כתיבה לילדים אצלי היא כתיבה מתוך כיף. למבוגרים, הכיף מזדמן לפעמים, אבל בסקאלה האנושית יש כאב, מצוקות, בעיות. לכן, הכתיבה למבוגרים מפותלת יותר, מורכבת יותר. בכל השאר אין הבדל.
החשק שלי לתאר דברים הוא מה שמבריח הרבה ילדים. הנוסחה היא, שילדים אוהבים תמיד עלילה וגיבורים מובהקים. אצלי הנוסחה הזו נשחקת. כמו שאני מציק למבוגרים בתיאורים מפורטים, גם לילדים, מתוך תקווה שאחדים מהם ישמעו את המנגינה, והיא תבוא בהם. זאת אומרת, שתמיד אני רואה לפני רוב של ילדים שלא ימצאו עניין בספר, אלא אם כן יענישו אותם. ותמיד יש מיעוט שמחייך את החיוך הנכון, שקורא את הסיפורים הלא נכונים האלה.
איך לעשות שילדים יאהבו קריאה?
יש מחנות של הורים ושל מורים ששואלים את השאלה הזאת, כשלמעשה היא שאלה שאין עליה תשובה, משום שאי־אפשר להכריח לאהוב, אפילו אלהים קשה לו: "ואהבת את אדוני אלהיך…׳׳. יחנקו אותך, ואתה תאהב אותו. גם הוא מתקשה בזה.
יש ילדים שיש בתוכם חיידק של קריאה, אלה יקראו אפילו אם יפריעו להם, אפילו אם יכבו את האור מעל מיטתם. לאחרים צריך לעזור על־ידי זה שיזמנו להם ספרים וישוחחו איתם. אבל לא בכוח ולא בחינוך. בשום פנים ואופן לא לחנך לקריאת ספרות. אבל יש דבר שאפשר לעשות אותו והוא אחד הדברים החשובים: כשאם מספרת לתינוק או לילד הקטן שלה סיפור. אין תחליף לסיפור הזה, והיא עושה את התשתית הסמויה והגלויה לספרות. לפעמים האם מספרת סיפור שהיא קראה בספר או מתוך ספר, ולפעמים היא מספרת על מה שמעסיק אותה. שניהם טובים באותה מידה, ובלבד שהיא לא תספר סיפור מתוך תקליט של אמן ידוע־שם שמספר.
מפסידים אז את הדבר ההשוב ביותר, והוא: ההתכוונות אליך אליך. כשהאם מספרת לילד סיפור היא מתכוונת אליו, אל הילד הזה, אל המידות שלו. התקליט הוא מספר אנונימי, לילד אנונימי, ואפילו אם השחקן גדול השחקנים, אין כאן התכוונות לילד, והדברים המסופרים הם בידור לשעה, ולא הסוד ששוקע בנפש פנימה ועושה את התשתית, האור והאפלה שבנוכחות האם והסיפור.
פעם היו עושות את זה הסבתות, כעת שולחים אותן לבתי־אבות, וכיוון שההורים מאוד עסוקים, נוח לתת לילד ספר עם תמונות של קיטש גדול, מקוריינות על־ידי שם גדול וחסרות נוכחות של אדם לאדם. אדם לאדם עם סיפור, זה הדבר המבוקש.
יש עוד כמה תנאים בסיפור הזה. למשל, לדעת לספר אותו שנית ושלישית, פחות או יותר באותן המלים. חזרה על מלים כאלה היא תנאי לקלוט את המסר הזה של הסיפור. כשמשנים משהו, מייד אובד שיווי המשקל של הילד, יוצר לו תחושת אי־נוחות, ואפילו עויינות לסיפור ששינה פניו.
במצב בו ישנה נוכחות, יש כיף. כשאני אומר אם וילד, הכוונה לפעמים גם לאב. אבל מתי לגלמים האלה יש זמן? אסור לפחד מ׳׳מלים קשות", מסגנון גבוה. החתירה לדבר בשפת הילד כדי שיבין, היא הכוונה להשאיר אותו בחדר הילדים לעולם, ולפתות אותו להאמין שהנחמד שם בחדר הילדים, הוא העולם. ולכן, הסיפור יכול להיות מלא דמויות אגדיות כמו דמויות ריאליסטיות, דמויות שישנן באנימציה, ולא רק במסע של המבוגר מהבית אל המכולת. מי שיודע לספר, יכול לספר על האודיסיאה המופלאה בין הבית למכולת.
אסור לסיפורים להיות נקיים מצרות העולם, ורק מאירי פנים, ורק סוף טוב. בעולם יש מחלות, ובעולם יש זיקנה. בעולם יש מוות, והבית מלא הרי צרות. אם הם אינם מאיימים מדי או גדושים מדי, אסור להרחיק אותם וליצור סיפור של עולם בדוי, מלאכותי, של הכל טוב וסוף טוב. כשהסוף לא טוב, אפשר אחר־כך לגנוח בשיטת 'מי יודע? אולי עד שאתה תהיה גדול… עד שאת תהיי גדולה…, נראה…׳, אבל לא לפברק עולם סטרילי, מסובן והגייני, כדי שלא יזיק לילד.
אחד המתחרים הגדולים בסיפור הוא הווידאו, הטלוויזיה, כל האמצעים האלה, שהסיפור צריך להתחרות בהם לא באמצעים שווים.
במה גדול כוחו של הסיפור מכוחו של הסיפור הטלוויזיוני?
בנוכחות הקרובה של המספר, ובעיקר – וזה, גם כשהילד קורא כבר בעצמו – בלשון, בעולם המלים, בקסם המלים, בשיגעון שבמלים, בנפלא שבמלים. פעם בחרוזים, פעם במלים מצחיקות, פעם במלים מופלאות.
אבל המלים הן העניין של שירה וסיפור, והקשר הילדותי לזה, הוא שעושה את קורא הספרות המבוגר. הנסיון התמים של הילד לחקות סיפור, להמציא מלים, לקשקש מלים. לברוא מלים, הוא חלק מהגננות המוקדמת של התשתית של הקורא. לא להסביר יותר מדי. לא להבהיר מלים קשות שדומה כאילו לוקחים פנס כיס ומאירים על הכתמים האפלים של התמונה. זה רצון להועיל, שעושה תוצאות מטופשות. יום אחד, בעוד כמה שנים, פתאום הילד יתפוש שהמלים המשונות המונחות לו באפלת בטנו מתחת לריאות וללב, יש להן מובן. הוא ימצא אותן בתנ׳׳ך, הוא ימצא אותן במילון. הוא ימצא אותן במחשבה הגיונית. כמו לדוגמה, הילד הקטן שקראו באוניו את “קן לציפור בין העצים”, של ביאליק, ׳׳ובקן לה, הס פן תעיר, ישן לו אפרוח זעיר“, כשהיה הילד לנער גדול, רק אז תפש ש׳׳הס פן תעיר”, איננו שם האפרוח במלה אחת, אלא: הישמר ואל תעיר את הישן. סיפורי הילדים הלקוחים מהלשון המדוברת, ברבים מהם אין כישרון, אלא התחנפות למצב הילדותי, ומציאת חן קל מדי שאין לה דיווידנדים בעתיד.
בסיפורים לילדים יש מקום למאגיה ואגדה למכשפות, לבלתי־טבעי, למוות, כשם שיש מקום למצוי, לשכיח וליומיומי. בתודעת הילד אין אלה אזורים נפרדים, אלא אזורים אפשריים במידה שווה. את זה מנצלים יפה סרטי האנימציה ולא כל ספרי הילדים. כמובן, שגם כאן גוזמה או ברוטליות או רישעות לשמה, אין להן מקום; לא מפני שאין כאלה בעולם, אלא מפני שהן כבדות מדי לכתפיים הדקות של השומע בעיניים נוצצות.
מאזנים, סז 3 (שבט תשנ"ג "ג ינואר 1993): 22–23