליו למקורו, למען תּחול מיתתו בּמקום חיותו? או אולי להפך: התּורה, אשר אורסה לו באמונה משחר־חייו, נקמה בו עתּה את נקמתה, על אשר עזבה ודבק בּאַחרת?…
מי בּא בּסוד החיים והמות!… אַחת ידענו בּרור: ישראל פרידלנדר זכה למיתה יפה אחרי שלשלת בּלתּי־ארוכּה של חיים יפים – סיום נאה למסכת נאה.
ואַשרי מי שזכה לכך!
כ“ז תמוז, תר”ף.
נדפּס ב“מקלט” כרךְ רביעי, ספר י"א.