פרתו של הרב – מותר (אמרי אינשי)

״רַבִּי, שַׁעֲרוּרָה בְּיִשְׁרָאֵל נֶעֱשָׂתָה,

נַעַר שׁוֹבֵב חִלֵּל שַׁבָּת בְּיָד רָמָה״.

– מֶה עָשָׂה, הַגִּידוּ לִי, מַה־נִּהְיָתָה?״ –

״הָאִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת שָׁמָּה

רָאַתְהוּ בְּלֶכְתָּהּ מִבֵּין מַשְׁאַבִּים

נוֹשֵׂא מוֹרֶה שָׁעוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים״.

– מוֹרֶה שָׁעוֹת כֶּלִי הוּא, וּבְהוֹצָאָה

אָסוּר אִסּוּר גָּמוּר –

(פָּסַק הָרַב, הוּא גַּם מוֹרֶה־הוֹרָאָה),

הַמּוֹצִיאוֹ יֵעָנֵשׁ עֹנֶשׁ חָמוּר

וִיהִי מוֹפֵת לִצְעִירֵי הַיָּמִים

לִבְלִי יַעַבְרוּ עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים.

מַהֲרוּ, הַשַּׁמָּשִׁים, בַּקְּשׁוּהוּ,

תִּפְשׂוּהוּ,

אֵלַי הֲבִיאוּהוּ.

וַיְמַהֲרוּ הַשַּׁמָּשִׁים וַיָּרוּצוּ

וַיָּפוּצוּ

וּמְלַמֵּד אֶחָד תְּפָשׂוֹ וַיְבִיאֵהוּ,

וַיַּבֵּט הָרַב וַיִּרְאֵהוּ

אֶת הַפּוֹשֵׁעַ כִּי בְנוֹ הִנֵּהוּ,

וַיֵּהָפֵךְ לִבּוֹ וַיַּעֲבֹר זַעֲמוֹ,

וַיַּחְלֵק אֶת זְקָנוֹ וַיְשַׁנֶּה טַעֲמוֹ:

״אִיתֵּימָא אִפְּכָא? מוֹרֶה־שָׁעָה

תַּכְשִׁיט הוּא וּמֻתָּר בְּהוֹצָאָה,

וּבִזְמַן הַזֶּה לֶיכָּא רְשׁוּת הָרַבִּים,

כֻּלָּם כַּרְמְלִית לְמִעוּט עוֹבְרִים וְשָׁבִים״.

וּבְכֵן יָצָא בֶּן הָרַב נָקִי,

יַעַן כִּי אָבִיו הָיָה חָרִיף וּבָקִי,

וַיֵּדַע לַהֲפֹךְ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים

כַּהֲפֹךְ אִישׁ נַעֲלוֹ עַל הָרַגְלַיִם.

לוּלֵא הָיָה מְלַמֵּד הַשַּׁמָּשׁ שֶׁמְּצָאָהוּ,

כִּי אָז מֵרֹאשׁ אֶל אָבִיו לֹא הֱבִיאָהוּ!

הֲטֶרֶם יֵדַע כִּי אֵצֶל הָרַבָּנִים

הַתּוֹרָה נִשְׁמַעַת לְכַמָּה פָנִים?

הַקּוֹרָה בֵּין עֵינֵינוּ

קִסֵּם הוּא לָהֶם לַחֲצוֹץ שִׁנֵּיהֶם;

הָאָסוּר לָנוּ וּלְבָנֵינוּ

מֻתָּר לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם.

הַגָּאוֹן רַב יָקֶה מִקַּ״ק חֲוִילָה

בַּעֲוֹנֵינוּ הָרַבִּים מִתְרַשֵּׁל בִּתְפִלָּה,

וּמַה־יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת? ״זוּ כֹחוֹ!

לֹא יִתְפַּלֵּל כִּי יֵשׁ לוֹ מַזִּיק בְּמֹחוֹ״.

בַּחֲצַר־סוּסָה אָסַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל

אֶתְרוֹגֵי אֶרֶץ יִשְׁרָאֵל,

בִּשְׁבִיל מַה? – בִּשְׁבִיל שֶׁדּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ

יִסְחַר בְּאֶתְרוֹגֵי קָרְפוֹ;

חֲתַן הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל רַב פֶּסַח

לוֹקֵחַ רִבִּית חֲמִשִּׁים מִמֵּאָה זְקוּקִים,

וּבְעִיר גַּמְלָא אֲסוּרִים כָּל הַיֵּינוֹת לְפֶסַח

כִּי בַּת הָרַב סוֹחֶרֶת בְּיֵין צִמּוּקִים.