לוגו
מאה או אפס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

האנושי, כידוע, מתרוצץ באמצע בין המאה ובין האפס. מעבר למאה ומעבר לאפס נגמר האפשרי ומתחילה המיתולוגיה.

טענות כמו ביטחון, מים, התיישנות, הן טענות רציונליות ואפשר להתווכח עליהן ולשאת ולתת עד הסכמה. ואילו טענות כמו כבוד, קדושה וגאווה הן מיתולוגיות, אינן סובלות ויכוח ולא תיתכן עליהן פשרה, אלא מאה או אפס.

מה קורה כשטענות מיתולוגיות עומדות מול טענות רציונליות? נכנסים לאין מוצא: קבל אותו ויהיה לך שלום, דחה אותו ותהיה לך מלחמה. במקום שעומדים מאה או אפס – נגמרים שיקול הדעת, המשא ומתן, הוכחות, ההיגיון וחשבון הרווח וההפסד. טענות מיתולוגיות גדולות מן החיים, ובצדן המוות.

לא בגלל קדושה זו היתה שגיאה בהסכם השלום עם מצרים להחזיר עד האינטש האחרון, מפני שזו אדמת קודש. מפני שזה הכבוד הלאומי, ומפני שזו גאוות הערבי. ההסכמה לטענות אלה נתנה לגיטימציה לערכים מיתולוגיים במשא ומתן הרציונלי על השלום.

אילו התעקשה ישראל לא להחזיר ולהשאיר בידיה רק דונם אחד, רק אינטש אחד, כבר היה נשבר עקרון המיתולוגיה, והיה מתקיים עקרון ההודאה האנושית ההדדית בהיגיון האנושי המתרוצץ בין מאה לאפס, ובהסכמה על פשרה.

אסור לחזור על השגיאה העקרונית הזאת בחוזה המיועד עם סוריה. ובלי לדבר על מפת הנסיגה, אם ייסוגו וכמה ייסוגו, צריך לראות שההסכם יהיה עומד על טענות רציונליות, על שיקולים פוליטיים, ביטחונײם וכלכליים, על עקרונות משפטיים ועל ויתורים הדדיים, ובלי רשות כניעה לשום תביעות מיתולוגיות, בנוסח אפס או מאה. כשמתחילים בהסכמה, או בשתיקה, על תביעות כאלה, נשמטת הקרקע תחת תקפות הטענות האפשריות ונכנעים ומקבלים את מרות הטענות האבסולוטיות, כאילו הן אפשריות.

הטענות של סוריה על רמת הגולן יכולות להיות איפוא משפטיות, ביטחוניות, כלכליות, פוליטיות וכל שכמותן, אבל לא טענות של כבוד, או קדושה, או גאווה. ודי בהחסרה סמלית, פחות דונם אחד או פחות אינטש אחד, כדי שלא להיכנע לקדושת הכל או אפס. ולא כבודו של אסד ולא גאוות צבאו ולא קדושת אדמת הרמה – אסור שיהיו נמנים בין השיקולים לנסיגה מן הגולן.

כיוצא בהן גם הטענות הנשמעות אצלנו בשם כבוד העם, קדושת הארץ וגאוות היהודים, שאף הן תובנות מאה או אפס. ואף הן שואפות לחמוק מסייגי ההיגיון הרציונלי אל אין סופיות ההשתוקקות המיתולוגית שהחײם בעיניהם פחותים תמיד, ותמיד טוב המוות מן הפשרה.

המזרח התיכון המשוגע מלא בקבוצות משוגעות כאלה, אנשי ג׳יהאד ואללה אכבר, אנשי רק כך, אנשי בדם ובדם, שלוחי הכבוד, שליחי הקודש, נושאי הגאווה, המתרוצצים ומפילים חיתתם על הכל, עם דגלי המאה או אפס שלהם, ושלטי הכל בשלמות או מוות.


הכרעת המוות

חוזים הנעשים בקבלת דין מאה או אפס הם מתן הרשות למוות להכריע. כל מיני המחה תמחה, החרם תחרים, ההשמד תשמיד, הגרש תגרש, המוֹת יומת, וכל שאר שדי השחת הבזים לחײ אדם יוצאים אז לטרף בשר אדם. וכשהכבוד נעשה גדול מן החיים, קם אז אדם על אדם ורוצח אותו בשם הכבוד, וקם אח על אחותו ורוצח אותה בשם הכבוד, וקם עם על עם בשם הכבוד, הגאווה והקודש – ומתחיל הרצח הגדול, והאש שאי אפשר עוד לכבותה בשום אש.

כבוד, גאווה, קודש, מלים נעלות – אבל קניבליות. ההיסטוריה מלאה באיוולתן האכזרית. עם הקריאות לנקמה, להשמדה, לגירוש, מזות קצף טירוף, כצעקות הצרודות ההן, דם תחת דם, לא תחיה נשמה, מות תמות, ומאה או אפס.

כל המיתוסים הנוראים האלה חײבים לפנות דרך, להסתלק מעלינו, ללכת לאוצר הזיכרונות, ללכת לאגדות, ללכת אל פולחנים תיאטרוניים, אל תחליפי טקסים עממיים, או אל ספתו של פרויד, ובלבד שיירדו מעלינו ויניחו את הזירה הפוליטית לאנושי.


שניים יחלוקו

אסור לתת לאסד מאה אחוז. אסור היה לתת לסאדאת מאה אחוז. כשם שאסור להיכנע לתביעות הנשמעות אצלנו בנוסח מאה או אפס. צריך להפקיע מידי המיתולוגיות את רשותן על החיים וללמוד להסתפק בחוכמה הישנה של שנײם אוחזים בטלית יחלוקו, ובחוכמה השפויה של מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך.

ושלא תיכנס המיתולוגיה אל חוזי השלום. גם סירוב כלשהו ומיאון מזערי די בהם לבטל את חזקת כוחה הטוטלי להכתיב פסקי מאה או אפס. ולרדת מעל גג האבסולוטײם אל רצפת האפשריים. וחוזי שלום יהיו נחתמים בין אנשים לאנשים ובין עמים לעמים, ולא בין דרקונים מיתולוגיים למפלצות אגדיות.


יזהר סמילנסקי

הארץ (ב אדר תשנ"ד 13.2.1994): ב 1