(לזכר בן־אביגדור).
בּעלי־הסוד למדונו, שבּסבּת החטא יעקרו ניצוצות קדושים משרשם ויפּלו ברשות ה“סיטרא־אחרא”, האורבת לקדושה ושואפת להבּנות מחורבּנה; וכל זמן שאותם ניצוצות נתונים בּשבי, נטולי־כח הם, ואַף מקורם פּגום ועומד. ומהי תּקנתם? – גאולה!… על־ידי פדיון־השבויים מתעלים הניצוצות הנופלים ומתאַחדים ושבים לאיתנם ולמקורם, וממילא מתמלאת גם הפּגימה שגרמה נפילתם בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא.
אַף סופרינו בּדור הזה – ניצוצות־הקדושה הבּודדים, הניתּזים מנשמתם בּין עבודה־זרה לעבודה־זרה, נופלים ונשבּים לסיטרא־אחרא ספרותית – לעתּונות רעבתנית, החוטפת ובולעת את כּל הבּא לידה בּלי הבחנה: הרבּה דברים הפּסולים מעיקרם, קצת דברים הראויים לשעתם, ומקצת־מן־המקצת דברים בּני־קיום. בּשאול זו הרחבה, של עתּונות בּת־חלוף, בּטלים ומבוטלים הניצוצות המועטים בּני־הקיום, ואין הקורא – אפילו הטוב שבּקוראים – עומד על טיבם כּל־עיקר: עם “שאָר ירקות” הוא בולעם, ועם “שאָר ירקות” הוא פולטם.
התּוצאָה מזה היא – זרותו של הסופר בּעל־הצורה לקוראים, שאת קול־דבריו הם שומעים – ותמונתו אינם רואים. לכל היותר תּופסים הקוראים קוים בּודדים – ומרוחקים – של סופר זה או אַחר; אַך אין קוים בּודדים מצטרפים לצורה מאליהם, כּל זמן שלא תחול בּהם יד־אָמן מאַחדת.
ולא הקוראים בּלבד. אַף הסופר גופו אינו מכּיר את עצמו אלא בהכּרה כהה, הואיל ובמקום בּבואָה שלמה הוא רואה רק קוים בּודדים של צורתו, הנשקפים אליו משבעים ושבע אַספּקלריות, בּעלות סגולות שונות ומרחקים שונים וכיוונים שונים. הכּרה־עצמית זו הכּהה משפּיעה לרעה על בּעליה: היא ממעטת את אמונתו בּכחו, מחלישה את דעתּו, שוללת ממנו את שמחת־העבודה וחדות־היצירה, ומביאתהו לידי מרה־שחורה וקמצנות־הפּריה. ומכּאן רק פּסיעה קלה לסתימתם של צנורות־היצירה.
וגם לזה אין תּקנה אלא בּפדיון־שבויים: שיתעלו הניצוצות השבויים של כּל סופר בּעל־צורה, וישובו למקורם, ושם יחובּרו יחד – ניצוץ לניצוץ, קו לקו, – עד שיצטרפו לתמונה שלמה, שיכּירו בה גם רואיה הקוראים, גם בּעליה הסופרים.
ולזאת ישאף, איפוא, כּל ניצוץ ספרותי שבוי: שיקום לו גואל, אשר יפדהו משביו ויקרבהו אל אחיו־ליצירה, למען יקבּל על־ידי זה צורה וכח־הקיום.
* * *
גואל כּזה וכזה היה במחננו בּן־אביגדור.
הוא ירד ל“סיטרא־אַחרא” הספרותית שלנו, והעלה משם את הניצוצות הקדושים של כּמה מטובי סופרינו, וקבּצם וצרפם זה לזה. הוא הסיר את אבק־הדורות מעל ספרים ישנים־חדשים, שלא פג טעמם בּרוב ימים, בּהוציאו אותם בּהוצאות חדשות ומתוקנות. הוא עסק בּתחית־המתים – בּהציבו מצבות לכשרונות שנקטפו באבּם; ולא הניח גם מתּחית־החיים – בּעזרו לכמה כשרונות רכּים שיבצרו להם מקום בּספרות. וכל אלה הפּעולות היה בהן משום פּדיון־שבויים, אם מבּחינה זו או אַחרת.
אָדם רב־פּעלים היה המנוח, ו“פדיון־השבויים” היה רק אחד ממפעליו – אבל מן החשובים שבּהם. את תּרגומי־הבּוסר משל מינזיס וגידינגס, אשר הוציא בשעתם, הספּקנו לשכּוח זה כבר; כּמו־כן נשכּח ולא נזכּור כּמה ממעשיו האחרים. אַך את קבצי הכּתבים של פּרץ, פרישמאן, בּרדיצבסקי, מאנה, צייטלין, בּיאליק, טשרניחובסקי, בּרנר, ורבּים אחרים – שעל־ידיהם נעשה שותּף ליצירות אחרים ולציור צורתם מתּוך תּוהו־ובוהו, – את אלה נזכּור לו לאורך־ימים.
דייטון, שלהי אלול, תרפ"א.
נדפּס ב“הדואַר” היומי, שנה א‘, גליון א’.