לוגו
משלגיה ועד אמיל או איך נכתבו ספרי ילדים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קב א תמונה 1.jpg חדר עבודתו של צ’רלס דיקנס, בו נכתב אחד מפרקי הספר הזה


 

מגילגי ועד סינדרלה    🔗

והוא סיפור־פתיחה קטן על כתיבתו של הספר הזה


בחוץ להטה שמש־קיץ, אך בתוך החדר היה צונן ונעים. ישבתי ליד שולחן־עץ פשוט, ולפני ישבו תלמידי כתות ד’־ז' של בית הספר הממלכתי באילת. מבעד לחלון ניבטו צוקי פרא, שהזכירו לי את מכרות המלך שלמה. זה עתה סיימתי את דברי לפני התלמידים וחיכּיתי כי עתה ישאלוני מאזיני את שאלותיהם. סקרנים הם התלמידים וּמרבּים לשאול.

ואמנם, מן הפינה השמאלית המרוחקת הורמה יד.

– השבוע קראת את ספרך ‘מרובינסון עד לובנגולו’, – פתחה השואלת, – תיארת בספר הזה איך נכתבו חמישה־עשר ספרי ילדים שונים. קיוויתי שתספר גם איך נכתב הספר האהוב עלי, “בית ממכר עתיקות”, והתאכזבתי. אולי תוכל לספר לנו עכשיו איך נכתב הספר הזה?

– ואני רוצה לדעת איך נכתב “אמיל והבלשים”! – השמיע קולו ילד מן השורה השלישית.

– ואני הייתי מאד רוצה לדעת על הספר העברי הראשון שנכתב לילדים. – שמעתי קול על־ידי (האם היתה זו המורה?).

חייכתי לעצמי; היה זה חיוך של סיפוק: הילדים הללוּ מבקשים לדעת כיצד נכתבו הספרים האהובים עליהם, ממש כמוֹני בילדוּתי… לאחר שנשאלה השאלה האחרונה קמתי להשיב, ואמרתי בערך כך:

– שמחתי להיווכח כי ‘מרובינסון על לובנגולו’ עורר בכם עניין; וסימן טוב הוא לכם שנתעורר בכם רצון למצוא תשובות לשאלות נוספות. כפי שזוכרים אתם מן ההקדמה לספר, כתבתי אותו בעיקר כדי לספק תשובה לשאלות שליווּ אוֹתי מאָז שנות ילדותי. ידעתי שאי אפשר לספּר בכרך אחד על כל הספרים הטובים והיפים שנכתבו לבני הנעורים, שהרי לשמחתנו הם רבים מדי. ואגלה לכם סוד; לאחר שסיימתי את כתיבת ‘מרובינסון עד לובנגולו’ אמרתי בלבי: אם יתקבל הספר בעין יפה – אנסה לכתוב מעין המשך או חלק שני, שבוֹ אתאר כיצד נכתבו ספרי ילדים אחרים. עכשיו יודע אני שכדאי לנסות.

למחרת היום מצאתי עצמי יושב ליד שולחן־הכתיבה הגדול אשר בחדרי, דף לבן לפני, ואני מנסה לערוך רשימה ולהעלות את שמותיהם של אותם ספרי־ילדים שראוי לספר עליהם. לאחר מחצית השעה נתמלא הדף בשלושים וששה שמות, מהם שקַו עובר עליהם ומבטלם, מהם שקו עובר מתחתם להדגשה. העברתי עיני שוב על רשימה זו ואמרתי בלבי:

– אם אצליח לספר על מחציתם – והיה שׂכרי רב.

עתה הגיע השלב השני בעבודתי. התחלתי לרכז כל חומר אפשרי שיש לו שייכוּת לספרים שרצוני לספר עליהם. ראשית חכמה עיינתי בכרטסת הביבליוגראפית (כלומר – המפרטת את שמות הספרים) שערכתי לעצמי בשנות לימוּדי; בה מצאתי ביוגראפיות ושאר מקורות. העשויים לספק לי חומר חשוב לפרקים רבים. חלק מאותם ספרים ומאמרים היו, לשמחתי, בביתי, ואין לכם דבר נעים יותר מאשר לגשת לארון־הספרים ולמצוא בו את הספר הדרוש לך לעבודתך. ספרים אחרים שאלתי בספריות ציבוריות. אבל עדיין נותרו ברשימה שמות ספרים שרציתי מאוד לכתוב עליהם, אבל חומר־העזר עליהם היה דל ובלתי מספיק. לא נותרה לי ברירה אלא ליצור יש מאין, או לצפּוֹת לשעת־כּוֹשׁר בת־מזל.

שעת־כושר ברוכה נזדמנה לי בביקוּרי בלונדון, שהיא לדעתי עיר־הבירה של ממלכת ספרות־הילדים. שם, בחנות מאוּבקת לספרים נושנים, גיליתי כמה מן הספרים שחסרו לי והייתי לי כמוצא שלל רב. ספרן אדיב באחת הספריות סיפק לי כל חומר שיכול היה למצוא ואף צילם למעני מאמרים מתוך כרכים עבים וישנים.

אם רק ניתן לי, הטרחתי עצמי אל המקומות האמתיים, שבהם פעלוּ הסופרים, או שיש להם קשר אל עלילות הסיפורים. כך, למשל, סרתי פעמים אחדות אל בית־ממכר העתיקות, שהונצח על־ידי דיקנס בספרו, ספגתי את אוירת המקום ואף קיבלתי פרטים מאלפים על כתיבת הספר.

ואחרון אחרון חביב – הקשר עם הסופרים עצמם. רציתי מאוד לכלול בספרי פרק על “גילגי” ושיגרתי מכתב לשוודיה, אל אסטריד לינדגרן. לאחר כחודש קיבלתי מכתב ארוך מן הסופרת הדגולה, ובו תשובות מפורטות, רוויות הומור מלבב, על כל השאלות אשר שאלתי אותה (וגם על שאלוֹת שלא שאלתי). קל יותר היה הקשר עם מחבר “אנשי בראשית”, שעות ארוכות ויפות ביליתי עם אליעזר שמאלי, בביתו הטבול בירק אשר ברמתיים, והוא החייה לפני זכרונות רחוקים ומרתקים משנותיו הראשונות בארץ, סיפר וסיפר בקול נרגש וחם – ואני רשמתי ורשמתי.

לבסוף, לאחר שהיה בידי כל החומר הרב שאספתי, ולאחר שקראתיו שוב ושוב עד שידעתיו בעל־פה, יכולתי לומר לעצמי: שב, איפוא, וכתוב!


*

הספר הזה, כקודמו, כולל ט“ו פרקים, המוקדשים לחמישה־עשר ספרי־ילדים, שנכתבו בשמונה לשונות, באחת־עשרה ארצות שונות. שוב נוכחתי לדעת כי העובדות המספרות כיצד נכתבו הספרים מרתקות לעתים לא פחות מעלילות הספרים עצמם: “מכרות המלך שלמה” נכתב לאחר התערבות; “הנסיך הקטן” נכתב לאחר נחיתת־אונס של הטייס־הסופר במדבר־סהרה; “פו הדב” ו”גילגי" סופרו לילדים לפני שהועלו על הכתב (וכך גם “אנשי בראשית”); “אגדות גרים” נכתבו כספר־מחקר, ואילו “בית חנן” היה בגלגולו הראשון ספר־לימוּד. ועוד דבר חשוב נתגלה לי: כל חמישה־עשר הספרים מכילים בתוכם – אם מעט או הרבה – חוויות אישיוֹת עמוקות של הסופרים. הספרים הללו הם, איפוא, ספרי אמת, וזהוּ כוחם הגדול.

מאמין אני שכל העובדות שכללתי בספר הן אמתיות, שהרי מצאתין בספרי עיון ומחקר, ביומני סופרים, או שסופרו לי על־ידי הסופרים עצמם. פה ושם הרשיתי לעצמי להוסיף קטעי שיחות והרהורים כדי “להחיות” את הכתוב; אולם גם קטעים אלה בנויים על עובדות ומקרים אמתיים. כל סיפור פותח בביוגראפיה קצרה של הסופר ומסתיים בעמוד מתוך הספר הנדון. ושלא כבספרי הקודם – הוספתי הפעם גם ציוני מקורות, המפרטים מאין שאבתי את העובדות לפרקי הספר.

הנה מילאתי את משאלתם של ילדי אילת וכל שאר הקוראים הסקרנים ואוהבי הספר. הפרקים הבאים יספרו לכם כיצד נכתבו ט"ו ספרי ילדים, שהעניקו חוויות ואושר לדורות של נערים ונערות ונחרתו לנצח בלבה של ממלכת הילדוּת.

אוריאל אופק


קב א ציור 1.jpg

 

מעשיות לילד ולבית - (אגדות גרים, 1812)    🔗


קב א תמונת גרים.jpg

יַעֲקב וּוִילְהֶלְם גְרִים היו שני אחים, שקורות חייהם משותפות כמעט כליל. שניהם נולדו בעיר הנאוּ (גרמניה): יעקב ב־4 בינואר 1785 ווילהלם ב־24 בפברואר 1786. הם למדו באותו בית־ספר, ולאחר שסיימו יחד את הגימנסיה נסעו לעיר מארבורג ללמוד בפאקולטה למשפטים. אחר־כך עברו יחד ללמוד בלשנות והתחילו מלקטים יצירות קדומות כדי לחקור את סגנונן. זמן־מה עבדו בספריה הממלכתית של קאסֶל; אך לאחר שהעיר נכבשה על־ידי צבאות נאפוליון נתמנה יעקב משגיח על ספרייתו הפרטית של ז’רום בונאפרטה, המלך־הבובה של נסיכות וסטפאליה. בשנת 1808 התחילו האחים בחקר הסגנון של אגדות־העם. במשך שנים רשמו מאות אגדות מפי אנשים רבים ובשנים 1815־1812 פרסמו את שני הכרכים של “מעשיות לילד ולבית”, בלוּוי הערות מדעיות רבות. ספר זה הקנה להם פרסום רב. אחר־כך פרסמו מהדורות מדעיות של יצירות־עם שונות. ב־1830 נתמנו האחים פרופיסורים באוניברסיטת גטינגן; אולם לאחר שמחוּ כנגד שלילת הזכויות מן האזרחים פוטרו ממשרתם ועברו לאוניברסיטת ברלין, שם כיהנו כפרופיסורים לבלשנות ולפולקלור. וילהלם הוסיף ללקט אגדות, ואילו יעקב פנה לעבודה בלשנית, פרסם את ספרו “הדקדוק הגרמני”, בו יסד את השיטה ההיסטורית בבלשנות. בשנותיו האחרונות עסק יעקב בחיבּוּר המילון הגרמני הגדול, בן 16 הכרכים, אותו לא הספיק לסיים. וילהלם מת בברלין ב־16 בדצמבר 1859; אחיו יעקב מת שם ב־20 בספטמבר 1863.


האחים הבלשנים    🔗

שני האחים־הסטודנטים, יעקב וּוילהלם, ישבו בחדר־עבודתו של מורם המהולל, פרופיסור קארל פרידריך סאוויני. לפני כחצי שנה התחילו את לימודיהם בפאקולטה למשפטים של אוניברסיטת מארבּוּרג, וראש הקאתדרה הזמינם לבקר בביתו. הפרופיסור שלח מבט בוחן בשני האחים, הבחין בדמיון הרב שביניהם ושאל בחיוך:

– תאומים?

– כמעט, – השיב וילהלם, – יעקב בוגר ממני בשנה אחת.

– תמיד רואה אני אתכם יחד, – הוסיף פרופ' סאוויני לומר ברוח טובה, – בילדותכם ודאי ישנתם במיטה אחת…

– נכון מאוד, – אמר יעקב, – ואחר־כך הכינונו את שיעורינו זה לצד זה ליד אותו שולחן….

– וגם עכשיו גרים אנחנוּ, כמובן, באותו חדר… – הוסיף וילהלם.

– ולומדים אותו מקצוע, השלים הפרופיסור. לפתע לבשוּ פניו סבר רציני, באמרוֹ – ומקצוע חשוב ביותר! צעירים אתם עדיין מאוד, ואולם טרם עמדתם על חשיבותו העצומה של מקצוע המשפטים. אבל כאשר תגדלו תיווכחו לדעת כי יסודו של המשפט נעוּץ באוֹפיוֹ של כל עם ובאוֹרח חייו…

לאחר הכיבוד הקל ביקרוּ שני האחים בספרייתו הפרטית הענקית של הפרופיסור והציצו בכרכי השירה הנושנים. אף־על־פי שבחרו ללמוד מקצוע “יבש”, כביכול, היו שני האחים משוררים בנשמתם ואהבו לקרוא יחד שירים.

– ראה, וילהלם, מה מצאתי. – קרא יעקב לפתע.

הוא החזיק בידו דפים עתיקים ובלויים של שירי מינֶזינְגֶרים (משוררים נודדים גרמנים) מן המאה השתים־עשרה. השניים הביטו איש בפני אחיו – והניעו ראשיהם בהסכמה. הם פנו אל פרופ' סאוויני וביקשוהו כי יסכים להשאיל להם את הדפים הללו לימים אחדים.

– אה, אחים־גרים – אמר הפרופיסור בלגלוג טוב־לב – ובכן גם אתם נלכדתם ברוח הרומאנטית הסוחפת עתה את צעירינו… רשאים אתם להציץ בחרוזי המינזינגרים, אך בתנאי שלא תשכחו כי העולם עומד ויעמוד תמיד על המשפט…

אבל האחים גרים לא שעו לאזהרתו של מורם הגדול. הרוח הרומאנטית שסחפה אותם היתה חזקה מדי. עוד באותו ערב החליטו שניהם פה אחד להמיר את מקצוע המשפטים במדע קרוב יותר ללבם – חקר הלשוֹן והתפתחוּתה.

– שנינו יחד נחקור את ההתפתחות הלשונית, כפי שהיא משתקפת ביצירות העם הקדומות, – החליטו בהתלהבות נעורים, – נחדור אל יערות העד של אבותינו, נקשיב לשפתם החגיגית, נעקוב אחרי מנהגיהם ואגדותיהם…

בשנה הבאה נטשו האחים את לימודיהם באוניברסיטה ונכנסו לעבוד בספריה המלכותית הגדולה שבעיר קאסל. בשעות היום היו עובדים במחלקת הספרים העתיקים של הספריה, ובערבים שקדו איש לצד אחיו על מחקרים ביצירות קדומות ונשכחות: העתיקו אגדות ושירים עתיקים מתוך כתבי־יד; רשמו יצירות־עם מפי ידידים; ניתחו את הרבדים הלשוניים והסגנוניים של היצירות. מבלי שחשבו על כך אולי, הניחו בכך האחים את היסוד לדקדוק הגרמני המדעי.

אולם לפתע פתאום נשתבשה עבודתם. בשנת 1805 נכבשה קאסל על־ידי צבאות נאפוליון והעיר היתה נתונה למשטר צבאי. הצרפתים העבירו לפאריס חלק ניכר מאוצר־הספרים של הספריה המלכותית. אמם של יעקב וּוליהלם נפלה למשכב ושניים מאחיהם נשלחו לשדה הקרב. לא היה זה הזמן המתאים – ולא היו אלה גם התנאים המתאימים – לעבודה מדעית סדירה. אבל שני האחים הוסיפו לגחון על שולחן־עבודתם המשותף, השליטו סדר בדפּים הכתוּבים, הוסיפו להעתיק יצירות־עם מכתבי־יד עתיקים, הישוו נוסח לנוסח – וציפו לימים שקטים יותר.

לעתים נדירות ביותר ניתן למצוא שני אחים שיעבדו בתיאוּם מופלא שכזה. אנשים שלא הכירום מקרוב היו אומרים: “האחים גרים הריהם ממש כתאומים. כיצד אפשר להבחין מי כאן יעקב ומי וילהלם?” אבל ידידיהם הקרובים יותר יכלו להבחין ביניהם ללא קושי. שכּן, יעקב הבכור היה טיפוס מדעי יותר מאחיו; הוא היה אדם מסוגר וכבד־ראש, שקד להשליט סדר בחומר הרב שנאסף והקפיד על דיוק מושלם בעבודה. ואילו וילהלם העליז היה איש החברה, אהב להיות מעורב בין הבריות ולהאזין למוסיקה.

וכיוון שהיה וילהלם איש־רעים, צץ בלבו יום אחד רעיון נפלא:

– דומני שחרשנו כבר את כל הספרים הנמצאים בקאסל, – אמר לאחיו, – מדוע לא נתחיל עכשיו לאסוף חומר מפי האנשים?

– מפי האנשים? – שאל יעקב, – למה אתה מתכוון?

– למעשיות העם המהלכות בקרב העם – הסביר וילהלם, וככל שהוסיף להסביר הלכה התלהבותו וגברה, – זוכר אתה כמה אהבנו לשמוע בילדותנו מפי סבתא את האגדות על קוסמים ומכשפות וגמדים? יש ודאי מאות אגדות כאלו, המהלכות בקרב העם ואיש לא טרח לאסוף אותן. יצירות אלו, העוברות בעל־פה מדור לדור, עשויות להיות חומר נפלא לחקר התפתחות סגנונו של העם!

– וכיצד נוכל להשיג מעשיות אלו? – שאל יעקב במעין היסוס.

–פשוט מאוד – נרשום אותן מפי המספּרים!

תחילה ניסו שני האחים גרים לרשום את האגדות מפי ידידיהם הקרובים, כמאמר הפתגם העממי: “הולכים מן הקרוב אל הרחוק”. אבל במהרה נתברר להם, לאכזבתם, כי מרבית ידידיהם לא נחנו בכשרון מספרים; מהם שלא זכרו את האגדות ששמעו בילדותם, ואלה שזכרו אותן – סיפּרוּן בלשונם שלהם ולא כפי שסופרו להם. אבל האחים לא אמרו נואש. הם החליטוּ לחפשׂ מספרי אגדות אלמונים; ואמנם, יום אחד בישר להם אחד מידידיהם:

– מכיר אני עלמה אחת שתהיה לכם לעזר רב. היא ממש אוצר בלום של מעשיות.

כך מצאו עצמם יעקב וּוילהלם יום אחד בבקתה קטנה בלב גן שבעיר קאסל, יושבים מול עלמה צעירה וחיננית בשם דוֹרוֹתֵיאה וִילְד. היא מספרת להם בקול אטי, והם רושמים מפיה:


"לֹא הַרְחֵק מִיַּעַר גָּדוֹל גָּר פַּעַם חוֹטֵב־עֵצִים עָנִי עִם אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי יְלָדָיו. רַק מְעַט מְאֹד אֹכֶל בָּא אֶל פִּיהֶם תָּמִיד וְכַאֲשֶׁר גָּבַר הַיֹּקֶר בָּאָרֶץ לֹא יָכוֹל הָיָה  עוֹד לְהַרְוִיחַ אֶת לַחְמוֹ הַדַּל.

וְהִנֵּה, בְּאֶחָד הַלֵּילוֹת, כַּאֲשֶׁר הִתְהַפֵּךְ בְּמִטָּתוֹ מֵרֹב דְּאָגוֹת וַאֲנָחוֹת, פָּתַח וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ מַה יִּהְיֶה עָלֵינוּ? אֵיךְ נוּכַל לְפַרְנֵס אֶת יְלָדֵינוּ הַמִּסְכֵּנִים, אִם גַּם לָנוּ עַצְמֵנוּ אֵין עוֹד כְּלוּם?"


הנה כך באה לעולם־הספרות אחת האגדות הידועות והאהובות ביותר – “הנזל וגריטל”.

לאחר שסיימה העלמה את הסיפור רשם וילהלם בשולי הדף – “מפי דוריתיאה וילד, בקתת הגן, קאסל” – ואחר־כך פנה אליה ושאל:

– מי סיפר לך את האגדה הנפלאה הזאת?

– מאריה הזקנה. – השיבה – היא אוהבת מאוד לספר לנו את האגדה הזאת.

ומי זאת מאריה הזקנה?

– זוהי האומנת הזקנה שלנו, – השיבה, – היא יודעה המון אגדות, אותן היא מספרת לי ולחמש אחיותי….

אכן, צדק אותו ידיד. היה זה מקור בלתי נדלה של מעשיות־עם. עוד אחת־עשרה אגדות רשמו האחים מפי דורותיאה, ועוד ארבע־עשרה רשמו מפי אחיותיה ומפי מאריה הזקנה. הם היו מאושרים; והאושר גבר שבעתיים כאשר לאחר זמן נשא וילהלם את דורותיאה לאשה.

אבל גם לאחר הנישואים לא נפרדו האחים. יעקב הרווק עבר לגור בביתם של וילהלם ודורותיאה, והאחים הוסיפו לשקוד יחד על עבודתם המדעית.


מפי העם    🔗

סבתא קאתרינה וימאן בת החמישים וחמש היתה אשתו של חייט עני, שגר עם משפחתו הענפה בכפר הקטן נידֶרצוֶרֶן הסמוך לקאסל. בניה ונכדיה אהבו מאוד את קאתרינה, ובערבי החורף הארוכים היו מקיפים אותה ומאזינים עצורי נשימה למעשיות ולאגדות שהיתה מספרת להם עד שעה מאוחרת. פניה היו נעימים ורבי הבעה, עיניה בהירוֹת וחודרות. קולה היה חם ועשיר־גונים, וּבו היתה מעלה לתחיה את האגדות ששמעה בילדותה – אגדות על נסיכות וגמדים, על מכשפות ויתומים, על חסידות ובעלי־מלאכה.

יום אחד הופיעו בביתה האחים יעקב וּוילהלם גרים וּמשאלה בפיהם:

– אנא, סבתא, ספרו לנו אגדה.

היא שלחה מבט תמה לעבר שני הגברים המגודלים ובעלי הסבר הרציני ושאלה: “למה ומדוע?”

– לצורך מחקר – הסבירו לה – אנו עורכים מחקר מדעי־בלשני על סגנונן של מעשיות העם, ושמענו כי אַת יוֹדעת לספר בעל־פה אגדות רבות.

סבתא קאתרינה הוסיפה להביט בתמיהה בשני האחים, והם חששו לרגע כי לא ירדה לסוף דעתם. אך כיוון שאהבה לספר אגדות נתרצתה להם; התיישבה על ספסל־העץ הנושן, הרהרה רגע ואחר כך פתחה וסיפרה בקולה החם ורב ההבעה:


“הָיֹה הָיְתָה פַּעַם אִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת, זְקֵנָה מְאֹד מְאֹד, אֲשֶׁר הִתְגּוֹרְרָה עִם עֵדֶר הַאַוָּזִים שֶׁלָּהּ בָּעֲרָבָה רְחוֹקָה בֵּין הֶהָרִים. בַּיִת קְטַנְטַן הָיָה לָהּ, וְהָעֲרָבָה הָיְתָה מֻקֶּפֶת יַעַר גָּדוֹל. בֹּקֶר בֹּקֶר הָיְתָה הַזְּקֵנָה  לוֹקַחַת אֶת מַקְלָהּ וְהוֹלֶכֶת בָּרֶגֶל אֶל הַיַּעַר הַהוּא. וּבְתוֹךְ הַיַּעַר הָיְתָה סָבְתָא קְטַנָּה זוֹ עוֹשָׂה מְלָאכוֹת שֶׁלֹּא לְפִי כֹּחוֹת הַזִּקְנָה כְּלָל…”


מאת וימאן הוסיפה לספר את המעשיה על רועת האווזים, ושני האחים ישבו מולה והאזינו מוקסמים לקולה. ולאחר שסיימה הודה לה יעקב, הילל את אמנות הסיפור שלה וביקש:

– האם תסכימי לשוב ולספר לנו את האגדה הזאת? אנו רוצים לרשום אותה מפיך…

בקשה תמוהה זו שיעשעה אותה, והיא חזרה וסיפרה את המעשייה פעם שניה, בקצב אטי יותר, מלה מלה כמו בפעם הראשונה. אם החליפה במקרה מלה אחת במלה דומה לה – היתה ממהרת ומתקנת את ה“טעוּת”. וכל אותה שעה ישבו שני האחים ורשמו מפיה – ב“תוֹרנוּת” – את האגדה בשקידה ובדייקנות, ממש כפי שיצאה מפיה של המספרת המופלאה.

– רב תודות לך, גברת וימאן, – הודה לה יעקב, – הבאת לנו היום תועלת רבה ביותר.

– אנו מעריכים מאד את נדיבותך וכשרון הסיפור שלך. – הוסיף וילהלם.

– הו, אין בכך כלום. גם אני נהניתי מאוד, – אמרה סבתא קאתרינה, – אשמח לקבל את פניכם בכל שעה ומועד, ולספר לכם עוד מאותן מעשיות שאני מספרת לנכדי.

שני האחים קיבלו בשמחה הזמנה זו, ובימים הבאים רשמו מפיה של מרת וימאן עוד שמונה־עשרה אגדות, שהיו ברבות הימים מסיפורי־עם הידועים ביותר בעולם.


קב א תמונה 2.jpg האחים גרים רושמים את האגדות בדיוק כפי שסוּפּרוּ בפי פשוטי העם


חמש שנים רצופות נדדו יעקב וּוילהלם גרים ברחבי המדינה ועסקו בליקוט מעשיות. הם עברו מעיר לכפר, מעיירה לבקתות נידחות ביערות ולחופי נהרות ורשמו בדייקנות מופתית מלה במלה – פעמים רבות גם את ניבי־הדיבור המיוחדים שיצאוּ מפי המספרים. הם לא היססו לרשום גם גירסאות ונוסחים שונים של אגדה שסופרה להם במקום אחר. הם לא נפגעו אם אנשים השיבו פניהם ריקם בהערות לגלוג; שׁכּן, מי זה שמע כי אנשים מבוגרים ומיושבים בדעתם יטרחו לרשום בדיות־ילדוּת? אבל הם לא היססו לשבת במחיצת כל אדם שהיה מוכן לספר באזניהם אגדה או מעשיה: איכרים ואורגות, דייגים וציידים, כובסות ומוזגים במרתפי בירה, וסתם סבתות וישישים… בנדודיהם אלה גילו שני האחים את המטמון הנעלם שהיה חבוי במשך דורות בקרב בני העם ואיש לא טרח לפניהם לחשׂוֹף אותו. אבל הצד הספרותי של אותן מעשיות כמעט לא עניין אותם כלל. המטרה שהציבו לפניהם היתה, כאמור, מדעית־בלשנית טהורה. וכיצד יכלו האחים להעלות בדעתם כי לאחר שיוציאו אתת מחקרם בדפוס ייהפכו המעשיות התמימות שליקטוּ לחלק רב־קסם של עולם הילדוּת, וכי שמם ייהפך למושג המוכר בעולם כולו – “אגדות האחים גרים”.

וכך נדדו האחים הבלשנים ברחבי ארצם, ליקטו מאות אגדות ומעשיות (רשמקול לא היה, כידוע, באותם ימים, והם רשמו כל מלה וכל ניב והיגוי במו ידיהם); ובשולי כל אגדה הקפידו לציין את מקורה: “מפי קאתרינה וימאן, כפר נידרצוורן”, “מפי לודביג האסנפלג, האנאו”, “מפי האנס האקסטהאוּזן, כפר מינסטרלאנד”… לא תמיד היתה דרך־האיסוף שלהם סוגה בשושנים. פעם נודע להם כי במושב־זקנים אחד מתגוררת ישישה שהיא מספרת־למופת. משבאו לאותו מוסד לא הניחו להם המטפלות לגשת אליה משום שהדבר “חורג מן הסדרים המקובלים”. לבסוף הצליח וילהלם לקשור קשרי ידידות עם הממונה על המוסד, והוא סידר כי יוּרשה לאותה ישישה לספר מאגדותיה לילדי הממוּנה. כך הצליחו האחים לשמוע ולרשום את האגדות “שנות חיים” “ילדי חוה אמנו” ועוד. בשולי אחת האגדות רשם יעקב: “רק דרך מנהרות ומחילות כאלה מגיע אלינו הזהב הטמון במעמקי האדמה”.


בדיה, מעשיה, הגדה….    🔗

בשנת 1809 הסתגרו האחים בחדר עבודתם והתחילו עובדים על החומר הרב שאספו וליקטו. עבודה רבה היתה עדיין לפניהם – מיוּן ונפוי, השוואת גירסאות, כתיבת הערות והארות בלשניות. את החלק המדעי יותר בעבודה נטל יעקב על עצמו; הוא ידע להבחין בין רובד לשוני עממי לבין רובד ספרותי מאוחר, בין ניבים שנוצרו בפי העם הפשוט לבין ביטויים מסוגננים יותר. וילהלם בעל החוש הפיוטי נטל על עצמו את העריכה הספרותית של המחקר. הוא בחר את האגדות והמעשיות בשביל הקובץ הראשון של מחקרם ועבר עליהן בקולמוסו. אמנם, השניים החליטו להשאיר את האגדות כפי שסופרו בפי העם – שהרי זו היתה מטרת עבודתם – אך עם זאת מצא וילהלם לנכון לערוך אותן עריכה זהירה והוא עשה זאת ברוב טעם: תיקן שיבושי לשון צורמים פה ושם, עידן ביטויים “גסים” ושיווה לתיאורי האהבים אוירה תמימה וילדותית.

לבסוף הוסיפו האחים דברי מבוא לספרם, בהם הניחו את היסוד למדע הפולקלור וחקר האגדה. בין השאר ניסו לקבוע מונחים לסוגים השונים של האגדות: לזו ייקרא בדיה, כי מצויים בה יסודות־קסם בדויים ואופיה פיוטי יותר; לזו ייקרא מעשיה, כיוון שהיא מתארת מקרה שקרה, כביכול, במציאות ואופיה עממי יותר; ואילו לאחרת ייקרא הגדה, שאופיה קדום ומקודש, והיא מתארת עלילות גיבוֹרים.

לאחר שהחליטו האחים גרים כי ספרם ערוּך ומוכן לדפוס, ביקשו להראותו לשניים מידידיהם, שהיוּ מראשי התנועה הרומאנטית בספרות, והם נחשבו בעיניהם בני־סמכא בנושא עבודתם. תחילה פנו אל המשורר קְלֶמֶּנס בּרנטאנו, שעסק משך שנים בליקוט שירי עם, אותם עיבד וכתב מחדש בשני כרכים גדולים בשם “קרן־הפלאים של הנער”. אבל ברנטאנוֹ מצא את עבודתם “משעממת”, ולא גילה כל עניין בליקוט “התמים” של מעשיות העם. אבל יעקב לא נרתע מאדישותו של המשורר הנודע:

– וכי מה עוד יכולת לצפות מאדם העושה ביצירות־העם כבתוך שלו? – אמר לאחיו וילהלם, – אני מעולם לא גרסתי את דרך טיפולו ב’קרן־הפלאים'. הוא נטל מן השירים את נשמתם ונפח בהם את נשמתו שלו…

ממנו פנו השניים אל אכים פון־ארנים, שהיה ראש התנועה הרומאנטית בספרות ושותפו של ברנטאנו ב“קרן־הפלאים”, והראו גם לו את ספרם. פוֹן־ארנים סמך ידו על הספר, אבל עם זאת יעץ להם לשפר ולעדן את סגנון האגדות לפני ההדפסה: “יהיה זה מעשה בלתי־נבוֹן להדפיס את המעשיות ממש כפי שיצאו מפי ההמונים”, אמר, אבל שני האחים דחו את הצעתו זו בכל תוקף; הרי לא יצירה ספרותית היא זו, אלא מפעל מדעי־בלשני המחייב דיוק. בסופו של דבר ביטל פון ארנים את דעתו בפני דעתם של האחים, ואף השיג מדפיס לספרם, הוא המו"ל הידוע ריימר מברלין.

בערב חג המולד 1813 הופיע הכרך הראשון של ספרם – “מעשיות לילד ולבית”. 84 אגדות היו בספר זה (שהוקדש לבטינה ויוֹהאנס – אשתו הסופרת ובנוֹ הצעיר של אכים פון־ארנים), ואליהם צורפו מבוא מדעי והערות בלשניות. לרוע מזלם יצא הספר בתקופה בלתי־מתאימה. נפוֹליוֹן נסוג זה עתה ממוסקבה, העולם היה עייף מרוב מלחמות ורק אנשים מעטים נתנו דעתם על הופעתו של קובץ־אגדות בעלי אופי מדעי. הביקורות בעתונים היו צוננות; מרבית המבקרים התריעו נגד האכזריות המפעמת באגדות רבות והזהירו את ההורים והמחנכים שלא לתת ספר זה לילדים. בווינה הטילו אפילו חרם על הספר, בהיותו “גדוש אמונות טפלות”. אבל בכל זאת נמצא קהל נרחב של קוראים שגילה את הספר ואימץ אותו לעצמו, מבלי לשים לבו לביקורת זעומת הפנים. קוראים אלה היו, כמובן, הילדים – ילדים בגיל ואף ילדים בנפש. הם חדרו מבעד קליפתו המדעית של הספר וקראו בהתלהבות את האגדות רבוֹת העניין. האחים המופתעים, שלא ציפו כלל כי ספרם יזכה להצלחה דווקא בקרב קהל־קוֹראים אשר כזה, מיהרו להוציא כעבור שנתיים את הכרך השני של האגדות. “המעשיות לילד ולבית” פשטו על פני כל ארצות אירופה, תורגמו לעשרות לשונות, ובמהרה נעשו שלגיה וסינדרלה, אצבעוני האמיץ ואלזה החכמה, כיפה אדומה והנזל וגריטל לגיבוריהם האהובים של ילדי העולם כולו.

ועוד תוצאה שניה – גם היא בלתי־צפויה מראש – היתה לעבודתם של האחים גרים. הם עוררו את ההתעניינות באגדות־העם, ובכל ארץ קמו בעקבותיהם סופרים וחוקרים, שירדו אל בני העם ורשמו מפיהם את האוצר הגנוז של אגדות ומעשיות.

סוף סוף האירה ההצלחה פניה ליעקב וּוילהלם. הם נתמנו פרופיסורים לבלשנות ולפולקלור באוניברסיטת ברלין. וילהלם שמר אמונים לאהבתם הישנה – אגדות־העם – וביקש מאחיו כי ימשיכוּ יחד בליקוט מעשיות ופירסומן. אבל יעקב, איש־המדע הקפדן והמסוגר, היה שקוע עתה ראשו ורובו בעבודה בלשנית רבת היקף. הוא ביסס חוק המשווה את הגייתן של מלים בלשונות קרובות (הוא “חוֹק גרים” הקרוי על שׁמוֹ), ועבד על ספרוֹ הגדול “הדקדוק הגרמני”. אבל וילהלם נשאר נאמן לאהבתו הראשונה; הוא הוסיף ללקט מעשיות עם, הוציא מהדורת אגדות מיוחדת לילדים, עבד על המהדורות הבאות, שיצאו בזו אחר זו, עד שבשנת 1857 הוציא את המהדורה השביעית והסופית של “מעשיות לילד ולבית”, שהכילה מאתיים ועשׂר אגדוֹת. בזאת השלים את מפעל חייו.


אין גבולות לאגדה    🔗

מאז הופיעה המהדורה הראשונה של “מעשיות לילד ולבית” ועד ימינו אֵלה נטוּש ויכוח בקרב מחנכים ומבקרים אם אמנם מתאימות אגדות גרים לילדים או לא; אלה ממליצים עליהן ואחרים פוסלים אותן לחלוטין. הדברים הגיעו לידי כך שלאחר כניעתה של גרמניה, בסיומה של מלחמת־העולם השניה, הטילו שלטונות הכיבוש צנזורה קפדנית על אגדות האחים גרים. הנימוק לצנזורה זו היתה, שאגדות אלו גדושות תיאורים של אכזריות, קשי לב ומעשי זוועה, שחינכו את בני העם הגרמני מילדותם לראות במעשי דמים אלה דבר טבעי.

לא כאן המקום לחווֹת דעה מי ומי הצודק. רק זאת נאמר: הילדים בכל העולם מוסיפים ללקט פרחים ביער בחברת כיפה אדוּמה, ולנעול עם סינדרלה את סנדל הזכוכית… הנה הזכרנו את “סינדרלה”, ורבים סבורים כי האחים גרים הם שהביאו אגדה זו לאור העולם. אבל אגדות־העם אינן יודעוֹת תחומים וגבולות. כבר בשנת 1893 פירסמה החוקרת האנגלית מריאן פוּקס מחקר בשם “סינדרלה – 145 נוסחים לאגדה”, בו עקבה אחרי גלגוליה השונים של אגדת הלכלוכית בקרב עשרות עמים ולשונות – מסין ומצרים, ועד – – האחים גרים. מי יוכל, איפוא, להשיב לנו: היכן נולדה סינדרלה לראשונה?


הַסָּב וְהַנֶּכֶד

מַעֲשֶׂה בְּזָקֵן מֻפְלָג מְאֹד, שֶׁעֵינָיו כָּהוּ מִזֹּקֵן, אָזְנָיו כָּבְדוּ מִשְׁמֹעַ וּבִרְכָּיו נוֹקְשׁוֹת בְּרַעַד זוֹ לָזוֹ, וּכְשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב אֵל הַשֻׁלְחָן לֶאֱכֹל סְעֻדָּתוֹ, לֹא יָכֹל עוֹד לְהַחֲזִיק כִּמְעַט אֶת הַכַּף בְּכַפּוֹ וְשָׁפַךְ אֶת הַמָּרָק עַל הַמַּפָּה, וְגַם עַל פִּיו הוֹרִיד רִירוֹ לְעִתִּים. לְמַרְאֶה זֶה מָאֲסוֹ בוֹ בְּנוֹ וְאִשְׁתוֹ, וְהַזָּקֵן נֶאלָץ הָיָה לָשֶׁבֶת בַּפִּנָּה שֶמֵּאֲחוֹרֵי הַתַּנּוּר, וּלְשָׁם נָתְנוּ לוֹ אֶת אָכְלוֹ בְּתוֹךְ קַעֲרַת חֶרֶס. וְלֹא לָשׂבַע נָתְנוּ לוֹ. אָז הִבִּיט בְּרֹב צַעַר אֶל הַשֻׁלְחָן הֶעָרוּך וְעֵינָיו נִתְמַלְּאוּ דְמָעוֹת. וּפַעַם אַחַת לֹא יָכְלוּ יָדָיו הָרוֹעֲדוֹת לְהַחֲזִיק עוֹד אֶת הַקְּעָרָה כָּרָאוּי, וְנָפְלָה לָאָרֶץ וְנִשְׁבְּרָה. וְהָאִשָה הַצְעִירָה רָגְזָה וְגִדְּפָה, אֳבָל הַזָּקֵן לֹא דִּבֵּר דָּבָר, וְרַק הִתְאַנֵּח לְנַפְשׁוֹ. מֶה עָשְׂתָה הָאִשָׁה? הָלְכָה וְקָנְתָה לוֹ קעָרָה עֲשׂוּיָה עֵץ בִמְחִיר פְּרוּטוֹת מְעַטּוֹת, וּמִתּוֹכָה הָיָה עָלָיו לֶאֱכֹל מֵעַתָּה אֶת אָכְלוֹ.

וְהִנֵּה יוֹם אֶחָד, בְּשִׁבְתָּם כָּךְ יַחַד בַּחֶדֶר, רָאוּ אֶת הַיֶלֶד הַקָּטָן, הוּא הַנֶכֶד בֶּן הָאַרְבַּע, מְשַׂחֵק עַל הָרִצְפָּה וּמְחַבֵּר חֲתִיכוֹת עֵץ קְטַנוֹת. “מה אַתָּה עוֹשֶה?” שָׁאַל הָאָב. “קְעָרָה שֶׁל עֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה” הֵשִׁיב לָהֶם הַיֶלֶד, “שֶׁמִּמֶּנָּה יאכְלוּ אַבּא וְאִמָּא כְּשֶאֲנִי אֶהְיֶה גָדוֹל!” לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִבִּיטוּ הָאִישׂ וְהָאִשָּׂה זֶה בִּפְנֵי זוֹ, וְאַחר־כָּךְ הִתְחִילוּ בּוֹכִים יַחְדָּו.

קָרְאוּ אֶת הַזָקֵּן אֶל הַשֻלְחָן, וּמֵאָז וְהָלְאָה

סָעַד אִתָּם תָּמִיד יַחְדָּו, וְלֹא הִקְּפִּידוּ עוֹד עִמּוֹ, אִם גַּם שָׁפַךְ מְעַט מִן הַמָרָק עַל הַמָּפָּה.

מקורות

J. Bolte & G. Polivka: Anmerkungen zu den Kinder – und Hausmärchen der Brüder Grimm, Leipzig. 1912־1932.

W.P.Kerr: Jakob Grimm, N.Y.,1915

אגודת האחים גרים, תרגם דב קמחי, תל־אביב 1955



קב א תמונה 3.jpg

 

משפחה על אי בודד (הרובינזונים השווייצרים, 1812)    🔗


קב א תמונת יוהן דוד ויס.jpg יוֹהַן דָוִד וִיס

נולד בעיר ברן (שווייץ) בשנת 1743. לאחר סיום לימודי התיכוניים השתלם בתורת הדת ונעשה כומר. במשך שנים רבות היה כוהן־דת של יחידה צבאית שחנתה בקרבת ברן. בשעות הערב היה קורא באזני ארבעת בניו מכּתבי־הקודש, מתוך “רובינסון קרוּזוֹ” וספרים אחרים. החל בשנת 1790 קרא במשך חדשים ארוכים באזני בניו סיפור ארוך שחיבר למענם, על חייה של משפחה שווייצרית – כומר, רעיתו וארבעת בניו – על אי שומם. לאחר סיום הקריאה גנז האב – שנפטר בשנת 1818 – את כתב היד.


קב א תמונת יוהן רודולף ויס.jpg יוהַן רוּדוֹלף וִיס בנו של הכומר הצבאי נולד בשנת 1782. לאחר סיום לימודיו הגבוהים נתמנה מרצה לפילוסופיה באקאדֶמיה למדעים של ברן ועורך אלמאנאך ספרותי בשם “שושני האלפים”. בשנת 1812 מצא הבן את כתב־היד של הסיפור שאביו סיפר לו ולאחיו בילדותם ואשר היה גנוז עשרים שנה. הוא התקין אותו לדפוס והוציאו בספר בשם “משפחת רובינזון השווייצרית”. ויס כתב גם שירים רבים, ביניהם את ההמנון הלאומי של מולדתו. הוא מת בשנת 1839.


הכומר וארבעת בניו    🔗

ארבעה בנים היו לו, לכומר הצבאי השווייצרי יוהן־דויד ויס. אדם נעים־הליכות היה, אהוד ומכובד על כל יודעיו ומכריו. בשעות היום היה עוֹבר בין יחידות הצבא שחנו בעיר בֶּרן וסביבתה – נושא דרשות באזני החיילים, דואג לצרכיהם הדתיים והרוחניים, מגיש סעד לנזקקים. את שעות הערב היה מבלה במחיצת בניו; היה בוחן את ידיעותיהם, קורא באזניהם מכתבי־הקודש, או מתוך קבצי סיפורים. סיפור אהוב ביותר עליו ועל בניו היה “רובינסון קרוזו”. לפעמים היה מספר להם סיפורים קצרים שחיבר בעצמו, או שהיה מוסיף נופך משלו לסיפורים ואגדות ידועים. שכּן, תכלית עיקרית אחת היתה לאותם סיפורים בעיניו של אבא ויס – התכלית המוסרית: עשׂוּ את הטוב והישר בעיני הבורא ותמצאו חן וחסד בעיני אלוהים ואדם.

בשעות הפנאי המעטות שלו אהב הכומר הצבאי ויס לפגוש אנשים בני ארצות ועמים אחרים. והדבר לא היה קשה ביותר. מאז ומתמיד היו תיירים, פליטים ושאר נודדים באים לארץ שווייץ; וגם באותן שנים של סוף המאה השמונה־עשרה יכולים היו בני העיר בּרן לפגוש ברחובות עירם תיירים מאנגליה ואמריקה, פליטים פוליטיים מרוסיה או אמנים וסופרים מארצות קרובות ורחוקות.

באחד הימים של שנת 1790 (ואולי שנים אחדות קודם לכן) פגש יוהן־דויד ויס רב־חובל רוסי, שהגיע לשווייץ לאחר שערך בספינת־המפרש שלו מסע מסביב לעולם.

– אדוני הכומר, – פתח רב־החובל וסיפר לוויס, כטוב לבו ביין, – יש לי בשבילך סיפור אמתי ורב־ענין. יום אחד הטלנו עוגן לחופו של אי זעיר, לא הרחק מגויניאה החדשה. לפי מיטב ידיעתנו היה זה אי שומם ובלתי נושב. ומה הופתענו למצוא בוֹ משפחה שלמה… משפחת כומר שווייצרי – אב, אם וילדיהם.

– משפחת כומר שווייצרי? – קרא הכומר ויס נרעש – כיצד הגיעה לאותו אי?

– הספינה שנסעו בה נטרפה בים. אולם האל הטוב נשא חסדו לכוהן ולבני משפחתו, והביאם בשלום אל האי הזעיר והשומם.

– וכיצד חיו שם? – הוסיף יוהן־דויד ויס לשאול, – מה אכלו? מה לבשו?

– הם היו נבונים ומוכשרים ביותר, השווייצרים הללו, – חייך רב־החובל הרוסי, – לא רק שהצליחו להישאר בחיים על אותו אי שומם, ואף להכין לעצמם מלבושים נוחים ומזון משביע, אלא שניהלו חיים רבי פעילות וענין.

רב־החובל הוסיף וסיפר לוויס על אורח־חייהם של בני המשפחה על אותו אי, עד שנאספו על ידי מציליהם הרוסיים.

נקל לתאר לעצמנו עד כמה הלהיב סיפור זה את דמיונו של הכומר ויס. הרי כאן חברוּ באורח־פלא שני גיבּורים הקרובים לרוחו – כומר שווייצרי, ממש כמוהו; וחייו של רובינזון קרוזו – הדמות הנערצת עליו כל־כך. האין זה נושא נפלא לספר עליו לארבעת בניו?

באותו ערב, לאחר שהשכיב אבא ויס את בניו במיטותיהם, שאל הבן רוּדוֹלף בן השמונה:

– מה תספר לנו הערב, אבא?

– הערב אספר לכם סיפור אמתי ששמעתי מפיו של רב־חובל רוסי, – פתח האב, – מעשה בכומר שווייצרי, אשתו וארבעת בניו, שספינתם נטרפה בים והם חיו לבדם על אי שומם.

– משפחה כמונו? – קרא רודולף.

– ממש כמונו! – הסכים האב, – משפחה של רובינזוֹנים שווייצרים.

ארבעת הבנים דממו במיטותיהם והאב פתח בסיפורו:


“הַסוּפָה נִמְשְׁכָה שִׁשָּׁה יָמִים אֲרֻכִּים וְנוֹרָאִים, וְאִלּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הִכְפִּילָה אֶת זַעְמָהּ. הָאֳנִיָּה נִסְחֲפָה מִמַּסְלוּל הַפְלָגָתָהּ הַרְחֵק לִדְרוֹם־מִזְרָח, וְאָנוּ אִבַּדְנוּ כָּל מֻשָּׂג עַל מְקוֹם הִמָּצְאֵנוּ. הַמַּלָּחִים וְהַנּוֹסְעִים הָיוּ כֻלָּם תְּשׁוּשֵׁי כֹּחַ מֵרֹב מַאֲבָק וּדְאָגָה לַבָּאוֹת. לְמַעֲשֶׂה, אָבְדָה כָּל תִּקְוָה לְהַצָּלַת הַסְּפִינָה. הַתְּרָנִים נִשְׁבְּרוּ וְצָנְחוּ לַמַּיִם, הַמִּפְרָשִׂים נִקְרְעוּ לִגְזָרִים, וְהַמַּיִם חָדְרוּ לַתָּאִים מֵעַשְׂרוֹת סְדָקִים וְאִיְּמוּ כִּי בְכָל רֶגַע עֲלוּלִים אָנוּ לְהִבָּלַע עַל יְדֵי הַגַּלִּים… וְהִנֵּה, לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי צְעָקָה פִּרְאִית, שֶׁהִתְאַמְּצָה לִגְבֹּר עַל שַׁאֲגַת הַסּוּפָה:” יַבָּשָׁה! יַבָּשָׁה!!!"


והאב הוסיף וסיפר כיצד הצליח הכומר השווייצרי רובינסון (כן, כך קרא לו!), עם אשתו וארבעת בניהם – פריץ, פראנץ, אֶרנסט ויעקב – להינצל מן הספינה הטרופה ולהגיע לאי. אך במהרה נוכח האב לדעת עד כמה קשה לו לספר בעל־פה את כל קורותיה הארוּכּוֹת והמופלאות של המשפחה הרובינזוֹנית; על כן החליט לקרוא באזניהם את הסיפור מן הכתב. מדי יום ביומו היה כותב פרק אחד של הסיפור, ועם ערב היה קורא פרק זה באזני בניו. קולו היה נאֶה ורב־הבּעה – קולו של אדם הרגיל לשאת דבריו לפני קהל מאזינים ולשכנעם. וארבעת הבנים האזינו עצורי נשימה לסיפור המרתק, שנשמע באזניהם אמתי כל כך.


קב א תמונה 4.jpg הכומר השווייצרי קורא סיפור באזני רעייתו וארבעת בניו


אבל הבנים לא ידעו – ואולי הדבר גם לא היה חשוב ביותר בעיניהם – כי סיפורו של אביהם היה גדוש פרטים בלתי מציאותיים למכביר. הרי הכומר ויס מעולם לא העלה בדעתו לפרסם את סיפורו התמים ורב הדמיון. הוא לא כתב אותו אלא כדי שיוכל לקראוֹ באזני בניו, לצורך שעשוּעם וחינוכם המוסרי. על כן לא הקפיד ביותר על הדיוק הגיאוגרפי של הסיפור. כדי הדמיון הטובה עליו הגדיש את האי הזעיר והנידח באוסף ססגוני ועשיר של בעלי־חיים וצמחים, אותם הביא מכל חלקי תבל. הרובינזונים השווייצרים חיו במעין גן־עדן קטן מוקף ים, בו גדלו בר תפוחי־אדמה לצד עצי אננס, גואיבות לצד פירות צבר, קני־סוכּר לצד תפוחי־קנמון, דקלים שונים ועוד עשרות מיני עצי פרי וסרק. ובין העצים התרוצצו קופים וקנגורים, חתולי־יער ופנגוינים, נחשים, צבים וקיפודי־ענק, וכן בנות־יענה, עליהן רכבו ילדי רובינסון בהנאה רבה…

חדשים רבים נמשכה כתיבת הסיפור, וערב ערב קרא האב באזני בניו את קורותיהם המופלאות של הגיבורים השווייצרים באותו אי משופע כל טוּב. הבנים אהבו מאוד את הסיפור, האזינו לו ללא לאוּת במשך כל אותם חדשים וחשוּ עצמם שׁוּתפים להרפתקה. ודאי גם העירו הערוֹת שונות ויעצו לאב כיצד להמשיך את הסיפור. אבל סוף סוף בא יום הפרידה מן האי – ולסיפור הגיע סוֹף. אז נטל יוהן־דויד ויס את מאות הדפים הכתוּבים וטמן אותם במגירה, בין ניירות אחרים שנדונו לגניזה.

“ינוחו להם הדפים כאן”, אמר בלבו, “עתה אין עוד לאיש צורך בהם”.


גאולת הגניזה    🔗

עשרים שנה חלפו מאז. ארבעת האחים חובבי ההרפתקאות גדלו והיו לגברים מיוּשׁבים בדעתם, ואילו אביהם הכומר הצבאי פרש מעבודתו והקדיש את ימי שׂיבתוֹ לעיון בכתבי־הקודש ובספרי דת אחרים.

יום אחד נכנס פרופיסור יוהן־רוּדוֹלף ויס בן השלושים אל חדר־עבודתו של אביו. הוא היה אדם מכוּבּד ועסוק ביותר – מרצה לפילוסופיה באקדמיה למדעים של בּרן, עורך כתב־עת בשם “שושני האלפים”, הוגה דעות ומשורר, אחד משיריו – “בקראך אלי, ארץ־מולדת” – נתחבב מאוד על בני שווייץ, ולאחר שנים נעשה להמנון הלאומי השווייצרי.

באותו יום חיפשׂ פרופיסור ויס דף מסוים, שהיה דרוש לו בדחיפות. הוא פתח מגירה אחרי מגירה ועבר על הדפים הנושנים. לפתע הוציא מאחת המגירות צרור עבה מאוד של דפים, הכתובים בכתב־יד צפוף, הוא הציץ בסקרנות באותם דפים בלויים ועינוֹ רפרפה על השורות הכתובות –

“הבוקר היה נאה, והמשפחה כולה יצאה לדרך במצב־רוח מרומם. לאחר שחצינוּ את שדה תפוחי־האדמה ומטע הקאסאבה עברנו את חורש הגואיבה ושׂמנוּ פעמינו לעבר מושבת הצפרים המוזרות, כל בני המשפחה השתוקקו לראות את המראה המוזר שנראה על ידי פריץ –”

עד מהרה זיהה פרופיסור ויס את כתב־היד ורגש חם הציף את לבו. לפתע נזכר באותם ערבים רחוקים ונפלאים, בהם היה יושב עם שלושת אחיו ומאזין בפה פעור ובנשימה עצורה להרפתקאותיהם המופלאות של האב רובינסון, אשתו האמיצה וארבעת בניהם. כמה אהב את הסיפור הזה! עיני הפקוחות לרווחה היו נעוצות בקיר האפלולי, עליו דימה לראות את כל המראות שתיאר אביו בצורה חיה כל כך.

“הבה אקח אתי את הדפים הללו,” אמר אל לבו, “אקרא בהם ואחיה מחדש את חוויות ילדותי”.

באותו ערב קרא פרופיסור ויס לראשונה את הדפים הנושנים, ושוב חש עצמו נער צמא הרפתקאות, החי בדמיונו חיי רוֹבּינזוֹן. ולאחר שהניח מידו לאחר חצות את הדף האחרון לא היה ספק בלבו: אותם דפים מכילים בתוכם סיפור העשוי להיות אהוב ביותר על כל ילד ונער. ואז החליט: הוא יכשיר את “הרובינזונים השווייצרים” לדפוס ויוצא לאוֹר את הסיפור!

עוד באותו שבוע התחיל הפרופיסור הצעיר בעריכת הדפים של אביו, אך כיוון שהיה עסוק ביותר במתן הרצאות, בעריכת כתב־עת ובכתיבת מאמרים, שירים ואגדות, דחה את עיקר התקנתו של כתב־היד לחופשתו השנתית. הוא לא שינה כמעט כלל את ההרפתקה שחיבר אביו, שכּן היתה אהובה עליו כמוֹת שהיא. הוא השאיר את כל ה“ערבוביה” של הצמחים ובעלי־החיים, שהיתה בעיניו חלק בלתי־נפרד ומשעשע של עלילת הסיפור. כל אשר עשה היה – ליטוש הסגנון וחלוקת הסיפור לפרקים. כן הוסיף בראשית הספר הערת־מבוא קצרה, בּה הסביר כיצד חיבר אביו את הסיפור ומה חלקו שלוֹ בספר. לבסוף נשלח כתב־היד לדפוס.

בשנת 1812 יצא חלקו הראשון של הסיפור, בכרך קטן־מידות; בשער הספר הודפסה כתובת ארוכה, כמנהג אותם ימים:


משפחת רובינזון השווייצרית – אוֹ קוֹרוֹתיהם של כּוֹמר שווייצרי ומשפחתו, שספינתם נטרפה בים. ספר רב־אילוּף לילדים ולידידי־ילדים בעיר ובכּפר.    🔗


לאחר כמחצית השנה יצא חלקו השני של הסיפור, ובו לא הובאה עוד משום־מה הערת־המבוֹא.

הספר זכה מיד להצלחה עצומה; ואין פלא בכך. הרי הסיפור נוֹעד לאותם קוראים צעירים, הנמצאים בגיל ה“רוֹבּינזוֹנאדה”, שהלכו שבי אחרי עלילותיו של רובינסון קרוזו וציפוּ לסיפורי הרפתקאות נוספים על “רובינזונים” ומאבקם באיים נידחים. והנה ניתן להם סיפור על משפחה של רובינזוֹנים, כולל נערים צעירים ואמיצים – ממש כמותם.

חדשים מעטים לאחר הופעתו של הספר קיבל פרופ' ויס מכתב מן הסופרת הצרפתיה הרוזנת דה־מונטליה; היא היללה מאוד את הסיפור, ביקשה רשות לתרגמוֹ לצרפתית, והוסיפה: “דומתני כי סיומו של הסיפור חטוף מדי, ועל כן אודה לך מאוד אם תוכל לשלוח אלי פרק־סיום חדש”.

פרופ' ויס שלח לה מיד את הסכמתו לתרגום הספר לצרפתית, אך הוסיף: “לצערי אני עתה מאוד, ועל כן לא אוכל לשלוח אליך פרק־סיום חדש. אך אם בכל זאת רוצה אַת לשנות את הסיום – רשותי נתונה לך לעשות זאת כהבנתך”.

מעודדת מן הרשות שניתנה לה, הרחיבה מדאם דה מונטליה את עלילת הסיפור והכפילה כמעט את גודלוֹ. היא הוסיפה לעלילה המקורית עשרות אירועים חדשים, שחזרו ונכללוּ מאז ברוב המהדורות והתרגומים הבאים: החמור הנטרף על־ידי הנחש הענקי, המלחמה בדב הפראי, וכן – הופעתה של הנערה ז’ני ואירושיה לאחד הרובינסונים הצעירים.

במהרה נתפשט הספר בכל רחבי אירופה ואמריקה וזכה לפירסום עצום. הוא תורגם עשרות פעמים – אף כמה וכמה תרגומים באותה שפה – וכל מתרגם נטל חירות לעצמו להוסיף, לשנות ולקצר כטוב בעיניו. הצרפתי פול אדריין גם כתב המשך לספר, בשם “ויליס הנווט”, שתורגם לשפות רבות. קוראים רבים אף מעדיפים את “משפחת רובינסון השווייצרית”, האפוף רגש ואוירה משפחתית, על “רובינסון קרוזו” המשרה אוירת בדידוּת קודרת.

שנים מעטות אחרי הופעת “הרובינסונים השווייצרים” נפתחה תקופה חדשה בספרות־הילדים: כמעט בכל ארץ ושפה התחילו נדפסים מאוֹת סיפוּרי “רובינזונאדות” – החל ב“משפחת רובינסון האנגלית” למיין ריד, ועד “בית־ספר לרובינזונים” לז’ול ורן1, אך “משפחת רובינזון השווייצרית” נחשב בעיני רבּים ל“רוֹבּינזונאדה” הטובה ביותר, או כדברי החוקר האנגלי ויליאם דין האולס: “זהו אחד הספרים האהובים ורבי הערך ביותר בעולם”. מה חבל, איפוֹא, כי הספר לוֹקה באי־צדק מסוים: כמעט הכל סבורים היום כי פרופ' יוהן רוּדוֹלף ויס הוא מחברוֹ של "משפחת רובינסון השווייצרית, שהרי כך כתוב בשער הספר; ואילו המחבר האמתי של הספר – הכומר הצבאי יוֹהן דויד ויס – אותו כמעט שאין זוֹכרים היום, יהיה, איפוא פרק זה מעין תיקוּן עוול שנעשה לאדם האהוד ולאב העניו.


יוֹם־הַשָּׁנָה    🔗

בֹּקֶר אֶחָד, לְאַחַר יְמֵי הֶעָמָל הָאַחֲרוֹנִים, הִתְעוֹרַרְתִּי בְּמִקְרֶה בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת מִן הָרָגִיל. לֹא רָצִיתִי לְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחָתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי, וְעַל כֵּן שָׁכַבְתִּי בְּשֶׁקֶט וְנִסִּיתִי לְחַשֵּׁב כַּמָּה זְמַן עָבַר מֵאָז טְבִיעַתסְפִינָתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ אֶל הָאִי. לְאַחַר שֶׁחִשַּׁבְתִּי בְּדַיְקָנוּת אֶת הַזְּמַן, גִּלִּיתִי כִּי בְּיוֹם הַמָּחָר תִּמָּלֵא שָׁנָה בְּדִיּוּק מֵאָז הַצָּלָתֵנוּ. בְּלֵב מָלֵא הוֹדָיָה לֵאלֵהִים לָחֲשׁוּ שְׂפָתַי תּוֹדָה. זֹאת וְעוֹד. גָּמַרְתִּי אֹמֶר בְּנַפְשִׁי שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ לְיוֹם מְיֻחָד זֶה לַחֲלֹף מִבְּלִי שֶׁיְּצֻיַּן בַּדֶּרֶךְ הָרְאוּיָה. מִהַרְתִּי לָקוּם, עוֹרַרְתִּי אֶת הָרַעְיָה וְהַיְּלָדִים וְעָזַרְתִּי בַּהֲכָנַת פַּת הַשַּׁחֲרִית. מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֲכִינוֹתִי עֲדַיִן בְּלִבִּי אֶת תָּכְנִית  הַחֲגִיגָה, לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וַעֲבוֹדָתֵנוּ נִמְשְׁכָה כָּרָגִיל; רַק אֲנִי עַצְמִי עָשִׂיתִי אִי אֵלוֹ הֲכָנוֹת. 

וּלְבַסּוֹף בִּשְׁעַת אֲרוּחַת הָעֶרֶב הוֹדַעְתִּי עַל תָּכְנִיתִי בְּמִלִּים אֵלּוֹּ: “יַקִּירַי שֶׁלִּי,” אָמַרְתִּי,“מְקַוֶּה אֲנִי שֶׁכֻּלְּכֶם תִּהְיוּ מוּכָנִים לָחֹג מָחָר אֶת יוֹם הַשָּׁנָה לְהַצָּלָתֵנוּ הַמֻּפְלָאָה וְתַעֲשׂוּ זֹאת בְּכָל הַכַּוָּנָה הָרְאוּיָה”. מִלִּים אֵלּוֹּ עוֹרְרוּ שִׂמְחָה בְּלֵב כָּל. אִשְׁתִּי קָרְאָה: “הָאָמְנָם, יִתָּכֵן כִּי חַיִּים אָנוּ כְּבָר שָׁנָה תְּמִימָה עַל הָאִי הַזֶּה? בְּעֵינַי נִרְאֵית תְּקוּפַת זְמַן זוֹ קְצָרָה כָּל כָּךְ!”

“נָכוֹן מְאֹד!” הוֹסִיפוּ הַיְּלָדִים.

“קָשֶׁה לְהַאֲמִין שֶׁכְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז טְבִיעַת הַסְּפִינָה.” “הַדָּבָר נִרְאֶה כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁכָּל אוֹתוֹ זְמַן הָיוּ יָמֵינוּ מְלַאי עִסּוּק וַעֲבוֹדָה” הֲשִׁיבוֹתִי, “הַזְּמַן חוֹלֵף עַל כְּנָפַיִם מְהִירוֹת בִּשְׁעַת עָמָל; וְאִלּוּ בִּשְׁעַת עַצְלוּת וּבַטָּלָה זוֹחֵל הוּא כְּצָב”.

“אֲבָל הַאִם בָּטוּחַ אַתָּה כִּי הַחִשּׁוּב שֶׁעָשִׂיתָ הוּא נָכוֹן?” שָׁאֲלָה אִשְׁתִּי.

“אֵינֶנּוּ מוֹנִים שָׁבוּעוֹת אוֹ חֳדָשִׁים. נִמְצָאִים אָנוּ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַנֶּצַח.”

“מַהִי כַּוָּנָתְךָ, אַבָּא?” שָׁאַל פְרִיץ.

“נֶצַח? אִם כָּךְ, אִי נִפְלָא זֶה הוּא גַּן־הָעֵדֶן…”


מקורות:

Vincent Starret: Books Alive. N.Y., 1940

E. R. Montgomery: The story behind great books N. Y., 1946.

י.ר. וויס. הרובינזונים השווייצרים, תרגם י. פישמן, תל־אביב, 1955


קב א תמונה 5.jpg

 

סיפורי פלאים ליד בקבוק משקה עלילות הברון מינכהאוזן (1815)    🔗


קב א תמונת מינכהוזן.jpg קַרְל־פְרִידִרִיך הִיֶרוֹנִימוֹס פוֹן־מִינְכהַוּזֶן

נולד למשפחת אצילים ב־11 במאי 1720 באחוזת בוֹדֶנְוֶרְדֶר (מחוז הַנוֹבֶר). בגיל צעיר עזב את אחוזת אבותיו והתגייס לצבאו של מלך האנובר. הוא עלה לדרגת קצין ועבר הרפתקאות רבות. בין השאר שירת כקצין־פרשים בצבא רוסיה והשתתף בשתי מלחמות נגד התורכים. בגיל ששים חזר להאנובר עם תואר בארון, ואת שנות חייו האחרונות בילה בחברת ידידים, שאהבו להאזין לסיפוריו הרבים על הרפתקאותיו האמתיות והדמיוניות. הוא מת באחוזתו ב־22 בפברואר 1797. הספורים הראשונים, המיוחסים לבארון מינכהוזן, נדפסו בברלין בשנת 1781, הספר הראשון “מסעותיו והרפתקאותיו רבי ההפתעה של הבארון מינכהוזן” נדפס באוקספורד בשנת 1815, על־פי נוסחו של הספרן והמלומד רודולף אריך ראספה (נולד 1737, מת 1794). מאז יצאו מהדורות רבות ועיבודים שונים של ספר זה. הנוסח המקובל ביותר בימינו של “עלילות הבארון מינכהוזן” הוא זה של המשורר הגרמני גוֹטפריד אוגוסט בּירגר (נולד 1747, מת 1794).


הלוחם חזר לביתו    🔗

ערב סתווי אפור ירד לאטו על רחובותיה של העיר האנובר (בירת סאכסוניה התחתית). דממה טיילה בין בתי־האבן הנושנים; רק קול שעטותיהן של פרסות סוסים היפר מפעם לפעם את שלוות הערב.


השנה – 1782. הקיסרית קתרינה הגדולה עלתה על כס המלוכה ברוסיה. באירופה נאנקים המוני העם ותובעים משליטיהם לחם ושוויון. והספינות המגיעות מן “העולם החדש” מביאות ידיעות על מלחמת־שחרור של אמריקה.

אדם צנוע וגבה־קומה נראה פוסע לאטו לאורך אחד מרחובות האנובר. מגפיים שחורים וגבוהים לרגליו, אדרת חיילים בלויה תלויה על כתפיו, ושׂפם אפרפר וארוך מקשט את פניו הכחושים, ששיבה זרקה בהם. בצעדים מאוששים הוא קרב אל הפונדק “הנשר כפול הראש” אשר בפינת הרחוב ונכנס לתוכו. הוא מתיישב ליד השולחן שבמרכז החדר ומכריז בקולו הצרוד:

– המוזג, הבא נא קנקן מלא מן המשקה האדום – ומלא גם את כל הגביעים שעל השולחן!

לא עברו שתי דקות ושולחנוֹ של אותו אדם היה מוקף חבורה של ידידים – צעירים וקשישים. שאהבו לבלות במחיצתוֹ של עמיתם.

– אדוננו הברון מינכהאוזן, – קרא פתאום אחד מן החבורה, – ספר נא לנו שוב אחת מעלילות הגבורה שלך.

הברון מינכהאוזן – זה שמו של אותו אדם; או בשמו המלא – קרל־פרידריך היירונימוס פון מינכהאוזן, נצר למשפחת אצילים ידועה. אחד מבני המשפחה היה ראש־ממשלה; שני היה מפקח במכללת גטינגן ומייסד ספרייתה המהוללת; אחרים היו אישי ציבור מכובדים. אך היירונימוס, שנולד באחוּזת אבוֹתיו, לא הלך בדרכי קודמיו. הוא ניחן בדמיון עשיר, בנפש קלה ובשאיפה להרפתקאות, ועל כן בחר לעצמו את חיי הצבא. הוא התגייס לצבאה של ממלכת האנובר, עלה לדרגת קצין וחי חיים סוערים ורבי הרפתקאות. הוא שוטט בארצות שונות, שירת בצבא הרוסי, השתתף בשתי מלחמות נגד התורכים והראה אומץ־לב; אך בהגיעו לגיל ששים חזר להאנובר, שם הוענק לו התואר בּרוֹן והוא בילה את שנות חייו האחרונות בביתו, או ברחובות העיר. השעות האהובות ביותר עליו היו בפונדק “הנשר כפול הראש”, מוקף חבורת ידידים עליזים ומעריצים, כשכוס משקה בידיו, והם מפצירים בו:

– אדוננו הברון, ספר לנו אחת מהרפתקאותיך…

תחילה היה עושה עצמו כמסרב; ואחר־כך היה מתרצה ושואל:

– ואיזו הרפתקה רוצים הייתם לשמוע היום?

– ספר לנו על מסע הציד שערכת ברוסיה. – הציע האחד.

– או מוטב – כיצד ברחת מן השבי התורכי… – הציע השני.

הברון מינכהאוזן הריק אל פיו את מעט היין ששרד בגביעו. סקר את מאזיניו במבט בוחן; לרגע אחד חייך בשובבות מתחת לשפמו, אך במהרה העטה על פניו ארשת חומרה ואמר:

– טוב אספר… אבל אם יימצא מישהו מביניכם שיפקפק באמיתות סיפורי, רצוני להזהירו ולבקש ממנו כי ישא רגליו מכאן עוד בטרם אתחיל לספר את סיפורי.. דעו לכם, ההרפתקה שאספר לכם עתה היא מן המופלאות ביותר שעברו עלי ועם זאת היא גם אחת האמתיות ביותר.

דממה עמוקה שרר בחלל הפונדק. איש לא זע ממקומו. ואז פתח הברון וסיפר:


קב א תמונה 6.jpg

“ההרפתקה שאספר לכם עתה היא מן המופלאות ביותר שעברו עלי”, פתח ואמר הברון מינכהוּאזן.

(צייר גוסטב דוראֶ)


הָיָה זֶה בְּאֶחָד מִמַּסְּעוֹת הַצַּיִד שֶׁלִּי בְּיַעֲרוֹת רוּסְיָה. בְּאוֹתוֹ יוֹם הָלַכְתִּי בַּיַּעַר וְנַפְשִׁי עֲצוּבָה עָלַי. בִּזְבַּזְתִּי אֶת כָּל הָעוֹפֶרֶת שֶׁל נִשְׁקִי וְלֹא צַדְתִּי אֲפִלוּ אַרְנֶבֶת עֲלוּבָה.

וּפִתְאֹם בָּא לִקְרָאתִי, מִבְּלִי שֶׁצִּפִּיתי לוֹ כְּלָל – צְבִי יְפֵה קַרְנַיִם. וְהָיָה זֶה, רַבּוֹתַי, הַצְּבִי הַנֶּהְדָּר בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם! הוּא הִבִּיט לְתוֹךְ עֵינַי בַּאֲדִישׁוּת רַבָּה, כְּאִלּוּ יָדַע בְּעַל־פֶּה כִּי יַלְקוּטִי רֵיק. אַךְ אֲנִי טָעַנְתִּי בִּן־רֶגַע אֶת קְנֵה הָרֹובֶה שֶׁלִי בְּאַבְקַת־שְׂרֵפָה, וְעָלֶיהָ הוֹסַפְתִּי חֹפֶן שֶׁל גַּרְעִינִי דֻּבְדְּבָנִים, שֶׁמָּצַצְתִּי מֵהֶם בִּזְרִיזוּת רַבָּה אֶת בְּשָׂרָם. אָז כִּוַּנְתִּי בְּדַיְקָנוּת אֶת רוֹבִי לְעֵבֶר הַצְּבִי וְיָרִיתִי – פּוּף!!

הַיְּרִיָּה הָמְמָה אֶת הַצְּבִי, הַגַּרְעִינִים פָּגְעוּ בְּאֶמְצַע מִצְחוֹ, וְהוּא הִתְנוֹדֵד כַּשִּׁכּוֹר. אֲבָל בִּמְהֵרָה הִתְאוֹשְׁשָׁה הַחַיָּה, הֵרִימָה אֶת רַגְלֶיהָ וְנֶעֶלְמָה בְּמַעֲמַקֵּי הַיַּעַר. מָה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?לֹא כְלוּם. רַק לָשׁוּב בְּלֵב כָּבֵד וּבְיָדַיִם רֵיקוֹת לְבֵּיתִי. אַךְ בָּזֹאת טֶרֶם נִגְמַר סִפּוּרִי, כַּמּוּבָן.

לְאַחַר שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם הִזְדַּמַּנְתִּי שׁוּב לְצַיִד בְּאוֹתוֹ יַעַר, וְאֶת מִי רוֹאוֹת פִּתְאֹם עֵינַי? חַי נַפְשִׁי – רָאִיתִי צְבִי יְפֵה מַרְאֶה, וּבְמִצְחוֹ שָׁתוּל עֵץ דֻּבְדְּבָנִים, שֶׁגָּבְהוֹ כִּשְׁלֹשָׁה מֶטְרִים!  מִיָּד נִזְכַּרְתִּי,ַּכַּמּוּבָן,בִּפְגִישָׁתֵנוּ הַקּוֹדֶמֶת וּבְגַרְעִינִי הַדֻּבְדְּבָנִים שֶׁיָּרִיתִי בּוֹ. 

רָאִיתִי אֶת הַצְּבִי הַזֶּה כִּרְכוּשִׁי הַפְּרָטִי, וּפָגַעְתִּי בּוֹ בַּיְרִיָּה הָרִאשׁוֹנָה. כָּךְ זָכִיתִי בְּמַכָּה אַחַת גַּם בְּצָלִי טָעִים וְגַם בְּמִיץ דֻּבְדְּבָנִים, כִּי הָיָה הָעֵץ עָמוּס פֵּרוֹת בְּשֶׁפַע…

מָה אֹמַר לָכֶם, יְדִידַי? בְּכָל יְמֵי חַיַּי הָאֲרֻכִּים לֹא אָכַלְתִּי דֻּבְדְּבָנִים מְתוּקִים וּמְעֻדָּנִּים כָּל כָּךְ!


קולות רמים של צחוק ותשואות הדהדו בחלל הפונדק משסיים הברון את סיפורו המופלא. אך משגוועו התרועות נשמע לפתע קול מהסס השואל לתוּמוֹ:

– אבל אדוני הבּרוֹן… האם בטוח אתה שהדבר קרה ממש כפי שסיפרת אותו?

בו ברגע נשתררה דממה מתוחה בחלל. עיני כל נשלחו לעבר הבּרון מינכהאוזן, בציפיה לתגובתו על שהעז מישהו להטיל ספק במהימנות הסיפור. אבל הבּרוֹן לא כעס כלל. הוא רק הטיל מבט של בוז מהול בחמלה לעבר אותו צעיר ספקני ואמר:

– איני יכול אלא לרחם עליך, אישי הצעיר על שלקית בחוסר אמון שכזה. וכי מי אתה שתעֵז להטיל ספק בסיפורי? ועתה, שמע נא לעצה טובה – שא רגליך והתרחק מכאן, בטרם אתחיל לספר הרפתקה חדשה ואמתית שעברה עלי…


הספרן נמלט לאנגליה    🔗

חמש־עשרה שנה לערך הספיק הבּרוֹן מינכהאוזן לספר את גוזמאותיו המשעשעות לכל מי שמוכן היה להאזין להן – ולהאמין להן (או להעמיד פנים כאילו הוא מאמין להן). אמנם, מרבית הדברים שסיפר הברון בנוח עליו הרוח לא היו ולא נבראו; אבל בכל־זאת, לא היה מינכהאוזן מטיפוס השקרנים אלא מסוג הגוזמאים. הוא אהב לספר את גוזמאותיו כדי לשעשע את עצמו ואת מאזיניו. דמיון עשיר היה לו, לבּרון, ומי יודע? אפשר שהוא עצמו מאמין בשעת סיפור כי אמנם דברי אמת משמיע הוא, אמת מיוחדת במינה…

בשנת 1797 מת הירונימוס מינכהאוזן, ואפשר מאוד כי הגוזמאות שסיפר לידידיו היו נשארות בגדר סיפורי פונדק אחרים, שהושמעו ליד בקבוק משקה ונשכחו במרוצת הימים. אך רצה המקרה, ובין מאזיניו הרבים של הבּרון הגוזמאי נמצאו אנשים שהעלו חלק מסיפוריו על הכתב, (אפשר גם ללא ידיעת הברון); אחד מהם היה מלומד צעיר ואיש־ספר בשם רודולף אריך ראספה.

אין לדעת היום בוודאות כיצד התחילוּ הדברים להתגלגל. אך באחד הימים של שנת 1783 פתחו קוראי העתון ההיתולי הברליני “מדריך לבריות עליזות” את חוברת 8 של עתונם ומצאו בו צרור סיפורי גוזמאות משעשעים, המיוחסים לברוֹן מינכהאוזן. גוזמאות נוספות נדפסו גם בחוברת הבאה – עד שפסקו. מי שלח את הסיפורים לעתון? זאת אין אנו יודעים היום. יתכן שהיה זה ראספה עצמו.

למען האמת, סיפורים אלה לא עוררו אז רושם רב על הקוראים. אפשר שהעתון לא היה נפוץ ביותר, ואולי הבריות לא ייחסו חשיבות רבה לסיפורי הבדיה, העושים רושם עז הרבה יותר בשעת האזנה מאשר בקריאה. כך רצה הגורל שהצלחתם הגדולה של סיפורי הברון מינכהאוזן היתה לא בארץ מולדתו, אלא דווקא מעבר לתעלה – בארץ אנגליה. ומעשה שהיה כך היה.

בראשית שנת 1785 נאלץ הספרן רודולף אריך ראספה להימלט מגטינגן (הנובר) לאנגליה, לאחר שהמשטרה האשימה אותו בגניבת אבנים יקרות. אפשר שהיה שמץ של אמת בהאשמת המשטרה, שכן ראספה זה היה טיפוס מפוקפק, וזמן קצר לאחר בואו לאנגליה ניסה להוציא במרמה סכום כסף נכבד מן המדינאי הסקוטי הנודע סֶר ג’ון סינקלר2. בחדשים הראשונים לשהותו בלונדון היה ראספה במצב דחוּק. נסיונותיו (הכשרים והבלתי כשרים) להרוויח כסף נכשלו והוא ניסה למצוא עיסוק שיצילו מחרפת רעב. ואז, בוקר אחד, בשעה שעשה סדר בחפצים שהביא אתו מִממלכת האנובר אל ממלכתו של ג’ורג' לבית האנובר, גילה להפתעתו ולשׂמחתוֹ את הגליונות של “המדריך לבריות עליזות”, וכן רשימות חטופות אחדות שרשם מפי ידידוֹ הגוזמאי פון־מנכהאוזן. ראספה שמח על מציאה זו כאילו מצא שלל רב, והחליט לתרגם לאנגלית את הגוזמאות הללו. הוא למד להכיר את טעמם של בני אנגליה וידע – סיפורים אלה ישאו חן בעיניהם, שהרי האנגלים אהבו מאז ומתמיד סיפורי בדיה ומעשיות חסרות־שחר ונטולות הגיון. על כן ישב ראספה אל המלאכה, תירגם מחרוזת נאה של הגוזמאות בסגנון קל ומבדח, ואף הוסיף לתרגומו מבוא קצר, בו הוא מציג לפני הקורא האנגלי את גיבור סיפורו:


ברון מינכהאוּזן… הוא אדם בעל חוש־הומור מקורי ומשובח. ולאחר שנוכח לדעת כי בעלי דעות קדומות אינם ניתנים להשפעה בכוח השׂכל הישר, וכי העקשנים שבהם עשויים לעלוב ולגבור על ציבור שלם – אין הוא נוהג להתווכח עמהם לעולם, אלא הוא מפנה בחריצות רבה את השיחה לעניינים אחרים, ואחר־כך הוא מספר באזניהם סיפורי מסעות, קרבות והרפתקאות משעשעות בדרך המיוחדת לו, המכוּונת היטב לעורר את שכלם הישר ולבייש אנשים אחרים ששכל זה אבד מהם…

מאחר ששיטה זו זכתה תכופות להצלחה יפה, מגישים אנו בזאת כמה מן הסיפורים הללו לפני הקהל, והננו מבקשים בענווה מאותם קוראים, שימצאו כי סיפורים אלה מופלאים וגובלים עם מעשי נסים המצריכים מידה זעומה בלבד של השכל הישר, – שישתמשו באלה בכל הזדמנות בחיים. ובמיוחד לגבי אנשי־מדינה אנגלים…


לאחר חדשים אחדים יצאה המהדורה הראשונה של הספר; למעשה, לא ספר ממש היה זה אלא חוברת צנועה, שמחירה היה שילינג אחד, ואשר בשערה התנוססה כתובת ארוכה, כמנהג הימים ההם:


מסעותיו והרפתקאותיו רבי ההפתעה של הבארון מינכהאוזן    🔗

ברוסיה, בים הכספי, איסלנד, תורכיה, מצרים, גיבראלטר, במעלה הים התיכון, על פני האוקיינוס האטלאנטי, ודרך מרכזו של ההר אטנה אל תוך הים הדרומי…


ראספה לא טעה בחישובו. הספר זכה במהרה להצלחה עצומה. שבועות מעטים לאחר הופעתו – אזלה המהדורה הראשונה, עד הטופס האחרון. והיום לא שרד ממהדורה זו גם טופס אחד לרפואה. המו"ל, מר סמית, מיהר להדפיס מהדורה שניה, מורחבת, בצירוף הודעה קצרה ולגלגנית:

“הביקוש המהיר לספר קטן זה במהדורתו הראשונה מוכיח כי הקהל הבין כראוי את כוונתו המוסרית. קובץ קטן זה נתעשר במידה רבה על ידי הוספת מסעי הים של הבּרון, והוא מעוטר בציורים פרי מכחולו הוא”.

שמו של הבּרון הגוזמאי נתפשט ברחבי אנגליה והכל רצו לקרוא את סיפוריו המשעשעים. מהדורה רדפה מהדורה, כשבכל מהדורה חדשה מוסיף ראספה סיפורים חדשים שהוא מלקט ממקורות שונים: "מסע אל הירח והכוכבים. בתוספת פרטים רבים ויוצאים מהכלל בענין בעלי־החיים המבשלים באותן פלאניטות, ואשר קרויים שם “המין האנושי”… המהדורות הבאות כללו כבר שני כרכים; הן הכילו פרקים על מסעות באיי הדרום וביבשת אפריקה, והמחבר הקדיש אותן “בענווה לנוסע האתיופי מר ברוס”.

עלילותיו של הברון מינכהאוזן התחבבו ביותר על המוני הקוראים; אך בכל זאת נמצאו מבקרים מחמירים אחדים, שכתבו נגד הבדיות חסרות השחר שהספר מלעיט בהן את קוראיו. כתגובה על כך הופיעה בשער אחת המהדורות הודעה בשמו של הברון מינכהאוזן:


“הואיל ושמעתי, זו הפעם הראשונה, כי הרפתקאותי מפוקפקות אצל המפקפקים והן נראות להן כמהתלות, הריני רואה את עצמי מחויב להופיע בזה כדי להגן על אופיי ונאמנותי, ולשלם שלושה שילינגים במשרד ראש־העיר של כרך גדול זה [לונדון] תמורת התעודה המצורפת להלן… ואני מקווה כי מהדורתי זו האחרונה תעמידני באור נכון לעיני הקוראים”.


אל גילוי הדעת צורפה “הצהרה” חתומה על ידי “גוליבר”, “סינבד” ו“אלאדין”, והם “מאשרים באופן חגיגי כי כל ההרפתקאות של ידידינו הברון מינכהאוּזן, המשקרות כאשר תשקרנה בארץ מן הארצות, הן עובדות חיוביות כפשוטן” וכו'.

ואז, כשנה לאחר פירסומו ותהילתו של הברון מהאנובר באי האנגלי – התחיל כוכבו זורח גם בארץ מולדתו. אבל גוזמאותיו התחילו מתחבבות על בני עמו לא כפי שהוא סיפר אותן, אלא רק לאחר שהורקו מכלי שני; הווה אומר – מן הנוסח האנגלי של המהגר־הנמלט ראספה. אבל שיחק לו מזלו של הגוזמאי הקשיש, מיוצרי הבלאדה הגרמנית, אף הוא בן גטניגן. בירגר החליט להחזיר לברון את הכבוד שהוא ראוי לו בארצו; בעבודת התרגום נעזר בידידו המלומד גיאורג כריסטוף ליכטנברג. השניים ראו בסיפורי הגוזמאות יצירה עממית, ועל כן לא היו נאמנים ביותר לנוסח האנגלי. הם הוסיפו לו מעשיות משלהם, שיבצו בתוך הפרקים דברי לגלוג ועקיצה הקשורים במאורעות זמנם – והוציאו מתחת ידם נוסח חדש, שהוא מעין יצירה עממית בעלת רמה ספרותית. הפעם נקרא הספר –

“מַסְעֵי הַפְּלָאוֹת בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה, קְרָבוֹת וַעֲלִילוֹת מְשַׁעַשְׁעוֹת שֶׁל הַבָּרוֹן מִינְכְהָאוּזֶן, כְּפִי שֶׁנָּהַג לְסַפֵּר בְּעַצְמוֹ בְּחוּג יְדִידָיו לְיַד בַּקְבּוּק מַשְׁקֶה”.


עד מהרה כבשו העלילות המשעשעות אשר בספר את אירופה כולה. – הנוסח החדש. שנכתב בידי משורר ברוך כשרון, העניק לסיפוריו של הברון ערך אמנותי ומשקל רעיוני רב, עד כי נעשה לנוסח הספרותי המקובל ביותר של עלילות מינכהאוזן. מאז קראו מיליוני אנשים את הספר, קראו וצחקו. – ציירים גדולים עיטרוהו בציוריהם, והגדיל מכולם האמן הצרפתי גוסטאב דוראֶ, שציוריו מהווים מעין נוסח עצמאי לעלילותיו של הברון הגוזמאי.

הנה כך זכה בן האצילים שואף ההרפתקאות להיכנס להיכל הנצח. סיפורי גוזמאותיו – אלה שסיפר בעצמו ואלה שסופרו בשמו – היו לקטעים קלאסיים בספרות העולם; וקטעים אלה אינם רק משעשעים ומביאים קורת רוח. הם משווים ססגוניות לחיינו. מוציאים אותנו מן השגרה, מפרים את המחשבה ומעשירים את כוח רצוננו. ולרגע מדמים אנו גם את עצמנו לאותו גוזמאי קשיש המאמין בכל הנסים והנפלאות שהוא מספר עליהם. הנה משום כך נעשה שמו למושג ברוב לשונות העולם, מושג המצוי במילון ובדיבור – “מינכהאוזנאדה”. הווה אומר – סיפור־בדים, גוזמה, מעשה שלא היה, אלא נברא בדמיונו של המספר.


הַטִּיסָה הַמֻּפְלָאָה    🔗

רַבּוֹתַי, לַגֶּבֶר שֶׁהָיֶה מְסֻגָּל לִרְכֹּב עַל סוּס כַּלִּיטָאִי שֶׁלִּי, מִן הַדִּין שֶׁתַּאֲמִינוּ גַם בְּמַעֲשֵה רְכִיבָה אַחֵר, שֶׁאוּלַי יֵרָאֶה בְּעֵינֵיכֶם בְּחִינַת אַגָּדָה. פַּעַם אַחַת שַׂמְנוּ מָצוֹר, אֵינִי זוֹכֵר עוֹד עַל אֵיזוֹ עִיר, וְהַמַּצְבִּיא רָצָה בְּאֹפֶן מְיֻחָד לָדַעַת יְדִיעָה מְדֻיֶּקֶת מַה מַּעֲמָדוֹ שׁל הַמִּבְצָר. דּוֹמה הָיָה כִּי קָשֶׁה מְאֹד הַדָבָר, כִּמְעַט בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, לַחְדֹּר מִבַּעַד לְכָל מִשְׁמְרֵי הַזְּקִיפִים וּבִצּוּרֵי הָעִיר, וְכֵן לֹא הָיָה בְּנִמְצָא שׁוּם אִישׁ חָרוּץ וְזָרִיז שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְקַוּוֹת כִּי בְּעֶזְרָתוֹ יְבֻצַּע מַעֲשֵׂה בִּלּוּש כָּזֶה בְּאֹפֶן מֻצְלָח. בְּאֹמֶץ־לב וּבִמְסִירוּת־נֶפֶשׁ נִמְהָרִים מִדַּי כִּמְעַט, נִצַּבְתִי לְיַד אַחַד הַתּוֹתָחִים הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, שֶׁיָרָה זֶה עַתָּה אֶל עֵבֵֶר הַמִבְצָר, וָּקַפְצִּתי בְּחָפְזָה עַל גַבֵּי פָּגָז, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לִהְיוֹת מוּבָל בְּדֶרֶךְ זו אֶל תּוֹךְ הַמִּבְצָר. אֶלָּא שָׁעָה שֶׁעָבַרְתְּי מִקְצָת דַּרְכִּי בָּאֲוִיר, פָּקְדוּ אוֹתִי הִרְהוּרִים בִּלְתִי נְעִימִים:

“הממ!” הִרְהַרְתִּי, “לַחְדֹּר אָמְנָם תַּחְדֹר פְּנִימָה, אֲבָל אֵיכָה תַּחְזֹר מִשָׁם, וּמַה צָּפוּי לְךָ שָׁם בְּמִּבְצָר? הַכְרֵז יַכְרִיזוּ עָלֶיךָ מִיָד שֶהִנְּךָ מְרַגֵּל, וּמוָּבן שֶׁיִּתְלוּךָ עַל הַתְלִיָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁתִּזְדַּמַּן”.

אֶת הַזְּכִיָה בְּאַפִּרְיוֹן־כָּבוֹד כָּזֶה רָצִיתִי לִמְנוֹעַ מֵעַצְמִי, כַּמּוּבָן. לְאַחַר הִרְהוּרִים אֵלֶּה וְדוֹמֵיהֶם הֶחְלַטְתִּי לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶל מְעוף פָּגָז תּוֹתָח אַחֵר בְּקִרְבָתִי, שְׁנוֹרָה מִן הַמִּבְצָר אֶל עֵבֶר מַחֲנֵנוֹ. קָפַצְתִי מִן הַפָּגָז שֶׁלִּי וְעָלִיתִי על הַפָּגָז הַשֵׁנִי, וְכָךְ הִגַּעְתִּי – אָמְנָם בְּיָדַיִם רֵיקוֹת אַךְ בְּכָל־זֹאת בָּרִיא וְשָׁלֵם – בַּחֲזָרָה אֶל מַחֲנֵנוּ…

מקורות:

Baron Münchausen, Göttingen, 1890

(מהדורה 11, ובה מבוא נרחב מאת אֶליסן).

Osborn Collection of Early Children’s Book, Toronto, 1958 (pp. 291־192).

עלילות הברון מינכהוזן, עברית ישראל זמורה, ת“א תשי”ח (נספחים מאלפים).



קב ב תמונה 1.jpg

 

נדודי נלי הקטנה (בית מסחר עתיקות, 1841)    🔗


קב ב תמונת דיקנס.jpg צַ’רְלְס דִיקֶנְס

נולד ב־7 בפברואר 1812 בעיר האנגלית הקטנה פוֹרסטי (ליד פורטסמאות). בילדותו היתה המשפחה נודדת מדירה לדירה ומעיר לעיר. בהיותו בן אחת־עשרה נאסר האב הפקיד בגלל חובותיו הרבים וצ’רלס הוצא מבית־הספר ונשלח לעבוד בבית־מלאכה למשחות־נעליים. בגיל 15 היה שליח במשרד, אחר־כך נעשה למזכירו של עורך־דין. לאחר שלמד קצרנות הוסמך להיות כתב פרלמנטארי. לצד עבודתו העתונאית פירסם בעתונים רשימות על חיי הכרך, שקובצו בשנת 1835 לספר “רשימות מאת בוֹז” (כינויו הספרותי). הספר זכה להצלחה רבה ודיקנס הוזמן לחבר סיפור בהמשכים. במהרה נעשה לסופר מבוקש ביותר, ובשקידה עצומה חיבר דיקנס חמישה־עשר רומנים גדולים, שנדפסו תחילה בהמשכים בכתבי־עת שיסד וערך. לצד פעילותו הספרותית הירבה דיקנס גם לתוּר בארצות רבות, לכתוב רשימות מענייני דיומא,להרצות, וכן לקרוא מיצירותיו לפני הקהל. יצירותיו הידועות ביותר הן: “כתבי בית הוועד הפּיקוויקי” (1836), “אוליבר טוויסט” (1837), “ניקולאס ניקלבי” (1838), “בית ממכר עתיקות” (1841), “דוד קופרפילד” (1849), “שתי ערים” (1859) ועוד. דיקנס מת בהייהם (קֶנט) ב­־9 ביוני 1870; הוא נקבר ב“פינת המשוררים” שבכנסיית וסטמינסטר, ונחשב גדול מספריה של אנגליה.


מותה של נפש אהובה    🔗

באחד מלילות חודש מאי 1837 חזר הסופר הצעיר והמצליח צ’רלס דיקנס, יחד עם רעייתו קאתרין וגיסתו מרי הוגארת, לביתוֹ שברחוב דוֹהטי (לונדון). השלושה ראו באותו ערב הצגת תיאטרון מוצלחת ומצב־הרוח היה מרומם. צ’רלס דיבר בהתלהבות על המחזה, ניתח את הופעת השחקנים וחיקה אחדים מהם. קאתרין, שהיתה אשה שתקנית ומסוגרת, האזינה בדממה לדבריו, ואילו מרי בת השבע־עשרה, שהתגוררה יחד אתם, השמיעה מדי פעם קולות צחוק צלול כפעמון, ולבסוף קראה:

– הוי, צ’רלס! הרי אתה שחקן נפלא!

– כמובן, מרי! האם לא ידעת? – השיב הסופר בקול נלהב, – יום יבוא ואקים תיאטרון משלי, בו אעלה מחזות פרי עטי, ואני אמלא את כל התפקידים הראשיים!

לאחר שעה קלה פנו השלושה איש לחדרו. צ’רלס ישב בחדר עבודתו שבקומה השניה וכתב פרק נוסף לסיפורו “אוליבר טוויסט”, שנדפס בהמשכים בירחון “בנטלי”. לפתע נכנסה רעייתו וקראה בקול נפחד:

– מרי… היא קיבלה התקפה… יש להזעיק את הרופא.

רופא־המשפחה שהובהל אל מיטתה לא יכול היה לעזור הרבה. היא הלכה וגוועה לעיניהם של אחוֹתה וגיסה. לפתע נדמה היה כי היא מתאוששת; ידיה לפתו בכוח בכפות־ידיו של גיסה ושפתיה לחשו: “צ’רלס… אלוהים יברך אותך…” אולם לאחר דקות אחדות יצאה נשמתה.

כל אותו לילה ישב דיקנס ליד מיטתה של הנערה המתה. הוא הביט בפניה היפים והחיוורים – ולפתע חש עד כמה היתה נפש עדינה וטהורה זו קרובה ללבו.

“ילדה חביבה זו שיתפה עצמה במחשבותי ורגשותי יותר מכל אדם אחר שהיכרתי”, לחשו שפתיו, “יצור מופלא יותר ממנה לא חי עלי אדמות… לא היה בה כל פגם… והיא עזבה אותנו, עזבה לבלי שוב”.

ואז קם דיקנס מכסאו, הסיר את הטבעת מעל אצבעה הקפואה וענד אותה על אצבעו שלו, את הטבעת הזאת נשא עד יוֹמוֹ האחרוֹן.

ליד הפתח עצר ושלח מבט אחרון לעבר מיטתה של מרי. שאיפה עזה נתעוררה בלבוֹ – להנציח אותה בדרך כל־שהיא; אבל עדיין לא ידע כיצד. תחושה נוראה של ריקנות אפפה אותו ועיניו היו יבשות.

בחדשים הבאים לא מסוגל היה דיקנס לעשות דבר. מנויי הירחון, שציפו בקוצר רוּח להופעת הגליון הבא, כדי לקרוא את המשך תלאותיו של אוליבר טויסט במחיצתם של אנשי העולם התחתון, קיבלו את חוברת יוני 1837 כשהסיפור נעדר ממנוּ. במקום זאת נדפסה הערת המערכת: “מאז הדפסת הפרק האחרון של הסיפור שרוּי המחבר באבל, בשל מותה הפתאומי של נפש יקרה לו מאוד, שהיה קשור אליה בכל לבו, ואשר נוכחותה היתה לו במשך זמן רב עידוד עיקרי בעמלו”.

אבל לא אדם כצ’רלס דיקנס ישבוֹת זמן רב מעבודה. מרצו העצום לא הניח לו לשבת באפס מעשה; או כפי שנהג לומר לא פעם: “החיים קצרים כל כך, ודמוּיות כה רבוֹת מצפּוֹת כי אתארן…” כתום ימי האבל לקח את קאתרין רעייתו למסע קצר בחוץ־לארץ, ואחר־כך השקיע עצמו שוב במשנה מרץ בפעילותו הספרותית הגועשת.


“שעונו של האמפרי האומן”    🔗

במארס 1839 נדפס בירחון “בנטלי” הפרק האחרון של “אוליבר טויסט”, והנער שבע התלאות בא אל המנוחה והנחלה, לשמחת לבם של רבבות הקוראים. אך באותו חודש עצמו כבר נמצא דיקנס בעיצוּמה של כתיבת סיפורו הבא, “ניקולאס ניקלבי”, שנדפס בהמשכים חוברות חוברות – חוברת אחת לחודש. אכן, בטרם סיים דיקנס את כתיבתו של סיפור אחד – כבר התחיל בכתיבת סיפור שני, ושניהם נדפסו בהמשכים בעת ובעונה אחת. כשרונו המופלא לכתוב שני סיפורים בבת אחת ו“לקפוץ” בקלות מסיפור לסיפור היה מדהים את כל מכריו.

אך עם זאת לא שבע דיקנס נחת מצורה זו של הדפסה, והיו לכך כמה וכמה סיבות: רווח־הזמן של חודש תמים היה גורם להתרופפות הקשר בינו לבין קהל קוראיו הגדול. יש שנוכל זריז, שידע את הביקוש העצום לחוברות־ההמשכים, היה מנצל את רווח־הזמן הגדול וממהר להוציא (בעילום שם, כמובן) את ה“המשך” הבא, שלא היה אלא זיוף גס. גם מאות הקוראים הפצירו בו במכתביהם כי יוציא את החוברת לעתים יותר תכופות. ואז גמלה בלבו ההחלטה להוציא שבועון, שיהיה כתוב כולו על ידו.

“השבועון יכלול סיפור אחד ארוך בהמשכים”, גילה דיקנס לידידו ג’והן פורסטר, “וכן רשימות, מאמרים, הרפתקאות, מכתבים מקוראים דמיוניים וכל דבר אחר שיהיה בו כדי לגוון את התוכן”.

“וכיצד ייקרא כתב־העת שלך?” שאל הידיד.

“שעון האומן האמפרי”. השיב הסופר.

“איזה מין שם משונה… היכן ‘גירדת’ אותו?”

“ביורקשייר,” חייך דיקנס, “לפני זמן־מה ביקרתי בטירת בארנארד, שם משכה את עיני חנותו של שען אחד, הנקרא האומן האמפרי. בכניסה לחנות ראיתי שעון־קיר גדול וכבד… תמונת השעון תופיע בשער החוברת והיא תסביר לקוראים את פשר השם”.

כל אותה עת ידע דיקנס במעמקי נפשו כי בסיפורו החדש ינציח את זכרה של מרי, גיסתו האהובה. לא, לא יהיה זה סיפור שיגולל את קורות חייה, כי אם סיפור שהגיבורה שלו תהיה בבואה נאמנה לדמותה של מרי – נערה המחוננת בטוב־לב מופלא, אופי ענוג, מסירות ללא שיור ותום נפש.

הוא קבע מוֹעד, שבו יתחיל בכתיבת הסיפור. וככל שקרב מועד זה כן גבר הרטט בלבו, הוא חש כי יהיה זה אחד מסיפוריו הטובים ביותר, אבל עדין לא ידע מה תהיה עלילתו, ואף לא כיצד יפתח אותו.


חנות העתיקות של מר האדלי    🔗

בוקר אחד יצא דיקנס מבית ידידו ג’ון פוסטר, שגר בכיכר ההיסטורית “פונדק לינקולן”, ושוטט ברחובות הצרים שברובע הוֹלבּוֹרן. הוא אהב אזור נושן זה של לונדון, הרווּי זכרונות מדברי־ימיה של עיר־הבירה וכן זכרונות מימי נעוריו שלו. הוא הכיר כל פינה וכל בנין שבאזור, והירבה לתארם בסיפוריו. הנה כאן, בחלקת פונדק־לינקולן הוצא בעבר הרחוק הלורד ראסל להורג, והקוסם דוקטור די הציג את להטיו. ובקרבת מקום, בהוֹלבּוֹרן־קוֹרט עבד הוא, צ’רלס דיקנס בן החמש־עשרה, במשרד עורכי הדין אליס־את־בֹּלאקמוֹר – תחילה כנער־שליח בשכר של עשרה שילינגים בשבוע, ואחר־כך כלבלר בשכר 15 שילינג בשבוע.

מרחוב שפילד פנה דיקנס ונכנס לרחוֹב פּוֹרטסמאוּת. לעיניו נראה בית ישן־נושן, שקיר־החזית שלו היה כולו חלון־ראוה מסורג. מעל החלון התנוסס שלט מצויר באותיות עתיקות־סגנון: בית ממכר עתיקות

קב ב תמונה 2.jpg בית־ממכר העתיקות ברחוב פורסטמאות, ששימש אשראה לצ’רלס דיקנס והונצח בספרו.


הוא הכיר היטב את הבנין הנושן הזה ואת חלון־הראוה, שבו היו מגובבים ציורים עתיקים, צלחות מאובקות, חרבות ממורטות ושאר חפצים עתיקי־יומין. לא פעם עבר על פניו; לא פעם הציץ בעיניים סקרניות מבעד הפתח הצר אל אפלוליתה של החנות, שנראתה בעיניו כמין ממלכה רבת מיסתורין וסודיוּת.

עתה שוב משך אותו הבית הנושן כמין חבלי קסם – והוא החליט להיכנס פנימה.

לאחר רגע מצא עצמו טובע באין־סוף אביזרים ומוצגים נושנים ומטילי קסם. הוא ראה שם, – כפי שתיאר אחר־כך בספרוֹ – “מלבושים של פרשים, עומדים כצלמי בלהות; פיתוחי מנזרים עתיקים, כלי נשק חלוּדים, שטיחים ורהיטים שונים…” הוא השהה עיניו על פנס־נחושת מאוּבק שניצב בפינה.

“זוהי העששית שבעזרתה גילה לוֹרנס את ג’ולייט במערת הקברים”. שמע פתאום קול עמוק מאחוריו. זה היה סמואל האדלי, בעל החנות; אדם קשיש ופרוע שׂיער.

“אכן, חפצים עתיקים רבּים נמצאים בחנותך”. אמר דיקנס, “עתיקים מאד”.

ואחד הדברים העתיקים ביותר", הוסיף האדלי, “הוא בית ממכר העתיקות עצמו. הוא בן שלוש־מאות שנה כמעט. הבנין נבנה בשנת 1567, ומאז לא הוכנסו בו כמעט כל שינויים ותיקונים”.

“האם תמיד שימש בית ממכר עתיקות?” שאל הסופר בסקרנות גוברת.

“הו, לא… ולא תנחש למה הוא שימש קודם לכן. בימי צ’רלס השני היתה כאן מחלבה, שהיתה שייכת למטרונה אחת שילדי הרחוב כינוה ‘מאדאם קאמיל’, ואילו המלך צ’רלס העניק לה את התואר הדוכסית מפורתסמאוּת”.

עיניו של דיקנס שוטטו על פני החדר. הוא גילה מערכת של מדרגות־עץ שהובילו אל חדר בלתי נראה; ואז שאל לפתע: “האוכל להציץ ולראות מה נמצא שם?”

“מדוע?” שאל בעל החנות; אבל אחר־כך הוסיף: “בעצם, מדוע לא?”

דיקנס עצמו לא כול היה להסביר לעצמו מה הדבר המושך אותו בבית־ממכר־עתיקות זה; אבל הוא הלך אחרי מר האדלי, שהוביל אותו דרך מדרגות העץ אל חדרון קטן, בו נמצאו שולחן קטן, שני שרפרפים ומיטת ילדים קטנה.

“מי ישן במיטה הזאת?” שאל דיקנס, ודימה כי צליל מוזר נשמע בקוֹלוֹ.

“איש אינוֹ ישן בה”, השיב סוחר העתיקות, “היא נמצאת כאן שנים רבות”.

הסופר הביט במר האדלי, שהתיישב על השרפרף שליד המיטה. פניו היו צנומים ושיבה זרקה בשערו הדליל. אחר כך נחו עיניו על המיטה הקטנה והריקה – ולפתע דימה לראות בעיני רוחו ילדה שוכבת במיטה זו – ילדה שעיניה עצומות, ופניה החיוורים והיפים נראו לו מוכרים כל כך… האין אלה פניה של מרי, גיסתו האהובה והאומללה?

לפתע הסתובב דיקנס במהירות וירד במדרגות־העץ. ליד הדלת עצר, הודה למארחו, ויצא לרחוב. בצעדים מהירים פנה אל חלקת “פונדק לינקולן”, עבר על פני בית ידידו… על פני תיאטרון “הדוכס”… בעבר שיחקה כאן שׂחקנית צעירה ומהוללת… שמה היה נֶל גווין… נֶל – שם קצר וענוג כל כך…3

הוא פנה לשוב אל ביתו, ובמוחו הקודח הלכה ונטוותה עלילת הסיפור החדש.


נלי הקטנה והאהובה    🔗

ביום 25 באפריל 1840 החזיק צ’רלס דיקנס את הגליון השלישי של שבועונו החדש. בשער החוברת התנוסס ציור של אורלוגין גדול עתיק, ומעליו התנוססה הכתובת הכותרת:

“שעון האומן האמפרי – מאת בּוֹז

קב ב תמונה 3.jpg

שער כתב־העת “שעון האומן האמפרי”, בו נדפס בהמשכים הסיפור “בית ממכר העתיקוֹת”.


‘בּוֹז’ – זה היה כינויו הספרותי האהוב, ובו חתם על רבות מיצירותיו. ספרו הראשון נקרא “רשימות מאת בוֹז”, ובעיני רבים היה שם ספרותי זה (שהוא כינויו של אחיו הצעיר) ידוע יותר מאשר שמו האמתי.

דיקנס עלעל בשבועונו ואחר־כך חזר וקרא את הפרק הראשון של סיפורו החדש, וכולו מתח וסקרנות, כאילו הוא קורא זאת עתה בפעם הראשונה:

"אוֹהֵב אֲנִי לַעֲרֹךְ טִיּוּלִים בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה…הַטִּיוּל בַּלַּיְלָה מְסַיֵעַ לִי לְהִתְבּוֹנֵן אֶל טִיבָם וּתְכוּנָתָם שֶׁל הָעוֹבְרִים־וְשָׁבִים. אוֹר הַצָּהִרַיִם הַבָּהִיר, יַחַד עִם חֶפְזוֹנָם שֶׁל הָאֲנָשִׁים, אֵינָם יָפִים לְהִסְתַּכְּלוּת. מַבָּט חָטוּף עַל הַבּרִיּוֹת לְאוֹרוֹ שֶׁל פַּנַס־הָרְחוֹב, אוֹ לְאוֹרָם שֶׁל חַלוֹנוֹת־הָרַאֲוָה, מְגַלֶּה לְעִתִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵרְאִיָּה בְּרוּרָה לְאוֹר־הַיּוֹם…

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת, בְּעוֹד אֲנִי מְשָׂרֵךְ דַּרְכִּי בָּעִיר לְאִטִּי כְּמִנְהָגִי, שָׁמַעְתִּי לְפֶתַע קוֹל פּוּנֶה אֵלַי, וְהַקוֹל רַךְ וְעָנֹג. הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי בִּמְהִירוּת – וְהִנֵּה עוֹמֶדֶת לְיָדִי יַלְדָּה יָפָה. הִיא בִּקְשָׁה מִמֶּנִי כִּי אַרְאֶה לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ לִרְחוֹב, שֶׁנִמְצָא בְּרֹבַע אַחֵר שֶׁל הָעִיר. – הַדֶּרֶךְ לְשָׁם אֲרֻכָּה מְאֹד, יַלְדָּתִי. – אָמַרְתִּי – – –"


דומה כי מעולם לא כתב דיקנס סיפור שני שיהיה כה אהוב עליו וקרוב ללבו. הוא קרא לסיפורו “בית ממכר עתיקוֹת” – כשם שהתנוסס על חזית החנוּת ברחוב פורטסמאות. במהרה נוכח הסופר לדעת כי סיפור קורותיה ונדודיה של נל הקטנה עם סבא שלה כבש את לבותיהם של רבבות אנשים בכל אתר ואתר. החוברות נדפסו בשבעים אלף טפסים, ודומה כי מעולם לא ציפו אנשים בקוצר־רוח רב כל־כך שבוע שבוע לצאתוֹ של עתון, כמו ל“שעון האומן האמפרי”. אפשר גם כי מעולם לא חרדו רבבות אנשים לגורלה של ילדה קטנה כפי שחרדוּ הקוראים לגורל נל הקטנה. בלונדון היו עשרות גברים ונשים מתגודדים ליד בית־הדפוס ומצפים להופעת הגליון החדש… בתחנת הרכבת של גלאזגו ובנמל ניו־יורק היו זקנים וצעירים מצפים לבוא הגליונות, חוטפים אותם מידי המוכר או הדוור, מעלעלים בהם בידיים רועדות וקוראים בנשימה עצורה את הפרק החדש. אותה ילדה קטנה ותמימה נעשתה לפתע לנפש הקרובה להם ביותר. הם חרדו לשלוֹמה, הם העריצו את מסירותה המופלאה לסבא שלה, את טוב־לבה… הן מעולם לא השמיעה תלונה כלשהי, תמיד קיוותה לטוב, תמיד האירה פניה לכל אחד. נשאה כל צרה ותלאה בדומיה.

שבוע רדף שבוע, וככל שגברו תלאותיה של נל הקטנה, כן הלך וגדל מספר מעריציה. פתע חשוּ כי הסוֹפר הוֹעיד לה סוֹף מר, ואז הציפוּ מאות אנשים את צ’רלס דיקנס במכתבי הפצרה ותחנוּן –“אל נא תהרוג את נל הקטנה”. רבים התחילו עולים לרגל לרחוב פורטסמאות, אל בית העתיקות. מציצים מבּעד לחלון הראוה, לראות במו עיניהם את המקום שבו חייתה נל.

אבל רבבות הקוראים לא ידעו כי צ’רלס לא היה אדון לגורלה של נל הקטנה. הן נל היתה מרי הוגארת גיסתו. הוא אהב אהבה עזה את הסיפור, בו השקיע הרבה מעצמו ומחוויותיו. הוא הכליל בו עוד דמויות שהיו שזורות בחייו. היתה, למשל, ה’מארקיזה' טובת הלב, בעלת ההליכות המגוחכות, שלא היתה אלא המשרתת היתומה שטיפלה בו בימי ילדותו, עת אביו נמצא בכלא.

אבל נל היתה הדמות אותה אהב יותר מכל גיבורי ספריו הרבּים. את כל לבו השקיע בתיאור דמותה, ובשעת כתיבה ריחפה תמיד מול עיניו דמותה של מרי גיסתו.

“לבי נשבר בקרבי בשעת כתיבה”, גילה לאחד מידידיו הקרובים, “אבל איני יכול לשאת את המחשבה כי הנה עומד אני לסיים את הסיפור”.

אבל הסיום הגיע.

באותו ערב ביקרוהו ידידים, שישבו בביתו עד שעה מאוחרת. לאחר שהאורחים נפרדו ויצאו, נטל את דוכן־הכתיבה שלו והעלהו אל הקומה השניה; שם ישב וכתב וכתב ללא הפסקה עד השעה ארבע לפנות בוקר. ואז הניח את העט מידו. הסיפור הגיע לסיומו.

אבל עוד שעה ארוכה ישב הסופר על כסאו; אחר־כך קם ועמד ליד החלון, והבעה של יגון עמוק שפוכה על פניו.

“הם עזבו אותי לנצח, כולם”, לחשו שפתיו, “ולעולם לא אהיה עוד קשור כל כך לגיבורי סיפור חדשים… ונל… איש לא ירגיש כל כך בחסרונה כמוני”.

בינואר 1841 נדפס ב“שעון האומן האמפרי” הפרק האחרון של “בית ממכר עתיקות”:

"– מַדּוּעַ שׁוֹכֶבֶת אַתְּ לְלֹא תְנוּעָה, נֶל יְקָרָה? מַדּוּעַ לֹא תָקוּמִי? הֲלֹא יְדִידַיִךְ הַקְּטַנִּים נִגָּשִׁים תְּכוּפוֹת אֶל הַדֶּלֶת וְשׁוֹאֲלִים: אַיֵּה נֶלִי? וְהֵם בּוֹכִים עַל שֶׁאֵינָם רוֹאִים אוֹתָךְ. הִיא הָיְתָה תָמִיד רַכַּה וְטוֹבָה לִילָדִים…

הִיא יָשְׁנָה אֶת שְׁנַת־הַנֵּצַח בְּמִטָּתָהּ הַקְּטַנָּה. לֹא הָיְתָה עוֹד שֵׁנָה עוֹטָה הוֹד וְיָפָה כָּל כָּךְ כְּשֵׁנָה נִצְחִית זוֹ. נִדְמֶה הָיָה כִּי זֶהוּ יְצוּר שֶׁיָצָא זֶה עַתָּה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא".

יגון עמוק אפף אותו שבוע את רבבות הקוראים. רבים רבים פרצו בבכי למקרא קטע זה. אנשים נוקשים יותר ניסו לשוא להסתיר את צערם. ואפילו אדם רחוק מרגשנות כנואם האירי הגדול אוֹ’קוֹנל פרץ בדמעות בשעת קריאה ואמר:

“אסור היה לו להרוג אותה… היא היתה טובה כל כך…”


“הונצח על ידי צ’רלס דיקנס”…    🔗

שלושים שנה חלפו – שנים גדושות פעילות ססגונית שופעת וברוכה, בהן כתב צ’רלס דיקנס עשרים וחמישה ספרים ומאות מאמרים ורשימות. הוא ערך כתבי עת, נאם והירצה, הירבה לתור מקומות רחוקים, לעסוק בספורט. הוא כבש את לבות כל מכריו ביפי מראהו, בחביבותו ובעירנותו.

משיכה עזה חש אל התיאטרון, ופעמים רבות ביים ושיחק בלהקות חובבים. הוא אהב לחוּש את הרטט שהעביר בקהל וערך מסעות ברחבי אנגליה ואמריקה, בהם קרא בהצלחה עצומה מיצירותיו לפני הקהל. אבל הפעילות המייגעת הזאת נתנה את אותותיה גם באדם חסון ורב מרץ כדיקנס. המאמצים העצומים התישו את כוחו. ובאחד מסיבובי הופעותיו חלה קשה וחזר לביתו. לאחר שבועות אחדים מת גדול סופרי אנגליה, והוא בן חמישים ושמונה שנה. הוא נקבר בפינת המשוררים אשר בכנסיית וסטימנסטר, לצדה של מרי הוגארת – הנערה שהיתה קרובה ביותר בלבו, ואשר הנציח בדמותה של נל הקטנה.

זמן קצר אחרי מותו הגיע אל בית ממכר העתיקות הצייר קלייטון קלארק שעיטר רבים מסיפורי דיקנס. הוא הציב סולם מול חזית הבנין, ומתחת לשלט העתיק “בית ממכר עתיקות” הוסיף ארבע מלים בסגנן־כתב דומה –


“הונצח בידי צ’רלס דיקנס”

עוד עשרים וחמש שנה חלפו, ובאחד מימי 1895 חלפה שמועה כבזק על פני אנגליה: עומדים להרוס את בית־ממכר־העתיקות הנוֹשן, כדי לבנות עליו בנין חדש. עוד באותו יום, ובימים שאחריו, נהרו אלפים כדי לשלוח מבט אחרון לעבר ביתה של נל הקטנה. מדרכותיו הצרות של רחוב פורטסמאות המו אנשים מכל הגילים, צעירים וזקנים, אמנים ומדינאים, זקנים שהכירו את דיקנס ותיירים מאמריקה; מהם שעמדו ליד חלון־הראוה והציצו פנימה בדממה. אחדים הסירו את כובעיהם ביראת כבוד למראה הבית הנושן. אחרים נכנסו פנימה ושאלו שאלות על הסב הזקן, על נל וקוילפ, כאילו היו אלה אנשים בשר ודם שאמנם גרו בבנין זה. נשים אחדות עלו במדרגות העץ, נכנסו לחדרון הקטן והזילו דמעות למראה המיטה הקטנה, “אשר בה ישנה נל הקטנה והמסכנה”.

אבל לא, הבית לא נהרס. אבות־העיר של לונדון חזרוּ בהם מהחלטתם והעניקו לו את המעמד של “בנין בעל ענין היסטורי וארכיטקטוני מיוחד”, חיזקו מעט את יסודותיו וחזיתוֹ וחוקקוּ חוק, המצווה לשמור על צורתו ואופיו של הבית.


*


אשתקד ערכתי ביקור קצר בלונדון. למחרת בואי לכרך הגדול סרתי לרחוב דוֹהטי וביקרתי בביתו של דיקנס, שהפך להיות מוזיאון לזכרו. אחר־כך הלכתי ברגל, דרך חלקת פונדק לינקולן, אל רחוב פורטסמאות. במהרה גילו עינַי את הבית הנושן עם השלט “בית ממכר עתיקות”. אכן, הבית לא נשתנה כלל מאז ימי דיקנס. גם עתה משמש הוא לממכר עתיקות. אנשים אחדים נמצאו בתוך החנות הקטנה וחיפשו “מציאות” וחפצי מזכרת להעשיר בהם את אוספיהם.

נכנסתי גם אני לחנות וקניתי יעה נוֹשׁן למזכרת. לאחר ששילמתי את תמורתו קיבלתי מן המוכר תעודה מסוגננת, המאשרת “כי החפץ הזה נקנה בבית ממכר העתיקות, שהונצח על ידי צ’רלס דיקנס”. לפני צאתי שלחתי את עיני לעבר מערכת מדרגות־העץ הנושנות. שהיתי רגע וציפיתי: אולי תרד עוד מעט במדרגות ילדה קטנה ויפה ותאמר: “קוראים לי נל”…


פְּגִישָׁה עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ    🔗

לֹא הָיָה זֶה קָרוֹן מְאֻבָּק וְרָעוּעַ כִּי אִם בַּיִת קָטָן וְנָאֶה עַל גַּלְגַּלִּים, וְלֹו וִילָאוֹת לְבָנִים הַצְּמוּדִים אֶל חַלּוֹנוֹתָיו וּתְרִיסִים כְּחֻלִּים שֶׁנִפְתְּחוּ וְגִלּוּ שְׁמָשׁוֹת בְּצֶבַע הַתַּפּוּז. לְיַד דַּלְתּוֹ הַפְּתוּחָה יָשְׁבָה גְבֶרֶת בַּעֲלַת גּוּף וְכוֹבָעָה הַקָּטָן מַרְטִיט מֵרֹב רְכִינוֹת; וְעִיסוּקָהּ שֶׁל אוֹתָהּ גְּבֶרֶת הָיָה מִן הַסּוּג הַנָּעִים שֶׁל לְגִימַת תֵּה. כְּלֵי הַתֵּה, כּוֹלֵל עוּגַת פַּשְׁטִידָה, הָיּו עֲרוּכִים עַל פְּנֵי חָבִית מְכֻסָּה בְּמַפִּית לְבָנָה.

וְהִנֵּה אֵרַע כִּי בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ קֵרְבָה אֶת סֵפֶל־הַתֵּה אֶל שְׂפָתֶיהָ, וְעוֹד בְּטֶרֶם הֶחֳזִירָה אוֹתוֹ אֶל מְקוֹמוֹ, הִבְחִינָה הַגְּבֶרֶת בְּאָדָם זָקֵן וְיַלְדָּה קְטַנָּה הַפּוֹסְעִים לְאִטָּם זֶה לְצַד זוֹ וְעֵינֵיהֶם נְעוּצוֹת בְּסִפְלָהּ בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת.

“הֵי,” הִשְׁמִיעָה בַּעֲלַת הַקָּרוֹן קְרִיאָה קְצָרָה אַךְ אֲדִיבָה, “מִי אַתֶּם?”

הַיַלְּדָה הַקְּטַנָּה, יְפַת הַמַרְאֶה וּתְכֻלַת הָעֵינַיִם, הֵשִׁיבָה בְּקוֹל רַךְ:
“שְׁמִי הוּא נֵל.” אַחַר כָּךְ נָטְלָה אֶת יָדוֹ שֶׁל הַזָּקֵן בִּתְנוּעַת־עֶדֲנָה־וְחָסוּת, כְּאִלּוּ הָיָה הוּא בְּנָהּ וְהִיא אִמוֹ, “וְזֶהוּ סָבִי. הַאִם תּוּכְלִי לֵאמֹר לָנוּ מָה הַמֶּרְחָק שֶׁעָלֵינוּ לַעֲבֹר עַד לָעִיר הַקְּרוֹבָה?”

הַגְּבֶרֶת בַּעֲלַת הַגּוּף הֵשִׁיבָה, כִּי הָעִיר נִמְצֵאת בְּמֶרְחַק שְׁמוֹנָה מִילִין לְפָחוֹת.

מַעֲנֶה זֶה רִפָּה בּמְעַט אֶת אֹמֶץ־לִבָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה, אֲשֶׁר בְּקֹשִׁי עָצְרָה בְּעַד דִּמְעָתָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהִבִּיטָה לְעֵבֶר הַדֶּרֶךְ הַמַּאֲפִילָה. סָבָהּ לֹא הִשְׁמִיעַ כָּל תְּלוּנָה, וְרַק נֶאֳנַח עֲמֻקּוֹת בְּהִשָׁעֲנוֹ עַל מַקְלוֹ וְנִסָּה לַשָּׁוְא לְהַבִּיט אֶל תּוֹךְ הַמֶּרְחָק הַמְאֻבָּק.

בַּעֲלַת הַקָּרוֹן עָמְדָה לֶאֳסףֹ אֶת כְּלֵי הַתֵּה שֶׁלָּהּ וּלְנַקּוֹת אֶת הַמַּפִּית, אַךְ בְּהַבְחִינָה בְּדַאֲגָתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה הִיא הִסְּסָה וְעָצְרָה. הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה קַדָּה קִדָּה, הוֹדְתָה לָהּ עַל תְּשׁוּבָתָה וְהִתְחִילָה מִתְרַחֶקֶת עִם הָאָדָם הַזָּקֵן. אַךְ בְּטֶרֶם עָשׂוּ חֲמִשִׁים צְעָדִים הִיא קָרְאָה לָהֶם לָשׁוּב.

“קִרְבוּ נָא אֵלַי… עוֹד!” אָמְרָה וְרָמְזָה לָהֶם בְּיָדֶיהָ, “הַאִם רְעֵבָה אַתְּ, יַלְדָּתִי?”

“לֹא בְּיוֹתֵר. אַךְ אָנוּ עֲיֵפִים ו… וְהַדֶּרֶךְ רַבָּה עֲדַיִן.”

“הַאִם בֵּיתְכֶם נִמְצָא בְּאוֹתָה עִיר?”

“לֹא. אֵין לָנוּ בַּיִת. אֲנַחְנוּ נוֹדְדִים”.


מקורות:

J. Butt & K. Tillotson: Dickens at Work, London, 1957.

Bernard Lewis: About the Old Curiosity Shop, London, 1959.

צ’רלס דיקנס, בית־ממכר עתיקות, תירגם מ.בן־אליעזר, ת“א תר”ץ.



קב ב תמונה 4.jpg

 

אגדת הברבור מדנמרק הברווזון המכוער, 1843    🔗


קב ב תמונת אנדרסן.jpg הַנְס־כְּרִיסְטְיָן אַנְדֶרְסֶן

נולד בעיירה אודֶנזֶה (דנמרק) ב־2 באפריל 1805 לאב סנדלר ואם כובסת. למודיו בשנות ילדותו היו בלתי סדירים, ומאחר שהיה ילד מכוער התקלסו בו חבריו. בגיל 11 מת עליו אביו; קרובי משפחתו רצו כי יהיה חייט, אבל הוא שאף להיות זמר. במלאות לו 14 שנה נסע לבדו לקופנהגן לחפש שם את מזלו. ללא פרוטה שוטט ברחובות העיר, עד שנמצאו לו תומכים, שהכניסוהו תחילה לבית־ספר לריקודים ואחר־כך לבית־ספר תיכון. בגיל 22 שנה התחיל לפרסם את שיריו וסיפוריו הראשונים. ב־1834 קיבל מענק מן המלך, שאיפשר לו לערוך מסע באיטליה, בשובו לדנמרק פירסם את ספר־המסעות “היוצר לשעה”. באותה שנה פירסם גם את הקובץ הראשון של אגדותיו, ומאז פירסם עוד 168 אגדות, שיצאו בקבצים קטנים והנחילו לו תהילת עולם. במלאות לו 45 שנה כבר נחשב גדול מספרי האגדות בדורו. הוענקו לו אותות כבוד רבים והוא הִרבה לסייר בארצות רבות. עד יומו האחרון היה אדם ערירי, ואוירת משפחה חש בשנותיו האחרונות בבתי יהודים. את תולדותיו כתב בספר “אגדת חיי”. אנדרסן מת בקופנהגן ב־4 באוגוסט 1875.


הילדה והסטודנט    🔗

בערב אוגוסט חמים של שנת 1834 ירד עלם בן עשרים ותשע מן הספינה אל הרציף הלח של נמל קופנהגן ושלח מבטוֹ לעבר הבתים והארובות המוּכּרים לו כל כך. קומתו היתה גבוהה ביותר, רגליו וידיו ארוכות מן הרגיל, וראשו הקטן והמוארך נוטה מעט לפנים. שערו הבהיר והמגודל התבדר ברוח הקלה; וּפניו הכחושים היו שזופים משמשה של איטליה, אשר בה בילה בשנה האחרונה. תמיד בטוח היה כי מכוער הוא עד אימה; אבל משום־מה דבר זה לא הציק לו עתה ביותר.

הוא שאף מלוא ריאותיו את תערובת הריחות המוכרים, שהזכירו לו את ימיו הראשונים בכרך: ריחות של דגים ומי תעלות וטחב מלוח.

– הציפור הנודדת שבה אל קנה. – אמר בלבו, ופנה ללכת בפסיעות גדולות אל מרכז העיר.

תחילה אמר לפנות הישר אל ביתה של משפחת קוֹלין, שפתחה לו את שערי לבה בכל ימי מצוקתו. היועץ המלכותי קולין ובני־ביתו היו יקרים לו מכל משפחה אחרת שהכּיר. אך בעודו פוסע ברחובות העיר – אלה הרחובות שמדד אותם ברגליו פעמים רבות כל כך, – נעורו פתאום בלבו געגועים טמירים והוא חש רצון מוזר לשוב ולפקוד כל אותם מקומות, אליהם סר בעבר כנער רעב ונואש ועיקש.

הנה הוא בית־המלון הקטן, סמוך לשער המערבי, אשר בו בילה את לילו הראשון בעיר הבירה – נער בן ארבע־עשרה, שהגיע מאודנזה הרחוקה כמעט ללא פרוטה בכיסו, אך לבו גדוש מאוויים וחלומות. לפני חמש־עשרה שנים בדיוק היה הדבר.

והנה הוא שער ביתה של מרת שאל הרקדנית; אליה בא בבוקר המחרת באמונה תמימה עד גיחוך כי תאוֹת לקבלוֹ אל להקתה לאחר שתראהו מחולל. אבל הוא עשה עליה כנראה, רושם מבהיל, שכן אמרה לו רק – ´לא אוּכל לעשות דבר למענך", והראתה לו את דלת היציאה. והנה הספסל אשר מול התיאטרון המלכותי, עליו ישב אכול יאוש, לאחר שסירבוּ לקבּלוֹ לצוות השחקנים בשל הופעתו הדוחה… והנה הגן שליד כיכר רוזנבורג. שעות רעב וקור רבות כל־כך בילה שם, בצל עצי האגס, בקראוֹ סיפור בפרוטה או כרך מרופט של “רומיאו ויוליה”, אגב לעיסת פרוסת לחם יבש… והנה המדרגות אל המרתף האפל אשר בו התגורר בודד ונשכח. כמה מוזר – אותם מקומות, שהזכירוהו דמעות ותפילה ויאוש וסבל, היו עתה יקרים כל־כך ללבוֹ והוא חש כלפיהם עדנה מוזרה.

הו, והנה דלת ביתו של הפייטן טילה, אליו התפרץ פעם כדי לקרוא באזניו אחד משירי הבוסר שלו. מה נורא היה אז כתב־ידו וכמה רבות היו שגיאוֹת־הכתיב! שם הכיר את אידה, בתו הקטנה של הפייטן. מאז נקשרו ביניהם יחסי ידידות והוא היה משעשע אותה בגזירות נייר ובסיפוּרי אגדות.

חדשים אחדים לאחר מכן, – הוסיף ונזכר, – נפרד מאידה ונסע אל סלאגילזה, ללמוד בבית־הספר; נער בן שבע־עשרה בחברת תלמידי המחלקה הראשונה. אמנם, הממשלה תמכה בלימודיו אלה; אבל מה נוראות היו אותן שנים במחיצתו של המנהל האכזר סימון מייסלינג, שהתעלל בו בכל דרך אפשרית… עד שנודע הדבר ליוֹאנס קולין הטוב והמיטיב – והוא גאל אותו גם הפעם מסבלותיו.

כל אלה נראו עתה רחוקים כל כך – כחלומות נושנים ורעים.

פתאום מצא עצמו עומד שוב מול הבית הנושן של משפחת קוֹלין. רצון עז התעורר בו לחלוק את רגשותיו עם האנשים האהובים עליו. היועץ המלכותי קולין פתח את הדלת, ומשראה את האורח השמיע קריאת חדוה והפתעה – “האנס בני!” – ומשך אותו פנימה, אל תוך הבית.

בני הבית כולם קיבלו אותו בזרועות פתוחות, בלחיצות ידיים, בטפיחות על הכתף.

– מלפפון ישן וחביב, אני מודיע לך שגבהת! – התבדח תיאודור.

ואילו לואיזה החביבה אמרה:

– באת בדיוק ליום הולדתי. עכשיו נערוך חגיגה כפולה.

האנס־כריסטיאן חש שוב, לאחר חדשי נדודים ארוכים; הוא נמצא בחברת נפשות אהובות, הקרובות לו כאילו היו הוריו, אֶחיו ואחיותיו. ואילו בני משפחת קולין הבחינו, להפתעתם, בשינוי העצום שחל בו מאז נפרדו ממנו לפני יציאתו לדרך. לא היה זה עוד אותו עלם נבוך, חסר בטחון עצמי, שהיה רגיש עד אימה לכל מלה שנאמרה כלפיו – אם טובה אוֹ רעה… לפניהם ניצב האנס־כריסטיאן חדש, בשל ומבוגר, משוחרר וחפשי בתנועותיו ודיבורו.

– הוא מצא את מקומו הנכון, – אמר היועץ המלכותי לבני ביתו, לאחר צאתו של האנס כריסטיאן, – דרכו תהיה מעתה קלה הרבּה יותר.

באותו ערב ישב האנס־כריסטיאן אנדרסן בחדרו הקטן, רגליו פשוטות לפנים ועיניו נעוצות בזוג נעליו המרופטות. היה זה זוג הנעליים היחיד אשר ברשותו. ארבע פעמים התקין להן סוליות חדשות. האם יחזיקו מעמד לאחר שיביא אותן בפעם החמישית אל הסנדלר?

על המיטה מונח היה כתב־היד של ספרו החדש “האימפרוביזאטור” (היוצר לשעה). תקוות רבּוֹת הוא תולה ביצירו זו, המתארת לבטיו של עלם צעיר, העורך מסע באיטליה. האם יביא לו הספר את ההצלחה המקוּוה? ואם גם תבוא הצלחה – מתי תבוא? תקוות אין בכוחן להטליא מעיל בלוי ולתקן נעליים מרופטות.

תקוות רבות כל כך פרחו בלבו, אך גורל כולן היה כגורל הפרחים: הנה פרחו לשעה קלה ואחר כך הורידו ראשיהם וכמשו.

מי יאמר לו מדוע נגזר על תקווֹתיו לקמול?

ומי יאמר מדוע נגזר על הפרחים לנבול?

רגע אחד. שאלה זו שמע כבר פעם… היה זה לפני שנים… אידה הקטנה שאלה אותו זאת בוקר אחד, בשעה שגזר לה בובות־נייר ושיעשע אותה בסיפורים דמיוניים… רגע ארוך ישב והרהר באותה שיחה בין הסטודנט התמהוֹני והילדה התמימה והחביבה; ולפתע מצא עצמו יושב ומעלה אותה על הנייר:

“פְּרָחַי נָבְלוּ כֻּלָּם!” אָמְרָה אִידָה הַקְּטֶנָּה, “אֶתְמוֹל עוֹד הָיוּ יָפִים כָּל כָּךְ, וְהִנֵּה נָבְלוּ עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת וְהֵם תְּלוּיִים וְרָאשֵׁיהֶם לְמַטָּה. מַדּוּעַ הֵם עוֹשִׂים זֹאת?” שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסְּטוּדֶנְט, שֶׁיָשַׁב מוּלָהּ עַל הַסַּפָּה. הִיא חִבְּבָה אוֹתוֹ מְאֹד. הוּא יָדַע אֶת כָּל הַסִּפּוּרִים הַיָּפִים וְהָיָה גוֹזֵר לָהּ תְּמוּנוֹת חֲמוּדוֹת לְהַפְלִיא: לְבָבוֹת, וְנָשִׁים קְטַנּוֹת בְּתוֹכָם שֶׁיֵּצְאוּ בְּמָחוֹל, וּפְרָחִים, וְאַרְמוֹנוֹת שֶׁנִּתָּן לִפְתֹחַ אֶת שַׁעֲרִיהֶם. אָכֵן, סְטוּדֶנְט חָבִיב הָיָה…

”מַדוּעַ פְּנֵיהֶם שֶׁל הַפְּרָחִים רָעִים כָּל־כַּךְ הַיּוֹם?" שָׁאֲלָה שֵׁנִית וְהֶרְאֲתָה עַל הַזֵּר שֶׁבְּיָדָהּ, שֶׁהָיָה כָּמוּשׁ כֻּלּוֹ.

“הַפְּרָחִים הָיוּ הַלַּיְלָה בְּנֶשֶׁף מְחוֹלוֹת,” סִפֵּר לָהּ הַסְּטוּדֶנְט, “וְעַל כֵּן מוֹרִידִים הֵם עַכְשָׁיו אֶת רָאשֵׁיהֶם…”

אנדרסן הוסיף וכתב את האגדה שסיפר לאידה הקטנה, והשתדל לרשום אותה בדיוק כפי שסוּפּרה אז: על ארמון־הקיץ של המלך, ועל הפרחים המתגנבים עם לילה אל תוך הארמון ויוצאים במחולות… והוא הוסיף ושילב בתוך האגדה עורך־דין משעמם, שלא חיבב את הסטודנט ואמר: “איך אפשר להטעות כך ילדה קטנה וּלבלבלה?” האם הוא רמז בכך לעורך־הדין לינד, שגזל מן הסטודנט האוהב אנדרסן את לוּאיזה קוֹלין?

אכן, גם עתה היה אנדרסן ילד בנשמתו; ילד תמיד ואוהב אגדות. אבל הוא היה גם רעב, כיסו היה ריק, ועתה לא הרבה עוד להזמין עצמו לארוּחוֹת על שולחנם של ידידים.

אילו יכול היה להוציא כסף מקוּפסת הצתה, כּאוֹתוֹ חייל באגדת־העם ששמע לפני שנים בכפר־ילדותו. חיוך עלה על פניו לרעיון זה. שמא גם יעלה אגדה זו על הנייר? ואחריה – אגדות נוספות, מאלוּ שסיפרה לו סבתו, וגם מאלו שבדה בעצמו וסיפרן לאידה הקטנה ולילדי ידידיו האחרים? בילדותו לימדה אותו אמוֹ כי אפשר להפוך מלבוּשׁ ישן לבגד חדש. מדוע לא ינהג כך עם האגדות הישנות?

הכתיבה באה לו בקלות רבה, כאילו היתה שעשוע. הוא לא צריך היה לעמול הרבה, אף לא בשעה ששילב בתוך האגדה הערות קונדסיות, כדי לשעשע את עצמו" לאחר שבזבז החייל את כספו עבר לגור בעליית־גג, ואז “איש מידידיו לא בא עוד לבקרו, בגלל המדרגות הרבות”. אבל לאחר שחזר אליו עושרו “חזרו אליו ידידו והביעו לו חיבה רבה כמקודם”…

אחר כך העלה על הנייר את האגדה על שני האכרים, קלאוּס הגדול וקלאוס הקטן. גם כאן שמר על המבנה המקורי של האגדה, אבל מפעם לפעם התיר לעצמו להגניב הערה לגלגנית, בהעמידוֹ פני ילד תמימות.

בימי ילדותו ראה את עצמו בדמיונו כנסיך שהתגלגל בדמות בן סנדלרים. גם משגדל שאף להעפיל ולבוֹא אל ארמונות מלכים. אבל עתה ידע – לעולם לא יוכל להיות נסיך אמתי. בעודו הוגה ברעיון זה כתב אנדרסן את אחת מאגדותיו הידועות ביותר – “הנסיכה על העדשה”:

…“והעדשה הובאה אל בית־הנכות המלכותי, שם אפשר לראותה, אם איש לא נטל אותה משם… ואתם ראוּ גם ראוּ: הנה לפניכם ספור שכולו אמת”.

עתה היו בידו ארבע אגדות. אם ידפיסוּ אותן, תהווינה יחד חוברת נאה ולא יקרה. ודאי יימצא מו"ל שיסכים להדפיסן; ולא – גם אז האסון לא יהיה גדול ביותר. הרי הוא לא השקיע כמעט כל מאמץ בכתיבתן. הדבר נעשה מתוך שעשוע בלבד, והוא לא החשיב ביותר את ערכן.

אבל כשם שהאגדות נכתבו במהירות – הן גם נדפסוּ במהירוּת. בראשית 1835 הופיעו יחד שני ספריו: החוברת “אגדוֹת” והסיפוּר “האימפרוביזטור”. אבל אנדרסן לא הקדיש מחשבה רבה לחוברת האגדות, אלא ציפה בקוצר־רוח לדברי הביקורת על סיפורו הגדול. ובעוד הוא מחכה למשפט הביקורת הביא לו הדואר מכתב בלתי צפוי. פרופסור אוֹרסטֶד, הפיסיקאי הדני המהולל מגלה האלקטרומגנטיות, כתב לו: “ה’אימפרביזטור' יעשה אותך אולי מפורסם, אבל אגדות־הילדים שלך תעשׂינה אותך בן־אלמוות”.

– אבל אדוני הפרופסור, – פרצה קריאת מחאה והפתעה מפי הסופר בן השלושים, – הרי אגדות אלו הן דבר־של־מה־בכך!…


אגם הברבורים    🔗

שמונה שנים חלפו מאז – מן השנים היפות ביותר בחייו של אנדרסן; השנים אשר בהן הפך הצעיר שׂבע הכשלונות והיה לסופר מהולל ונערץ. קבצי האגדות, שנדפסו בזו אחר זו, כבשו את לבותיהם של מיליוני קוראים, קטנים וגדולים, בדניה ומחוצה לה. הממשלה העניקה לו קצבה שנתית קבועה לכל חייו. רוזנים ושאר אנשי מעלה הזמינוהו לבקר בטירותיהם, וילדות קטנות העניקו לו פרחים והודו לו על אגדותיו הנפלאות. אחת הילדות שהעריצו אותו בכל לבן היתה יוֹנה, נכדתו של יוֹנאס קולין.

יונה היתה שונה משאר הילדים שהכיר אנדרסן – ילדיהם של מכריו, שהיו עולים בהמולה על ברכיו ברגע שבּוֹ התיישב על כסא. היא היתה באה חרש ויושבת בדממה לידו, במקום שהיה שמור במיוחד בשבילה. בקרבתו של הדוד האנס הגדול חשה עצמה יוֹנה שלווה ובטוחה. פניו המכוערים הפיקו רוך ובטחה ועיניו הבהירות היו מביטות בה בחיבה. לא ידעה הילדה כי עיניה הנוצצות, הנעוצות בשעה שסיפר לה אגדה, הן המדליקות את שלהבת דמיונו היוצר.


קב ב תמונה 5.jpg הנס־כריסטיאן אנדרסן מספּר אגדה למעריצוֹתיו הצעירוֹת


– דוד האנס, – אמרה יונה ערב אחד, – אילו רק יכולתי להיות יפת מראה! אני שונאת את דמותי ואת שערותי הסומרות. אילו היו לי כנפיים הייתי עפה רחוק רחוק, אל מקוֹם שבוֹ יכול אדם לבחור לעצמו צורה כרצונו.

– נשמתך יש בה שני חלונות שקופים, יוֹנה, – השיב לה,– שמרי עליהם שיהיו בהירים תמיד, ואז תהיי יפה מכל נסיכה.

– דוד האנס, – הוסיפה יונה ואמרה, – אמי אומרת לי שאני כבר גדולה. אבל אינני רוצה להיות גדולה. רוצה אני לזכור תמיד את הסיפורים שסיפרת לי, בהם הסלילים והמספריים והסיכות מדברים זה עם זה. הגדולים אומרים שדברים אלה הם הבלים… אינני רוצה להיות כמוהם.

– יתכן כי בעוד שנתיים תשני את דעתך, יונה, – חייך אנדרסן חשׂוּךְ הבּנים בעצב, – יום אחד יופיע פתאום נסיך יפה־תואר והוא יושיט אליך את ידו…

אבל יונה שיסעה את דבריו:

–אינני רוצה בנסיך שיקח אותי ממך, דוד האנס!

ימים אחדים לאחר אותו ערב התארח אנדרסן בטירתם של בעלי אחוּזת גיסלפלד. ניתן לו חדר גדול ומרווח והמארחים השפיעו עליו מכל טוב. למחרת עם בוקר השכים האורח קום ויצא לטייל לבדו בגן הגדול. צבאים ואיילות התהלכו בין העצים. אווזי־בר התעופפו בלהקות. ובתעלת המים שעברה בין העצים שטו עופות לבנים. אנדרסן קרב אל שפת התעלה והתבונן בעופות השטים. היו אלה שלושה ברבורים יפים ולבנים, ארוכי צואר ואצילי מראה, שנעו בדממה על חלקת־המים. בעקבותיהם שט בתנועות מגוחכות ברווזון צהוב נוצה ומכוער למראה. אנדרסן הביט באותו ברווזון ובמהרה הכיר וידע – אין זה אלא ברבור צעיר. כל אפרוחי הברבורים דומים בצעירותם לברווזונים מכוערים.

– אל תצטער אל לבך, ברווזוני, – אמר לו הסופר, – עוד תגדל ותהיה גם אתה ברבור יפה־מראה.

שעה ארוכה עמד אנדרסן על שפת הנחל והביט בעופות השטים. האם לא היה גם הוא בנעוריו ברווזון מכוער, שהכל הציקו לו ובזו לו כיוון שלא ידעו כי הוא עתיד היות ברבור אציל מראה? לפתע שב ונזכר בכל מנות הבוז והלעג שהיו לחם־חוּקוֹ שנים רבות כל כך: הוא זכר את ילדי הכפר שקראו אחריו: “הוא משוגע כמו סבא שלו!”… הוא זכר את ימי בדידותו הנוראה עת הגיע לקופנהגן; את בעלת־הבית החמדנית שסחטה ממנו כל פרוטה, את התלמידים השחצנים מבית־הספר לזמרה שהיכוהו להנאתם, את המנהל האכזר מייסלינג, שהתעלל בו לעיני כל, את כשלונותיו הספרותיים הראשוניים… אך כל זאת היה לנחלת העבר. הברווזון המכוער גדל והיה לברבור הדור מראה ואהוב על כל.

באותו ערב התחיל אנדרסן לחבּר אגדה חדשה – את אגדת חייו. הוא כתב טיוטה ראשונה וקרא לה “הברבור”. לאחר ימים אחדים כתב אותה מחדש ונתן לה שם חדש – “הברווזון המכוער”:

“…הַבַּרְוָזוֹן הַמִּסְכֵּן, שֶׁיָּצָא מִן הַבִּצָּה מְכֹעָר כָּל כָּךְ, נִצְבַּט וְנֻשַּׁךְ, נִדְחַק וְנֶהְדַּף הֵן עַל־יְדֵי הַבַּרְוָזִים וְהֵן עַל־יְדֵי הַתַּרְנְגוֹלוֹת.. הוּא גָדוֹל יוֹתֵר מִדַּי, אָמְרוּ הַכֹּל פֶּה אֶחָד. וְהַבַּרְוָזוֹן הַמִּסְכֵּן לֹא יָדַע הֵיכָן מֻתָּר לוֹ לַעֲמֹד וְהֵיכָן עָלָיו לָלֶכֶת. וְהוּא נֶעצַב כָּל כָּךְ עַל שֶׁהוּא מְכֹעָר לְמַרְאֶה, לְלַעַג וּלְקֶלֶס לְכַל הֶחָצֵר מִסָּבִיב”.


הו, מה רב הסבל שנפל בחלקו של הברווזון המכוער! עלבונות ונשיכות, רעב ובדידות… עד אשר יום אחד הביט בחלקת המים וגילה כי היה לברבור. כמה מאושר היה אז; אבל גאֶה לא היה, כי לב טוב אינו יודע גאוה. "ורק הרהר בזה שלגלגו עליו ובזו לו. והנה הוא שומע כי הכל אומרים עליו שיפה הוא מכל בעלי הכנף היפים… אותה שעה נתרשרשו כנפיו, צוארו הגבוה נזדקר אל על והוא קרא מנהמת לבו: “לאושר רב כזה לא פיללתי בשעה שהייתי הברווז הקטן והמכוער!”

לאחר שסיים להעתיק את האגדה החדשה בא אנדרסן אל יונה הקטנה וקרא אותה באזניה. רגע ארוך הביטה בו הנערה בדממה ואחר־כך אמרה:

– דוד האנס, ודאי יבינו האנשים כי הברווזון המכוער הוא באמת ברבור.

ואילוּ אנדרסן הביט בה בעיניים מחייכות בעצב ואמר לה בקול רך:

– יונה, אילו הקדמת להיוולד, ייתכן שהסיפור כולו היה מקבל צורה אחרת.

באותו שבוע הלך אנדרסן אל המו"ל שלו ובידו כתב־היד של “הברווזון המכוער” ושל אגדות אחרות. הוא פסע בראש מורד, שקוע בהרהורים. ולפתע עצר אותו אדם נמוך קומה שפנה אליו בהיסוס:

– האם זוכר אתה אותי?

אנדרסן הרים את עיניו – והכירוֹ מיד. תחילה עבר בו מעין רעד, כאילו ראה חלום רע. היה זה סימון מייסלינג, המנהל לשעבר של בית־הספר בסלאגילזה. האדם שהתעמר בו כל כך שהתקלס בו לעיני התלמידים ברשעות נוראה. לרגע ביקש אנדרסן לעבור על פניו במהירות, אבל מייסלינג תפס בזרועו.

– הרשה נא לי לומר לך משהו… – פתח בקול נמוך, – אני חייב לך משהו. בקשת סליחה, אם אפשר לקרוא לזאת כך…

אז עמד אנדרסן מלכת והביט בתמהון בפני מורהו לשעבר. הוא ראה לפניו אדם גוץ וכרסתני, לבוש בגדים מרופטים ומוכתמים. על פניו לא היתה עוד הבעת חומרה רבת אֵימים, אלא עייפות של זקנה ואכזבה.

– דנתי אתך פעם שלא כראוי, – הוסיף המנהל בקול רפה, שנשמעה בו חרטה עמוקה, – ההצלחה השכיחה ודאי מלבך את ימי לימודיך הרעים… ובכל זאת, איני יכול לסלוח לעצמי על שטעיתי בך כל־כך… הזדמנות בלתי־חוזרת נשמטה מידי – להיות שותף להצלחתך המזהירה…

מייסלינג השתתק והשפיל את מבטו. רגע ארוך עמד אנדרסן ולא ידע מה להגיד. אחר־כך הושיט את ידו ואמר:

–אל נא תייסר את עצמך בגללי… תמיד אזכור את אשר אמרת לי עכשיו.

חמלתו של האנס כריסטיאן היתה בעיני מיילינג העונש שהוא ראוי לו.

– לי הכלימה ולך התהילה. – אמר ופנה ללכת בצעדים מהירים.

אנדרסן עמד והביט אחרי מנהלו לשעבר, שהלך והתרחק בקומה שחוקה עד אשר נעלם מעיניו. ואז לפת את כתב־היד והמשיך את דרכו אל משרד המו"ל, כשהוא מהרהר בגורלו של הברווזון המכוער.

“לְרֶגַע קָט שָׂמַח בְּלִבּוֹ עַל כָּל הַפְּגָעִים וְהָעֶלְבּוֹנוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו, כִּי עַתָּה יוֹדֵעַ הוּא לְהַעֲרִיךְ אֶת כָּל הָאֹשֶׁר שֶׁנָפַל בְּחֶלְקוֹ”.


אַבָּא צוֹדֵק תָּמִיד    🔗

עַתָּה אֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּר, שֶׁשְּׁמַעְתִּיו בְּעוֹדִי נַעַר קָטָן, וּבְכָל פַּעַם שֶׁהִרְהַרְתִּי בּוֹ מֵאָז שַׁבְתִּי וּמָצָאתִי שֶׁהוּא עוֹד נָאֶה מִשֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה; שֶׁכֵּן, הַסִּפּוֹרִים כְּמוֹתָם כִּבְנֵי־אָדָם מְסֻיָּמִים, שֶׁכְּכֹל שֶׁמַּזְקִּינִים נַעֲשִׂים נָאִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְזֶה מְשַׂמֵּחַ כָּל־כָּךְ אֶת הַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ.

בְּוַדַּאי הָיִיתָ גַּם אַתָּה לֹא־אַחַת בִּכְפָרִים שֶׁבִּסְבִיבָתְךָ. וְשָׁם רָאִיתָ בְּאֵין סָפֵק בֵּית־אִכָּרִים מַמָּשׁ, יָשָׁן־נוֹשָׁן, וְגַג לוֹ עָשׂוּי קַשׁ. וְהָאֵזוב וְהָעֲשָׂבִים עוֹלִים שָׁם וְצוֹמחִים מֵעַצְמָם, וְקֵן שֶׁל חֲסִידוֹת שָׁם בְּרֹאשׁ הַגַּג, כִּי הַחֲסִידָה דְרוּשָׁה בְּכָל בָּיִת; וְהַקִּירוֹת מְלֻכְסָנִים, וְהַחַלוֹנוֹת נְמוּכִים, וְלָרֹב רַק הָאֶחָד מֵהֶם נִתָּן לִפְתִיחָה. הַתַּנוּר מִתְבַּלֵּט וְיוֹצֵא דֹפֶן כְּכָרֵס קְטַנָּה, וְשִׂיחַ־הַסַּמְבּוּק מַטֶּה רֹאשׁוֹ עַל מְשׂוּכַת־הַגָּדֵר, בִּמְקוֹם שָׁם מִתְבַּעְבַּעַת בִּצַּת־מַיִם זְעִירָה מִתַּחַת לְעֵץ הַצַּפְצָפָה, וּבָהּ שָׁט אַוָּז אֶחָד אוֹ כַּמָּה פִּרְחֵי־אַוָּזִים. כֵּן, וְכֶלֶב קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת שָׁם, שֶׁנּוֹבֵחַ לִקְרַאת כָּל יוֹצֵא וּבָא.

וְהִנֵּה בֵּית־אִכָּרִים כָּזֶה מַמָּשׁ עָמַד גַם בְּאַחַד הַכְּפָרִים שֶׁבִּסְבִיבָתֵנוּ, וּבוֹ הִתְגוֹרְרוּ אִכָּר וְאִכָּרָה. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁעֲנִיִּים הָיוּ חָסְכוּ מֵעֲמָלָם וְקָנוּ לָהֶם סוּס, שֶׁהָיָה רוֹעֶה בַּשָּׂדֶה בְּסָמוּךְ לַתְּעָלָה שֶׁל דֶּרֶךְ־הַמֶּלֶךְ. וְעַל הַסּוּס הַזֶּה רָכַב אַבָּא אֶל הָעִיר, וְהַשְּׁכֵנִים שְׁאֵלוּהוּ לָהֶם לַעֲבודָתָם וְהֵשִׁיבוּ לוֹ טוֹבָה תַחַת טוֹבָה. וְהִנֵּה הֶחְלִיטוּ יוֹם אֶחָד לִמְכֹּור אֶת הַסּוּס בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁהֵם זְקוּקִים לוֹ יוֹתֵר, אוֹ לְהַחֲלִיפֶנּוּ בַּמֶּה שֶׁיָבִיא לָהֶם תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ. אֲבָל בַּמֶּה יַחֲלִיפוּהוּ? – – –


מקורות:

S. Toksvig: Hans Christian Andersen, 1933

ק. ב. בורנט: בן הסנדלר, תרגם מ. בן־אליעזר, ת"א 1960.

ה. כ. אנדרסן: אגדות וספורים, תרגם דב קמחי, ת"א 1950.


קב ב תמונה 6.jpg

 

סיפור־הילדים העברי הראשון (בית חנן, 1867)    🔗


קב ב תמונת מאפו.jpg אַבְרָהָם מַאפּוּ

נולד בי' בטבת תקס“ח (28 בדצמבר 1807) בסלוֹבוֹדקה (פרבר של קובנה, ליטא), לאביו שהיה מלמד גמרא עני. בילדותו למד ב”חדר" של אביו ואחר כך התחיל ללמוד קבלה. בהיותו בן שבע־עשרה השיאוּ אותו הוריו אשה; לאחר שחותנו העשיר ירד מנכסיו נאלץ מאפּוּ להיות מורה. הוא לימד בערים שונות – יורבורג, רוסיין ועוד. אז נתפס להשכלה ולמד בכוחות עצמו לשונות זרות (גרמנית, רוסית, צרפתית ורומית). משנת 1848 ישב מאפּוּ בקביעות בקובנה כמורה בבית־ספר יהודי ממשלתי. בשנת 1853 הדפיס על חשבונו את ספרו “אהבת ציון”, שהיה הרומאן העברי הראשון, ואשר השפיע השפעה עצומה על הנוער העברי. על אף פרסומו נשאר מצבו החמרי דחוק, והוא נתמך על־ידי אחיו הצעיר מתתיהו. כל שנותיו הוסיף ללמֵד ולחבר ספרים: “עיט צבוע” (1857), “חנוֹך לנער” (ספר לימוד, 1859), “אשמת שומרון” (1865), “חוזי חזיונות” (1869). בסוף ימיו חלה מאפּוּ קשה, וב1867 נסע לשאול בעצת הרופאים בקניגסברג. שם מסר לדפוס את ספרו האחרון, “אמון פּדגוֹג” (ספר־לימוד, בו נכלל הסיפור “בית חנן”). מצבו הלך והורע, וביום הכיפורים תרכ"ח (1867) מת ולא זכה לראות בהצלחת ספרו.


הסוכה החבויה    🔗

הערב ירד על שכוּנת היהודים של העיר קובנה. מכּיווּן שוּק הדגים הופיע אדם ממוּצע־קומה, שפסע כפוף מעט, ראשו רכון מעט לארץ, כאילו שקוע הוא בהרהורים ואינו משגיח במתרחש סביבו. הוא קרב אל צריף נושן ונמוך, פתח את דלתו ונכנס פנימה; קרב אל הכסא והתיישב עליו בעייפות.

על השולחן פזורים היו דפים אחדים – מהם חלקים וּמהם כתובים. האם גם היום השליכה המשרתת את הדפים הכתובים, מאחר שאין היא מבינה מה טעם יש לשמור נייר שכבר כתבוּ עליו? כל תחנוניו שלא לגעת בדפים אלה נופלים על אוזן ערלה. פתאום חש שוב כאבי התכווצוּת באצבעות ידו הימנית, והוא נזכר בדברי רופאו:

– אברהם מאפּוּ נכבדי. חולה אתה ב’עוית־סופרים'. זוהי מחלה טיפוסית הפוקדת אנשים המרבים בכתיבה.

– האם אפשר לרפא מחלה זו? – שאל אותו מאפו.

– כן. בדרך פשוטה מאוד. הפסק לכתוב – והמחלה תחלוף, בעזרת השם, כליל.

– אכן, עצה נאה והגונה. אבל כיצד יפסיק לכתוב ויצר הכתיבה פּוֹעם בּוֹ והוּא כּאש בוערת בעצמותיו? ספרו הראשון, “אהבת ציון”, פירסם את שמו ברחבי העולם היהודי ורבים השווּהוּ לנביאי ישראל הקדמונים; אבל הנאה חמרית לא הביא לו הספר כלל. גם הדפסת ספריו הבאים – על חשבונו, כמוּבן – התנהלה בכבדות. שמא יחדל, איפוא, לעסוק בספרי “חזיונות” למבוגרים ויפנה לחבר ספרי־לימוד פשוטים ומועילים לתינוקות של בית־רבן?

את מיטב שנותיו הקדיש להוראת השפה העברית. הוא נזכר כיצד התחיל ללמד לפני שלושים שנה ב“חדר” שנמצא בבית־מרזח, בו ישב המלמד הצעיר עם תלמידו על הרצפה… ונזכר גם כיצד לפני שנים מעטות היה מורה פרטי בביתו של הגביר המגושם יודל אפאטוב, שלא היסס מלהרים את ידו עליו. כל אותן שנים השתדל ללמד את תלמידיו בדרך קלה והדרגתית והיה חוזר ותובע מן המלמדים בני דורו: “מנעוּ הילדים מכל עמוק ונשגב ותנו למו דברים נכוחים וקלים!”

אך כיצד ניתן למלא תביעה זו, אם ספרי־הלימוד שיצאו עד כה כבדים ונשגבים מבינת הנער, “אשר גלמם ראו עיני הילד מבלי דעת להטותם לכל אשר יחפוץ”. נסיון ראשון למלא מחסור זה עשה לפני כחמש שנים (בתרי"ט, 1859), כשהוציא את ספרוֹ “חנוך לנער, ללמד לילדי ישורון ראשית דעת שפת עבר בדרך לא שיערוה אומנים עד כה”. ספרון צנום זה זכה לשבחים רבים. שמא ינסה עתה לגשת לכתיבת הספר, בו הוא מהרהר בחדשים האחרונים – ספר־לימוד שיכלול שיחות־ילדים קלות ומלבבוֹת. שיחות אחדות מעין אלה אף חיבר הבוקר, בשעת השיעור בבית־הספר הממשלתי:

– אַיֵּה מְקוֹמְךָ, אֲדוֹנִי? – מְקוֹמִי בְּעִירִי.

– אַיֵּה גָד וַאֲחוֹתוֹ? – הוּא בִּמְקוֹמוֹ וְהִיא בִּמְקוֹמָהּ.

– מִי עוֹמֵד לִפְנֵי בֵּיתֵנוּ? – אִשָׁה עֲנִיָּה עוֹמֶדֶת לִפְנֵי בֵּיתֵנוּ.

בשבועות הבאים הוסיף מאפו לכתוב קטעי שיחות, שאלות־ותשובות ופרקי שינון מעין אלה. היה מסיים פרק אחד מניח אותו הצדה ליומיים שלושה ומסיח דעתו ממנו, אחר־כך היה שב לקרוא בו; אם החליט לתקן משפט מסוים – היה כותב אותו מחדש, בצורתו המתוקנת, על דף אחר, ואחר־כך גוזרו ומדביקוֹ על גבי המשפט הקודם. כן הוסיף לעתים בשולי השיחה הערות והנחיות, כגון: “אל נא ימנע הנער להעביר את המאמרים הנ”ל בכל הגופים למען ילך בטח הלאה".

וכאשר סיים מאפו את כתיבת סעיף־השינון הששים־ושניים, הבריקה במוחו מחשבה נפלאה: עתה ינסה לכתוב את סעיפי השינון הבאים לא בצורת משפטים סתמיים, או כשיחות מקוטעות – אלא בצורה סיפורית רצופה. אמנם, סבר, לא הסיפור עיקר אלא השיעור. אבל התלמידים ילמדו את לקחם ביתר רצון אם פרקי השינון שלהם יהיו כתובים בצורת סיפור שימשוך את לבם – סיפור מחיי הילדים. וכך התחיל את סעיף 63:


(1) בעיר זפרון יש שני עשירים, שֵם האחד חָנָן ושם השני נַחְבִּי.

(2) חנן הוא איש נָדיב אשר לא ימנע מקרובים שאֵלתם ומעניים בַקָשָׁתם, לזה הוא נותן בגד יָשן, לזה כסף ולאלה לחם.

(3) ונחבי הוא איש כֵּלַי אשר לא יכול תת, האומר לאביו ולאמו: לא ראיתים, את אֶחָיו איננו מכיר ואת קרוביו לא יָדע. ויושבי זפרון קוראים לו זאב דוֹב.

(4) ולחנן הנדיב בן ושמו טוביה ולבבו כלבב אביו, כי אוהב הוא נערים יתומים ובני עֲנִיִים לתת להם לחם ושמלה, וגם משָרתי בית חָנן כך הוסיפו סעיפי השינון הבאים לתאר בצורה סיפורית את שתי המשפחות וילדיהן. לא היה קשה לו, למאפו, לתאר את הבתים הללו, שכּן נטל אותם מן ההווי המוּכּר לו. הוא שילב גם את עצמו בסיפור, בדמותו של המורה הנודד שמואל, המלמד את ילדיהם של חנן ונחבי – ממש כשם שלימד הוא את ילדי העשירים בבתיהם; או כדבריו בהמשך הסיפור: “הלא ידעתם כי מינה לי ה' גורל להיות מורה. אני לימדתי שני נערים תורה ודעת” וכו'. אין פלא, איפוא, שתיאר את התלמידים והוריהם בצוּרה חיה, כדמויות שפגש בחייו. נחבי הכילי והמגושם, הגוער במורה –“מי אתה, בן־אספסוף, כי באת אל חצרי לגנוב?” – אינו אלא יודל אפאטוב, שהרים על מאפו את ידו. פה ושם תיאר גם מאורעות שהיה עד להם ברחובות העיר, כתיאור השריפה הגדולה. והיו גם מקרים של מה־בכך שהשאירו בו את חותמם:

וּבִהְיוֹתֵנוּ בַּדֶּרֶךְ, וְהִנֵּה נַעַר מוֹשֵׁךְ עֲגָלָה קְטַנָּה, אֲשֶׁר בָּהּ חָבִית קְטַנָּה מְלֵאָה שֶׁמֶן־דָּגִים, הוֹלֵךְ וּבָא לִקְרָאתֵנוּ. וּבִרְאוֹת הַנַּעַר כִּי צַר הַדֶּרֶךְ, נָטָה הוּא מִפָּנֵינוּ, גַּם רָצָה לְהַטּוֹת עֶגְלָתוֹ עַל עֵבֶר הַדֶּרֶךְ. אַךְ שְׁנֵי גַלְגַּלֶּיהָ עָבְרוּ עַל אֶבֶן וַיְהַפְכוּהָ וַיַשְׁלִיכוּ אֶת הֶחָבִית מִמֶּנָּה. וְהַנַּעַר עוֹמֵד וּבוֹכֶה בִּמְבוּכָתוֹ – –

*

אבל מאפו הסופר והמחנך ביקש להעניק לתלמידים גם חוויות־ילדות מאושרות. ומה הם חיים מאושרים וטבעיים בעיני מחבר “אהבת ציון?” כמוּבן – חיים בחיק הטבע.

וביום בהיר אחד נטל מאפו את מחברתו ופנה ללכת אל מחבואו הסודי, שרק בו הצליח לכתוב את תיאורי הטבע האהובים עליו כל־כך – הלא היא הסוכה שבראש ההר האלקסטי. במבואות העיר קובנה, מעבר לנהר ניימאן, מתנשא הר זה, הנקרא בפי אנשי המקום גם “כסליובקה”. גבוה ומשופע הוא ההר ומורדותיו מכוסים עצים ושיחים. בין העצים נחצבוּ מדרגות רבּוֹת, להקל על העליה והירידה. על פסגת ההר ניצבת סוכה נושנה, בנויה עצים ומקורה גג, ולה מעקה מסורג. זקני המקום מספרים כי הסוכה נבנתה בשנת 1812, בערב פלישת הצרפתים לרוסיה, וכי בה ישב נפוליון וערך את תכניותיו האיסטרטגיות; ושם – כך סיפרו – אהב להתבודד אדם מיצקביץ', גדול משוררי פולין, ולחלום על שיחרור מולדתו. עתה שומם המקום והאנשים כמעט שאינם באים אליו.

קב ב תמונה 7.jpg סוּכה שבראש ההר האלקסטי, בה כתב אברהם מאפּוּ את סיפּוּריו.


אבל לו, לסופר העברי השקוע בדמיונות, לא היה המקום חדש כלל. עוד בשנות נעוריו היה בא לבדוֹ אל בין האילנות עם ספרי קבלה, וניסה ליהפך לרואה־ואינו־נראה. אז גילה גם את הסוכה החבויה, ובה ישב וכתב פרקים רבים של “אהבת ציון”. ערב אחד, – היה זה בתקופת מרד הפולנים ברוסיה – ירד במדרגות החצובות בהר, ופתאום שמע יריה וכדור שרק וחלף סמוך לאזנו. זקיף פולני ירה בו, בחשדו כי הוא מרגל רוסי…

עתה הגיע מאפו שוב אל המקום האהוב עליו. התישב על הספסל אשר בסוכה הנושנה ושלח עיניו לעבר הנוף מרהיב־העין שהשתרע לרגליו – השׂדות המוריקים בין שני הנהרות הגדולים, הניימאן והוויליה; הנה העצים כבדי הנוף, והנה הכפרים השלווים… ואחר־כך פתח את מחברתו והתחיל כותב:

אֶפְרַיִם אָחִי הַיָּקָר!

בָּאנוּ אֶל נְאוֹת־שָׂדַי. פֹּה בֵּית־קַיִץ נֶחְמַד וְכַר נִרְחָב בַּיַּעַר לָשׂוּחַ בּוֹ. גַּם גַן נֶחְמָד פֹּה, כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים לְהַרְנִין לֵב. וְלִכְלֹל אֶת תִּפְאֶרֶת בֵּית־הַקַּיִץ הֵבִיא טוֹבִיָּה אֵלָיו כָּל הוֹד וְהָדָר וַיְפָאֲרֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו הַנֶּחְמָדִים…

כך הוסיף מאפו ותיאר את חייהם המאושרים של הילדים בחיק הטבע, עבודתם בגן הירק, טיולם ביער, הפלגתם בסירה – כל אותן חוויות שילדי ישראל היו חסרים כל כך, ואשר אותן ביקש להעניק להם בשעת שינוּן לקחם.

אבל הוא לא יכול היה להרבּוֹת עתה בכתיבה. המיחושים באצבעותיו חזרו ותקפו אותו ביתר שאת ועליהם נוספה גם מחלת כליות רבת מכאובים וחולשת גוף כללית. ובנטות היום לערוב נטל את מחברתו ונפרד ממקום מחבואו האהוב.


שירת הברבור    🔗

בשובו לביתו מצא מאפו על שולחנו מכתב מפאריז. מתתיהו אחיו הצעיר, שהיה מזכירו של הבארון יוסף גינצבורג והירבה לתמוך באחיו הבּכוֹר, שלח לו שוּב סכום כסף ושאל לשלומו ושלום בני ביתו. מאפו מיהר להשיב לאחיו המסור והנאמן, סיפר לו כי בריאותו טרם הוטבה ומיחושיו גוברים; וכן בישר לו בהתלהבות על ספר־הלימוד שהוא עומד בסיום כתיבתו, ואשר ייקרא “אמון פדגוג” – כשמו כן הוא, אומן ופדגוג לנער עברי ללמדו שפת עבר רצופה, ולנהלו בשובה ונחת בלי אבדן עת אל מחוז חפצו".

מכתב זה הכעיס את האח הצעיר, והוא מיהר לשלוח למאפו מכתב תוכחה נמרץ, בו הוא מוכיחוֹ קשות על שדווקא בימי מחלתו הקשה מצא לנכון לשבת ולחבר ספר־לימוד שלא יראה בו ברכה:

“חמסי עליך, אחי, ועצור במלים לא אוכל”, כתב מתתיהו מפאריס, “אני ראיתי מחלתך כי קשתה ואתעורר כפעם בפעם להחזיק בך באהבתי ובחמלתי… ומה עשית אתה? לא שמת לבך לקומם הריסות גוויתך, כי השלכת נפשך מנגד ותשם אל המדבר פניך, לגדור פרצות החינוך ההרוס, ותזרע כספי על צחיח סלע להיות כמלקט שבלים בעמק רפאים, כי לא ישוב לך גם הזרע הזרוע”. והוא מוסיף ומפציר באחיו הבכור: “רב לך עבוד עבודת מתנה לשקוד על תקנת בני ישראל. שקוד על טובתך ועל שלום נפשך”.

בסתר לבו הכיר מאפו בצדקת אחיו, ועל כן לא השיב לו על מכתבו זה.

בינתיים הלכה מחלתו וגברה, והרופאים כמעט אמרו נואש לחייו. הוא שכב במיטה, ולמרות איסור הרופאים המשיך בכתיבת “אמון פדגוג”, עד שסיים את הסיפור. היה כותב חליפות – בידו הימנית והשמאלית. במקום כתב־ידו היפה והמעוגל יצאו עתה מתחת אצבעותיו המעוותות אותיות מעוקמות ומרוסקות. אבל סוף סוף הגיע הסיפור לסיומו הטוב, ועתה לא נותר לו אלא לצפות כי מצב בריאותו יוטב, למען יוכל לגשת להדפסת הספר.

ואמנם, עם בוא ימי הקיץ החמים הוטב מעט למאפו, ואז הגיע מכתב נוסף ממתתיהו אחיו, ששימח את לבו מאוד: בפאריז נפתחה זה עתה תערוכה עולמית, והאח הצעיר הזמין את אחיו הסוֹפר לבוא אליו לעיר־האורות, לבקר בתערוכה. מאפו שמח כילד על הזדמנות זו, לצאת לראשונה בחייו מחוץ לגבולות רוסיה ולבוא אל בירת צרפת – זו הארץ שאהב את לשונה ואת ספרותה. בסוף חודש סיון תרכ"ז (1867) עשה מאפו את ההכנות האחרונות לצאת לצרפת. ואז החליט כי בדרכו יתעכב זמן־מה בעיר קניגסברג (בירת פרוסיה המזרחית), בגלל שני טעמים: כדי להיבדק ולקבל טיפול מתאים אצל טובי הרופאים; וכן – כדי להדפיס שם את “אמון פדגוג”. הוא ידע כי ההדפסה בפרוסיה היתה זולה הרבה יותר מאשר ברוסיה, וכן לא היתה עליו שם גזירת הצנזורה הרוסית, שבדקה בשבע עיניים כל ספר לפני הדפסתו.

ואז, לאחר שמסר לדפוס את כתב־היד של ספרו, גברה עליו פתאום מחלת הכליות והוא רותק שוב למיטתו. בסתר־לבו חש, כנראה, כי קצו קרב, והוא עשה מאמצים נואשים לסיים בהקדם את הגהת ספרו. הרופאים שטיפלו בו ציוו עליו מנוחה שלמה, אבל הוא – מתפתל בכאבים – הוסיף להגיה את דפי הספר ושלח את ההגהות לדפוס, בתקוה כי יזכה לראות בהופעת הספר היקר לו כל־כך.

דבר מחלתו של מחבר “אהבת ציון” נודע בקהל, ורבים ממוקיריו ומעריציו באו לבקרו ולאחל לו רפואה שלמה. ביניהם היה החזן הנודע אלתר ויינטרויב, ששר באזניו מן המזמורים האהובים עליו. המורה והמבקר פינחס אולקייניצקי ביקרוֹ בשעה שסיים להגיה את דפי ספרו. מאפו נתן לו לעיין בדפים, ואולקייניצקי מיהר לבשר לקוראי העתון “המליץ” כי ידיו של מאפו “תבצענה עתה את ספרו ‘אמון פדגוג’ " וכי הוא “תיכן את רוח בני הנעורים, כי אזנם פתוחה לכל רגשי נועם ויופי”. וביקר אותו גם ד”ר מ. פריישטאט, עמית החברה ההיסטורית־תיאולוגית בלייפציג, שטיפל בו במסירות ושוחח אתו בענייני תורה וספרוּת. מלומד זה התפעל כל כך מתוכנו וצורתו של הספר העומד להידפס עד כי ישב וכתב לו “הסכמה” (בשפה הגרמנית), בה נאמר בין השאר:

“בספר הקטן המונח לפנינו מקנה [אברהם מאפו] דרך־לימודים נעלה לילדי ישראל ללמוד את לשון־הקודש הלכה למעשה. דרך־לימודים מעין זו לא היתה עוד כמותה בספרותנו החינוכית עד היום הזה”.

והוא סיים את דבריו באיחולים: “מי יתן והמחבר רב־הפעלים יירפא בעזרת אלוהים ממחלתו הממושכה ויזכה ליהנות הנאה רבה מפרי ספרו החדש”.

אבל אברהם מאפו לא זכה לכך. הוא עוד הספיק להגיה את שער הספר ולהוסיף לו גימטריה נוגעת ללב: “חֹוֹשֹוֹ לעזֹרֹתֹי כל אוהבי מעיר חפי ישועתי… ראו פעלי וחוסו על עמלי”. (הגימטריה של האותיות המנוקדות מצטרפת לשנת ההדפסה – תרכ"ז)

ימים מועטים לאחר מסירת הספר לכריכה (17 יום לאחר כתיבת ה“הסכמה” של ד"ר פריישטאט) יצאה נשמתו של אברהם מאפו. היה זה ביום הכיפורים תרכ"ח (9 באוקטובר 1867), בשעת נעילה.

כך היה הספר “אמון פדגוג” – בוֹ נכלל הסיפור העברי הראשון לילדי ישראל – לשירת־הברבור של אבי הרומן העברי.


גאולתו של סיפור    🔗

אברהם מאפו נפטר ממש עם הופעתו של “אמון פדגוג”, והוא לא זכה לראות בהצלחתו הרבה של הספר. במשך עשרים וחמש שנה ויותר היה זה אחד מספרי־הלימוד המקובלים ביותר והחביבים על מורים ותלמידים במזרח אירופה. הוא נדפס מהדורה אחרי מהדורה, ואף תורגם לספרדית. גם העתונים חלקו שבחים ל“אמון פדגוג”, וה’ארי שבחבורה', המשורר י“ל גורדון, היה מלא התפעלות מתוכנו של הספר, מצורתו, ובעיקר משפתם של הילדים המשוחחים. “אין ספק”, כתב יל”ג, “כי באופן כזה ולא באופן אחר נדברו ילדי ישראל איש אל רעהו בעת אשר היתה עוד שפתנו אתנו ומלתם על לשונם”. מבקר אחר ציין לשבח את החן הספרותי שבפרקי “אמון פדגוג” וקבע כי בספר זה יצר מאפו “עדת קוראים בעמנו”.

אבל דור הולך ודור בא, וכאשר נוסד בראשית המאה העשרים בית־הספר העברי המתוּקן, הופיעו ספרי־לימוד עבריים חדשים, מותאמים לרוח הזמן. ו“אמון פדגוג” הלך ונשכח. אז צפויה היתה סכנת שיכחה גם לסיפור העברי הראשון שנכתב לילדים; שכן מי המורה שימליץ לעיין בספר־לימוד שנכתב באמצע המאה הי"ט? ומי הקורא הצעיר שיבקש סיפור שלם בתוך ספר־לימוד נוֹשן?

אבל קרה נס לאותו סיפור ראשון ונמצא לו גואל.

בשנת תרמ“ג (1883) לימד ב”חדר" של העיירה אולקניקי מורה עברי, שהיה ממעריציו של אברהם מאפו, והוא קרא יחד עם תלמידיו פרקים פרקים מתוך “אמון פדגוג”. אחד מאותם תלמידים היה נער כבן תשע בשם יוסף־גדליה קלוזנר. בזכות אותו מורה ושיעוריו הנלהבים נקלט בזכרונו של הנער אותו סיפור, שהיה מפוזר בתוך תרגילי השינון של הספר, והדי אותו סיפור של “גירסא דינקותא” ליווּהוּ עשרות שנים – כמזכרת של ימי ילדות יפה.

וכאשר מלאו חמישים שנה למותו של מאפו ולהופעת “אמון פדגוג” עלה בזכרונו של יוסף קלוזנר – שגדל ונעשה חוקר הספרות העברית – אותו סיפור נשכח, שלמד ואהב בילדותו. אז החליט לגאול את סיפור־הילדים העברי הראשון ולהגישו לקוראים הצעירים בצורה חדשה. הוא הוציא את הסיפור מתוך “אמון פדגוג” (החל בסעיף 63 ועד סוף הספר, מלבד סעיפים אחדים, “שנתקעו באמצע הסיפור לשם שינון כללי הדקדוק”), חילק אותו לעשרה פרקים, העניק לו את השם “בית חנן” – והוציאו לאור בירושלים, בשנת תר"ף (1920).

כך זכה הסיפור לגאולה – ונתחבב במהרה על המוני קוראים חדשים, שלא שמעו כלל על “אמון פדגוג”. לאחר שלוש שנים (בתרפ"ג) חזר הסיפור ונדפס בווארשה, באותה צורה ממש ובניקוד, בשם חדש – “הטוב והרע”4. וכעבור שש שנים נוספות – בתרפ"ט (1929) – הוציא יעקב פיכמן את הסיפור בפעם השלישית, מנוקד ומעובד לילדים, והפעם ניתן לו השם “נוה ישרים”. והרי זה סימן מובהק עד כמה היה הסיפור חביב על הקוראים הצעירים.

היום אזלו הספרים הללו וניתן למצוא אותם רק בספריות הגדולות. אבל כל קורא יוכל למצוא את “בית חנן” (בשמו זה) בכרך הגדול של “כל כתבי אברהם מאפו”, שיצא בהוצאת “דביר”. “הילדות הטובה מאירה כאן מכל פינה”, כתב יעקב פיכמן, “מחזותיו הפשוטים נחרתו בלב הקוראים לכל ימי חייהם. כל התום של שירת מאפו, כל זיו חגיה, כל חין מראותיה נסוכים על הפרקים הקטנים האלה”.

ראוי הסיפור גם ראוי כי ייקרא גם היום. וכאשר יקראוהו הילדים, כדאי שיזכרו כי לפניהם הסיפור המקורי הראשון שנכתב למענם בשפה העברית. ואולי צדק יעקב פיכמן שכתב כי “ספר זה שהוֹציא מאפו באחרית ימיו – נכתב ברוח הקודש”.


אִגֶּרֶת חֲנַנְיָה    🔗

אֶפְרַיִם אָחִי הַיָּקָר!

דְּבוֹרָה הַכְּבוּדָה וְטוֹבְיָה בְּנָהּ, וַאֲנִי עִמָּהֶם, הָיִינוּ קְרוּאִים אֶל מִשְׁתֶּה, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶחָד מֵעֲשִׁירֵי הָעִיר. שָׁם רָאִיתִי הֲלִיכוֹת טוֹבִיָּה רֵעִי בֵּין נִכְבַּדֵּי־עַם. הֲלִיכוֹתָיו נְעִימוֹת, וּדְבָרָיו – חֵן וָנַחַת;

מְדַבֵּר הוּא מְעַט וְשׁוֹמֵעַ הַרְבֵּה, וּבְדַבְּרוֹ וְהִנֵּה כָּל אִישׁ מַטֶּה אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ נְעִימוֹת־אִמְרֹתָיו. אֶת הַזּקֵנִים וְהַגְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ הוּא מְכַבֵּד, אֶת נְעָרִים כְּעֶרְכּוֹ הוּא מוֹקִיר וְעַל הַמָּךְ מֵעֶרְכּוֹ לֹא יָרוּם לִבּוֹ. עַל כֵּן אָהוּב וְנֶחְמָד הוּא לְכָל אִישׁ.

בְּשׁוּבֵנוּ מִן הָעִיר אֶל נְאוֹת־שָׂדַי רָצָה חָנָן לְבַקֵּר בְּמִשְׁכְּנוֹתֵינוּ, וַיֵשֶׁב הוּא וְאִשְׁתוֹ הַכְּבוּדָה עִם עָדָה בִּתָּם בַּעֲגָלָה אַחַת וַאֲנִי וּמוֹרֵנוּ עִם טוֹבְיָה בַּעֲגָלָה אַחֶרֶת, וְהָעֲגָלָה הָרִאשׁוֹנָה עָבְרָה לְפָנֵינוּ.

וּבִהְיוֹתֵנוּ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה טוֹבִיָּה וְהִנֵּה מִסְכֵּן עִוֵּר יוֹשֵׁב תַּחַת עֵץ. וַיִּשְׁאַל מֵאֵת מוֹרֵנוּ לָרֶדֶת מִן הָעֲגָלָה

וְלִשְׁאֹל אֶת הָעִוֵּר, מַדּוּעַ הוּא לְבַדּוֹ בְּאֵין מְנַהֵל?

– רֵד, בְּנִי – אָמַר לוֹ מוֹרֵנוּ.

וְטוֹבִיָּה מִהֵר אֶל הָעִוֵּר וַיִּשְׁאֵלֵהוּ לִמְנַהֲלוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ הָעִוֵּר:

– מְנַהֲלִי עֲזָבַנִי פֹּה, כִּי לֹא אָסַפְתִּי הַיּוֹם כֶּסֶף דֵּי שַׁלֵּם לוֹ.

– הוֹי אַבִּיר־לֵב! – קָרָא טוֹבִיָּה, בְּאָחֳזוֹ ביְּדַ הָעִוֵּר, וַיִּשְׁאָלֵהוּ לְמִשְׁכָּנוֹ.

וַיֹּאמֶר הָעִוֵּר:

– הִנֵּה הוּא בַּמָּקוֹם, הַקָּרוֹב לְמִשְׁכְּנוֹת חָנָן הַנָּדִיב.

וַיּוֹשִׁיבֵהוּ טוֹבִיָּה בַּעֲגָלָה, וַיְבִיאֵהוּ אֶל מְקוֹמוֹ, וַיִּתֵּן לוֹ כֶּסֶף, וַיְצַוֵּהוּ לְבַקֵּר בְּמִשְׁכְּנוֹת חָנָן יוֹם־יוֹם. וַיְבָרְכֵהוּ הָעִוֵּר בְּשֵׁם ה'. – זֶה חֲבֵרִי וְזֶה רֵעִי טוֹבִיָּה!

הוֹדִיעֵנִי־נָא, אָחִי, שְׁלוֹמְכֶם, כִּי בֳּשְׁלוֹמְכֶם שָׁלוֹם לְאָחִיךָ אוֹהַבְךָ,

חֲנַנְיָה


מקורות:

ראובן בריינין: אברהם מאפּוּ, חייו וספריו, פייטרקוב תר"ס (1900)

כל כתבי אברהם מאפּוּ, עם מבוא מקיף מאת יעקב פיכמן, ת“א תשי”א.

יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ירושלים תשי"ג (כרך ג' עמ' 271–360).

אברהם מאפּוּ: אמון פּדגוֹג, קניגסברג 1867.

אברהם מאפּוּ: בית חנן, בצרוף מבא והערות מאת יוסף קלוזנר, ירושלים תר"ף.


קב ב תמונה 8.jpg

 

שנות הנעורים היפות (נשים קטנות, 1868)    🔗


קב ב תמונת אלקוט.jpg לוּאִיזָה מֵי אֶלְקוֹט

נולדה בג’רמנטאון שבמדינת פנסילבניה (ארצות־הברית) ב־29 בנובמבר 1832. היא מעולם לא הלכה לבית־ספר מסוּדר; אביה, המחנך הנודע עמוס אלקוט, לימד אותה ואת אחיותיה והקנה להן השכלה. שנות ילדותה המאושרות היו רצופות קריאת ספרים, חיבור מחזות והצגתם באסם. בהגיעה לגיל 15 שקעה המשפחה בחובות כבדים ולואיזה החליטה להשתכר כסף בכל דרך אפשרית כדי לפרוע את נטל החובות. היא עבדה כעוזרת, תופרת, מטפלת, מורה, גננת, אחות רחמניה (בתקופת מלחמת־האזרחים) ועוד. המאמץ העצום פגע קשה בבריאותה. בהיותה בת 22 הופיע ספרה הראשון “משלי פרחים” (קובץ אגדות). פרסומה הראשון בא לה בצאת ספרה “תמונות מבית החולים” (1863), שכלל את חוויותיה כאחות במלחמה. ספרה “נשים קטנות” יצא בהיותה בת 36 וזכה מיד להצלחה עצומה. אז זכתה להגשים את המטרה ששׂמה לעצמה – פרעה את חובות הוריה ותמכה במשפחתה. ספרֶיה האחרים הם: “שמונה דודנים”, “פריחת השושנה”, “ז’ק וז’יל”, “מתחת לשיחי הלילך”, וכן החלקים האחרים של “נשים קטנות” – “גברים קטנים” ו“ילדי ג’וֹ”. לואיזה אלקוט מתה בבוסטון ב־6 במארס 1888.


שמחת עניים    🔗

צינה מקפיאה שררה בחוץ. מעטה לבן של שלג כיסה את העיירה הקטנה קונקורד שבמדינת מאסאצ’וסטס. חג־המולד של שנת 1844 הלך וקרב.

אבל בחללוֹ של האסם הגדול שררה חמימות עליזה. על מיטה רעועה ושרפרפים נמוכים ישבו כתריסר נערות, שהביטו בציפיה ובמעין יראת־כבוד לעבר מסך־הפשתן המוּרד, שכיסה על הבמה שמאחוֹריו. מאחורי המסך נשמעוּ קולות של אוושה, התלחשויות וצחוק עצוּר. עשן לבנבן תימר והסתנן מבעד למסך.

– ובכן. מתי תתחיל כבר ההצגה? – שאלה אחת הצופות בקוצר־רוח.

צלצולו של הפעמון, שנשמע בזה הרגע, ענה על שאלתה. אט אט עלה המסך, שגילה לעיני הצופות הדרוכות “יער” (שיחים שתולים בעציצים), “מערה” (לוחות מקורים בשמיכה), ובה בוערת “מדורה” (עששית) ומכשפה זקנה גחונה מעליה. המחזה על קורות אהבתם של השודד הוגו, האביר רודריגו ושרה אהובתו התחיל.

המכשפה הניחה קלחת שחורה על המדורה האדמוֹנית.

­(–זוהי בּאֶת! – נשמע לחש בין הצופים).

והנה הופיע השודד הוגו, נעול מגפיים אדומים, חרבוֹ משתקשקת לצדו, כובעו שמוט בגנדרנות על ראשו ומעילו אפוף מיסתורין. בצעדים מטילי פחד פסע למרכז הבמה ופתח בזמר עז, על שנאתו לרוֹדריגו הנבל ואהבתו הנאמנה לשרה.

(–זוהי לואיזה! – לחשה אחת הצופות, – היא תמיד נוטלת לעצמה את תפקידי הגברים…)

הזמר נגמר, לקול תשואותיו הנלהבות של הקהל, ואז פנה השודד לעבר המערה וקרא:

– הוי, מכשפה! זקוק אני לעזרתך. שני שיקויים הכיני לי: האחד שיקוי אהבה בשביל שרה, והשני – שיקוי מוות בשביל רודריגו.

– את אשר ביקשת – אמלא! – השיבה המכשפה, והתחילה עושה תנועות בידיה. חיש מהר גח ויצא מפתח המערה שדון קטן (“זוהי אנה!” ניחש הקהל) שהושיט להוּגוֹ את השיקויים. הלה טמן אותם בתוך מגפיו, מלמל דבר תודה – ויצא.

מערכה ראשונה נסתיימה, והקהל נח וזלל ממתקים, לקול דפיקות פטישים שבקעו מעבר למסך. ומשעלה המסך בפעם שניה – נשמעו קריאות הפתעה מקהל הצופים. מגדל מרהיב עין התנשא לעבר התקרה. באמצעיתו נראה חלון, ומאחורי הוילון עמדה שׂרה לבושה שמלת כסף וציפתה לבואו של רוֹדריגוֹ. הנה הופיע אהוב לבה, תלתלים ערמוניים לראשו, מעיל אדמוני על כתפיו וגיטארה נוצצת בידיו.

(– גם זוֹ היא לואיזה. – לחשה הצופה הידענית, – אמרתי לכם שהיא נוטלת לעצמה את כל תפקידי הגברים.

– אבל התפקידים האלה הולמים אותה כל כך! – לחשה שכנתה בהערצה).

רודריגו כרע ברך לרגלי המגדל ושר סרנאדה: “רדי אלי ונימלטה יחדיו!”

– אחריך ארוצה, דודי! – השיבה שרה. היא טיפסה בצניעות דרך החלון, נשענה בכף־ידה על כתפו של רודריגו ואמרה לקפוץ למטה. אך ברגע זה התחולל האסון: היא שכחה להרים את שובל שמלתה, שנתפס באדן החלון. המגדל נגרר יחד אתה, התמוטט ונפל לארץ, בקברו תחתיו את זוג האוהבים האומללים…

זעקת בהלה פרצה בקהל, ומתחת להריסות נשמע קול, שלא היה כתוב במחזה:

– אמרתי לך! אמרתי לך! – – –

אבל המחזה נסתיים בכל זאת בכי טוב. ארבע האחיות־השחקניות השתלטו חיש מהר על התקלה והצליחו להביא את ההצגה לכלל גמר מוצלח, להנאת הצופות כולן, ולרווחתן של השחקניות.

לאחר שנתפזרו האורחות, וארבע האחיות השליטו מעט סדר באסם, ירד הערב.

– בואנה ניכנס הביתה, – אמרה בּאֶת, – ארוחת־הערב ודאי כבר מוכנה.

– אני רעבה כזאב. – הוסיפה לואיזה, – הבה נלך.

ארוחת־הערב לא היתה מרנינה ביותר: למען האמת, היא היתה דלה מאוד. היא כללה פרוסות לחם אחדות, כוס חלב מפרת השכנים, תפוחי־אדמה אחדים מן הגינה ותפוחי עץ שנקטפו אותו ערב בחצר. אכן, היתה זו סעודת עניים. אולם הבנות סעדו את לבן בשמחה ובבדיחות הדעת; הן ידעו: יותר מזאת לא יכלו הוריהן להשיג. אולם לפני עלותה על משכבה ישבה לוּאיזה וכתבה ביומנה הסודי:

“מי יתן והיינו עשירים; כי אז יכולים היינו לחיות ללא דאגה. אבל עכשיו, שאנו עניים כל כך, כיצד נשיג בגד ללבוש ולחם לאכול?”

לואיזה ידעה יפה מה הייתה סיבת עניָם. הדבר היה בראשית שנת הלימודים. יום אחד קיבל אביה המחנך לבית־ספרוֹ תלמיד כושי; ומשנודע מעשה “נורא” זה להורים הלבנים – חדלו לשלוח את ילדיהם אל בית־ספרו של המורה ה“מושחת”. אולם האב – המחנך הדגול עמוס ברונסון אלקוט – לא ויתר, כשם שלא אבה לוותר על עקרונותיו האחרים. בית־הספר סגר את שעריו, ובמקומו נפתחו שערי המחסוֹר.

אבל הדלות לא הצליחה לנעול את שערי הרחמים וטוב הלב. עניים ככל שהיו – נכונים היו תמיד לחלק את פת־לחמם האחרונה עם כל נצרך.

במוצאי שבת שבשבוע חג המולד נשמעה פתאום נקישה רפה על דלת ביתם. בפתח ניצב ילד רועד מקור – אחד מילדי השכנים. הוא בא לשאול שמא יש להם בביתם מעט עצי הסקה; הפרוטה אזלה מבית הוֹריו, אין הם יכולים לקנות עצים ואחיו התינוק חולה…

האם היססה; היא ידעה כי מלאי העצים שלהם דל ביותר, הכפור עז, וביום המחר – הוא שבתון יום א' – לא יוכלו להשיג עצי הסקה חדשים. אבל האב אמר: “נתן להם את מחצית העצים שלנו ונבטח באלוהים. אולי ישתפר מזג־האויר, ואולי יגיעו עצי הסקה חדשים”.

הוא פנה אל ערימת העצים, אבל האם פרצה בצחוק קל ואמרה: “הם נזקקים לעצים יותר מאשר אנחנו. ואם יאזל המלאי שלנו – נוכל לשכב במיטותינו ולספר סיפורים איש לרעהו”.

קרוב לחצות הלילה שוב נשמעו נקישות בדלת. בחוץ השתוללה סופת שלגים, ובפתח ניצב חוטב העצים, לבוש בגדי עבודה לחים.

“סלחו נא לי”, פנה אליהם, “הייתי בדרכי לבוסטון, להביא עצי הסקה. אבל הסופה מונעת בעדי מלהמשיך בדרך. התסכימו אם אשאיר אצלכם את העצים?”

אכן, ידעה משפחת אלקוט עוני ומחסור; אך מעולם לא ידעה חרפת רעב. ידידים נאמנים היו להם, שתמיד נחלצו לעזרתם והלוו להם ברצון סכומים קטנים וגדולים, “עד שירווח”. אך כמעט מעולם לא רווח להם, כי מרבית נסיונותיו החינוכיים של עמוס אלקוט נסתיימו בכשלון, ואילו החובות הלכו וגדלו, הלכו ורבו.

נטל כבד של דאגות העיק על האב; אך מעולם לא התאונן. תמיד השתדל ככל יכולתו להעניק לבנותיו אושר ושמחה. ואמנם, שנות ילדוּתן ונעוּריהן של הבנות היו רווּיוֹת אושר, צחוק ומשחקים. הן לא הלכו לבית־הספר, ואביהן הקנה להן השכלה בדרכו המיוחדת.

ארבע בנות היו לה, למשפחת אלקוט: אנה המעשית ובעלת המצפון, היודעת ליהנות גם מדברים פעוטים של מה בכך; מאֵי זהובת התלתלים, שכונתה “רפאל הקטן”, בשל כשרון הציור שלה; בּאֶת השקטה והחולנית, שבילתה שעות רבות בסריגה ורקמה (מאוחר יותר מתה במחלת השנית); ואחרונה אחרונה – לואיזה שכּוּנתה ג’ו בשל אופיה הנערי – שובבה, נמהרת, קצרת רוח, ועם זאת – רגשנית וחובבת קריאה וכתיבה. שעות ארוכות היתה מסתתרת באסם עם ספריה, שוכחת עולם ומלואו; או שהיתה יושבת וכותבת – יומן, שירים, סיפורים, עתון לבני המשפחה, או מחזות להצגה לפני בנות השכנים.

אכן, מאושרות ביותר היו שנות הילדות. אבל השנים חלפו, והילדוֹת היו לנשים קטנות. אז נפקחו עיניה של לואיזה לראות את משפחתה בכל דלותה; את נטל החובות הכבד הרובץ עליהם, את נסיונותיו המופלאים של אביה – שנכשלו עד אחד.

ואז נדרה לואיזה נדר לעצמה: “יבוא יום – ואני אפרע את כל החובות, עד הפרוטה האחרונה!”


החובות נפרעו    🔗

בקיץ 1867 שכבה לואיזה בת השלושים וחמש על מיטת־העץ שבחדרה הקטן בבּוֹסטוֹן וחשה עצמה זקנה וחולה. סחוטה היתה מרוב יגיעה ואותות ראשונים של אכזבה החלו מתגנבים אל לבה.

“הכל יהיה לשוא”, אמרה לעצמה, “עוד מעט יאמרו גם עלי כי חיי הם כשלון, כפי שאומרים על אבי”.

היא זכרה את מאמציה הנואשים לעזור בכלכלת המשפחה. כבת שש־עשרה היתה בצאתה לראשונה לעבודה. במה לא עסקה? כל דרך אפשרית להשתכר כסף נראתה כשרה בעיניה: עבדה כעוזרת במשק־בית; טיפלה בפעוטות, היתה תופרת, גננת, נתנה שיעורים פרטיים, היתה אחות רחמניה (בימי מלחמת האזרחים). ניסתה כוחה גם בעבודה ספרותית ושלחה סיפורים, רשימות ושירים לכתבי־עת שונים. גם שני ספרים פירסמה, אך הם לא זכו כמעט להצלחה. ועתה הרגישה עצמה תשושה כל־כך. בריאותה נפגמה מרוב יגיעה והיא חשה כיצד זקנה מוקדמת קופצת עליה.

פתאום נפתחה הדלת. אורח ביקר בחדרה – תומס נֵילְס, אחד השותפים של הוצאת הספרים “האחים רוברטס”.

– אני בא בשליחות ההוצאה, – הסביר לה, – יש בתכניתנו לפרסם סיפור לנערות, והחלטנו לפנות אליך. אנו מעריכים מאד את כשרונך הספרותי, והיינו שמחים אם תסכימי לכתוב בשבילנו סיפור זה… ספר בן מאתיים עמודים לערך.

– מאתיים עמודים? – חזרה לואיזה על דבריו כהד, בקול עייף.

– יכול להיות גם יותר, כמובן, – מיהר מר ניילס להוסיף, – הכל כבחירתך.

לואיזה שתקה. היא היתה עייפה מדי מלסרב.

– ובכן, העלמה אלקוט? – הוסיף המו"ל, – האם תקבלי את הצעתנו?

היא ביקשה לדחות את ההצעה, לומר כי היא עייפה וחולה, וכי אין במוחה כל נושא לסיפור. אך עד כה מעולם לא סירבה להצעת עבודה; ועל כן לא יכלה גם עתה להשיב בסירוב. על כן ענתה רק:

– אנסה.

אבל היא לא ניסתה. היא חשה תשישות רבה. רצון הכתיבה נטש אותה. שוב ושוב חזר מר ניילס על בקשתו. כאשר חלף הקיץ ובא החורף, נפגש המו"ל עם האב לשיחה וחזר על בקשתו. ואז פנה מר אלקוט אל בתו וניסה לעודדה:

– האחים רוברטס ביקשוני להזכירך את הסיפור לנערות שהזמינו ממךְ. הם מעריצים את כשרונך הספרותי ובטוחים כי הסיפור יביא לך תהילה. והם מקווים מאוד כי בעוד מחצית השנה תוכלי להגיש להם את כתב־היד.

וכאשר התקרב החורף הצונן לסיומו וניצנים ראשונים של אביב נראו בחוץ – נעורה תקוה חדשה בלבה של לואיזה. הי חשה רצון למלא את בקשתו של המו"ל ולמלא את התקוות שהכל תולים בה.

ואז, בשבתה ליד שולחן העץ, הנייר הפרוש לפניה והעט בידה – חשה פתאֹם ניצוֹץ הנדלק במוחה. היא נזכרה כי פעם – לפני עשר שנים או יותר – התעורר בה רצון לכתוב סיפור שיתאר את שנות ילדותה. גם שם נתנה אז לסיפור – “המשפחה המלבבת”. אלא שאז התחוללה מלחמה בארץ וימיה ולילותיה היו קודש לטיפול בחיילים פצועים. שמא יהא זה הנושא של ספרה – הספור המצופה לנערות?

כאלו בהסח הדעת כתבה “פרק ראשון” בראש הדף, עצמה לרגע את עיניה; שוב ראתה עצמה כנערה צעירה, המכונה בפי כל “ג’וֹ”; ואז התחילה לכתוב:

– חַג הַמּוֹלָד אֵינוֹ רָאוּי לִשְׁמוֹ אִם אֵין בּוֹ מַתָּנוֹת, – רָטְנָה ג’וֹ בְּשָֹׁכְבָהּ עַל הַשָׁטִיחַ.

– כַּמָּה נוֹרָא לִהְיוֹת עֲנִיִּים! – נֶאֶנְחָה מֶג וְהִשְׁפִּילָה מַבָּטָהּ עַל שִׂמְלָתָהּ הַיְשָׁנָה.

– אֵין זֶה הוֹגֵן שֶׁלִּנְעָרוֹת אֲחָדוֹת יֵשׁ הֲמוֹן דְּבָרִים נָאִים, וְאִלּוּ לִנְעָרוֹת אֲחֵרוֹת אֵין כְּלוּם – הוֹסִיפָה אֵמִי הַקְּטַנָּה בִּנְעִימָה נִפְגַּעַת.

– אֲבָל יֵשׁ לָנוּ אַבָּא וְאִמָּא, וְגַם אֶת עַצְמֵנוּ, – אָמְרָה בֶּת מִפִּנָתָהּ בִּנְעִימָה מְפַיֶּסֶת.

אַרְבַּעַת הָרָאשִׁים הַצְּעִירִים, מוּאָרִים בְּאֵשׁ הָאָח, נִתְחַיְּכוּ לְשֵׁמַע הַמִּלִּים הַמְעוֹדְדוֹת, אַךְ לְאַחַר רֶגַע שָׁבוּ וְקָדְרוּ – – –

לואיזה כתבה ללא הפוגה. היא חשה מעין אש לוהטת בקרבה, ובמשך ששה שבועות רצופים לא עשתה דבר אלא כתבה וכתבה וכתבה בשׁכחה עצמית. בימים אלה חיתה שוב את ימי ילדותה העגומים־המאושרים בקוֹנקוֹרד – היא עם שלוש אחיותיה ואמה (את האב שלחה בסיפור אל החזית, משום שהיה דמות מוכּרת מדי והיא בקשה לתאר משפחה אלמונית). היא תיארה את עצמה ואת אחיותיה בנאמנות רבה. לאחותה הבכירה אנה קראה בספור מאֶג; את עצמה כינתה – כפי שהכל כינוּה אז – ג’וֹ; את מאֵי חובבת הציור כינתה אֵמי, ואלו בֹּאֶת נשארה באת (שכן, אז לא היתה עוד בחיים ובכך ביקשה לואיזה להנציח את זכרה). כמעט ללא כחל ושרק תיארה את שמחותיהן ועצבונן, את ההצגות באסם, את הסודות הגדולים והמריבות הקטנות, יסוּרי אהבה ואוֹשר התפייסות. וכתום ששה שבועות סיימה לואיזה את כתיבתו של הפרק השנים־עשר:

עַל הַמִּדְשָׁאָה שֶׁעָלֶיהָ הִתְאַסְּפָה כָּל הַחֲבוּרָה נִפְרְדוּ הַכֹּל בְּבִרְכוֹת לַיְלָה טוֹב וּלְהִתְרָאוֹת. כְּשֶׁצָּעֲדוּ אַרְבַּע הָאֲחָיוֹת לְבֵיתָן דֶּרֶךְ הַגַּן, הִבִּיטָה קֵית אַחֲרֵיהֶן וְאָמְרָה: “כְּשֶׁמַּכִּירִים מִקָּרוֹב אֶת הַנְּעָרוֹת הָאֲמֵרִיקָנִיוֹת, הֲרֵיהֶן דַּי נֶחְמָדוֹת, עַל אַף יֵצֶר הָרַאֲוָה שֶׁבָּהֶן”.

“אֲנִי מַסְכִּים בְּהֶחְלֵט לְדַעְתֵּךְ”. אָמַר מַר בְּרוֹק.

היתה זו מחצית הספר; אבל לואיזה חפצה לנוח מעט, וכן לשמוע חוות דעת על הסיפור. על כן צררה את מאת ותשעים הדפים הכתובים ושלחה אותם אל תומס ניילס. לאחר שבוע בא מר ניילס לבקרה וישב מולה דוּמם ובפנים קפואים.

– ובכן, קראת? – שאלה לואיזה.

הוא הניד ראשו ולא אמר דבר.

– נראה מתאים בעיניך? – הוסיפה לשאול בתקוה.

– הרוצה את לשמוֹע את דעתי הכנה והגלויה? – שאל אותה.

– כמובן!

– ובכן, – פתח מר ניילס, – לדעתי הסיפור משעמם מאד…

– אני מסכּימה עמך בהחלט. – שיסעה אותו לואיזה בקול עייף.

– אבל בכל זאת מקווה אני שתסיימי אותו בהקדם. אולי סיוּמוֹ יהיה מעניין יותר. יש מחסור חמור בסיפורים פשוטים ומלבבים לנערות, ועל כן יתכן שספרך ימצא לעצמו שוק מסויים.

מר ניילס פנה לצאת – ולואיזה חזרה אל שולחן הכתיבה. אמנם, השיחה לא היתה מעודדת ביותר, אך לואיזה ידעה כי חייבת היא לסיים את אשר התחילה. אולי משעמם הספר את הקורא הזר (והרי תומס ניילס הרווק לא היה מעודו נערה…), אבל יצירה אחרת מאשר זו לא מסוגלת היתה לכתוב.

ב־15 ביולי 1868 צררה לואיזה את מאתיים הדפים האחרונים של “נשים קטנות” (כך קראה לסיפּוּר) ופנתה אל בית הדואר. היא היתה יגעה מרוב עבודה, ראשה כאב עליה ובלבה חששות לגורל הסיפור. אבל היא מסרה את הצרור ושלמה לפקיד את דמי הדואר. (אילוּ רק ידעה כי שבעים שנה לאחר מכן יימכר בבית־דואר זה בול הנושא את דיוקנה – אות־הוקרה לסיפור ששלחה זה עתה למו"ל).

אבל תומס ניילס לא שינה עדיין את דעתו על הסיפור. לא היה צל של ספק בלבו כי אם ידפיס ספר זה – צפוי לו כשלון חרוץ. וכי מי יבקש לקרוא מאות עמודים של סיפור, כביכול, שאין בו כל עלילה מרתקת וכל כולו פירורי חוויות חסרות ענין של ארבע “נשים קטנות”? לא תהיה לו, כנראה, ברירה, אלא לגנוז את כתב־היד ולא להוציאו לאור. – – –

אבל נראה שהגורל החליט אחרת. בעודו יושב במשרדו וההחלטה הגורלית מתגבשת בלבו, נכנסה לחדר נערה כבת שלוש־עשרה, הלא היא בת אחיו לילי אלמי.

– דוד תומס, – פנתה אליו – אולי יש לך ספר־קריאה חדש בשבילי?

תחילה ביקש להשיב לה בשלילה; אך בהרף־עין הבא חלף במוחו מעין ברק. הוא נטל את כתב־היד הגדול של “נשים קטנות” והושיט אותו לאחייניתו:

–הנה, לילי. קראי ספר זה.

הנערה שלחה מבט מהסס במאות הדפים שהוגשו לה ואמרה:

– אבל אין זה ספר!

– זהו סיפור לנערות – השיב לה דודה, – ואני מעונין מאוד לשמוע את דעתך עליו.

אז נטלה לילי את צרור הדפים ויצאה את החדר. אותו רגע לא פיללה כלל, שבקרוב מאוד תתפאר כי היתה הנערה הראשונה בעולם שקראה את “נשים קטנות”.

כעבור ימים אחדים נכנס תומס ניילס אל חדרה של לילי. הוא מצא את הנערה שוכבת על הספה וכולה שקועה בדפים המונחים לפניה. “היא לא שמעה דבר ולא ראתה דבר”, סיפר אחר־כך, “דפי הסיפור מילאוּ את כל ישותה. הנה צחקה בעליצות, ולאחר רגע נתמלאו עיניה דמעות. היא קראה וקראה – עד אשר סיימה את הדף האחרון. ואז הרימה את עיניה, כמבקשת לדעת היכן היא נמצאת”.

– זהו סיפור ע־צום! – קראה נרגשת כולה, – כמה חבל שגמרתי לקראוֹ…

חוות־דעת נלהבת זו חרצה את גורל הספר. אם לילי הוקסמה כל כך מסיפור “משעמם” זה, שמא תוקסמנה ממנו גם נערות אחרוֹת?

בראשית אוגוסט חתמה לואיזה על החוזה עם הוצאת האחים רוברטס, ולאחר כשבועיים כבר קיבלה את יריעות ההגהה, אליהן צורפה הערתו של מר ניילס:

“עתה, שאני קורא את הספר בדפוס, הוא מתחיל למצוא יותר ויותר חן בעיני”.

– גם בעיני מוצא עכשיו הסיפור יותר חן, – אמרה לואיזה, בהושיטה את יריעות ההגהה לאחותה מאֵי, שקיבלה על עצמה לעטר את הספר, – הוא כתוב בפשטות, והוא מתאר בנאמנות את שנות נעורינו.

בראשית חודש אוקטובר יצא הספר לאור. צנועה היתה המהדורה הראשונה – אלפיים טפסים בלבד, שנכרכו בצבעים שוֹנים. המו"לים לא ציפו לגדולות מספר זה ועל כן לא פירסמו כלל את הופעתו, על אף מחירו הנמוך – דולר ורבע בלבד. אך ראה זה פלא: ללא פרסומת רעשנית וללא כל מאמץ מצד מוכרי הספרים, זכה הספר “נשים קטנות” להצלחה מידית. האם עוף־השמים הוא שהוליך את הקול? מי יודע? אבל לא עבר שבוע וכבר כבש הספר את לב כל – קטן כגדול. אנשים היו פוגשים זה את זה ברחוב או בתחנת הרכבת, ולאחר ברכת־השלום היו שואלים מיד:

– האם קראת כבר את “נשים קטנות?”

מהדורה רדפה מהדורה; ולצד ההצלחה באה גם דרישה נמרצת מצד המוני הקוראים להמשך, כהבטחת הסופרת בסיום הספר.

בראש חודש נובמבר 1868 קיבלה לואיזה את הזמנת המו“לים לכתוב חלק שני ל”נשים קטנות"; יחד עם הזמנה זו קיבלה מכתבים רבים של נערות, המבקשות לדעת מה עלה בגורלן של ארבע האחיות.

– נערה אחת מפורטלאנד שואלת עם מי התחתנו הקטנות, – אמרה לואיזה למאֵי אחותה,– היא סבורה, כנראה, כי זו משאת־נפשה של כל אשה. אבל אני לא אשדך את ג’ו עם לורי רק כדי לגרום נחת־רוח לקוראים…


קב ב תמונה 9.jpg שער הספר “נשים קטנות”, מצוּיר בידי מאֵי אֶלקוֹט, אחוֹתה של הסופרת


– באמרה כך פנתה לשולחנה כדי להתחיל בכתיבת החלק השני של “נשים קטנות”, – הצלחת הספר עודדה אותי כל כך, – אמרה חרש, – מי יודע? אולי יהיה הספר “המשעמם” הזה ביצת־הזהב הראשונה של הברווזון המכוער.

ואמנם, “נשים קטנות” מילא את כל התקווֹת שהסופרת תלתה בו, ואף למעלה מזאת. כאשר נתבשרה לואיזה כי חמישים אלף טפסים, בקירוב, נמכרוּ ידעה כי הצליחה להגשים את הנדר שנדרה לעצמה:

“פרעתי את כל החובות, עד הפרוטה האחרונה”, כתבה ביומנה, “עתה חשה אני כי אוכל למות בשלוה”.

מחודש לחודש הלכה ההצלחה וגברה. המהדורות הוסיפו להיחטף בזו אחר זו, ובסכומי הכסף הגדולים שהמו"ל שלח לה בקביעוּת יכלה לואיזה למלא את משאלות לבה הכּמוסות: היא שלחה את מאֵי אחותה לפאריס, כדי להשתלם בציור; היא קנתה להוריה בית קטן ונאה, בו בילו ללא דאגה את שנות חייהם האחרונות; ידה היתה פתוחה לכל נצרך.

רגש חם היה ממלא את לבה למקרא המכתבים הרבים שהוסיפו להגיע אליה מקוראי “נשים קטנות”. ודאי גם חייכה לעצמה כשקראה בעתון “ניו־יורק איוונינג מייל” ידיעה על גברת אחת, שישבה בחדרה והיתה שקועה כולה בקריאת “נשים קטנות”. לפתע – כך סיפר העתון – פרצה סופה עזה ששיברה עצים כאילו היו קני־סוף והציפה את העיר כולה במטרות עוז. אבל אותה אשה לא השגיחה כלל במבּוּל הנוֹרא והוסיפה לקרוא, מבלי לחוש במתרחש סביבה. רק לאחר שסיימה לקרוא את תיאור החתונה שבפרק האחרון פג הקסם, והיא זינקה ממקומה לסגור את חלונות דירתה והעתון מסיים את סיפורו בשאלה:

“האם תצטרך מרת אלקוט לשלם בעד הנזק שנגרם לשטיחים?”


נֵטֶל־הַמַּשָׂא    🔗

"הוֹ, אֵלִי, מַה קָשֶׁה לְהָרִים שׁוּב אֶת הַמַּשָּׂא וְלָשׁוּב לִמְשֹׁך בָּעֹל, נֶאֶנְחָה מֶג בַּבֹּוקֶר שֶׁלְמָחֳרַת הַנִּשְׁפִּיָּה. יְמֵי הֶחָג חָלְפוּ וְהֶשָּׁבוּעַ הָעַלִיז לֹא סִיַּע בְּיָדָה לְמַלֵּא בְּלֵב קַל אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁלֹא חִבְּבָה מֵעוֹדָהּ.

“אִלּוּ אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲשׂוֹת שֶׁחַג־הַמּוֹלָד וְרֹאשׁ־הַשָּׁנָה יִמָּשְׁכוּ תָּמִיד תָּמִיד. הַאִם לֹא הָיָה זֶה נְהֶדָּר?” הֵעִירָה ג’וֹ וּפִהֲקָה בְּתוּגָה.

“כִּי אָז לֹא הָיִינוּ נֶהֱנוֹת גַּם הַחֵצִי מֵאֲשֶׁר עַכְשָׁיו; וּבְכָל זֹאת, נָעִים כָּל כָּךְ לִזְכּוֹת בִּסְעֻדּוֹת־עַרְבִית קְטַנוֹת, וּבְזֵרֵי־פְּרָחִים, וְלָלֶכֶת לְנִשְׁפִּיּוֹת, וְלִנְסֹעַ הַבַּיְתָה בְּכִרְכָּרוֹת וְלִקְרֹא, וְלָנוּחַ וְלֹא לַעֲבֹוד. מַמָשׁ כְּמוֹ שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם, הֲלֹא כֵן? וָאֲנִי תָמִיד קִנֵּאתִי בִּנְעָרוֹת הַנוֹהֲגוֹת כָּךְ. אֲנִי אוֹהֶבֶת כָּל־כָּךְ חַיֵּי מוֹתָרוֹת”. אָמְרָה מֶג, בְּנַסּוֹתָהּ לְהַחְלִיט אֵיזוֹ מִשְׁתֵּי הַשְּׂמָלוֹת הַבְּלוּיוֹת הִיא הַבְּלוּיָה פָּחוֹת.

“וּבְכֵן, אֵינֶנוּ יְכוֹלוֹת לִחְיוֹת חַיִּים אֵלֶּה, וְעַל כֵּן מוּטַב שֶׁלֹּא נִתְאוֹנֵן, אֶלָּא נַכְתִיף אֶת הַמַּשָׂא וְנוֹסִיף לָשֵׂאת בָּעֹל בְּפָנִים שְׂמֵחוֹת, כְּשֵׁם שֶׁאִמָּא נוֹהֶגֶת. הֲרֵינִי בְּטוּחָה כִּי הַדּודָה מַארְץ' נוֹהֶגֶת כְּלַפַּי כְּסַפְָנִית וָתִיקָה, אַךְ בְּטוּחָה אֲנִי שֶׁאִם אֵדַע לִנְהֹג עִמָּהּ לְלֹא רְטִינָה – הִיא תִּפֹּל לָאָרֶץ, אוֹ שֶֹתֵּעָשֶׂה קַלָּה כָּל־כָּךְ עַד שֶׁלֹא אַרְגִישׁ בָּהּ”.

מַחֲשָׁבָה זוֹ דִגְדְּגָה אֶת דִּמְיוֹנָהּ שֶׁל ג’וֹ וְהִשְׁרְתָה עָלֶיהָ מַצַב־רוּח טוֹב; אֲבָל פָּנֶיהָ שֶׁל מֶג לֹא הוּאֲרוּ, כִּי נֵטֶל הַמַּשָׂא שֶׁלָּה, שֶֹכָּלַל אַרְבָּעָה יְלָדִים מְפֻנָּקִים, נִרְאָה עַתָּה כָּבֵד מִתָּמִיד. לֹא הָיָה בְּלִבָּהּ רָצוֹן אֲפִלּוּ לִשְׁמֹר עַל מַרְאָה הַנָּאֶה בַּעֲנִידַת רָדִיד כָּחֹל לְצַוָּארָהּ וּסְרִיקַת שְׂעָרָה בָּאֹפֶן הַנָּאֶה בְּיוֹתֵר.


מקורות:

Ednah D. Cheney: Louisa May Alcott. Her Life, Letters and Journals, N. Y. 1889.

C. Waller Barrett: Little Women Forever N. Y. 1957. (Bibliophile in the Nursery, pp. 379–386)

לואיזנה מיי אלקוט: נשים קטנות, מאנגלית שלמה ערב, ת"א 1950.



קב ג תמונה 1.jpg

 

התערבות שהולידה סיפור הרפתקאות (מכרות המלך שלמה, 1885)    🔗


קב ג תמונת הגרד.jpg הֶנְרִי רַיְדֶר הַאגָארְד

נולד ב־22 ביוני 1856 באחוזת הוריו בְּרַדֶנְהָם (אנגליה). את חינוכו הראשון קיבל מאחותו הבכירה; אחר־כך למד בבית־ספר עממי בלונדון ובפנימיה כפרית. לאחר שסיים את בית־הספר התיכון בלונדון ניגש הגארד לבחינות של משרד־החוץ, ובגיל 19 נסע לדרום־אפריקה בתפקיד מנהל ביתו של המשנה למושל נאטאל. ארבע שנים שירת הגארד ביבשת אפריקה – ומילא תפקידים שונים: מזכיר המושל, רשם בית־הדין, בלדר ושליח. עברו עליו שם הרפתקאות שונות, היה מעורה בחיי הילידים והעלה על הכתב את רשמיו וחוויותיו. לאחר נישואיו חזר הגארד ב־1879 לאנגליה, השתלם במשפטים ונעשה עורך־דין. בשנת 1885 כתב את סיפור־ההרפתקאות הראשון שלו – “מכרות המלך שלמה” – שבו שילב רבות מן החוויות שעברו עליו באפריקה. הספר זכה להצלה עצומה, ואחריו כתב עוד כארבעים ספרי הרפתקאות, שהידועים ביותר הם: “אלן קווטרמיין” (1877), “קליאופטרה” (1889), “בת מונטסומה” (1893), “היא” (1887), “טבעת מלכת שבא” (1910). כן כתב ספרים ומאמרים רבים על מדיניות, כלכלה, חקלאות וספרות. לצד כתיבתו פעל הרבה גם בשטח עבודת האדמה, ובשנת 1912 העניק לו מלך אנגליה תואר אצולה בזכות תרומתו לתיקונים בחקלאות. הגארד מת ב־24 במאי 1925.


הרפתקאות ביבשת השחורה

הסוסים היגעים גררו את הקרון הגדול בדרך המתפתלת צפונה־מזרחה, מעיר־הנמל קייפטאון, אל העיר דרבאן שבמדינת נאטאל. בקרון ישבו סר הנרי בּוּלבֶר, מושל־המשנה החדש של נאטאל, וחבר עוזריו, שנסעו אל מקום כהונתם בפיטרמאריצבורג. הצעיר שבחבורה היה עלם כבן תשע־עשרה, גבה־קומה ורחב כתפיים, שחתימת שפם מקשטת את פניו הצנומים. הוא הביט בעיניים קרועות לרווחה בנוף החשוף וצרוב השמש, והאויר הצלול נראה בעיניו שונה כל־כך מערפיליה של אנגליה, אליהם הסכין מיום היוולדו. בית הוריו הקטן בנורפולק נראה בעיניו לפתע רחוק כל־כך, כחלום יפה ובלתי־נתפס.

עוד לפני חודש בלבד נמצא ריידר האגארד – כך נקרא אותו עלם – בלונדון, נהנה מן החופשה שנטל לעצמו לאחר שסיים את לימודיו בבית־הספר התיכון. אך לפתע השיגהו מכתב קצר מאביו, בו נאמר: ידיד המשפחה סר הנרי בולבר (אחיינו של הסופר בולבר ליטוֹן, מחבר “ימי פומפיאה האחרונים”) עומד לעזוב את אנגליה בדרכו אל מקום כהונתו החדשה באפריקה. סר הנרי ניאות לצרף את ריידר אל צוות עוזריו, ועל כן חייב הבן לשוב הביתה ולעשות את הכנותיו לקראת הנסיעה.

וריידר, שהיה תמיד בן צייתן ונשמע לכל הוראותיו של אביו התקיף והקפדן, קיבל עליו את הדין. הוא הפסיק את חופשתו ובא להיפרד מבני משפחתו. לאחר שבועות אחרים – באוגוסט 1875 – עגנה האניה בנמל קייפטאון והצעיר ה“ירוק” וחסר הנסיון ירד ליבשה מבלי לדעת את אשר העתיד צופן לו בארץ פראית ורבּת־מיסתורין זו.

במהרה שקע ריידר בעבודתו – עבודה רבה, מאומצת ורבת ענין – ולא נותר לו עוד פנאי להרהר בעתידו. תחילה התרכזה עבודתו בניהול בית המושל: שכירת משרתים, הזמנת מזונות, דאגה לבידור וכן הלאה. בעבודתו זו גילה מסירות רבה, וחוש מפותח לאחריות וסדר. סר הנרי שבע רצון מן הצעיר הנלהב ומינהו למזכירו הפרטי. בתוקף תפקידו החדש היה המשנה־למושל לוקח אתו את מזכירו הצעיר למסעותיו ברחבי אפריקה. – ריידר אהב מאוד מסעות אלה, ומעולם לא החמיץ אף הזדמנות אחת לעזוב את העיר הקטנה והמנומנמת ולהפליג אל מרחבי ה“פֶלְד” (הערבות הירוקות), אל הג’ונגלים והגבעות המיוערות.

הוא אהב את נופה של נאטאל – את מרחביה הפרועים, את נוגהה המסנוור, את צבעיה העזים. הוא נמשך כבחבלי קסם אל הילידים האפריקנים, אל בני שבט זולו התמירים, כהי העור ויפי המראה. במהרה למד לדבר בלשונם, הרבה לבלות במחיצתם, העריץ את קנאותם, את כבודם העצמי והופעתם האצילית. שעות ארוכות היה יושב ומאזין לסיפוריהם ולאגדות הקדומות בעלות הקצב השירי. מאזין – ורושם בפנקסו את אשר רואות עיניו. אז לא ידע עדיין משום מה הוא ממלא מחברות ופנקסים בתיאור מנהגיהם של אותם ילידים ובשברי האגדות שסיפרו לו. אך כעבור שנים נעשו דפים אלה לעזר רב למחבר הראשון של ספרי הרפתקאות על אפריקה.

ולצד המסעות – באו גם ההרפתקאות. לא פעם עברו סכנות חמורות על הצעיר הנועז וחובב ההרפתקה, ותמיד ניצל מהן בנס.

פעם נלוה אל סר הנרי כדי להשתתף בטקס שערך אחד משבטי זוּלוּ לכבוד המושל. בתום ריקוד־המלחמה המסורתי שנערך לכבודם החליט ריידר לצאת לבדו אל היער הסמוך לערוך ציד. עד מהרה גילה לחרדתו כי איבד את דרכו. הוא נדד שעות, השמש נטתה לערוב – ועדיין הוא תועה לבדו ביער. הוא עמד כבר לבכּוֹת את חייו הקצרים, אך למזלו נקרה לפתע בדרכו אחד מבני השבט, שהביאו בשלום אל הכפר.

פעם אחרת יצא לציד בחברתו של השופט קוֹטְזֶה. לפתע משכה את עיניהם ציפור לבנה ומוזרה, מסוג האנפות. השופט פנה למצוא מחסה, במטרה לצוד את הצפור חיה – ולפתע התחיל שוקע באדמת ביצה טובענית. ללא שהיות מיהר האגארד לעזרתו, הושיט לעבר הטובע את קנה רובהו, ולאחר משיכה מאומצת הצליח להציל את כבוד השופט ממוות נורא זה.

באותה שנה נתמנה ריידר האגארד לתפקיד חדש – רשם בית־הדין העליון בטראנסוואל.

קב ג תמונה 2.jpg

ריידר האגארד אהב לצאת למסעות ציד והרפתקאות.


אבל אהבת הנדודים וההרפתקאות שלו לא חלפה. בכל עת פנאי היה יוצא למסעות, לבדו או בחברת נער־המשרתים הנאמן שלו, הכושי מאזוּקוּ, אותו אהב אהבת נפש. הוא הרחיק נדוד אל מקומות שרגל אדם לבן לא דרכה בהם לפניו. ולאחר זמן למד להכיר היטב את אפריקה – על הריה ועריה, נהרותיה ומערותיה. בעיקר עשו עליו רושם עז מערות־האֵימים שבסביבת ווֹנְדֶרְפוֹנטיין, על הסטאלאקטיטים הענקיים ועל חרדת המוות שבהן. מאוחר יותר תיאר מערות אֵלוּ בספרו הראשון, הלא הן “היכל המוות” של המלך שלמה.

מפעם לפעם הוסיף להעלות את רשמיו על הכתב. יש שהיה שולח מרשימותיו לכתבי־עת באנגליה, והן נדפסו ועשו רושם על הקוראים.

אך לפתע באו מאורעות שאילצו את ריידר האגארד לעבור הרפתקאות מסוג אחר – הרפתקאות קרב. מלחמות פקדו את אפריקה הדרומית. תחילה היתה זו מלחמת שבטי זוּלוּ, שהתמרדו בשלטון האדם הלבן; אחר־כך התקוממוּ הבּוּרים – אלה האיכרים ממוצא הולנדי שהיגרו לאפריקה הדרומית – וביקשו לפרוק מעליהם את עולה של אנגליה. בעל כורחו מצא עצמו האגארד בתוך קלחת של ניהול מדיניות ורקמת תככים שלא היו לרוחו. לא פעם הוטל עליו לנסוע ממקום למקום, להעביר הוראות ולהשתתף בהחלטות שהתנגד להן. היה זה הוּא, למשל, שנשלח להניף את דגלה של בריטניה בטרנסוואל, שסוּפחה לברית אפריקה הדרוֹמית. אין פלא, איפוא, שהחליט בסופו של דבר להתפטר משירותו הממשלתי.

באוגוסט 1879 – לאחר היעדרות של ארבע שנים – חזר ריידר האגארד לאנגליה. עתה לא היה עוד עלם הססני וצייתני, אלא גבר חסון ומחושל, רב נסיון ומהיר החלטה. לאחר חדשים אחדים בא בברית נישואים עם לואיזה – בתו היחידה של קצין־צבא שנפל בקרב. לאחר ירח־הדבש נסע האגארד עם רעייתו הצעירה לדרום־אפריקה, במטרה להקים שם חווה לגידול בנות־יענה. אולם הנסיון לא עלה יפה; גם המצב המדיני היה רופף וריח של מלחמה עמד באויר. אז החליט הזוג לאמר שלום לאפריקה ולחזור לאנגליה.

ומה עכשיו? שוב ניצב האגארד – שהיה עתה בעל משפחה – לפני עתיד מעורפל. בהיזכרו במשרתו האחרונה בטראנסוואל – רשם בית־הדין – החליט להתמחות בפרקליטוּת. בשעות היום היה מבלה במכללה ובאולמי משפט; ובשעות הערב היה מנסה את כוחו בכתיבת ספרים ומאמרים. אך נסיונותָיו הספרותיים הראשונים לא עלו יפה. המאמרים שכתב לא עוררו כמעט הד. ואילו שני ספריו הראשונים – ספורים למבוגרים – נחלו כשלון חרוץ, לא הכניסו לו גם פרוטה אחת וגרמו לו אך מפח־נפש בלבד, אם כי היו כתובים בכשרון. לבסוף – היה זה בראש השנה 1885 – סיים ריידר את לימודיו וקיבל את תעודת ההסמכה; ובאותו יום אמר לרעייתו בנעימה שעצב והחלטה נחושה משמשים בה בערבוביה: “החלטתי לנטוש כליל את הכתיבה ולהתמסר לפרקליטוּת בלבד”.

כתום ימי החג לבש ריידר האגארד את גלימת הפרקליט ופנה אל מקום עבודתו החדש, לשכתו של עורך־הדין הנרי ב. דין.

אבל הגורל רצה אחרת.


ריידר זכה בהתערבות    🔗

הדבר התחיל בערב חורפי אחד של שנת 1885, בקרון הרכבת התחתית של לונדון. שני אנשים ישבו בקרון – עורך־הדין הצעיר ריידר האגארד, ואחיו הבכור אנדרו. תחילה שוחחו השניים על עיסוקיהם ועל צינת החורף, ואחר־כך שאל אנדרו:

  • ­האם קראת כבר את “אי המטמון”?

היה זה ספר חדש באותם ימים, והכל שיבחו את עלילתו המרתקת וסגנונו המעולה.

  • כן, קראתי. – השיב ריידר בקצרה.

  • זהו ספר נפלא, הלא כן? – שאל אנדרו שוב.

  • איני סבור כך, – השיב ריידר להפתעת אחיו, – זהו אולי סיפור מעניין, אך ודאי שאין הוא ספר נפלא, כפי שאומר אתה ועוד רבים כמוך.

  • אבל ריידר… כיצד אתה מעֵז…

אבל ריידר שיסע אותו והסיף ביהירות־שלהכעיס:

  • אני אומר לך כי אפילוּ אני מסוגל לחבר סיפור שיהיה טוב לא פחות מ“אי המטמון”.

אבל אחיו, שזכר את כשלונותיו הספרוּתיים הטריים של ריידר, לא היה מוכן לשאת את יהירותוֹ ואמר:

  • הבה נתערב כי אם תכתוב סיפור – הוא לא יגיע גם למחצית הרמה של “אי המטמון”.

  • נתערב, איפוא! – קיבל ריידר את האתגר, ולרגע אחד שכח את החלטתו למשוך את ידיו מן הספרות.

לאחר דקות אחדות ירד ריידר האגארד בתחנת “קֶנסינגטון” ופסע בצעדים נמרצים אל ביתו. כף ידו לפתה את המטה האפריקני המגולף, שקיבל במתנה מבן שבט זולו, ואשר ממנו לא נפרד כמעט. הוא חש כיצד דמו מגביר את זרימתו בעורקיו וכי משהו מתרגם במוחו.

ועוד באותו ערב, לאחר הארוחה, התיישב אל שולחן־הכתיבה הקטן שעמד בפינת חדר האוכל, פרש עליו גליון לבן והתחיל כותב בכתב־דיו החפוז והמחודד:


1. אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֶת סֶר הֶנְרִי קֶרְטִיס    🔗

דָּבָר מוּזָר הוּא שֶׁבְּגִילִי – לֹא מִכְּבָר חָגַגְתִּי אֶת יוֹם־הֻלַּדְתִּי הַחֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה – אֶמְצָא עַצְמִי נוֹטֵל עֵט בְּיָדִי וּמַתְחִיל לִכְתֹּב סֵפֶר. תָּמֵהַּ אֲנִי בְּלִבִּי מַה דְּמוּת תִּהְיֶה לְסִפּוּרִי לְאַחַר שֶׁאֲסַיֵּם אֶת כְּתִיבָתוֹ, אִם רַק אֶזְכֶּה לְהַגִּיעַ לְסִיּוּמָהּ שֶׁל הַמְּשִׂימָה!

דְּבָרִים רַבִּים וַהֲגוּנִים בִּצַּעְתִּי בְּחַיַּי, הַנִּרְאִים בְּעֵינַי אֲרֻכִּים לְמַדַּי, אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁנִּכְנַסְתִּי אֶל תּוֹכָם כֹּה מֻקְדָּם. בְּגִיל עֶשֶׂר, בְּשָׁעָה שֶׁנְּעָרִים אֲחֵרִים

מְבַלִים בְּבֵית־הַסֵּפֶר, כְּבָר הִשְׂתַּכַּרְתִּי לְמִחְיָתִי. הָיִיתִי סוֹחֵר, צַיָּד, לוֹחֵם וְכוֹרֶה; וּבְכָל זֹאת, רַק לִפְנֵי שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים הִצְלַחְתִּי לַעֲשׂוֹת הוֹן. הוֹן רַב הוּא, אִם כִּי עֲדַיִן אֵינֶנִי יוֹדֵעַ כַּמָּה בְּדִיוּק – – –

  • אֲנִי, אֵלֶן קְווֹטֶרְמֵין מִדֶּרְבַּן, נַאטַאל, מַצְהִיר בִּשְׁבוּעָה – הִנֵּה כָּךְ הִתְחַלְתִּי אֶת עֵדוּתִי לִפְנֵי שׁוֹפֵט הַשָּׁלוֹם…

כך התחיל ההרפתקן אלן קווטרמיין את סיפורו המופלא, על החיפוש ההרפתקני אחרי מכרות היהלומים של המלך שלמה בארץ אופיר הנעלמה שבלב אפריקה. ערב ערב, במשך ששה שבועות רצופים, היה יושב וכותב עד שעה מאוחרת, עד שלבסוף הניח את העט באנחת רווחה: הסיפור הגיע לסיומו. הוא עוד הוסיף לסיפור הקדמה קצרה בשמו של אלן קווטרמיין, מחברו הדמיוני של “מכרות המלך שלמה”, וכן הקדשה “לכל הילדים, קטנים כגדולים, הקוראים סיפור זה”.

את מסגרת הסיפור – חיפוש אחרי מטמון בעזרת מפה – שאל האגארד מ“אי המטמון”; יתכן שעשה זאת במתכוון, שהרי החליט לכתב ספר טוב ממנו, וכדאי שהמתכונת תהיה דומה. אבל לתוך מסגרת זו יצק את עוצמת החוויות שעברו עליו באפריקה – את הנופים ששבו את לבו, את שבטי הילידים שאהב להיות במחיצתם, את האגדות והפתגמים ששמע, את המנהגים והאמונות. כל זאת תואר בנאמנות, בסגנונו המחוספס במתכוון של גיבורו, אלן קווטרמיין.

כך שילב המחבר בספר אי־אלה דמויות וסיפורים ששמע בשנות ילדותו. אפילו את דמותו ושמו של הגיבור הראשי שאב מזכרונות ילדותו. קווטרמיין האמתי היה אכר טוב־לב ופשוט הליכות, שבמחיצתו הרבה ריידר לבלות בשנה בה למד בבית־ספר כפרי. פעמים רבות היה נלווה אליו ומסייע לו להאכיל את חיות הבית, וסגנון דיבורו המחוספס, המתובל פה ושם בשברי פסוקים מן התנ"ך, עשה עליו רושם בל יימחה. סגנון דומה לזה העניק עתה הסופר לגיבורו אלן קווטרמיין, שאמר: “קל יותר להבין את הספרים הכתובים בשפה פשוטה; כידון חד אינו זקוק לליטוש”.

גם התמונה הבלתי נשכחת של הגופות היושבות במערה ליוותה אותו מימי ילדותו; הוא שמע סיפור זה מפי רב־חובל זקן, שראה זאת, לדבריו, באחת המערות שבארץ פֶּרוּ.

כתב־היד היה מוכן לדפוס, ועתה לא נותר אלא למצוא מו“ל. הוא החליט להראות את סיפורו למבקר ו”א הנלי, שהיה עורך אמנותי בהוצאת־הספרים הנודעת “קאסל”. הנלי קרא את הסיפור והמליץ על הדפסתו; והמו"ל קיבל המלצה זו ללא היסוס – הרי הנלי הוא שהמליץ שלוש שנים לפני כן על הדפסת “אי המטמון”, שהיה מיד לרב־מכר!

שבוע לאחר מכן נכנס ריידר האגארד למשרדו של ג’ון ויליאמס, העורך הראשי של הוצאת “קאסל”, כדי לחתום על החוזה.

  • עליך לבחור באחת משתי ההצעות, – אמר לו ויליאמס, – הראשונה, לפי נשלם לך מאה לירות־שטרלינג עם חתימת החוזה, ואז תעבורנה לרשותנו זכויות הסיפור לצמיתות. וההצעה השניה – לפיה תקבל שכר־סופרים בשיעור עשרה אחוזים מן הרווחים. ובכן, באיזו מן השתים בוחר אתה!

האגארד לא פקפק כלל במה לבחור. מאה לירות־שטרלינג טבין ותקילין מיד עם החתימה? הרי זה סכום עצום, בעיקר בעד ספר שנכתב בששה שבועות, ועוד בשעות הפנאי… לא היה ספק בלבו כי לעולם לא יזכה לקבל סכום זה בדרך השניה, כלומר באחוזים. הרי הוא היה בעל נסיון… על כן אמר מיד:

  • אני מעדיף את ההצעה הראשונה.

  • יפה. – השיב לו מר ויליאמס, – אני הולך להביא את טופס החוזה. מיד אשוב.

ויליאמס יצא והאגארד נשאר לבדו בחדר. דממה שררה מסביב, רק תקתוקו של שעון הקיר הפר את הדומיה. “הרגשתי כאילו הוא מטפטף שמחה לתוך לבי”, סיפר מאוחר יותר, “עוד מעט אצא מכאן – עם מאה לירות בכיסי. האין זו השעה הגדולה ביותר בחיי?”

אבל האגארד לא נמצא לבדו בחדר. ליד שולחן אשר בפינה ישב לבלר קשיש שכתב בנוצת־עט. לפתע הרים אותו לבלר את ראשו ולחש בקול שרקני:

  • מר האגארד. אני במקומך הייתי בוחר באחוזים.

ברגע הבא נכנס מר ויליאמס, וטופס החוזה בידו. ריידר נטל את העט בידו כדי לחתום, אך לפתע השיבו למקומו ואמר:

  • שיניתי את דעתי, מר ויליאמס. אני בוחר באחוזים.

העורך הראשי שלח אליו מבט נרגז; אך ללא אומר קם ויצא להביא את הטופס השני. ואז, בשעה שחתם האגארד על החוזה המבטיח לו עשרה אחוזים מן הרווח, החליט האגארד את ההחלטה הנבונה ביותר בחייו. שכן, “מכרות המלך שלמה” היה אחד הספרים רבי־המכר ביותר: בשנה הראשונה להופעתו נמכרו באנגליה בלבד 31,000 טפסים של הספר, תמורתם קיבל הסופר 750 ליש“ט; ובארבעים השנים הבאות קיבל האגארד בעד ספר זה עשרת־אלפים ליש”ט – פי מאה מאשר אילו היה בוחר בהצעה הראשונה…

האגארד פנה לצאת מן המשרד, אך לפתע הסתובב ואמר:

  • עוד דבר אחד, מר ויליאמס: את המפה שתצורף לספר יש להכין, לפני ההדפסה, בדיוק כפי שתוארה בסיפור; כלומר – יש לציירה בדם על פיסת אריג בלוּיה ונושנה.

הנצחון הגדול    🔗

יום הופעתו של הספר הלך וקרב.

באחד מלילות ספטמבר 1885 פשטו רבבות אנשים על מרכז העיר לונדון והדביקו מודעות גדולות בכל פינות העיר. ולמחרת עם בוקר, כאשר יצאו האנשים לעבודתם ועקרות הבית לקניותיהן, ראו הכל את המודעות הגדולות, שהכריזו באותיות של קידוש־לבנה:

“מכרות המלך שלמה – הסיפור רב־ההפתעות שנכתב אי פעם!”

בו ביום יצא הספר מן הכורך – סיפור ההרפתקאות הראשון על אפריקה.

ההצלחה היתה מסחררת ומידית. “מכרות המלך שלמה” הפכו להיות לשיחת היום בפי כל. העתונים חלקו לו תהילות ותשבחות. בבתי־הספר קראו המורים את הספר באזני התלמידים. והמבוגרים שקראוהו חשו עצמם שוב נערים צמאי הרפתקאות. זו הפעם הראשונה ניתן לקרוא סיפור על מסתריה של אפריקה הבלתי־נודעה, כתוב בידי אדם שחי בעצמו בכל אותם מקומות שהוא מתארם. מיליוני קוראים, צעירים ומבוגרים, עשו היכרות ראשונה עם אפריקה באמצעות “מכרות המלך שלמה”.

שלוש־מאות עמודי הספר היו אפופים אוירת שיכנוע שאין לעמוד בה: יאורי הנוף עזי הרושם, הפירוט המדויק להפליא של המקומות הגיאוגרפיים, הציוד שההרפתקנים לקחו עמהם, מנהגי הילידים – הכל. ולא עוד, אלא שגם בכתבי־הקודש עצמם נאמר כי המלך שלמה הביא להיכלו מאוצרות אופיר ושבא אשר באפריקה. אין פלא, איפוא, כי רבים האמינו בכל לבם כי עלילת “מכרות המלך שלמה” היא אמת לאמתה. נמצא אפילו סוחר יהלומים אחד שכתב להאגארד, כי הוא עומד לצאת בראש משלחת אל מכרות שלמה, וביקש מן הסופר פרטים על הדרך ושאר עצות מחכימות.

אכן, מכתבים רבּים קיבל הסופר – מכתבי תודה על החוויה העזה שהספר השאיר עליהם. כתבו לו הסופר רודיארד קיפלינג ונשיא ארצות־הברית תיאודור רוזבלט. כתבו לו אסירים ועקרות בית – והרבה הרבה ילדים. בראשית 1888 כתב לו, בין השאר, נער בן 14 בשם וינסטון צ’רצ’יל הצעיר, שהודה לו על הספר וביקש לבקר בביתו. לאחר שבוע ביקר צ’רצ’יל הצעיר בביתו של הסופר והשניים קשרו ביניהם קשרי ידידות אמיצים, שנמשכו עד יומו האחרון של האגארד.

  • אכן, זכית בהתערבות! – הודה האח אנדרו, – וזכיה מכובדת ביותר.

אז החליט ריידר האגארד לנצור למזכרת את העדים האלמים של נצחונו – אלה מאות דפים של כתב־היד, יחד עם המפה המצוירת בדם על פיסת האריג הנושנה. בוקר אחד צרר הסופר את הדפים הללו ויצא אתם אל הכורך, למען יכרוך אותם יחד בכריכת־עור הדורה. אשה אחת בלבד ישבה מולו בקרון של הרכבת התחתית. האגארד העיף לעברה מבט חטוף וגילה להפתעתו כי על ברכיה מונח הספר “מכרות המלך שלמה”, וכי האשה שקועה כולה בעיון מדוקדק של המפה המודפסת בשער הספר.

ברגע זה נחה לפתע רוח שובבות על הסופר. אט אט הוציא מתיקו – מבלי שהאשה תרגיש בזאת – את המפה המקורית, המצוירת בדם על האריג, ופרש אותה על ברכיו. לפתע הרימה הגברת את עיניה וגילתה לתדהמתה כי הגבר הזר והשזוף היושב מולה מעיין במפה המקורית של מכרות המלך שלמה! האמנם, יתכן? היא השוותה את שתי המפות – כן; זו אותה מפה בדיוק, והיא אפילו מצוירת בדם~ רגע ארוך ישבה קפואה על מקומה, פיה נפער, כאילו רצתה לומר משהו. אך ברגע זה עצרה הרכבת בתחתית בתחנה. והאישה – שהחליטה כנראה כי אין זה “בריא” בשבילה לשבת באותו קרון לבדה עם אותו טיפוס בעל המפה – קפצה ממקומה ונמלטה מן הרכבת אל הרציף…


הֵיכַל־הַמָּוֶת    🔗

הָיָה זֶה מרְאֶה מַבְעִית. בְּקָצֵּהוּ שֶׁל שֻׁלְחַן־הָאֶבֶן הָאָרֹךְ, בְּהַחֲזִיקוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הַשְּׁלוּדוּת פִּגְיוֹן לָבָן אָרֹךְ, יָשַׁב הַמָּוֶת בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְּמוֹ, עוֹטֶה צוּרַת שֶׁלֶד־אֱנוֹשׁ עֲנָקִי. גָּבוֹהַ מֵעַל לרֹאשׁוֹ לָפַת אֶת חֲנִיתוֹ, כְּעוֹמֵד לְהַכּוֹת בָּה. יַד גְּרוּמָה אַחַת נָחָה לְפָנָיו עַל שֻלְחַן־הָאֶבֶן בִּתְנוּחָה שֶׁל אָדָם הָעוֹמֵד לָקוּם מִמְּקוֹם־מוֹשָׁבוֹ. גּוּפוֹ הָיָה רָכוּן קָדִימָה, וְאִלוּ חֻלְיוֹת צַוָּארֹו וְגֻלְגָּלְתּוֹ הַמַּבְהִיקָה הָיוּ מֻפְנוֹת לְעֶבְרֵנוּ, נִקְבֵי עֵינָיו הָיוּ נְעוּצִים בָּנוּ וְלִסְתוֹתָיו פְּעוּרוֹת קִמְעָה, כְּאִלּוּ עָמַד לִפְתֹּחַ בְּדִבּוּר.

“אֱלֹהִים אַדִּירִים!” קָרָאתִי לְבַסוֹף בְּחַלְחָלָה, “מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר?”

“וּמָה הֵם הַדְּבָרִים הַלָּלוּ?” הוֹסִיף גוּד וְהִצְבִּיעַ לְעֵבֶר הַחֲבוּרָה הַלְּבָנָה שֶׁמִּסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן.

“וּמָה לְכָל הַשֵּׁדִים הַדָּבָר הַזֶּה?” שָׁאַל סֶר הֶנְרִי וְהִצְבִּיעַ לְעֵבֱר הַיְצּוּר הַחוּם שֶׁיָּשַׁב עַל הַשֻּׁלְחָן.

“חִי חִי חִי!” צָחֲקָה גָאגוּל, “כָּל הַנִּכְנָס אֶל הֵיכַל הַמָּוֶת – רָעָה תָּבוֹא עַל רֹאשׁוֹ. חִי חִי חִי! הַא הַא!”

“קוּם, אִינְקוּבּוּ גִבּוֹר הַמִּלְחָמוֹת, בּוֹא וְתִרְאֶה אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר קָטַלְתָּ”.

הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה תָּפְסָה אֶת אַדַּרְתּוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַכְּחוּשוּת וְהוֹלִיכָה אוֹתוֹ לִקְרַאת הַשֻּׁלְחָן.

אָנוּ הָלַכְנוּ בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם.

לְפֶתַע הִיא עָצְרָה וְשָׁלְחָה אֶצְבָּעָהּ לְעֵבֶר הַחֵפֶץ הַחוּם אֲשֶׁר נָח עַל הַשֻּׁלְחָן. סֶר הֶנְרִי הִבִּיט בּוֹ וְנִרְתַּע לְאָחוֹר בִּקְרִיאַת תַּדְהֵמָה. לֹא הָיָה בְּכָךְ מִשּׁוּם פֶּלֶא; שֶׁכֵּן, עַל הַשֻּׁלְחָן הָיָה מֻנָּח הָרֹאשׁ אֿשֶׁר סֶר הְֶנִרי כָּרַת בְּגַרְזֶן־הַקְּרָב שֶׁלוֹ מִן הַגּוּף אֲשֶׁר כָּרַע עַל בִּרְכָּיו – גּוּפָתוֹ שֶׁל טוּאָלָה, הַמֶּלֶךְ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַקוּקוּאָנִים.


מקורות:

H. Rider Haggard: The real ‘King Solomon Mines’ Cassel’s Magazine, July, 1907, pp. 144־151.

Morton Cohen: Rider Haggard, His life and works, London, 1960

ה. ריידר הגארד: מכרות המלך שלמה, תרגם מז ולפובסקי 1938.



קב ג תמונה 3.jpg

 

יומנו של אנריקו (הלב 1886)    🔗


קב ג תמונת דה אמיציס.jpg אדמוֹנְדוֹ דֶה־אַמִיצִ’יס

נולד בעיר אונֶליה (מחוז ליגוריה, איטליה) ב־21 באוקטובר 1846. לאחר לימודיו היסודיים נכנס לבית־ספר צבאי, אותו סיים בגיל 20 בדרגת קצין. כשהרים גאריבאלדי את נס הקרב למען איחוד איטליה פקד דה־אמיצ’יס על מחלקה בחיל־הרגלים והשתתף בקרב קוּסטוֹצה, בה הוכו האיטלקים מכה ניצחת. אחר־כך כתב סידרת רשימות על חוויותיו הצבאיות, שיצאו בספר “החיים בצבא”. ב־1870 השתחרר דה־אמיצ’יס מן הצבא ובמשך שבע שנים ערך סיור מסביב לים התיכון, אותו תיאר בסידרת ספרים שזכו להצלחה בזכות סגנונם המלבב. בשנת 1886 נדפסה המהדורה הראשונה של ספרו הידוע ביותר – “הלב” – שהוא אחד הספרים האהובים ביותר באיטליה ובארצות רבות אחרות. הספר כתוב בצורת יומן של תלמיד במשך שנת לימודים אחת. אחרי “הלב” פירסם דה־אמיצ’יס ספרים נוספים, קבצי שירים וסיפורים (“החברים”), חוברות היתוליות ורומאנים (“מורה הפועלים”) ועוד. הוא מת פתאום בעיר בוֹרדיגרה ב־11 במארס 1908.


“החיים בצבא”    🔗

שמש יוני חמה שלחה את קרניה על אזור הגבעות של קוּסטוֹצה (מצפון־מערב לוונציה, לא הרחק מגבול אוסטריה־איטליה). פלוגה של ששים חיילים איטלקים יצאה לסייר בשטח־ההפקר של החזית. המדים הכחולים וכובעי־המצחיה המבהיקים שחבשו נראו למרחוק. אכן, ההסוואה לא הצטיינה בימים ההם. החיילים פסעו בשורה עורפית ישרה, אך עיניהם בלשו לצדדים, שכן האויב האוסטרי אורב בשטח.

לפתע נפתחה האש. כדורים התחילו שורקים מעל לראש, וברגעי התדהמה הראשונים קשה היה לדעת בדיוק מהיכן באו היריות. נפגעים ראשונים התחילו צונחים לאדמה.

  • לסגת לעבר הבית הבודד שבראש הגבעה! – נשמע קולו של מפקד־הפלוגה.

  • לסגת לעבר הבית הבודד! – חזר מפקד־המחלקה דה־אמיצ’יס על הפקודה באזני חייליו.

לאחר עמל רב הצליחו החיילים להגיע אל הבית הבודד, בהשאירם בשדה את הפצועים וההרוגים. הדלתות נסגרו בנקישה; החיילים תפסו עמדות ליד החלונות והשיבו אש מהירה לעבר האויב, שהלך וקרב אל הבית משלושה עברים.

במשך שעה ארוכה דמה המקום לגיהינום. מטר של כדורים ניתך על הקירות; רסיסים נפלו מן הגג ההרוס. גושי טיח ושברי זכוכית התעופפו בין הכתלים. שריקות כדורים, אנקות פצועים וטפיפות רגליים נמזגו יחד לרעש מעורר אימה.

  • האם יבוא הקץ לתופת זו? – שאלו הלוחמים בלבם.

לעת ערב שככה האש לשעה קלה. מפקד המחלקה אדמונדו דה־אמיצ’יס פנה לעבר המטבח, שם שכבו נפגעים אחדים ממחלקתו. לאחר ששאל לשלומם ועודדם במלים קצרות ישב לנוח על המדרגות המובילות לעליית הגג ההרוסה. ידו מיששה את הצקלון התלוי על כתפו, שם נמצאה מחברת רשימותיו. לפתע נתעורר בו רצון להעלות בה את חוויות הקרב. אולם הוא היה יגע ומתוח מדי, וכל אשר הספיק לרשום היה –

“23 ביוני 1866 – קרב דמים ליד קוּסטוֹצה – –”


קב ג תמונה 4.jpg הקרב בקוּסטוֹצה בוֹ השתתף אדמוֹנְדוֹ דֶה־אַמִיצִ’יס ואשר הונצח בספרו “הלב” (ציור מתוֹך הספר)


לפני שבועות אחדים בלבד יצא דה־אמיצ’יס בן העשרים את בית־הספר הצבאי במודֶנה. כבר אז ידועה היתה אהבת הכתיבה שלו, שכן היה מעלה על הכתב את חוויותיו הצבאיות. רוח ה“רִיסוֹרג’ימֶנְטו” (“התקומה”) שטפה ועברה אז על פני איטליה והעם היה שיכור מבשורת האיחוד, לאחר שנים כה רבות של פירוד וכיבוש. אבל השלום היה רחוק עדיין; אוסטריה החזיקה בשטחים נרחבים של צפון איטליה, ואז יצא המצביא גאריבאלדי לשחרר את דרום טירול וונציה מידי האוסטרים.

במהרה הפך שכרון הנצחון לכלימת תבוסה. למחרת היום ערך הצבא האוסטרי התקפה עזה לכל רוחב החזית, הסתער בכידונים שלופים על עמדות האיטלקים בגזרת קוּסטוֹצה והנחיל להם תבוסה ניצחת. יחידתו של דה־אמיצ’יס פינתה את הבית הבודד שבראש הגבעה ופתחה בנסיגה ארוכה. עם ערב הגיעו שרידי הפלוגה – עייפים, מאובקים ומחרישים – לעיירה הקטנה מינצ’ו.

  • היכן נמצא כאן בית־החולים? – שאל המפקד נהג אמבולאנס שעבר על פניו.

הנשאל הצביע לעבר בנין כנסיה שניצב בפינת הרחוב ואמר: “שם!”

הוא פנה עם חייליו הפצועים לעבר הבנין ונכנס פנימה. האולם האפלולי היה מלא פצועים, ששכבו על מיטות, על מזרנים שהוצעו על הרצפה ועל אלונקות. שני רופאים, חובשים אחדים ונזירות טיפולו בפצועים. דה־אמיצ’יס מסר את פצועיו לידי אחד הרופאים ויצא את הבנין. הוא עצר ליד השער ולא ידע לאן יפנה עתה.

  • אין כל חדש תחת השמש. – שמע פתאום קול דובר על ידו. הוא פנה לעבר הקול וראה אדם ישיש, לבוש בגדי נזיר, יושב מתחת לעץ.

  • מאין הגעתם? – שאל הנזיר את דה־אמיצ’יס.

  • מקוּסטוֹצה.

  • הוא אשר אמר המלך החכם: אין כל חדש תחת השמש.

הנזיר הביט לעבר השמש השוקעת ודיבר אילו לעצמו: – עשרים שנה כמעט חלפו מאז. גם אז היה זה יום קיץ, וחיילים איטלקים פצועים ויגעים הגיעו לכאן מקוּסטוֹצה. הצבא האוסטרי הכה בהם מכה רבה. והם נכנסו אל בית־התפילה הזה והפכו אותו לבית חולים… אמור לי, – פנה שוב אל דה־אמיצ’יס, – האם לא היה במקרה ילד ביחידתך?

  • ילד? לא, לא היה. וכי מדוע תשאל?

  • בין החיילים שנסוגו אז מקוסטוצה היה גם נער. מתופף היה, מסרדיניה. נמוך קומה, שחום עור ושחור עיניים. פצוע קשה היה ברגלו השמאלית, והרופאים נאלצו לכרות את רגלו… סיפרו כי אמיץ־לב היה מאין כמוהו, וכי הציל את יחידתו, שהתבצרה בבית בודד אשר בראש גבעה… האם בטוח אתה כי ביחידתך לא היה כל נער? והחכם מכל אדם אומר שאין חדש תחת השמש…

ללא מלה התרחק דה־אמיצ’יס משער הכנסיה. חיילים נסוגים ויגעים הוסיפו לעבור על פניו. רבים מהם היו חבושים ונתמכו על־ידי חבריהם. הנה זהו המחיר שהוטל על העם לשלם בעד אחדותו. תבוסה. קרבנות. דם. בעלי מום… האמנם, אין כל חדש תחת השמש? סיפורו של אותו איש־דת ישיש הדהד בלבו כל אותו יום, והוסיף ללחוש בו עוד שנים רבות.


*

המלחמה נסתיימה והקצין אדמונדו דה־אמיצ’יס נתמנה עורך של כתב־עת צבאי. בעתון זה הירבה לפרסם רשימות על חייהם של החיילים, ולאחר שנתיים כינס את רשימותיו בספר שנקרא “החיים בצבא”. בסגנון פשוט וכובש לב תיאר את חיי הצבא כפי שחי אותם בעצמו – מסעות מפרכים, רעב וצמא, פצועים מוטלים בשדה, דם ומוות – וגם יחסי ריעוּת, אהבה ומסירות, גבורה ואומץ־לב.

הספר זכה מיד להצלחה רבה ביותר. מבקרים אחדים האשימוהו, אמנם, ברגשנות מופרזת ובסחיטת דמעות, אבל המוני הקוראים קיבלו את הספר בהתלהבות, ודה־אמיצ’יס נעשה במהרה סופר נודע בארצו. לאור הצלחתו פנה אליו המו"ל, אֶמיליוֹ טְרִיבֶס, והציע לו לכתוב ספרים נוספים. אז ישב דה־אמיצ’יס אל שולחנו וכתב:

“אל קצין כוח אדם. הנדון: בקשת שחרור”

בשנת 1870 אושרה בקשת השחרור שלו. דה־אמיצ’יס בא להיפרד ממפקדו, ולאחר שלחצו השניים ידיים שאלו המפקד: "ומה תעשה עכשיו, אדמונו?

ודה־אמיצ’יס השיב: “אערוך מסע נרחב בעולם”.


יומנו של תלמיד    🔗

שמונה שנים חלפו מאז, ובאחד מימי הקיץ של שנת 1878 נכנס דה־אמיצ’יס אל משרדו של ידידו המו"ל אמיליו טריבס ומסר לו צרור עבה של כתב־יד.

  • עוד ספר מסעות? – שאל המו"ל.

  • כן, השיב הסופר, – רשמי מסע בארץ תורכיה…

  • האם ביקרת מימיך בתורכיה? לא? חבל. קרובה היא הארץ לאיטליה, ועם זאת – זהו עולם שונה כל כך, אגדי, צבעוני…

  • יהיה זה ספר־המסעות הרביעי שלך, אדמונדו, – אמר המו"ל, – אחרי ספרד, הולנד ואנגליה. הקהל אוהב את ספריך אלה, הכתובים בסגנון קל, ציורי, היוצא מן הלב. אבל הייתי רוצה שתנסה פעם ספר אחר, שונה. נאמר – ספר לילדים. היודע אתה שעד כה לא נכתב בארצנו שום ספר־ילדים הראוי לשמו, שיתאר את חיי הילדים בבית, ברחוב ובבית־הספר? לדעתי אתה הוא האיש המתאים לכתוב ספר כזה…

  • בסגנון היוצא מן הלב? – הוסיף דה־אמיצ’יס בחיוך.

  • בדיוק כך. – השיב מר טריבס, ברצינות רבה.

הסופר שקע בהרהור, ואחר־כך אמר:

  • כּן. גם אני חשבתי על כך, לאחר הוּלדת בּני… אולי אנסה לכתוב ספר לבני הנעורים, אם כי אינני יודע בדיוק מה דמות תהיה לו. אבל תחילה עלי לסיים את ספר־המסעות הבא שלי – על מארוקו.

הצעתו זו של ידידו המו"ל לא נתנה לו מנוח. אותו ערב עמד הסופר ליד מיטתו של אֶנריקו, בנו בן הארבע. האמנם יגדל הילד מבלי שיהיו לו ספרי קריאה ראויים לשמם? והרי הוא ובני גילו הם דור ראשון הגדל באיטליה מאוחדת, לאחר מאות שנים של פיצול ושיעבוד. הרבה כל־כך יש בלבו לספר לדור צעיר זה – על המלחמה לאחדות; על הפועלים, הפקידים, המורים והחיילים, המצטרפים כולם לאומה גדולה אחת… על סודות החיים… על הגיבורים האלמונים, שהקריבו חייהם ואשרם למען המולדת… על המתופף הסרדיני הקטן, שאיבד את רגלו בקרב… דברים רבים כל כך, היוצאים מן הלב…

כן, הוא יכתוב ספר זה. ועוד באותו ערב ישב דה־אמיצ’יס וכתב למר טריבס:

“דבריך עוררו בי השראה, והספר ייקרא ‘הלב’. יהיה זה ספר חיי. הוא יכיל את כל סודות האדם, המאבק הפנימי שנאבקתי עם עצמי במשך שנים, כדי שאהיה אדם טוב יותר ומאושר יותר. הספר יכיל את מחשבות היום־יום של הכותב, את רגשותיו שעה שעה, את ביתו, אמונתו, חלומות נעוריו, אל כל מטמונו”.

גם עתה לא ידע עדיין זה־אמיצ’יס בדיוק מה דמות תהיה לספרו. אבל הוא חש דחף פנימי עצום להתחיל ולכתוב את הספר. ואז, בשבתו לשולחן, נזכר בתחושה המרטיטה שעברה בו בשעה שעמד על סיפון האניה, לאחר שוּבו מן המסע באפריקה; ואז נטל שוב את העט בידו והתחיל לכתוב:

“אַהֲבַת מוֹלֶדֶת… הוֹ, עוֹד טֶרֶם תּוּכַל לְהָבִין, בְּנִי, אֶת הָאֲהבָה הַזֹּאת. אֲבָל יוֹם יָבוֹא וְאַתָּה תָבִין אוֹתָהּ וְתָחוּשׁ אוֹתָהּ בְּכָל גַּדְלוּתָהּ, כַּאֲשֶׁר תִּגְדַּל וְתִהְיֶה לְאִישׁ; כַּאֲשֶׁר תָּשׁוּב לְאַחַר נְדוּדִים אֲרֻכִּים בְּאַרְצוֹת נֵכָר, מִדֶּרֶךְ רְחוֹקָה, וּבְבֹקֶר בָּהִיר אֶחָד תְּגַלֶּה מֵעַל סִפּוּן הָאֳנִיָּה אֶת הָרֵי אַרְצְךָ הַגְּדוֹלִים, הָרֵי הַתְּכֵלֶת מִתְרוֹמְמִים מֵעֵבֶר לָאֹפֶק. אָז תָּחוּשׁ אַהֲבָה זוֹ, הָעוֹלָה פִּתְאֹם כְּגַל רַחֲמִים אַדִּיר וְחַם, שֶׁיַּעֲלֶה דְּמָעוֹת בְּעֵינֶיךָ וּקְרִיאַת שִׂמְחָה מִלִּבְּךָ…”

אז הניח דה־אמיצ’יס את העט מידו וקרב אל החלון הפתוח. לפתע התחיל הספק מכרסם בלבו: האמנם, הדברים שכתב טובים ומתאימים?

אז באה עליו תקופה ארוכה של ספקות ולבטים. קטעים רבים כתב – סיפורים קצרים, הרהורים, תיאורי הווי, מכתבים. כתב ומחק, כתב וליטש, כתב וקרע. כתב – ולא היה שלם עם עצמו. מעולם לא עברו עליו חבלי כתיבה קשים כל־כך. הוא חש כי עדיין לא מצא את השביל הנכון אל ספרו, את המסגרת שתאחד את כל הדברים הרבים שיש בלבו. לא פעם ביקש לוותר על רעיון זה של “הלב”. לאחר שנה תמימה של לבטים נסע להינפש לפאריס, ובשובו פירסם ספר־מסעות חדש. אחר־כך חזר שוב אל “הלב”, ועדיין לא היה שבע־רצון. חבלי כתיבה אלה נמשכו כשבע שנים תמימות.

ובצהרי יום אחד – היה זה בינואר 1886 – הלך דה־אמיצ’יס אל בית־הספר, כדי לפגוש את אנריקו בנו כתום הלימודים. הוא עמד על יד שער הבנין הגדול וראה את עשרות התלמידים היוצאים חבורות חבורות מכיתותיהם. האויר היה מלא קולות רעש והמולה. יצאו ילדים גבוהים ונמוכים, לבושי הדר ולבושי בלואים. והנה הכיר גם את בנו בין התלמידים היוצאים לחצר. לרגע ביקש לקרוא בקול “אנריקו”, אך מיד גילה כי הנער הלך בחברת אחד מחבריו לכיתה; היה זה ילד צנום ועני, לבוש בגדים ישנים, שהיו גדולים ממידת גופו. הנה אחזוּ השניים איש ביד רעהוּ ושוחחו בעליצות.

  • טוב, פְרֶקוֹסי, – אמר אנריקו, – אבקש מאבי רשות לבקר בביתך.

  • ואני אבקש רשות מאמי לבקר בביתכם, – השיב חברו והוסיף בעצב: – אבל איני יודע מתי אוכל לבוא, כי עלי לעזור בבית.

אותו רגע גילה אנריקו את אביו המחכה לו. הוא ביקש לרוץ לקראתו; וקרא בצהלה:

  • שלום אבא! תכיר, זהו פרקוסי, חברי הטוב ביותר. אני רוצה לבקר בביתו, כדי שנכין יחד את השיעורים. גם הוא יבקר אצלי…

  • אנו רוצים להיות תמיד יחד, – הוסיף פרקוסי, – כי אנחנו חברים בכל הלב…

רגש חם ומוזר מילא את לבו של הספור למראה ידידות זו בין שני הילדים. וברגע זה ממש ניצת מין ברק שהאיר את לבו. הוא חש כי הנה מצא סוף סוף את המסגרת לספרו. לרגע תמה כיצד לא עלה רעיון זה בלבו קודם לכן. הרי שנים רבות – מנעוריו ועד גיוסי לצבא – כתב יומן. ואף אנריקו בנו ניסה כוחו בכתיבת יומן. הנה, זו תהיה המסגרת של ספרו: שנת־לימודים אחת בבית־הספר, כתובה בצורת יומן.

עוד באותו יום ישב דה־אמיצ’יס אל שולחן־הכתיבה וניסה לכתוב את ספרו במסגרת החדשה:

יום שני, 17 באוקטובר

הַיּוֹם יוֹם הַלִּמּוּדִים הָרִאשׁוֹן בְּבֵית־הַסֵּפֶר. כַּחֲלוֹם חָלְפוּ לָהֶם שְׁלֹשֶׁת חָדְשֵׁי הַחֹפֶשׁ בַּכְּפָר. הַבֹּקֶר הֵבִיאָה אוֹתִי אִמִּי אֶל מִשְׂרָדוֹ שֶׁל בַּרֶטִי, כְּדֵי לִרְשֹׁם אוֹתִי בֵּין תַּלְמִידֵי הַכִּתָּה הַשְׁלִישִׁית שֶׁל בֵּית־הַסֵּפֶר.

זָכַרְתִּי אֶת הַחַיִּים הָעַלִּיזִים בַּכְּפָר וְהָלַכְתִּי אִתָּה בְּאִי־רָצוֹן – – –

הכתיבה שטפה בנקל, ודומה כי מעולם לא כתב במין חדוות־יצירה ובקלות כל כך. עתה לא היה עוד ספק בלבו: חלפו הלבטים. הוא מצא את המסגרת הנכונה, הטבעית והיפה לספרוֹ.

יום אחרי יום כתב, ולאחר כשבועיים מיהר לבשר למר טרנס:

“אני שרוי עתה בבולמוס של כתיבה נלהבת הסוחפת אותי עמדה. איני חושב עתה על כל דבר אחר; איני שואף עכשיו לכל דבר אחר – אלא לסיים את ‘הלב’ שלי!”

בתוך דפי היומן יכול היה להכליל את כל אשר היה בלבו – החל בתיאור חייהם של הילדים בבית, ברחוב ובבית־הספר ועד לרעיונות אנושיים ולאומיים. המנהל משוחח עם התלמידים על אחוות העם האיטלקי; האב כותב לבנו על אהבת אדם ועל כיבוד־אֵם; המורה מספר לתלמידיו סיפורים מרתקים על גבורתם של ילדים. והילד־הכותב עצמו מתאר בפשטות נוגעת ללב חוויות יום־יום והרהורים העולים על כל אשר ראו עיניו ושמעו אזניו.

במשך חדשים אחדים לא עסק דה־אמיצ’יס אלא בספרו. הוא כתב מחדש רשימות רבות וסיפורים שחיבר באותן שנות לבטים, ועתה מצא להם את המסגרת הנאותה. הוא שוחח עם בנו, נעזר ברשימותיו וכתב חוויות ומאורעות שעברו עליו ועל משפחתו. הוא השתדל לשוות לספרו שלימות טבעית, וכדי להעניק לספר צביון של יומן אמתי הוסיף לו דברי פתיחה אלו:

הַסֵּפֶר הַזֶּה נוֹעָד בְּעִקָּר לְתַלְמִידֵי בָּתֵּי־הַסֵּפֶר הָעֲמָמִיִּים, מִבְּנֵי תֵשַׁע עַד שְׁלֹשׁ־עֶשׂרֶה, וְתָאֳרוֹ הַנָּכוֹן הוּא – מְאֹרְעוֹת שָׁנָה אַחַת בְּבֵית־הַסֵּפֶר, כְּתוּבִים בִּיְדֵי תַּלְמִיד הַכִּתָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל בֵּית־סֵפֶר עִירוֹנִי בְּאַחַת מֵעָרֵי אִיטַלְיָה (טוֹרִינוֹ). אַךְ בְּאָמְרִי ‘כְּתוּבִים בִּידֵי תַלְמִיד הַכִּתָּה הַשְּׁלִישִׁית’ אֵין בְּדַעְתִּי לוֹמַר שֶׁהוּא כָּתַב אֶת הַדְּבָרִים מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁנִדְפְּסוּ כָּאן. מִזְּמַן לִזְמַן רָשַׁם הַנַּעַר בְּמַחְבַּרְתוֹ אֶת אֲשֶׁר רָאָה, הִרְגִּישׁ וְהָגָה בְּבֵית־הַסֵּפֶר וּמִחוּצָה לוֹ. עַל־פִּי רְשִׁימוֹתָיו אֵלּוּ כָּתַב אָבִיו בְּסוֹף שְׁנַת־הַלִּמּוּדִים אֶת הַדָּפִּים הָאֵלֶּה וְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת אֶת דִּבְרֵי בְּנוֹ וְלִשְׁמֹר בְּמִדַּת הָאֶפְשָׁר גַּם עַל הַסִּגְנוֹן הַקּוֹדֵם.

כַּעֲבֹר אַרְבַּע שָׁנִים עָבַר הָאָב שֵׁנִית על כְּתָב־הַיָּד וְהוֹסִיף עָלָיו גַּם פֹּה וָשָׁם דְּבָרִים מִשֶּׁלּוֹ, כִּי עוֹד חַי וְרַעֲנָן הָיָה בְּלִבּוֹ זֵכֶר הָאֲנָשִׁים וְהַמְאֹרָעוֹת".

ב־15 באוקטובר 1886 – עם פתיחת שנת־הלימודים האיטלקית החדשה – הופיעו בחלונות־הראוה של בתי־המסחר לספרים בחצי־האי האפניני הטפסים הראשונים של “הלב”. כמעט בן־לילה נעשה “הלב” לספר־הקריאה האהוב ביותר על ילדי איטליה. הוא דיבר אל לבם של קטנים וגדולים; ביטא את הגיגיהם ושאיפותיהם. המורים קראו מתוכו בשעת השיעורים; ומיליוני בנים ובנות ממדרוני האלפים ועד חופי סיציליה קראו בו לאור נרות העששיות, עד שידעו אותו בעל־פה. וראה זה פלא: על אף היות “הלב” ספר איטלקי כל כך באופיו – תורגם במהרה לעשרות לשונות וכבש את לבותיהם של ילדי אמריקה, רוסיה וישראל. כי חוויות הילדוּת אינן יודעות גבול ולאום.

לא ילד אחד התחיל, בהשפעת הלב, לכתוב יומן משלו. ברגע זה נזכר אני שקראתי לראשונה את “הלב” בחופש הגדול שבין הכיתות ג' וד'. עם ראשית שנת הלימודים התחלתי גם אני, בהשפעת הספר, לכתוב יומן. הבה אראה כיצד מתחיל יומני זה… אני פותח וקורא:

יום ראשון, י"ב באלול

“הַיּוֹם יוֹם הַלִּמוּדִים הָרִאשׁוֹן בְּבֵית־הַסֵּפֶר. כַּחֲלוֹם עָפוּ לָהֶם חֹדְשֵׁי הַחֹפֶשׁ הָעַלִּיזִים…”


גָרוֹנֶה יְדִידִי

יוֹם שִׁשִּׁי, 4 בְּנוֹבֶמְבֶר

רַק שְׁנֵי יְמֵי חֻפְשָׁה הָיוּ לִי, וּבְכָל זֹאת נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ יָמִים רַבִּים עָבְרוּ מֵאָז רָאִיתִי אֶת גָרוֹנֶה יְדִידִי. כָּל כַּמָּה שֶׁאוֹסִיף לְהַכִּירוֹ – כֵּן אוֹסִיף לֶאֱהֹב אוֹתוֹ; וְכָמוֹנִי גַם הַתַּלְמִידִים הָאֲחֵרִים, מִלְּבַד אוֹתָם בַּעֲלֵי הַכֹּחַ שֶׁלֹא יוּכְלוּ לְהַרְאוֹת אֶת כֹּחָם בְּנוֹכְחוּתוֹ.

גָרוֹנֶה אֵינֶנּוּ סוֹבֵל הֲרָמָת יָד, אִם רַק יָרִים תַּלְמִיד גָּדוֹל אֶת יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ הַצָּעִיר מִמֶּנּוּ, יִקְרָא הַקָּטָן: “גָרוֹנֶה!” – וּמִיָּד יֲרְפֶּה מִמֶּנּוּ הַגָּדוֹל.

אָבִיו שֶׁל גָרוֹנֶה הוּא נָהַג קַטָּר, וְהַנַּעַר הִתְחִיל אֶת לִמּוּדָיו בְּאִחוּר, כִּי אָבִיו הָיָה חוֹלֶה בְּמֶשֶךְ שְׁנָתַיִם. הוּא הַגָּדוֹל וְהֶחָזָק מִכָּל תַּלְמִידֵי הַכִּתָּה.

בְּיָד אַחַת יוּכַל לְהָרִים סַפְסָל. תָּמִיד הוּא אוֹכֵל וְלִבּוֹ טוֹב אֶל כֻּלָּם. כָּל דָּבָר שֶׁיְבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ – עִפָּרוֹן, מַחַק, נְיָר אוֹ אוֹלָר – הַכֹּל יַשְׁאִיל אוֹ יִתֵּן וְלֹא יְסָרֵב. בַּחֲדַר הַכִּתָּה אֵינֶנּוּ מַרְבֶּה לְדַבֵּר: אֵין הוּא גַם מִשְׁתּוֹבֵב.

יוֹשֵׁב הוּא תָּמִיד עַל הַכִּסֵּא הַקָּטָן מִכְּפִי מִדָּתוֹ מִבְּלִי לִפְנוֹת יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה, גַּבּוֹ כָּפוּף וְרֹאשׁוֹ הַגָּדוֹל בֵּין כְּתֵפָיו. כַּאֲשֶׁר מַבִּיט אֲנִי אֵלָיו שׁוֹלֵחַ הוּא אֵלַי אֶת מַבָּטוֹ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת בְּמִקְצָת וּבְחִיוּךְ עַל שְׂפָתָיו, כְּאִלּוּ רוֹצֶה הוּא לֹאמֹר לִי: “וּמָה, אֶנְרִיקוֹ? נָכוֹן שֶׁאָנוּ חֲבֵרִים?”

אֵינִי יָכוֹל שֶׁלֹא לְחַיֵּךְ בּרְאוֹתִי אֶת הַנַּעַר הַגָּדוֹל וְהֶחָזָק הַזֶּה, וְהִנֵּה כֹּל אֲשֶׁר עָלָיו קָטָן מִמִּדּוֹת גוּפוֹ: הַמְּעִיל, הַמִּכְנָסַיִם, הַשַּׁרְווּלִים. הַכּוֹבַע אֵינוֹ עוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ הַגָּזוּז, נַעֲלַיִם גְּדוֹלוֹת לְרַגְלָיו וְהָעֲנִיָבה קְשׁוּרָה כְּחֶבֶל מִסָּבִיב לְצַוָּארוֹ. גֳרוֹנֶה הֶחָבִיב! רַק יַבִּיט מִישֶׁהוּ בּוֹ – וּמִיָּד יֹאהַב אוֹתוֹ! כָּל הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים מְבַקְּשִׁים לָשֶׁבֶת לְיָדוֹ. הוּא מִצְטַיֵּן בִּפְתִירַת תַרְגִילֵי חֶשְׁבּוֹן. אֶת סְפָרָיו הוּא נוֹשֵׂא כְּשֶׁהֵם

קְשׁוּרִים בַחֲגוֹרַת־עוֹר אֲדֻמָּה. וְיֵשׁ לוֹ אוֹלָר בַּעַל יָדִית עִם צֶדֶף. – – –


מקורות:

J. M. Brovedeni: Edmond de Amicis, L’homme et L’oeuvre, 1914.

M. Mosso: I tempi del “Coure”, 1925.

V. Mellegari: ‘Pinnocchil’, ‘Cuore’ and other Italian books. The Junior Bookshelf, March, 1955.

אדמונדו ד’אמיצ’יס: הלב, תרגם מ. מבש“ן, ת”א תרצ"ד.



קב ג תמונה 5.jpg

 

“דב בעל מוח קטן מאד” (פו הדב, 1926)    🔗

אֶלֶן־אֲלֶכְּסַנְדֶר מִילְן נולד בלונדון ב־18 בינואר 1882 לאביו, מנהל בית־ספר. לאחר שסיים את בית־הספר הנודע “וסטמינסטר”, המשיך את לימודיו בבית־ספר תיכון וסיים את מכללת קיימבריג'. האב רצה כי בנו ימשיך את מסורת המשפחה ויהיה מנהל בית־ספר, אבל הבן בחר במקצוע הספרות ויצא ללונדון. לאחר שנות כשלונות ואכזבות נתמנה למשרת סגן־העורך של השבועון הסאטירי הנודע “פּאַנטש”. במלחמת־העולם הראשונה לחם בחזית צרפת ונפצע; לאחר שהחלים היה מדריך איתות וחיבר מחזות היתוליים. לאחר שחרורו חזר אל משרתו הקודמת, ואחר־כך החליט להקדיש את כל זמנו לכתיבה. הוא חיבר סיפורי מתח (“מסתרי הבית האדום”), מחזות (“האליבי המושלם”) ועוד. לאחר הולדת בנו בכורו נהג מילן לחבר למענו חרוזים ולספר לו סיפורים; זה היה הגרעין של ספריו הנודעים ביותר – קבצי השירים “פעוטים היינו” (1924) ו“עכשיו אנו בני שש” (תורגם לעברית בשם “אנחנו שנינו”, 1927), וקבצי הסיפורים “פו הדב” (1926) ו“הבית בקרן פו” (1928). כן חיבר מחזה בשם “קרפד מהיכל־קרפד” (1929, מבוסס על ספרו של קנת גרהאם “הרוח בערבי הנחל”). מילן מת באחוזתו אשר באֶסֶקְס ב־31 בינואר 1956.


סגן־העורך התגייס לצבא    🔗

בטרם אפתח את בסיפורי – רצוני להציג לפניכם שאלה קצרה: האם יכול, לדעתכם, פעוט בן שלוש לשנות את דרכו של סופר? מסתבר כי כן; שכן, זאת בדיוק עשה כריסטופר רובין הקטן לסגן־העורך של שבועות מהולל ומחבר סיפורי בלשים ומחזות למבוגרים.

הבה נעשה, אפוא, הכרה עם אותו סופר – אלן אלכסנדר מילן.

באחד מערבי ספטמבר של שנת 1903 ישבו אב ובנו בביתם הכפרי הקטן ושוחחו על העתיד. האב – מנהל בית־ספר במקצועו; והבן – אלן אלכסנדר בן העשרים ושלוש, שזה עתה סיים את מכללת קיימבריג'.

– אני מאוכזב בך, אלן, אמר האב ועיין בתעודת־הגמר של בנו, הגעת למקום שלישי בין הבוגרים. בכשרונותיך שלך קיוויתי כי תהיה התלמיד הראשון במחלקתך.

– אבל לעומת זאת ערכתי את עתון המכללה – ענה אלן, – גם זהו הישג שעליך להיות גאה בו.

– עוד מעט יהיה עליך לעמוד ברשות עצמך, – הוסיף האב, – האם בחרת לעצמך כבר את דרכך בחיים?

– לא, – השיב הבוגר הצעיר, – אבל יש לי שלוש־מאות ועשרים לירות שטרלינג, אותן חסכתי מן הקצבה שקיבלתי במכללה, כך שבשנה הקרובה פטור אני מדאגות פרנסה.

– שמא תהיה מנהל בית־ספר, כמוני? – הציע האב.

– אינני נלהב ביותר לכך. – אמר אלן בגילוי לב.

– אם כן, אולי תצטרף לשירות האזרחי בהודו?

– זה מעניין יותר; אבל לשם כך עלי לעבור בחינות נוספות … לא, די לי בבחינות, אבא. באמת…

– אם כן, במה היית חפץ לעסוק? – שאל האב, כמעט מאוכזב מן התקוות שתלה בבנו ברוך הכשרונות.

– הייתי חפץ להיות ספר… סופר הכותב יצירות רציניות ובעלות משקל.

– סופר, – אמר האב כאילו לעצמו, – כן, מקצוע זה דווקא יהלום אותך. הרי מסוגל אתה לדבר במהירות של חמש־מאות וחמישים מלים בדקה; ולכתוב בשלוש דקות יותר מלים מאשר אני מסוגל לקרוא בשלושים דקות … אך כיצד תוכל להיות סופר ואינך מסוגל לעולם למצוא את העט שלך?

– תראה, אבא, – אמר אלן, ספק ברצינות ספק בחיוך – כי בעוד שנה אהיה העורך הראשי של “טיימס”, נשיא המועדון הספרותי וחברו הטוב ביותר של תומס הארדי…

וכך – מצויד בברכת הוריו, עם 320 ליש“ט בארנקו ותקוות ורודות בלבו הגיע מילן הצעיר ללונדון, שכר דירה יקרה במרכז העיר – וישב מיד אל הכתיבה. הוא כתב אלף מלים ליום – סיפורים, רשימות, פיליטונים, ושלח ביכורי יצירותיו אל מערכות העתונים היומיים, השבועונים והירחונים. בסופה של אותה שנה אזל כל הכסף שהביא עמו וכל שנותר בידו היו עשרים ליש”ט שקיבל כשכר סופרים. אז עקר מדירתו היקרה ושכר חדר אפלולי בביתו של איש־משטרה ברובע צ’לסי. החדר לא הצטיין בנקיונו, אך לעומת זאת היה זול ביותר. הוא הוסיף לכתוב בעקשנות, עד שנעשה משתתף קבוע באי אלה כתבי־עת. “פשוט, הם התרגלו אלי”. התבטא מילן בחיוך. ואז – בשנה השלישית לשהותו בלונדון, נתמנה מילן למשרת סגן־העורך של השבועון הסאטירי המהולל “פאנטש”, והוא בן 24 בלבד. שמונה שנים כיהן במשרה זו, ובאותה תקופה הירבה לכתוב ולפרסם – קובץ מאמרים, מחזות אחדים וסיפורים קצרים – עד שפרצה מלחמת־העולם הראשונה.

בחדשים הראשונים למלחמה כתב מילן מאמרים חריפים על אכזריותה של שפיכות הדמים; אך לאחר זמן קצר מצא עצמו לבוש מדים, רובץ בחפירות הטחובות שבחזית הצרפתית. כל חיילי יחידתו חיבבו את מילן העליז, ששיעשע אותם ברגעים הקשים, כתב מחזות היתוליים ואף העלה אותם והשתתף בהם.


באחד הקרבות נפצע מילן ובילה חדשים ארוכים בבית־החולים; שם הוסיף לחבר מחזות. לאחר שהחלים שירת כמדריך־איתות במצודת פוֹרטסדאוּן וציפה ליום השחרור.

סוף סוף תמה המלחמה. מילן פשט את מדיו – וחזר אל דורותי רעייתו ואל משרתו במערכת “פאנטש”. אבל לאחר תקופה קצרה התפטר ממשרתו, ואמר לידידו העורך: “החלטתי להקדיש את כל זמני לכתיבה”.

באותה תקופה לערך נולד בנו בכורו.


"מה בדבר סיפור?    🔗

“נקרא לו כריסטופר.” הציע האב הצעיר.

“נקרא לו רוֹבּין.” אמרה האם המאושרת.

“כריסטופר מוצא חן בעיני יותר”, אמר האב, “כך נקרא גם קולומבוס”.

“ובעיני מוצא חן יותר השם רובּין”, אמרה האם, “זה שמו של אדום־החזה, ושל רובּין הוד…”

כיוון שאיש מהם לא רצה לוותר, קיבל הבן בסופו של דבר את שני השמות – כריסטופר רובין. לא האם, אף לא האב, איש מהם לא העלה אז בדעתו כי בעוד שנים מעטות יהיה שמו של בנם לאחד השמות הידועים ביותר בעולם. אבל כריסטופר רובין עצמו לא חיבב ביותר את שמו “המסובך” והארוך. הוא קרא לעצמו ‘בילי מוּן’ ואילו הוריו קראו לו, בקיצור, ‘בילי’.

כאשר מלאה לכריסטופר רובין שנה אחת ערכו לו הוריו מסיבת יום־הולדת קטנה, והאב הביא לו מתנה – דב־צעצוע גדול ומכוסה פרוה, שקומתו היתה אז בדיוק כקומת ‘בילי’. עד מהרה נעשו השניים – כלומר: הבן והדב – לידידים הטובים ביותר בעולם. שעות ארוכות היו מבלים יחד: משחקים ביער דמיוני שנמצא על רצפת החדר, צדים חיות־בר בין העצים (כלומר: הכסאות), מטפסים על המדרגות אל פסגת הר דמיוני, ומשוחחים זה עם זה שיחות ארוכות ומלאות חכמה. הרפתקאות רבות ומשעשעות עברו עליהם, והאב־הסופר לא פילל עדיין כי הרפתקאותיהם של בנו ושל הדב אהוב נפשו ישנו כליל את חייו הספרותיים.

הדבר התחיל בחרוז – או שיר – קצר ומקרי.

ערב אחד הושיט מילן לרעייתו דף כתוב ואמר לה:

  • מה דעתך על דבר זה? כתבתי זאת לפני שעה קלה…

דורותי נטלה את הדף וקראה:

יֶלֶד קָט כּוֹרֵעַ לְרַגְלֵי הַמִּטָּה,

אֶת רֹאשׁוֹ הַזָּהֹב הוּא לָאָרֶץ הִטָּה.

הַס… הַס… אַל תַּגִידוּ מִלָּה.

כְּרִיסְטוֹפֶר רוֹבִּין מַשְׁמִיעַ תְּפִלָּה:


קב ג תמונה 6.jpg א"א מילן מספּר לבנוֹ ריסטוֹפר רוֹבּין סיפּור על פוּ הדב. פּוּ יושב ומאזין…


"בָּרֵך, אֲדֹנַי, אֶת אִמָּא שֶׁלִּי

בִּגְלַל הָאַמְבַּטְיָה וּבִגְלַל הַדְּלִי.

הָיָה שָׁם קְצָת חַם, וְהַדְּלִי קְצָת נִשְׁפַּךְ…

וּבָרֵךְ גַּם אֶת אַבָּא שֶׁלִי, לִפְנֵי שֶׁאֶשְׁכַּח.


למחרת היום שלחה דורותי – ללא ידיעת בעלה – את השיר לעתון־הילדים המצוין “הסחרחֶרת”, והוא נדפס מיד. תארו לעצמכם את הפתעתו של מילן, כאשר קיבל לאחר ימים אחדים מכתב מעורכת העתון, המשוררת רוֹז פַילְמַן, ששיבחה את השיר וביקשה כי יוסף וישלח שירים נוספים מפרי עטו לעתון.

– מה?! – קרא הסופר הנעלב, – האם מתכוונת היא ברצינות שאני הסופר המכובד, אחרוז חרוזים לתינוקות בשביל עתונה? לעולם לא!

ואמנם, כיצד יכול היה לעשות זאת כשרוב היום היה עסוק בכתיבת סיפור־המתח “מיסתורי הבית האדום”, המחזה “האליבי המושלם”, ושאר יצירות לאנשים מבוגרים ומיושבים בדעתם?

אבל עוד באותו שבוע מצא מילן את עצמו במשרד הדואר, כשהוא משגר מעטפה אל “הסחרחרת”, ובו שירי ילדים נוספים פרי עטו. הוא עצמו לא יכול היה להסביר לעצמו את הטעם שבדבר…

“סתם מעשה איוולת”. אמר לעצמו.

בסופה של אותה שנה (1924) כתבה אליו רוז פיילמן שנית, והפעם הציעה לו כי יכנס את שיריו ויוציאם בספר. ושוב נפגע מילן ואמר כי לא שמע מימיו “שטות” מעין זו. אבל לא עברו חדשים רבים – ובחלונות הראוה של חנויות הספרים התנוסס הספר “פעוטים היינו”, שפתח תקופה חדשה בתולדות שירת הילדים, והיה לאחד הספרים האהובים ביותר על ילדים והוריהם5.

ולאחר השירים – באו הסיפורים.

הדבר התחיל ערב אחד, בו ירד כריסטופר רובין במדרגות, ואחריו נגרר וירד דובונו, המכונה “וִינִי פּוּ”, ירוד וטפוֹח בקדקדוֹ, כאילו זו הדרך היחידה בעולם לרדת במדרגות. לאחר שירדו השניים – ישבו ליד האח ושיחקו כדרכם ערב ערב, ועל ידם ישב האב וקרא בעתון.

ואז, לפתע פתאום, הפסיק כריסטופר רובין את משחקו ופנה אל אביו:

– אבא…

– כן, בילי. – אמר האב, מבלי לחוש בכנפי הגורל המשיקות מעל לראשו.

– מה בדבר סיפור? – שאל הבן.

– מה בדבר סיפור? – הקשה האב.

– אולי תהיה מוכן לספר לוִינִי פּוּ איזה־שהוא סיפור?

אז נחה על האב רוח שובבות ילדותית, והוא השיב:

–ברצון רב… איזה מיני סיפורים אוהב ויני פּוּ?

– סיפורים על עצמו, כמובן. – השיב הבן, – מפני שהוא מין דב שכזה.

– אני מבין. – אמר האב־הסופר, והתחיל מחפש סיפור מתאים.

– אם כן, אבא. אולי תתחיל לספר?

ואז הבריק במוחו של האב נושא הסיפור, והוא אמר:

– טוב. אנסה לספר לפו הדב כיצד הוא קיבל את שמו.

ישבו כריסטופר רובין ודובונו ליד האח והאזינו. והאב פתח וסיפר:


  • לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים מְאֹד, בְּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי שֶׁעָבַר בְּעֵרֶךְ, גָר וִינִי פּוּ בְּיַעַר אֶחָד. גָר לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ – בְּשֵׁם סַנְדֶרְס…

– מה זה “בשם”? – שאל כריסטופר רובין.

– ‘בשם’ פירושו שהשם סאנדרס היה כתוב באותיות־זהב על דלת הבית שבו הוא גר.

– עכשיו הבינונו. – אמר כריסטופר רובין.

– אם כן, אני ממשיך. – חייך האב:

  • יוֹם אֶחָד יָצָא פּוּ הַדֹב לּטַיֵּל מִחוּץ לְבֵיתוֹ. הוּא טִיֵּל בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל אַלּוֹן גָּבוֹהַּ, וּמֵרֹאשׁ הָאַלּוֹן הִגִּיעַ לְאָזְנָיו קוֹל זִמְזוּם…

והאב הוסיף וסיפר כיצד גילה פו הדב קן־דבורים בין ענפי העץ, וכיצד ניסה להגיע אל הדבש ולא הצליח, וכיצד קיבל מכריסטופר רוֹבּין בלון כחול והמריא בעזרתו לעבר הדבורים, וכיצד בסופו של דבר ירה כריסטופר רובין בבלון, והוא נפח את רוחו לאט לאט ופו הדב צנח וחזר לארץ. "אך מאחר שהחזיק כל הזמן בחבל של הבלון, נתקשו ידיו כל כך עד שלא יכול היה להורידן, ולמעלה משבוע ימים היו ידיו שלוחות כלפי מעלה. וכל פעם שזבוב היה מתישב על קצה אפו היה הדב מוכרח לנשוף בו בפיו כדי לגרשו, הנה כך – פּוּ!… ועל כן אני חושב, אם כי אינני בטוח בכך – התחילו כולם לקרוא לו בשם “פּוּ” …

האב השתתק, ורגע קל שררה דממה בחדר. אחר כך שאל כריסטופר רובין:

– האם זהו סוף הסיפור?

– כן, זהו הסוף. אך יש עוד סיפורים.

– עלי ועל פו? – שאל הבן בתקוה.

– כן… ואולי אספר לך אותם בפעם אחרת.

אז קם כריסטופר רובין מעל השטיח. תפס את הדובון בכף־רגלו פנה לעבר הדלת. על יד הפתח עמד פתאם הילד, הסתובב לאחור ואמר בחשש:

– נכון שלא הכאבתי לוויני פו כשיריתי בו?

– ודאי שלא, – השיב האב במין חיוך רך, ־ כלל וכלל לא.

אז הניע כריסטופר בראשו ויצא. ולאחר רגע שמע האב את פו הדב נגרר ועולה אחרי בנו במדרגות – טפח, טפח, טפח…


אִי־יָה, קֶנְגָה וחזרזיר    🔗

הנה כך נוֹצר הסיפור הראשון; ואחריו אנוס היה האב להוסיף ולספר סיפורים נוספים. תחילה היו שני גיבורים בלבד לסיפורים, אבל ככל שנוספו צעצועים נוספים לחדר־הילדים של כריסטופר רובין – כך נוֹצרו גיבורים חדשים לסיפורים. בחג־המולד מצא כריסטופר רובין חמור אפרפר ועצוב עיניים מתחת לעץ האשוח – הלא הוא “אי־יה” הזכור לטוב. למחרת היום נתלש לא־בכוונה זנבו של אי־יה – והרי לכם סיפור “בוֹ מאבד אי־יה את זנבו ופו משיב את האבדה לבעליה”. לעומת זאת היו השפן והינשוף גיבורים דמיוניים, שלא נמצאוּ כלל באוצר הצעצועים של כריסטופר רובין.

אחד הגיבורים החביבים ביותר במחרוזת הסיפורים הצטרף באופן מקרי ביותר.

ערב אחד צלצל פעמון הכניסה בבית מילן. הסופר פתח את הדלת ובפתח עמד אדם זר ובלתי מוּכּר. האורח הושיט לאב המופתע חבילה קטנה ארוזה ואמר:

– מסור נא זאת לבנך.

מילן שאל לשם האורח, אך הוא סרב לגלוֹת את זהותו. רק זאת גילה, שפעמים רבות ראה את הילד מטייל ברחוב עם אומנתו, ופעם גם שוחח עמדו.

הילד התחבב עליו מאד – והחליט להעניק לו מתנה צנועה.

כך נוסף למחרוזת הצעצועים והגיבורים – החזרזיר הקטן והנפחד.

ברבות הימים, כאשר הלכו הסיפורים ורבּו, נהג מילן להקפיד בבחירת הצעצועים החדשים, למען יהלמו את רוח הסיפורים החדשים. הנה כך הוֹפיעה לפתע יום אחד “חיה חדשה ביער” – הלא היא קֶנגה, בנושאה את בנה הפעוט רוּ בתוֹך כיסה. חיה חדשה זו לא היתה אהודה ביותר, משום מה, על פו, שפן וכל השאר, ועל כן החליטה לחטוף ממנה את רו במטרה לגרשה מן היער …

כריסטוֹפר רוֹבין אהב אהבה עזה את הסיפורים הללו; ולמען האמת – הם שיעשעו גם את מילן עצמו, והוא היה מספרם בקול דרמאתי חי ומרתק. עשרות רבות של סיפורים סוּפרוּ בדרך זו, ואת המוצלחים שבהם היה האב מעלֶה אחר־כך על הכתב – והדבר בא לוֹ בקלות מפתיעה. כך הופיע בשנת 1926 ספר הילדים השני של מילן – “פוּ הדֹב” (באנגלית “ויני פו”), ולאחר שנתיים המשֵכוֹ “הבית בקרן פו”. הספרים עוטרו בציורים רבים ומקסימים מעשה ידיו של אֶרנסט שֶפַרד. שעות רבות בילה הצייר בחברת כריסטופר רוֹבּין וצעצוּעיו וספק מהם את האשראה לציוריו.

“פו הדב” זכה מיד להצלחה עצומה בקרב מיליוני ילדים ברחבי העולם. הוא נדפס בעשרות מהדורות, תורגם ללשונות רבות6, שוּדר ברדיו ובטלוויזיה, ושיריו הולחנו. השמות כריסטופר רובּין, פוּ, אי־יה וכל השאר הפכו לחלק בלתי־נפרד מתודעתם של שני דורות ושימשו נושאים למאמרים ומחקרים. חוקר מאוניברסיטת קליפורניה אף ערך והוציא קובץ רב־כמות של מאמרים מבריקים בשם “פוּ המבולבל”, והיה זה אחד הספרים הבודדים שנוֹשׂאָם מחקר של סיפור־ילדים. זאת ועוד – יחד עם הפרסום התחילה מעין מסורת של עליה־לרגל לסאסקס, אל ביתו האדוֹם והטבול בירק של מילן. עשרות תיירים ביקשו לראות במו עיניהם את גיבורי הספרים האהובים עליהם – את כריסטופר רובּין הנבון, את פו הדב “בעל מוח קטן מאד” וידידיהם. קשה לומר שכריסטופר רובין שבע נחת מכל ההמולה. [גם לאחר שגדל והיה לסופר בזכות עצמו ולבעל חנות־ספרים היו רבים באים אל חנותו כדי לראות את “החבר של פו”, או לבקש חתימה על טופס הספר].

גם מילן עצמו, סיפוּקו לא היה שלם נוכח ההצלחה והתהילה שהביאו לו הספרים על פו הדב. הרי כתיבת הספרים הללו היתה לו מעין שעשוע קל, והוא התאווה כי העולם יכירו כסופר רציני למבוגרים ולא כמבדר פעוטות. אך הגורל חפץ אחרת.

אבל השנים חלפו במהירות; כריסטופר רובין גדל. הוא נפרד מפו הדב ושאר ידיו־צעצועיו ונעשה תלמיד בית־ספר. אז בא הסוף לסיפוריו המשעשעים של האב; ואז פסק גם מילן לכתוב ספרי ילדים. הוא חזר אל יצירותיו למבוגרים ואל כתיבת מחזות (אחד ממחזותיו המוצלחים היה “קרפד מהיכל־קרפד”, המבוסס על יצירתו המהוללת של קנת גראהם “הרוח בערבי הנחל”). כן הירבה מילן לעסוק בספורט ובטיולים. אנשי הסביבה היו רואים את דמותו הגבוהה, השזופה והמוצקה סובבת בשבילים ובין העצים. לפתע היה עומד מלכת ומביט נכחו, לעבר החורש הסמוך, ואז היה חיוך עובר על פניו, ועיניו התכולות היו נוצצות. נדמה היה לו כי הוא רואה בין העצים את כריסטופר רוֹבין מטייל עם פוּ הדב.

הִנֵּה כָּךְ הָלְכוּ לָהֶם יַחְדֳּו. אֲבָל בְּכָל אֲשֶׁר יֵלְכוּ וּבְכָל אֲשֶׁר יִמְצָא אוֹתםָ בְּדַרְכָּם, בַּמָּקוֹם הַקָּסוּם הַהוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל יַעַר תָּמִיד מְשַׁחֲקִים יִהְיוּ יֶלֶד קָטָן וְדֻבּוֹנוֹ.


וִינִי פּוּ הוֹלֵךְ לְבִקּוּר וּבָא בֵּין הַמְצָרִים    🔗


פּוּ הַדֹּב, הַמְכֻנֶּה בְּפִי יְדִידָיו בְּשֵׁם וִינִי פּוּ, טִיֵּל לוֹ יוֹם אֶחָד בַּיַּעַר וְהִמְהֵם לוֹ נִגּוּן בְּגַאֲוָה. אוֹתוֹ בֹּקֶר, בַּעֲשׂוֹתוֹ תַרְגִּילֵי הִתְעַמְּלוּת לִפנֵי הַמַּרְאָה כְּדֵי לִרְזוֹת, חִבֵּר לוֹ הִמְהוּם קָטָן, וְשָׁר אוֹתוֹ כָּךְ:

“טְרַא־לַא־לַא, טְרַא־לַא־לַא,” כְּשֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לְהָרִים אֶת שְׁתֵּי כַּפּוֹתָיו הַקִּדְמִיּוֹת וּ־“טְרַא־לַא־לַא, הוֹי, הֲצִּילוּ! – טְרַא־לַא־לַא”, כְּשֶׁהוּא מַשְׁפִּילָן וּמִתְאַמֵּץ לִנְגֹּעַ בְּאֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו. אַחֲרֵי אֲרוֹחִת־הַבֹּקֶר חָזַר עָלָיו פְּעָמִים רַבּוֹת, עַד שֶׁיְּדָעוֹ בְּעַל־פֶּה, וְעַתָּה הִמְהֵם אוֹתוֹ כְּתִקְנוֹ מֵאָלֶף וְעַד תָּו. וְזוֹ לְשׁוֹן הַהִמְהוּם:

טְרַא־לַא־לַא, טְרַא־לַא־לַא

רוּם־טוּם־טִידְל־אוּם־טוּם

טִידְל־אִידְל, טִידְל־אִידְל

רוּם־טוּם־טוּם־טִידְל־אוּם.

טִיֵּל לוֹ פּוּ וְהִמְהֵם לוֹ אֶת הַהִמְהוּם, עַלִּיז וְשָׂמֵחַ, וְחָשַׁב מָה עוֹשֶׂה פְּלוֹנִי וְמָה עוֹשֶׂה אַלְמוֹני, וְאִם טוֹב לִהְיוֹת פְּלוֹנִי אוֹ אַלְמוֹנִי, עַד שֶׁהִגִּיעַ פִּתְאֹם לִתְלוּלִית שֶׁל חוֹל, וּבְתוֹךְ הַתְּלוּלִית מְאוּרָה גְדוֹלָה.

– אָ־אַ! – אָמַר פּוּ (רוּם־טוּם־טִידְל־אוּם־טוּם).

– אִם שֶׁמֶץ מִנִּי שֶׁמֶץ־דָּבָר יָדוּעַ לִי, הֲרֵי מְאוּרָה זוֹ פֵּרוּשָׁה שָׁפָן, – אָמַר – וְשָׁפָן פֵּרוּשׁוֹ חֶבְרָה, – אָמַר – וְחֶבְרָה פֵּרוּשָׁה אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לְהִמְהוּמִי, וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.

רוּם־טוּם־טוּם־טִידּל־אוּם.

אָז גָּחַן אַרְצָה, שִׁרְבֵּב רֹאשׁוֹ לְתוֹךְ פֶּתַח הַמְּאוּרָה וְקָרָא:

– הַיֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת?

קוֹל רִשְׁרוּשׁ נִשְׁמַע מִתּוֹךְ הַמְּאוּרָה, וְאַחַר הַיְתָה דוּמִיָּה.

– שָׁאַלְתִּי “הֲיֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת?” – קָרָא פּוּ בְּקוֹל רָם.

– לֹא! – הֵשִׁיב קוֹל מִן הַמְּאוּרָה, וְאַחַר הוֹסִיף

– מַה לְךָ צוֹרֵחַ כָּכָה? שְׂמַעְתִּיךָ הֵיטֵב בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

  • עֵסֶק בִּישׁ! – אָמַר פּוּ – הַאֻמְנָם אֵין אִישׁ בַּבַּיִת?

– אֵין אִישׁ.


קב ג תמונה 7.jpg

 

תפסו את הגנב (אמיל והבלשים, 1921)    🔗


קב ג תמונת קסטנר.jpg אֶרִיך קֶסְטְנֶר

נולד בעיר דְרֶזדן (גרמניה) ב־23 בפברואר 1899 לאביו הפחח ואמו הסַפרית. לאחר שסיים את בית־הספר התיכון נכנס ללמוד בסמינאר למורים; אבל הוא הפסיק את לימודיו והיה פקיד באנק. אחר־כך עבר ללמוד באוניברסיטה וסיים את לימודיו בתואר “דוקטור לפילוסופיה”. שנים אחדות עסק בעתונאות והיה חבר מערכת השבועות “וֶלטבּינֶה”. בשנת 1927 יצא קובץ שיריו הראשון, ולאחר שנה החליט להתמסר כולו לעבודה ספרותית. הוא פירסם רומאן חברתי (“פביאן”), קבצי סאטירות ושירים, אך עיקר פרסומו בא לו בזכות ספרי־הילדים הרבים שפירסם, ואשר הקנו לו קהל קוראים נלהב ברחבי העולים: “אמיל והבלשים”, “אמיל והתאומים”, “פצפונת ואנטון”, “אורה הכפולה”, הכתה המעופפת“, “השלושים וחמישה במאי”, “עצרת החיות” ועוד. ספרו האחרון הוא “כאשר הייתי ילד קטן”. בשנת 1960 זכה קסטנר ב”עיטור האנס כריסטיאן אנדרסן" – הפרס הבין־לאומי הניתן לסופר־ילדים.


“מאין צץ רעיון־הבל זה?”    🔗

בשעה 4.30 אחרי הצהרים כבר התאספו חברי המערכת בחדר המנהלה המרוּוח של השבועון “די וֶלטבינה” (בימת העולם"). הזמן – אמצע חודש יוני 1928; והמקום – רחוב קאנט שברובע שאלוֹטנבּוּרג בברלין. בזה אחרי זה הגיעוּ חברי המערכת לפגישתם החודשית: העורך קארל פון־אוֹסִיֶיצקי, שיסד באותו זמן את התנועה “לא עוד משלחמה” (ועשר שנים לאחר מכן מת במחנה ריכוז נאצי); עורך־המשנה היהודי קוּרט טוּכוֹלסקי, שכתב פזמונים שנונים ודברי פולמוס עוקצניים בשמות בדויים לרוב (ושבע שנים לאחר מכן נמלט לשוודיה והתאבד שם ביריה); המו"לית אֶדית יעקבסון, אלמנתו של מייסד השבועות זיגפריד יעקבסון; העתונאי־המשורר הצעיר והמבטיח אֶריך קסטנר ואחרים.

היום היה חם. החלונות היו פתוחים. הנאספים שוחחו ביניהם על דרכו של השבועון, שנוסד כבטאון לענייני תיאטרון, אך לאחרונה התחיל מטפל גם בענייני מדיניוּת וריכז סביבו חוג נרחב של משכילים נלהבים.

תחילה שוחחו על מחזהו של בּרטולד ברֶכט “אופירה בגרוש”, שזה עתה הועלה על הבימה וכבר זכה להצלחה עצומה; אחר־כך ניתחוּ את נצחוֹנם של הסוציאל־דמוקראטים בבחירות לרייכסטאג (בית־הנבחרים). ומכאן גלשה השיחה מעצמה למשפט־דיבה שה“וולטבינה” נסתבך בו, בעקבות תביעתו של פקיד בכיר מסוים, שראה עלבון אישי באחת הרשימות הסאטיריוֹת שנדפסו בשבועון.

“מקווה אני שנצא בשלום ממשפט זה”, אמרה אֶדית יעקבסון, “ולאחר זאת הייתי שמחה אם נחליט לטפל פחות בפוליטיקה ויותר בענייני תיאטרון, שהרי לכך הועיד בעלי המנוח את השבועון”.

“חלילה וחס”, קרא פוֹן־אסייצקי, “ה’וולטבינה' היה ויהיה גם בעתיד כתב־עת זקוף־קומה, עשוי ללא חת וישר־דרך. לחמנו בעבר ונילחם גם בעתיד ברוּח הטומאה המאיימת על ארצנוּ”.

“בהחלט!” הוסיף טוּכולסקי בלהטו האופייני, “עלינו לטאטא במטאטא־ברזל את כל הרקב אשר סביבנו. יש המצניעים את ראשם במגבת שחורה־לבנה־אדומה ולוחשים באזנינו: 'לא עכשיו, יקירי. עוד מעט. התאזר בסבלנות. אל נא תקים עכשיו שערוריות”. אבל אני אומר: לא! עכשיו! דווקא עכשיו…"

לרגע קט שררה דממה בחדר, ופתע נשמע קולו השקט, הלגלגני־במקצת של אריך קסטנר הצעיר: “זהו זה. אבל יש להעניש את הממשלה ולא את העם. ולא להעניש אחר־כך, אלא מיד… האם הדבר נשמע פשוט יותר מאשר באמת? לא, הדבר פשוט יותר מאשר הוא נשמע”.

צחוק קל נשמע בחדר למשמע חידוּדו של קסטנר, והוא חייך בסיפוק לעצמו. זה עתה הופיע קובץ שיריו הראשון. מתחת ידיו יצאו בקלות מפתיעה רשימות שנונות ומוחצות לרוב; נגד השקר המוסכם של החברה. נגד הבטחות־הסרק של המפלגות, נגד הספרים והמחזות הקלושים. הוא היה בטוח בכוחו ובכשרונו, ככל צעיר זועם, ועתה התכונן לחבר רומאן למבוגרים, בו יוכיח את בני דורו, בדרך הסאטירה העוקצנית, כי הם הולכים בדרך מסוכנת שאין לשער את סופה.

השיחה נמשכה שעה ארוכה, גלשה ודילגה מנושא לנושא, והכל חשו כי הם יושבים על הר־געש סמוי לפני התפרצותו.

הערב ירד. חברי המערכת נפרדו זה מזה ונפנו איש לדרכו. אחרון עמד לצאת אריך קסטנר; אלא שאדית יעקבסון ביקשה ממנו כי ישאר עוד שעה קלה. השניים יצאו אל המרפסת והביטו אל קרני השמש, שהבקיעו דרכן מעבר לבניינים הגבוהים. לפתע פנתה אליו הגברת יעקבסון ושאלה:

– אמור לי, אריך. האם תהיה מוכן לכתוב ספר לילדים?

לרגע קט הביט בה קסטנר בתמיהה, ומבלי שיחוש בכך פרצה מפיו שאלה:

– מאין צץ במוחך רעיון־הבל זה?

הוא נבהל מעזות־המצח שהתיר לעצמו, אך היא חייכה וענתה בקול שקט:

– שכחת, כנראה, כי אינני רק המוציאה־לאור של ה’וולטבינה', אלא גם בעלת ההוצאה לספרי־ילדים ‘ויליאם ושות’. בחדשים האחרונים הוצאתי שורה של ספרים שזכו להצלחה רבה: “דוקטור דוליטל” של האנגלי לופטינג, “הנערים מרחוב פאול” של ההונגרי מולנאר ו“מעשה השודדים” של צ’אפק הצ’כי. אבל סיפור מקורי טוב לא מצאתי עדיין, ובכן, האם תהיה אתה מוּכן לכתוב אותו?

הוא שתק, כי לא היה לו מה להשיב. קשה היה לו לתאר דבר תמוה יותר: הוא, הצעיר הזועם והשנון אריך קסטנר, יחבר סיפור לילדים… ולאחר רקע שאל:

– מדוע החלטת לפנות אלי דווקא? אולי היכרת בקצה אפי שאני מתאים לכך?

אדית יעקבסון חייכה שוב וענתה:

– לא. בקצה אפך לא ניכר דבר; אבל חשבתי כי לא יזיק לשאול. אם אינך מוכן לכך אמור לי, ואנסה לפנות אל מישהו אחר.

הצעה מוזרה ופתאומית זו היתה הרחק מחוץ לתחומה של התעניינותו הספרותית. אבל בכל זאת – למזלם של ילדי העולם – הוא לא השיב בשלילה; במקום זאת אמר בגילוי לב:

– אני מוכן לנסות, ואומר לך מדוע: סקרן אני לגבי כשרונותי. אילו הצעת לי לכתוב במקום ספר־ילדים תמליל לאופֶּרה – הייתי מנסה את כוחי בזאת. אנסה, איפוא, ונראה מה יצא מתבשיל זה.


כמה רגליים יש לתנין?    🔗

דרוך להתמודדות עם האתגר החדש שקיבל על עצמו יצא אריך קסטנר אל הרחוב. הוא גמר אומר בנפשו לכתוב סיפור שישא חן בעיני הילדים ויזכה להצלחה. כיוון שכך, נכנס אל הספריה הציבורית ואל בית־המסחר לספרים שנקרו בדרכו ושאל את בעלי הנסיון והמבינים: מהו סוג הסיפורים החביבים על הילדים?

  • סיפורי הרפתקאות על איי הדרום, – השיבו לו, – מסוג היצירות של ג’ק לונדון ורוברט באלאנטין.

“אכן, טעמם של הקוראים הצעירים לא השתנה כלל”, אמר לעצמו, “גם אני, בילדותי אהבתי סיפורים כאלה… ארקח איפוא למענם מעשה מרתק ועוצר נשימה, עם שבטי ילידים ועצי דקל, הרפתקה מן הים הדרומי לכל פרטיה ודקדוקיה”…

ללא שהיות ניגש קסטנר למלאכת הכתיבה. גם שם מצלצל ומסקרן בחר לסיפורו – כך סיפר, והוא: “נערת הג’ונגל המנומרה”. ולאחר שרשם בראשי פרקים את עלילת הסיפור ניגש לכתיבת הפרקים הראשונים: מעשה בנערה ממשפחת אוכלי־אדם, מנומרת ומקושטת בכתובות קעקע, היוצאת לצלוח את האוקיינוס, ולפתע מתקרב אליה בשחיה תנין המשחר לטרף…

ברגע זה הניח המחבר את העט מידו השמאלית (כי היה איטר יד־ימינו) ושאל את עצמו: כמה רגליים יש לו, לתנין?

הוא עלעל בלקסיקון־הכיס שלו, תחילה באות ת' ואחר כך, ליתר בטחון גם באות ר' ולשוא. אחר־כך השתרע אפרקדן על הרצפה – סגולה בדוקה אצלו לחידוד המחשבה – ושקע בהרהורים. אך ללא הועיל. חזיז ורעם! האמנם, יהא עליו לוותר על סיפורו מאיי הדרום בגלל המספר הארוּר של רגלי התנין?

אז קם הסופר הזוֹעם מעל הרצפה, הניח את דפי הנייר מתחת לרגלי השלחן, כדי שלא יתנודד, וירד את המסעדה הקטנה שבפינת הרחוב, להיטיב את לבו. המלצר הראשי באותה מסעדה, הלא הוא מר נִיטֶנפיר, היה מידידיו של קסטנר, ואף נהג לעתים לשוחח עמדוֹ על ענייני ספרות ואמנות ועל עבודתו שלו. והנה, כך תיאר קסטנר לאחר זמן אותה שיחה שהתנהלה ביניהם אותו יום, לאחר שנודע למר ניטנפיר על ראשיתו של הסיפור החדש על איי הדרום.

– האם היית פעם למטה? – שאל המלצר.

– היכן למטה? – שאל קסטנר בתמיהה.

– נו, למטה, שם, בים הדרומי ובאוֹסטרליה וכן הלאה.

– לא. לא הייתי שם מעולם, – הודה הסופר הצעיר, – ומה בכך?

– פשוט מאד, –השיב המלצר, – הרי אין אדם יכול לכתוב על דברים שאינו מכיר אותם!

– אתה טועה מאד, ידידי!

– טועה? לא אני. מזכיר אתה לי מעשה במשרתת צעירה שניסתה כוחה בטיגון אווז מבלי שהיה לה מושג בתורה זו. היודע אתה מה היה בסופו של דבר? אגלה לך: הבית נמלא, במחילה, סרחון איום.

– כיצד מעז אתה, ידידי, – מחה קסטנר, – להשוות כתיבת ספרים לטיגון אווזים" סלח לי, אבל אני מתפקע מצחוק למשמע השוואתך זו.

מר ניטנפיר המתין בשקט עד לסיום צחוקו של הסופר הצעיר והוסיף:

  • ובכן, הים הדרומי שלך וכל הנסים והנפלאות המתרחשים בו הריהם בחזקת אווז. ואם אינך בקי בטיגון מטעמים כאלה, יכול כל התבשיל שלך להעלות סרחון לא פחות מזה שהעלתה המשרתת העלובה.

– אבל כל הסופרים נוהגים כך! – ניסה קסטנר להתגונן.

– יבוסם להם.

– אפילו שילר כתב את “וילהלם טל” מבלי שביקר בשוויץ מימיו, ובכל זאת מתאים המחזה שלו למציאות בכל פרטיו.

– אין זאת אלא שהירבה לעיין בספרים לתורת הבישול… רצוני לומר – בספרים שבהם מצויים כל הפרטים של שווייץ. אם גם אתה, אדוני, תעיין תחילה בספרים על איי הדרום, ודאי תצליח להוציא מתחת ידך תבשיל טעים וריחני…

– אבל אין לי כל חשק לכך! – נאנח קסטנר, – אילו היה לי כסף, הייתי נוסע לשם ורואה הכל בעיני. אבל לשבת ולקרוא בספרים – מה פתאום?

– אם כן, אדוני, מוטב שתכתוב סיפורים על עניינים שאתה בקי בהם, כמו למשל על מקום־מגוריך, או על הילדים העוברים יום יום על פניך, שגם אנו היינו פעם כמוהם…

– אבל ידידי, אנשים יודעי דבר אמרו לי כי סיפורים כאלה אינם מוצאים חן בעיני הדור הצעיר…

– הבלים! – נהם מר ניטנפיר, – סמוך עלי! הרי יש לי ילדים. וכשאני מספר להם בשעות הפנאי מן המתרחש במקום־עבודתי – הם מקשיבים לי בנשימה עצורה, כאילו היה זה הסיפור המרתק ביותר בעולם.

– האמנם? – שאל קסטנר בהיסוס.

– בהחלט! – השיב המלצר ומיהר אל אחד הלקוחות, שביקש את החשבון.

בשובו לביתו עמד אריך קסטנר שעה קלה ליד החלון הפתוח והביט החוצה. דבריו של המלצר בעל־הנסיון עוררו בו הרהורים רבים. מי יודע? אמר לעצמו, אולי ישחק לו מזלו ושם למטה ימצא את עלילת הסיפור שהוא מבקש? הוא ראה ילדים משחקים על המדרכה, אבל לא מצא כל נושא לסיפור. אז סגר את החלון – שכן צינה התחילה חודרת לחדר – ורוחו היתה מרה עליו.


הסיסמא – אמיל    🔗

שוב התפרקד אריך קסטנר על הרצפה, כמנהגו, ושקע בהרהורים. “אדם השוכב פרקדן על רצפת החדר”, אומר קסטנר, “העולם כולו מתגלה לעיניו באור אחר לגמרי”. הוא הרהר בדבריו של המלצר מר ניטנפיר, ובה בשעה שוטטו עיניו – מלמטה למעלה – על פני הרהיטים שבחדר. והנה, בעוד הוא מונה את מספר הרגליים של השולחן והכסאות – נצנץ פתאום בלבו הנושא, אותו עמל כל כך למצוא: סיפור המעשה באמיל והבלשים הצעירים!

למען האמת, לא היה זה רעיון אחד ויחיד, אלא צרור שלם של רעיונות, שצצו לאיטם בזה אחרי זה, משל היו אברים אברים שהצטרפו לגוף שלם וחי.

תחילה הבזיק במוחו רעיון הנושא, שלא היה פרי דמיוֹנוֹ של הסוֹפר אלא מעשה אמתי, עליו קרא לפני זמן בעתון: מעשה בחבורת ילדים שתפסה יחד גנב… ילדים התופסים גנב – דבר זה הזכיר לו את ימי ילדותו שלו, כאשר שיחק עם הטוב בחבריו, גוסטאב קיסלינג, ב“גנב ובלשים”… שמא יצרף איפוא, את הווי ילדותו לסיפור? הרי זה רעיון שני, שיש להחזיק בו… כך שכב על רצפת החדר ובנה במוחו את עלילת הסיפור פרק לפרק, יצר את גיבוריו, קבע את מקומות העלילה, הכל בכל מכל.

וכאשר סיים לצוד את רעיונותיו כולם והסיפור היה ערוך בראשו, קם בקפיצה מן הרצפה וחש אל שולחנו. תחילה ביקש לגשת מיד לכתיבת הסיפור, אבל אחר־כך החליט להקדים עוד מעשה קטן ונבון" הוא רשם לעצמו ראשי פרקים של סיפור המעשה; וכן הציג לעצמו (ולפני הקוראים) את גיבורי הסיפור, בצירוף קטעי זכרונות, רעיונות ופירורי עובדות:

"רֵאשִׁית כֹּל – הֲרֵי לִפְנֵיכֶם אֶמִיל בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, בְּבִגְדֵי הַשַּׁבָּת הַכְּחֻלִּים שֶׁלּוֹ. אֶת בִּגְדוֹ הוְא לוֹבֵשׁ בְּלִי חֵשֶׁק רַב אֶלָּא מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ; כִּי זֶה טִיבָם שֶׁל הַבְּגָדִים הַכְּחֻלִּים, שֶׁהֵם נִכְתָּמִים חִישׁ מַהֵר. וְאָז בָּאָה אִמָּא וּמִבְרֶשֶׁת בְּיָדָהּ, תּוֹפֶסֶת אֶת הַנַּעַר בֵּין בִּרְכֶּיָה, מַתְחִילָה לְבָרֵשׁ וּלְנַקּוֹת אֶת הַכֶּתֶם וּמוֹכִיחָה אֶת הַנַּעַר עַל פָּנָיו: “יֶלֶד יֶלֶד, עַד מָתַי תִּתְרַשֵּׁל כָּכָה – –”

הנה כך התחיל אריך קסטנר, העתונאי והמשורר־הסאטירי, בכתיבת סיפור־הילדים הראשון שלו, שהפך והיה לאחד הספרים האהובים ביותר על ילדים בעולם כולו. הוא כתב את ספרוֹ, ובשעת כתיבה יצר תקופה חדשה בספרות הילדים. מבלי דעת, אולי, גילה אז את נוסחת־הקסם אשר לפיה כתב גם את ספרי הילדים הבאים שלו, שזכו להצלחה נפלאה כל כך. לאחר שנים שאל אותו מראיין אחד: "התוכל לומר לי, מר קסטנר, כיצד זה זכית לכתוב ספרים המוצאים חן בעיני הילדים בעולם כולו? והוא השיב: “שרשוֹ של הענין הוא בכך שניתן לי הכשרון להעלות בזכרוני בתמונות חיות את ילדותי שלי”.

קב ג תמונה 8.jpg אמיל־אריך קסטנר בן העשר – הוא אמיל של הבלשים


באותם ימי קיץ של שנת 1928, ליד השולחן הרעוע, גיבּש אריך קסטנר את כשרונו זה ויצר שילוב מופלא של עלילה המתרחשת בהווה עם מראות ודמויות שליווהו בשנות ילדותו:

אמוֹ של אמיל אינה אלא תיאור מדויק של אֵם הסוֹפר. גם אידה קסטנר, ממש כמרת טישביין, היתה “עוסקת במלאכת הספּרוּת, חופפת את ראשיהן של הנשים הדרות בשכנותה ועושה את שערן; ומלבד זה נושאת גם בעוֹל הבית, מבשלת ומכבסת בעצמה”.

גוסטאב בעל החצוצרה הוא, כאמור, גוסטאב קיסלינג, הטוב בידידיו של אריך קסטנר בן העשר, אשר “בהתעמלות קיבל את הציון טוב מאוד ושמו נתפרסם בין כל ילדי השכונה”.

פוֹני היטכן, בת־דודו של אמיל, נקרא במציאות דורה; היא היתה דודניתו של אריך קסטנר, וגם היא היתה מומחית גדולה ברכיבה על אופניים.

ואחרון חביב – אמיל בכבודו ובעצמו. היש צורך עוד להוסיף שנער זה אינו אלא אריך קסטנר בילדותו? אפילו את שמו לא צריך היה הסופר לבדוֹת, שכן שמו המלא של קסטנר הוא אמיל־אריך (אמיל היה גם שם אביו). גם הוא, כאמיל טישביין, בילה בילדותו בעיר הקטנה נוֹישטאַט (הסמוכה לדרזדן מקום הולדתו). כמוהו “היה תלמיד מצטיין בבית־ספרו, שלא החסיר אף שעת לימוד אחת. הוא החליט להיות תלמיד מצטיין כשם שיש מחליטים להפסיק אכילת סוכריות. החליט והיה, אף שלפעמים התקשה מאד לעמוד בהחלטתו”. קראו נא את ספר־זכרונותיו המלבב של קסטנר, “כאשר הייתי נער קטן”, בעיקר את הפרק בו הוא מתאר כיצד התאמץ שלא להחסיר אף יום־לימודים אחד, ותכירו בו מיד את אמיל טישביין.

בסיומה של שנת 1928 הופיע “אמיל והבלשים” – וזכה מיד להצלחה עצומה בקרב הילדים, המבוגרים והמבקרים המחמירים. הכל הופתעו מהצלחה בלתי־משוערת זו: המו"לית אדית יעקבסון, חברי חוג ה’וולטבּינה', כולל אריך קסטנר עצמו. הצלחה זו גילתה מיד לקסטנר את יעודו לעתיד. הוא בחר ביעוד זה והתמיד בו, עד שיום אחד מצא עצמו עומד במרכזו של טקס בין־לאומי מאזין לקולו הנרגש והחגיגי של הקריין:

“לחבר השופטים הכבוד והשמחה להעניק לאריך קסטנר את המדליה על־שם הנס־כריסטיאן אנדרסן – – בעד כלל יצירתו לילדים ולנוער. אנו רואים באריך קסטנר אחד מסופרי הילדים המעולים והדגולים בדורנו”.


*

יום אחד, מקץ שנתיים להופעת “אמיל והבלשים”, המתין קסטנר בתחנת החשמלית אשר בשדרות־המלך פינת רחוב טראטנאו. החשמלית עצרה בתחנה, ולפתע פער הסופר את עיניו לרווחה: מן הקרון הראשון ירד אדם מוזר, שחבש מגבעת שחורה ונוקשה לראשו. הוא שלח עיניים חוששות על סביבותיו, אחר־כך חצה את הרחוב ופנה לבית־הקפה שממול.

“מראה זה מוּכּר לי”. אמר קסטנר בלבו ושלח עיניו אל הקרון השני.

אותו רגע ירד מקרון זה נער הנושא מזוודה וזר־פרחים; הוא פנה אל אחוֹריו של קיוסק־עתונים שבפינה, התבונן לכל עבר ואחר־כך לא גרע עיניו מן האדון במגבעת השחורה, שהזמין ארוחה מן המלצר.

הכל התרחש בדיוק כמתואר ב“אמיל והבלשים”! האם לא נפלה כאן טעות כלשהי?

בצעדים מהססים קרב קסטנר אל הנער, שישב על מזוודתו, ושאל אותו:

– סלח לי… האם אפשר לעזור לך?

אבל הנער לא ענה; הוא ישב על מקומו ולא גרע עיניו מבית־הקפה.

– שמא גנב מישהו את כספך? – הוסיף קסטנר לשאול בהיסוס.

– נכון מאוד! – השיב הנער, – ואותו נבל היושב שם ממולנו הוא הגנב!

ברגע זה נשמעה תרוּעת צוֹפר רמה מאחור. קסטנר נפנה ברתיעה לאחוריו וראה נער מחזיק חצוצרה בידו. “אני הוא גוסטאב!” הכריז הנער.

טרם הספיק קסטנר להתאושש מן ההפתעה, והנה קרב אליו גבר זר, שהניע זרועותיו בהתרגשות וקרא בכעס:

– שמא תואיל, אדוני, לשאת רגליך מכאן? אל נא תתערב בעניינים שאינם נוגעים לך. אתה מקלקל לנו את כל הצילום.

– איזה מין צילום? – תמה הסופר.

שני הנערים פרצו בצחוק וגוסטאב הסביר: “צילום של סרט קולנוע!”

– זהו בדיוק. – הוסיף הנער שישב על המזוודה. – מצלמים את ‘אמיל והבלשים’, ואני ממלא את תפקידו של אמיל.

– שמא תואיל, אדוני, ללכת סוף סוף! – קרא שוב האחראי על הצילום, – הצלוּלוֹיד עולה ביוקר.

– סליחה על ההפרעה הקלה. – אמר אריך קסטנר ופנה לו לדרכו.


הַבַּלָּשִׁים מְטַכְּסִים עֵצָה    🔗


בְּבוֹאָם אֶל הַכִּכָּר, יָשְׁבוּ הַנְּעָרִים עַל שְׂנֵי הַסַּפְסָלִים הַלְּבָנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְעַל גֶּדֶר הַבַּרְזֶל הַנְּמוּכָה, הַמַּקִּיפָה אֶת חֶלְקַת הַדֶּשֶׁא, וּפְנֵיהֶם הִבִּיעוּ רְצִינוּת רַבָּה. הַנַּעַר הַמְּכֻנֶּה “פְּרוֹפֶסוֹר” צִפָּה בְּוַדַּאי לְיוֹם זֶה מִכְּבָר. הוּא בָּדַק אֶת מִשְׁקָפָיו, כְּמַעֲשֶׂה אָבִיו הַיּוֹעֵץ הַמִּשְׁפָּטִי, שִׁפְשְׁפָם וְאַחַר הִרְכִּיבָם עַל חָטְמוֹ, וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ הִתְחִיל לְהַרְצוֹת אֶת תָּכְנִיתוֹ:

– יִתָּכֵן מְאֹד שֶׁבְּתֹקֶף הַתְּנָאִים, נִצְטָרֵךְ

בְּהֶמְשֶׁךְ הַפְּעֻלָּה לְהִפָּרֵד זֶה לְכָאן וְזֶה לְשָׁם, וְלָכֵן דְּרוּשָׁה לָנוּ תַּחֲנַת טֶלֶפוֹן מֶרְכָּזִית. בְּבֵיתוֹ שֶׁל מִי יֵשׁ טֶלֶפוֹן?

כִּתְרֵיסַר יְלָדִים נַעֲנוּ.

– וּמִי מִבַּעֲלֵי הַטֶּלֶפוֹנִים שֶׁהוֹרָיו נְבוֹנִים בְּיוֹתֵר?

– הוֹרַי, דּוֹמַנִי! – קָרָא דִינְסְטַג הַקָּטָן.

– מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלָּכֶם מַהוּ?

– בַּוַרְיָה 0579.

– קְרוּמְבֵּיגֶל, הֵא לְךָ נְיָר וְעִפָּרוֹן, קוּם וְהָכֵן לְךָ עֶשְׂרִים פִּתְקָאוֹת. עַל כָּל אַחַת מֵהֶן תִּרְשׁם אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁל דִינְסְטַג הַקָּטָן, אֲבָל בִּכְתָב בָּרוּר וּמְדֻוָּיק! וּתְחַלֵּק אוֹתָן בֵּינֵינוּ. בְּתַחֲנַת הַטֶּלֶפוֹן הַמֶּרְכָּזִית יִהְיֶה יָדוּעַ תָּמִיד מְקוֹם הִמָּצְאָם שֶׁל הַבַּלָּשִׁים וְכָל מַהֲלַךְ הָעִנְיָנִים כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָדַעַת פְּרָטִים – יִתְקַשֵּׁר, פָּשׁוּט, עִם דִינְסְטַג הַקָּטָן, וּמִפִּיו יִשְׁמַע אֶת כָּל הַבְּשׁוֹרוֹת.

– אֲבָל הֲרֵי אֵינני בַּבַּיִת, – הֵשִׁיב הַקָּטָן בִּתְמִיהָה.

– וּבְכֵן תִּהְיֶה בַּבַּיִת, – עָנָהוּ הֲפְּרוֹפֶסּוֹר, – וּמִיָּד, עִם גְּמָר הִתְיָעֲצוּתֵנוּ, תָּשׁוּב לְבֵיתְךָ וְתַתְחִיל לְשַׁמֵּשׁ בְּשֵׁרוּת הַטֶּלֶפוֹן.


מקורות:

J. Bodláková: Erich Kästner, Praha, 1960

אריך קסטנר: כאשר הייתי נער קטן, תרגמה שושנה אוילר, ת"א, 1965.

יאלה לפמן: על אריך קסטנר, אורים יח/ט, אייר תשכ"א, עמ' 558.

אריך קסטנר: לביולוגיה של סופר הנוער, אורים שם.

אריך קסטנר: אמיל והבלשים, תרגם א. אילי, ת"א 1936.

אריך קסטנר: אמיל והתאומים, תרגם מ. ז. ולפובסקי, ת"א 1938.


קב ד תמונה 1.jpg

 

ממלכת־עם הילדים (המלך מתיא הראשון 1930)    🔗


קב ד תמונת קורצק.jpg יַנוּש קוֹרְצַ’ק

(שמו האמתי – הֶנריק גוֹלדשמיט) נולד בווארשה בירת פולין ב־22 ביולי 1878 לאביו עורך־הדין. בהיותו תלמיד בית־הספר התיכון התפרנס ממתן שיעורים פרטיים, ופגישותיו עם תלמידים מפגרים בלימודים קירבה אותו אל הילד הנחשל והמקופח על־ידי הגורל. אחר־כך המשיך את לימודיו בפאקולטה לרפואה, אותה סיים בשנת 1903. בחדשי הקיץ עבד כמדריך בקייטנות לילדים, ואת חוויותיו מעבודתו זו תיאר בספרו “מוֹשקי, יוֹסקי ושׂרוּלה” (בעברית – “בקיטנה”). שנים אחדות עבד הרופא־הסופר הצעיר במחלקת־הילדים של בית החולים (בשנים 1905 ו־1914־17 שירת כרופא צבאי בחזית), אבל אחר־כך נטש את מקצועו זה והקדיש את חייו לחינוך. ב־1911 קיבל על עצמו את הנהלת בית־היתומים לילדים יהודים ובמשרה זו התמיד עד יומו האחרון. באותן שנים כתב סיפורים רבים, מאמרים על חינוך, וכן ערך בשנים 1926 – 1929 את עתון־הילדים הפולני “השקפה קטנה”. מספריו שתורגמו לעברית: “המלך מתיא הראשון”, “ג’ק הקטן”, “יותם הקַסם”, “הנער העקשני”, “התהילה”, “בני האדם הם טובים”, “בקייטנה”, “כתבים פדגוגיים”. עם כיבוש וארשה בידי הנאצים הועבר בית־היתומים אל הגטו. ב־5 באוגוסט 1942 נשלחו קורצ’ק ויתומיו אל המוות.


המטמון שמתחת לכר    🔗

האחות פליציה נכנסה אל חדרו של הרופא הראשי ודמעות בעיניה.

– מה האחות מבקשת? – שאל הרופא.

– באתי בעניין דוקטור גולדשמיט. – אמרה האחות בקול רוֹעד.

– שוב תלונה? – ניחש הרופא.

האחות פליציה הניעה בראשה.

הבעת פניו של הרופא הראשי החמירה. רק לפני כשבועיים נתקבל הרופא המתחיל הנריק גולדשמיט לעבודה במחלקת־הילדים של בית־החולים זה שברחוב שליסקא (בווארשה, בירת פולין), וכבר הוגשו נגדו שלוש תלונות על הפרת התקנות של המוסד. בשבוע שעבר, למשל, ציוה להכניס אל בית־החולים את כל הקרובים והידידים הרבים שבאו לבקר את הילדים, אף־על־פי שידע כי אין להתיר יותר משני מבקרים לילד. וכיצד הסביר הפרה חמורה זו? – “אילוּ ראה אדוני כמה שמחו הילדים ואיך ערבה עליהם שנתם בלילה ההוא”…

– מה שוב? – חזר הרופא הראשי ושאל בקול חמור, – ספרי נא.

והאחות סיפרה:

אחרי ארוחת־הבוקר ניקתה את חדר־הילדים ואת מיטות החולים. והנה מצאה מתחת לכרוֹ של אחד הילדים מחסן שלם של גרוטאות: חלוקי אבנים, מסמרים, רצועות גומי, כרטיסי חשמלית ישנים, “ממש קן של מגפות”. היא ביקשה להשליך כל זאת החוצה, אבל הילד החולה התנגד. ניסתה להשתמש בכוח ואז פרץ הילד בבכי. ברגע זה נכנס ד"ר גולדשמיט לחדר, ניגש אל מיטת הנער ושאל לסיבת בכיוֹ.

– היא לקחה ממני את האוסף שלי. – השיב בדמעות.

האחות פרצה בצחוק והראתה לדוקטור את ה“אוסף”; ואילו הוא הוציא הכל מידיה, החזיר זאת לילד ואחר־כך אמר לה:

– אילו היתה האחות מחביאה מתחת לכרה שעון־זהב ומישהו היה בא ולוקחו מידיה – האם לא היתה מקימה שערוריה?

– אבל הרי אשפה זו היא… – קראה נדהמת. אבל הוא שיסעה ואמר:

– בעיניו שלוֹ יקרה ‘אשפה’ זו לא פחות משעון־הזהב בעיני האחות.

אז יצאה האחות מן החדר, רועדת מרוב עלבון, ופנתה אל הרופא הראשי.

– בתנאים כאלה לא אוסיף לעבוד, – אמרה, – או שאני אתפטר, או ש…

הרופא הראשי הרגיע אותה וקרא אליו את ד"ר גולדשמיט הצעיר. השיחה ביניהם היתה קצרה.

– בית־חולים אינו המקום המתאים לתיקונים בשטח החינוך. – פתח ואמר.

– כל מקום שבו דרושים תיקונים – מתאים הוא להכנסתם. – השיב הרופא הצעיר בקולו השקט.

– רואה אני כי מתפעל אתה מאוד מן השיטות החדשות שהונהגו בחוץ־לארץ, – הוסיף המנהל בלגלוג, – חירוּת לתינוק. כבוד לזכויותיו. אבל בית־חולים איננו מוסד חינוכי, ועל החולה לציית לפקודת האחות.

– פקודות… סמכות… – מלמל ד"ר גולדשמיט כאילו לעצמו, – מה למלים אלו ולילד החולה?

רבע שעה לאחר אותה שיחה יצא הרופא הצעיר את שער בית־החולים, יצא – מבלי לשוב אליו עוד. הוא פסע לאטו אל ביתו שברחוב זילנא, וקרעי הרהורים מתרוצצים בראשו:

“כיצד אוכל לשמור על ידידי הקטנים… על כל מיליוני הילדים הפזורים בעולם מאי־ההבנה של עולם המבוגרים? הילדים הריהם אחוז גדול של האנושׁוּת… וגם להם הזכות לכבוד – כבוֹד לאי־ידיעתם, לכשלונותיהם, לדמעתם, למאמציהם, לקניינם. כבוד לתעלומות ולהיסוסים של עבודות הגידול הקשה… מדוע רק אני לבדי מכיר בכך, ואילו כל האחרים מתעלמים, מלגלגים, מבטלים זכות זו?”

אימתי התעוררה בו לראשונה אהבה זו אל עולם הילדים? אין להשיב על כך בדייקנות; אבל עוד בהיותו תלמיד גימנסיה רשם ביומנו:

“רגש משונה תקפני. עדיין אין לי ילדים וכבר אני אוהב אותם”.

עתה ממלאים הם את כל עולמו – הילדים הנדכאים, המבוזים. אילו יכול היה לקדש מלחמה שתשים קץ לכל העוולות שנעשות להם, לקרוא בקול גדול: “הבו כבוד לילדוּת בהירה, טהורה ולא נכתמת!”

אילו יכול היה להקים ממלכה של ילדים, אשר בה יהיו אזרחיה הצעירים אדונים לגורלם הם – המחוקקים, השליטים, העושים ככל העולה על רוחם (בהתאם לחוקתה של מדינה זו, כמובן), ללא האיסורים הנוקשים והמתנכרים של עולם המבוגרים… האם יתכן להגשים מין חלום שכזה? האם הכרחי הוא שמצב הדברים יישאר תמיד כפי שהוא עתה?

לאחר שעת הליכה הגיע אל שער ביתו וניקה את האבק מן השלט הקטן:

“ד”ר הנריק גולדשמיט, מקבל חולים בין השעות 5–7 אחרי הצהרים".

כשנכנס לחדרוֹ מצא על השולחן את ספרוֹ הראשון – “ילד7 הטרקלין”, בו תיאר את בריחתו מן הבית והתוודעותו לבני דלת הכרך. על עטיפת הספר היה מודפס השם “יאנוש קורצ’ק”, זה היה הכינוי הספרותי שבוֹ בחר לחתום על ספרו. הוא שאל כינוּי זה מסיפּוּר שקרא בנעוּריו, ובו חתם מאז על כל סיפוריו ומאמריו.

“יום יבוא”, החליט, “ואחבר ספר על מדינה אשר ילד מולך בה והילדים מנהלים את ענייניה”.

השנה היתה 1904. באותה שנה ניתק פתאום הרופא־הסופר הצעיר מתחום עולמו ותכניותיו ונשלח אל עולם זר ומתנכּר. אי־שם במזרח הרחוק פרצה מלחמה בין רוסיה ליפאן. הוא גוייס כרופא לצבא הצאר ונשלח לחזית מנג’וּריה.


מדינת הילדים    🔗

אפלולית הרחוב נתמזגה עם אפרורית הערב היורד. בתי־הלבנים הגבוהים, האדומים־כהים, סגרו על השמיים הרחוקים. בתעלות שבצדי רחוב קרוכמאלנה זרמו מים עכורים. על המדרכה המגובששת, שמרצפותיה נעקרו פה ושם, פסע אדם בעל קומה בינונית, כפוף מעט, מצחו חרוש קמטים. את פניו העגלגלים כיסה זקן קטן וצהוב, ועיניו הנבונות הביטו נכחו מבעד למשקפיים הנתונים במסגרת־מתכת פשוטה. היה זה ערב של סוף קיץ, שנת 1926.

הוא הלך וקרב אל בית מספר 92 – בית־מידות רחב חלונות, בן ארבע קומות הנמצא מאחורי חומה אפורה. זהו בית־היתומים לילדים יהודים, שהוקם לפני שנים מעטות ברובע זה של אנשי־עמל פולנים ודלת־עם יהודית, בין בתי־חרושת גדולים וצריפי מגורים דלים. חרש פתח את הדלת ונכנס אל המסדרון.

– הדוקטור בא. – לחשה סטיפה, אם הבית, באזני המבשלת.

קב ד תמונה 2.jpg יאנוש קורצ’אק ו“ילדיו” בחזית בית –היתוֹמים אשר ניהל בווארשה; שם כתב את רוב ספריו.


לרגע קט התעכב ליד לוח־המודעות והעביר מבטו על פני הפתקים הצמודים אליו, הכתובים בכתב־יד ילדותי: יאנק מודה לשוטר שעזר לו לחצות את הרחוב; שרה מבקשת סליחה מחברתה שהעליבה אותה; אדאמסקי ומושיק מודיעים על עסקת־חליפין שעשו… הפינה “הזמנה למשפט” היתה ריקה.

אחר־כך פנה לסובב בין אולמי השינה. מימין – חדרי הבנים. משמאל – הבנות. דממה מרחפת בחדרים. הדוקטור עובר בין המיטות, מרים שמיכה שגלשה, מלטף ראש מתולתל, שפתיו נעות, כלוחשות: “ליל מנוחה, יקירי”.

עתה יוכל לבוא אל חדרו… אבל לא. מתוך נשימותיהם השלווֹת של הילדים הישנים נשמע לפתע קול התייפחות. הוא מתקרב אל הבוכה. זהו ולאדק, שהתפרע אחרי הצהרים וזכה לנזיפה חמורה. הדוקטור מתיישב על מיטתו.

– אל תבכה, – הוא לוחש בנעימה שיש בה מן הלבביות והתקיפות, – פן תעיר את הילדים.

לרגע קט השתתק הבוכה, אך מיד חזרה ההתייפחות ביתר עוז, נזופה ומתמרדת.

– הרי יודע אתה שאני אוהב אותך, – מוסיף הדוקטור, – אבל איני יכול להרשות לך הכל. הרוח לא ניפץ את השמשה, אלא אתה ניפצת. והפרעת לילדים במשחקם. ארוחת ערב לא אכלת… אבל אינני כועס עוד. מכיר אני ויודע כי משתדל אתה להיטיב את דרכיך… חדל לבכות, איפוא, והירדם.

סוף סוף נרדם הנער. חרש חרש קם הדוקטור ויצא את החדר.

“אלהים”, אמר ללא קול, “במה תגן על הנפש הצעירה כדי שהחיים לא ישחקוה לעפר?”

עתה עלה ונכנס אל חדרו. קטן היה החדר, שנמצא בעליית־הגג אשר בבית־היתומים. ליד הקיר – מיטה פשוטה. בפינה – שולחן־כתיבה ולידו כסאות אחדים וכוננית לספרים. זה הכל. כאן התגורר, וכאן כתב את רשימותיו וסיפוריו.

באנחת רווחה התיישב ליד השולחן ועשה מעט סדר בדפים המונחים עליו. אחר־כך שלח מבטו אל התמונה התלויה מעל מיטתו: תצלום של ילד בהיר־עיניים – הוא עצמו בילדותו. לרגע קט עצם את עיניו העייפוֹת.

בית זה, שהוא מטפח בהתמכרות שכזאת, האם יצליח להיות ממלכת הילדים שהוא חולם עליה זמן רב כל־כך? יש רבים בחוץ המכנים אותה “מדינת ילדים”, ואף “ממלכת הצדק של הדור הצעיר”. סוּפר לו אפילו כי משהגיע שׁמע ה’ממלכה' אל הרודן פילסודסקי, הביע הלה את כעסו על ש“הילדים הללו מעיזים לשלוח ידיהם לשלטון”.

ואולי צודקים האוֹמרים שמקום זה הוא באמת ראשיתה של ממלכת הילדים העצמאית? הרי הילדים הם השולטים כאן. שולטים על־פי חוקה כתובה ומוסכמת בה נאמר: “על הילדים להיות כפופים לחוקים הקבועים ולא להנהלת המוסד. על חברי ההנהלה מוטלת החובה לדעת את החוקים הללו ולכוון לפיהם את מעשיהם”. סעיפים רבים בה, בחוקה, אך רק עשרה מהם היו סעיפי עונש; ואילו הסעיף הראשון קבע: “אם מישהו עשה לך דבר רע – הדבר הטוב ביותר הוא לסלוח לו”.

כמעט כל מוסדות המדינה פעלוּ כאן: פרלאמנט שהתכנס לדיונים ואישר החלטות וחוקים (כגון: השתתפות ילדים בחתונות של קרובים); בית־דין, שהתכנס פעם בשבוע וערך משפטים נגד נאשמים שהוגשו נגדם תלונות (הפרעות, השחתת רכוש, איחורים רצופים וכו'); עתון; בחירות, סדרי עבודה ותורנויות. ואפילו מוסד שאין דוגמתו בכל מדינה אחרת, שאפשר לקראוֹ “הימור”, וּבוֹ נעזרו ילדים שביקשו להיגמל מהרגל רע, או להגיע להישג שעד כה לא הצליחו להשיגו.

את כל לבו ונפשו משקיע הוא ב’מדינה' זו. ויתר על חיים פרטיים, על הנאוֹת אישיוֹת. ישׁ ונעוֹר בו הרהור אם אין הוא נמצא מפסיד בשעה שהוא מעשיר את חניכיו־אזרחיו ומעניק להם ערכים, ידיעות ואושר. אבל מיד מרחיק הוא מלבו הרהור זה: כוּלוֹ קודש לילדים. אושרם הוא גם אושרו. גאים היו כל־כך8 משסופר להם כי ‘מדינת־הצדק’ שלהם זכתה לתהילה ברחבי המדינה. ואמנם, אין ספק כי מדינה היא ככל המדינות, ולו גם פעוטה בשטחה. רק מלך חסר בה. מלך בן עשר, או שתים־עשרה, שימלוך עליה בתבונה ובאומץ, מלך אהוב ונערץ על נתיניו הצעירים.

שמא יברא ממלכה אשר כזאת וימליך עליה את הצעיר במלכי תבל? הרי מכבר שאף לעשות זאת. זה יהיה תוכן ספרוֹ החדש, ואולי יתחיל אותו כך:


"וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה.

הָרוֹפֵא אָמַר כִּי אִם הַמֶּלֶךְ לֹא יָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, יִהְיֶה הַמַּצָּב רַע מְאֹד.

הָרוֹפֵא כָּךְ אָמַר: הַמֶּלךְ חוֹלֶה אָנוּשׁ וְאִם בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים לֹא יָקוּם מֵחָלְיוֹ יִהְיֶה הַמַּצָּב רַע.

הַכֹּל הִתְעַצְּבוּ מְאֹד אֶל לִבָּם וְרֹאשׁ הַשָּׂרִים שָׁאַל: וּבְכֵן, מַה יִּהְיֶה אִם הַמֶּלֶךְ לֹא יָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ?"


לא. המלך הזקן לא חזר לאיתנו. ולמחרת הודבקו בכל רחובות הבירה הודעות המכריזות כי בנו הצעיר מתיא הראשון יוכתר למלך.

בסיפור זה יתאר הדוקטור – כלומר: יאנוש קורצ’אק – את חייו, הגיגיו והרפתקאותיו של ילד שהוטל עליו למלוך על מדינה שלמה. הוא יבקש להיות מלך טוב ואהוב, אך במהרה ייווכח כי ענייני המדינה סבוכים ומייגעים, ואפילו מלך מוטלים עליו סייגים רבים. לבסוף יוותר המלך מתיא על מחצית שררתו ויישאר מלכם של הילדים בלבד:


“הַיְּלָדִים גַּם הֵם עַם, עַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. יֵשׁ, אֵפוֹא, לְהַתְקִין שְׁנֵי בָּתֵּי־נִבְחָרִים: בָּאֶחָד יִשְׁלְטוּ הַגְּדוֹלִים, וּבַשֵּׁנִי – הַיְּלָדִים. יִבְחֲרוּ הַיְלָדִים גַּם הֵם אֶת צִירֵיהֶם וְיֹאמְרוּ נָא אִם רוֹצִים הֵם שׁוֹקוֹלַד, בֻּבּוֹת וְאוֹלָרִים, אוֹ דְבַר־מָה אַחֵר. אוּלַי יִבְחֲרוּ בְּסֻכָּרִיוֹת, וְאוּלַי בְּנַעֲלַיִם…” והלאה – “אִם הַגְּדוֹלִים סְבוּרִים כִּי בִּשְׁבִילָם קָטָן אֲנִי מִדַּי, יִבְחֲרוּ לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל, וַאֲנִי אֶהְיֶה מֶלֶךְ הַיְּלָדִים”


סגנונו גם הפעם, כתמיד, בהיר ומקורי, תמציתי ביותר, מרמז ואינו אומר הכל. הוא סומך על קוראיו כי יוסיפו בעצמם את החסר.

עד שעה מאוחרת ביותר ישב רכוּן מעל שולחנו וכתב, בעוד העששית אשר על שולחנו מטילה אור ארגמני על דפי הנייר.


הנתיב האחרון    🔗

בשעת בוקר מוקדמת כבר עמד הדוקטור ער בחדרו, לבוש חלוק חאקי ארוך ורכוס, כשעפרון מחודד היטב ופנקס קטן נתונים בכיס החזה. בצעדים קלים קרב אל החלון, כדי להאכיל את הציפרים. שם, על אדן החלון, נחו שקיקים מלאים זרעונים. כיוון שקשה היה לפתוח את חלון העליה, נקב קורצ’אק חריר בשמשה ודרכו פיזר את הזרעונים לצפרים, שהיו נאספות ובאות בקול ציוץ רם.

לפני צאתו מן החדר מציץ הדוקטור בפנקסו. היום יום־הולדתה של טוּסיה הקטנה. הוא יפתיעה ויניח על שולחנה בחדר האכילה שקית של ממתקים. מרבית הילדים שבמוסד אינם זוכרים כלל את יום־הולדתם; אבל הוא טרח והשיג את כל תאריכי ההולדת, וכל אזרח ב’מדינתו' מקבל שי ליום־הולדתוֹ. כדאי שגם המלך מתיא יקבע נוהג זה בממלכתו.

אחרי ארוחת הבוקר יצא הדוקטור עם קבוצת חניכים לעבוד בחצר. אך לא עברה שעה ארוכה והוא נקרא לטלפון. הנהלת העתון הנפוץ “נאש פשגלונד” (“השקפתנו”) הציעה לו לייסד שבועון לילדים – “השקפה קטנה” – שיהיה מעין מוסף עצמאי של העתון הגדול. הוא קיבל את ההצעה בשמחה רבה: האומנם עומדים חלומות עלומיו להתגשם? הוא יוציא עתון, ראשון מסוגו, שיהיה כתוב כולו בידי הילדים. וכבר למחרת היום – היה זה 3 בספטמבר 1926 – כתב את דבר העורך לקוראיו העתידים:


"…העתון ישקוד על כך שהכל ייעשה בצדק.

העורכים יהיו שלושה. אחד זקן (קרח במשקפיים), שלא תהיה בילבולת. האחר עורך צעיר לנערים, ונערה אחת – עורכת לנערות. ששום אחד ואחת לא יתביישו וידברו בלב פתוח ובקול רם מה עוול עוללו להם, מה צרותיהם ודאגותיהם…

נבקשכם, קוראינו, בכל לשון של בקשה שתשלחו לעתון תיאורי מאורעות ומקרים. ויהא כך: כל מי שיכתוב לפרקים קרובות יותר יזכה בתואר, ‘כתב’. אם ידיעותיו תהיינה מעניינות, יזכה אחרי שנה או מחצית השנה בתואר ‘עוזר’" וכו'."


ההצלחה היתה עצומה. המערכת הוצפה באלפי מכתבים של קוראים נלהבים, שהתאוו להשתתף בעתון. היתה זו הפעם הראשונה שהילדים הוזמנו לכתוב את אשר הם מרגישים באמת, את כל אשר הם חושבים, את דעתם על העולם הסובב אותם. העתון זכה לתהילה רבה. מוסדות גדולים וחשובים התחשבו באשר נאמר בו. לא פעם תוקן עוול שהוקע מעל דפי העתון. התיאטראות, בתי הקולנוע ושאר מוסדות־בידור החשיבו ביותר את חוות דעתם של המבקרים הצעירים. ואגב קריאה ב“השקפה הקטנה” נתקבל הרושם כי הנה מתחילה תקופה חדשה בעולמנו: קמה ממלכת הילדים, הפועלת וכובשת את מקומה בזכויות שווֹת לצד עולם המבוגרים.

אבל עבודת העריכה גזלה מקורצ’אק את מיטב שעותיו. הוא נתייגע כל כך מטיפוח ממלכת־הילדים בפועל עד שכמעט לא יכול היה להמשיך לעת ערב בכתיבת הסיפוּר על ממלכת־הילדים הדמיוֹנית; אף־על־פּי שהשתיים היו קשורות זו בזו… ואז, לאחר שהעתון עמד איתן על רגליו והתחיל לצאת דרך קבע ושגרה, חש קורצ’אק כי את עיקר תפקידו מילא ועתה יוכל להפקיד את מרבית העבודה בידיו של עוזר חרוץ ונאמן, אך רק ימצא כזה. והעוזר נמצא – בדרך מופלאה ביותר.

ערב גשום אחד יצא מן המערכת, כדי לשוב אל בית־היתומים; והנה נתקל ליד השער בצעיר פיסח, שביקש ממנו פרוטות אחדות לקנות פת לחם. אך לא איש כיאנוש קורצ’אק יפגוש תופעה זו בשוויון נפש. הוא ביקש מן הצעיר האלמוני להצטרף אליו אל המסעדה שממול ושם התוודעו זה לזה. יז’י אברמוב, זה היה שמו של אותו צעיר בן שלושים; לפני זמן־מה הגיע לכאן מרוסיה. בודד לחלוטין היה, וכיוון שבעל־מום הוא אין נותני העבודה רוצים לקבלו. וכך אזלה הפרוטה מכיסו והוא נאלץ לפשוט יד, כדי להינצל מחרפת־רעב.

הצעיר עשה רושם משכיל, נבון ובעל־מרץ. הדוקטור שקע בהרהורים ואחר־כך אמר:

– סור מחר אל ביתי.

למחרת הציע קורצ’אק לאברמוב את משרת ממלא־מקום העורך; הוא נקב הצעת משכורת שנראתה בעיניו של הפליט העני גבוהה כל־כך, עד שהסמיק מרוב מבוכת־הפתעה.

אבל במהרה נוכח קורצ’אק לדעת כי לא טעה בבחירה. אברמוב נתגלה עוזר חרוץ ונאמן, ולאחר חדשי הכשרה אחדים מסר את העריכה כולה לידיו, והוא התמיד בה עשר שנים תמימות – עד נפילת פולין בידי הנאצים.

עתה נתפנה קורצ’אק לסיים את כתיבת “המלך מתיא הראשון”. את כל לבו, את כל חלומותיו הכמוסים השקיע בספר זה, בו רקם את חזוֹנה של מדינה שממשלתה נתונה בידי ילדים.

“המלך מתיא הראשון” ראה אור בשנת 1930 וכבש בסערה את לבותיהם של מיליוני קוראים צעירים. לא נוכל לדעת מה קסם יותר לילדים: אם הרפתקאותיו המרתקות של המלך הצעיר והאמיץ; או סגנונו רב־הקסם ושובה הלב של קורצ’אק; ואולי הרעיון המפעם בין דפי הספר כי הילדים הם העתידים לשנות את דמותו של עולמנו.

לא היה כמעט ילד בפולין באותן שנים שלא קרא ספר זה ולא התאהב במלך מתיא. נוכח התלהבות זו היו המבוגרים מתלוצצים ואומרים כי המוני הילדים המוסתים על־ידי הדוקטור־הסופר יערכו במהרה מרד וידרשו זכות להקים מדינה חדשה, עולם טוב וצודק יותר מעולמם המסוכסך והמושחת של המבוגרים. ומי יודע? אפשר שמאחורי התבדחות זו הסתתרה רצינות רבה… אגב, משרד החינוך והתרבות הפולני פרשׂ את חסותו על “המלך מתיא” והמליץ על הספר כ“חומר־קריאה מעולה לבני־הנעורים”. ושלושים שנה לאחר צאת הספר הוציא הדואר הפולני סידרת־בולים מיוחדת ובה ציורים מתוך ספר זה.

הספר נדפס ברבבות־טפסים, ושכר־הסופרים ששולם לקורצ’אק היה רב. אך הוא לא שמר את הכסף לעצמו; וכי לשם מה לו כסף והוא חי חיי נזיר? כל פרוטה שקיבל היתה קודש למוסד, לאזרחיה הצעירים של המדינה הקטנה שבנה וטיפח.

לא. ממלכת הילדים לא זכתה לבנוֹת עולם חדש, עליו חלם יאנוש קורצ’אק.

ב־5 באוגוסט 1942 ראו תושבי וארשה הכבושה תהלוכה מוזרה עוברת ברחובות העיר. ילדים יהודים לבושים בגדי שבת צועדים זקופי קומה, ובראשם פוסע יאנוש קורצ’אק, שדומה כי הזקין בעשרים שנה. חיילים נאצים חמושים ליוו אותם.

והילדים צעדו בסך ושרו את המנון ‘מדינתם’:

הוֹלְכִים הוֹלְכִים לְהִתְרַחֵץ,

נְקִיִּים נָשׁוּב וְעַלִּיזִים.

מאז לא ראה אותם עוד איש.


תִּקּוּנִים לְמַעַן הַיְלָדִים    🔗

– יָפֶה, – אָמַר הַמֶּלֶךְ מַתְיָא – וְעַתָּה אֲבַקֵּשׁ לִרְשֹׁם אֵת אֲשֶׁר בִּרְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת לְמַעַן הַיְּלָדִים. הֲרֵי יֵשׁ לִי כְּבָר כֶּסֶף וְאֶפְשָׁר לִי לְהִתְעַנְיֵן בַּיְלָדִים.

יְקַבֵּל אֵפוֹא כָּל יֶלֶד שְׁנֵי כַּדּוּרִים לִימוֹת הַקַּיִץ, וְנַעֲלֵי־קֶרַח לִימוֹת הַחֹרֶף. כָּל יֶלֶד יְקַבֵּל מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ לְאַחַר גְּמָר הַלִּמּוּדִים בְּבֵית־הַסֵּפֶר סֻכָּרִיָּה אַחַת וְעוּגָה מְתוּקָה אַחַת. הַנְּעָרוֹת תְּקַבֵּלְנָה מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה בֻּבּוֹת, וְהַנְּעָרִים – אוֹלָרִים. נַדְנֵדוֹת וְקָרוֹסֶלוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּכָל בָּתֵי־הַסֵּפֶר. חוּץ מִזֶּה יֵשׁ לְהוֹסִיף בַּחֲנֻיּוֹת לְכָל סֵפֶר וּלְכָל מַחְבֶּרֶת תְּמוּנוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת יָפוֹת. כָּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא הַתְחָלָה; כִּי יֵשׁ בְּדַעְתִּי לְהַנְהִיג עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה תִקּוּנִים. וּבְכֵן, אֲבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן כַּמָּה יַעֲלֶה כָּל זֶה וְכַמָּה זְמַן דָּרוּשׁ כְּדֵי לְהַתְקִין הַכֹּל. וְכַעֲבֹר שָׁבוּעַ אֲבַקֵּשׁ לָתֵת לִי תְשׁוּבָה.

נָקֵל לְתָאֵר אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁהִשְׂתָּרְרָה בְּבָתֵּי־הַסֵּפֶר, כַּאֲשֶׁר נוֹדַע לַיְלָדִים דָּבָר זֶה. מַה שֶּׁנָּתַן הַמֶּלֶךְ מַתְיָא הָיָה הַרְבֵּה, וְהִנֵּה הוּא מוֹדִיעַ שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא הַתְחָלָה וְשֶׁעוֹד יוֹסִיף עַל זֶה כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.

מִי שֶׁיָּדַע לִכְתֹּב – כָּתַב לַמֶּלֶךְ מַתְיָא מִכְתָּב כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ זֹאת וְזֹאת. שַׂקִּים שְׁלֵמִים שֶׁל מִכְתָּבִים הָיוּ מַגִּיעִים אֶל לִשְׁכַּת הַמֶּלֶךְ. הַמַּזְכִּיר הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת הַמִּכְתָּבִים, קוֹרֵא אוֹתָם וּמַשְׁלִיכָם הַחוּצָה. כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת תָּמִיד בְּחַצְרוֹת מְלָכִים, אַךְ מַתְיָא לֹא יָדַע עַל כָּךְ. אוּלָם יוֹם אֶחָד רָאָה וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נוֹשֵׂא סַל שֶׁל נְיָרוֹת אֶל בּוֹר הָאַשְׁפָּה שֶׁבַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ.

– אוּלַי יֵשׁ שָׁם אֵיזֶה בּוּל נָדִיר, – הִרְהֵר מַתְיָא בְּלִבּוֹ, כִּי הָיָה אוֹסֵף בּוּלִים וְאַף הָיָה לוֹ אַלְבּוֹם שָׁלֵם. – מַה טִיב הַנְּיָרוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת הַלָּלוּ? – שָׁאַל.

– אֵינִי יוֹדֵעַ. – אָמַר הַשַּׁמְָּשׁ.

מַבִּיט מַתְיָא, וְהִנֵּה כָּל אֵלֶּה הֵם מִכְתָּבִים מְכֻוָּנִים אֵלָיו. מִיָּד צִוָּה לְהַכְנִיס אֶת כָּל הַמִכְתָּבִים אֶל חֶדְרוֹ וְקָרָא אֵלָיו אֶת הַמַּזְכִּיר.

– מַה טִיב הַנְּיָרוֹת הַלָּלוּ? – שָׁאַל מַתְיָא.

– אֵלֶּה הֵם מִכְתָּבִים לֹא חֲשׁוּבִים אֶל הוֹד־מַלְכוּתוֹ.

– וְאַתָּה מְצַוֶּה לְהַשְׁלִיכָם הַחוּצָה?

– כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִים תָּמִיד לַעֲשׂוֹת.

– וּבְכֵן, הָיָה זֶה מִנְהָג רַע, – קָרָא מַתְיָא בְּכַעַס, – אִם אֵיזֶה מִכְתָּב נִשְׁלַח אֵלַי, הֲרֵי רַק אֲנִי לְבַדִּי יָכוֹל לָדַעַת אִם חָשׁוּב הוּא אוֹ לָאו. אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא לִקְרֹא אֶת מִכְתָּבַי כְּלָל, כִּי אִם לְשָׁלְחָם אֵלַי וַאֲנִי אֵדַע מַה לַעֲשׂוֹת בָּהֶם.


מקורות:

הנה מורטקוביץ־אולצאקובה: חיי יאנוש קורצ’ק. ת"א, 1958.

פולה אפנשלאק: הדוקטור נשאר, תרגם ח"ש בן־אברם, ירושלים, 1955.

יאנוש קורצ’ק: כתבים פדגוגיים, תרגמו דב סדן ושמשון מלצר, ת“א תשי”ג.

יאנוש קורצ’ק: המלך מתיא הראשון, תרגם יוסף ליכטנבום, ת“א תש”י.


קב ד תמונה 3.jpg

 

התלם נפתח מחדש (אנשי בראשית, 1933)    🔗


קב ד תמונת שמאלי.jpg אֱלִיעֶזֶר שְׂמָאלִי

נולד בסוף אייר תרס“א (מאי 1901) בעיירה הקטנה רוֹז’ישטשה שבפלך ווֹהלין (אוקראינה). בשנות ילדותו למד ב”חדר" ואחר־כך בישיבה. בשנת 1918 נסע ללמוד בישיבת אודיסה, כשבילקוטו מחברות מלאות שירים ומעשיות. שנתיים למד באודיסה לימודים עבריים והשׂכלה כללית, והימים ימי מלחמת־אזרחים. בשנת תר“ף עלה לארץ־ישראל. לאחר שסיים את לימודיו בבית־המדרש למורים בארץ־ישראל התחיל ללמד את בני הכפר וילדי העובדים. הוא לימד בדגניה, בכפר־גלעדי (בעת נפילת תל־חי), בנשר, כפר־יחזקאל, כפר־מל”ל, והיה מראשוני המורים בבית־החינוך לילדי העובדים בתל־אביב. לאחר קום המדינה נעשה מפקח על בתי־הספר בשרון מטעם משרד החינוך והתרבות. – שׂמאלי הוא ממניחי היסוד של ספרות־הילדים העברית בארץ־ישראל. סיפוריו הראשונים נדפסו בשנות העשרים בחוברות “קופת הספר” כן היה מראשוני המשתתפים ב“דבר לילדים”, ובו פירסם מאות סיפורים ורשימות. ספריו לילדים הם: “אנשי בראשית”, (1933, זכה ב“פרס ביאליק” לספרות ילדים), “בני היורה” (1935), “אור בגליל”, “בין חרמון וגלבוע”, “לילה במשלט”, “כיסופי גאולה”, “בקצה הזרת” ועוד. כן הירבה שׂמאלי לפרסם רשימות וספרים על תופעות הטבע, מהם יוזכרו “צפרים בישראל”, “מחזור הצומח והחי” ועוד. ביום העצמאות תשי"ז הוענק לאליעזר שׂמאלי פרס ישראל.


רובינזון של הכרמל    🔗

– אם תשבו בשקט – אספר לכם סיפור חדש. – אמר המורה הצעיר לתלמידיו.

כהרף־עין נשתררה דממה בחדר־הכיתה. המורה העביר את עיניו על תריסר תלמידיו וחייך לעצמו. אכן, מלת־הקסמים “סיפור” פעלה את פעולתה.

עוד לפני שבועיים לא היה זה בית־ספר, אלא מטבח־לשעבר של פועלי בית־החרושת “נשר”. חורבה עזובה ומוזנחת. אבל המורה והתלמידים ניקו את המקום, ניכשו את העשבים, גרפו את הפסולת והחדר הוכשר למלא את תפקידו.

כיצד מלמדים תריסר תלמידים שהם בני גיל שונה ורמתם שונה? תחילה הירבו הילדים לשחק, התרוצצו מסביב לשולחנות, הפכו אותם לרכבת ומכונית. אבל אט אט נכנסו הילדים למסלול. בעוד ילדי כתה ג' עוסקים בקריאה – יושבים ילדי ד' וכותבים, ואילו תלמידי כתה ב' שוקדים על ציור. והכל בחדר אחד.

כך רכשו ילדי “נשר” בשנת תרפ"ח (1928) את ראשית לימוּדם.

אחרי ארוחת הצהרים ציפתה להם השעה האהובה ביותר – הסיפור היומי. יום יום היה המורה מספר להם סיפור חדש, או סיפור ארוך בהמשכים.

– אם תשבו בשקט, אספר לכם היום סיפור חדש. – אמר המורה.

לאחר שהכל דממו – פתח המורה והתחיל מספר בקולו השקט והחם:

– לפני שנים רבּוֹת חי בארץ אנגליה אדם צעיר ושמו רובינזון קרוזו. יום אחד ירד רובינזון בספינה כדי לשוט בעולם. והנה, בהיות הספינה בלב ים פרצה סערה עזה ואיומה, אשר הורידה את הספינה למצולות…

בנשימה עצורה האזינו הילדים להרפתקאותיו המופלאות של האיש, שחי לבדו על האי הנידח, ללא ידיד ורע… וכאשר הפסיק המורה את סיפורו, הוסיפו התלמידים לשבת דוממים במקומותיהם; עד שלפתע נשמע קולו של יוסי הקטן:

– אתה יודע, אליעזר? גם אצלנו יש רובינזון קרוזו.

אצלנו? – תמה המורה, – איפה?

– כן, – השיב הילד, – שם, בוואדי רושמיה, חי אדם אחד, לבדו לגמרי. ממש כמו רובינזון קרוזו.

והילדים האחרים הוסיפו:

– נכון. גם אנחנו שמענו על כך. אולי ניגש לבקר אותו?

– ניגש. הסכים אליעזר המורה.

למחרת עם בוקר יצאה הכיתה לטיול לעבר הכרמל המוריק והפראי. היציאה אל חיק הטבע הפיחה רוח חדשה בילדים. הם עשו דרכם בצהלת שמחה, פשטו בשדה והכריזו על מציאותיהם:

– גיליתי מחט של דורבן… ואני מצאתי חלזונות… הי, תראו – עוֹרוֹת של נחשים!

ילדים אחדים קטפו פרחים והביאום לאליעזר; והמורה חובב הטבע בודק כל פרח וכל מציאה אחרת ומסביר:

– זהו כרכום… ופרח זה נקרא סתוונית… וזו פקעת של רקפת…

בהגיעם אל מעלה הכרמל קשתה ההליכה על הילדים. שיחי סירה קוצנית חסמו את הדרך. במאמץ רב פילסו את דרכם; עד שלאחר שעה קרא אחד הילדים:

– הביטו – הנה, שם גר רובינזון!

בתוך נקיק, דבוק אל צלע ההר, ניצב מיבנה־אבן פרימיטיבי, ללא טיח וטיט, שדוֹמה כאילו הוקם בידי אחד מבני האדם הקדמון. ליד המיבנה עמדה עז כחושה ולחכה מן העשב. שתי תרנגולות ניקרו באדמה. בצעדים מהססים קרבו הילדים אל המקום המוזר והביטו סביב, כמחפשים את שוכן המקום, כלומר – את רובינזון…

– הנה הוא יוצא… – לחש יוסי.

– הוא ערום כמעט… – הוסיף עמוס.

– ויש לו זקן אדום כמו אֵש… – מלמלה טובה, שדומה כאילו הסתתרה מאחורי המורה ליתר בטחון.

בצעדים אטיים קרב האיש לעבר האורחים הבלתי־צפויים. היה זה אדם נמוך־קומה ורחב־גרם. שער ראשו וזקנו להטו באור השמש בצבע החלודה. מחצית גופו העליוֹנה היתה חשופה כליל, והוא לבש רק מכנסיים קצרים ותו לא. כולו נראה כיצוק נחושת. המורה אליעזר שלח מבט תמה לעבר “רובינזון”, ופתאום פרצה קריאת הפתעה מפיו:

– שלומוביץ! בחיי – זה אתה!

המתבודד הסב פניו לעבר המורה, וגם מפיו פרצה קריאת הפתעה:

– שמאלי! ברוך הבא!

לא עבר רגע, וכבר היו שני הגברים חבוקים איש בזרועות רעהו, בעוד הילדים עומדים סביבם תוהים ומופתעים:

– מה, אתם מכירים?

– מכירים ועוד איך! – השיב להם שלומוביץ בחיוך.

והמורה אליעזר הוסיף:

– נסענו יחד באותה אניה, שהסיעה אותנו מטריאֶסט לארץ־ישראל. “הנודד הנצחי”, כך הוא קרא לעצמו, – ובפנותו לשלומוביץ הוסיף בחיוך, – הזוכר אתה כיצד היית אוסף אותנו אל הסיפון, חלוצים רעבים וחולי־ים־וגעגועים, ומנסה ללמד אותנו אנגלית?… “גוּד מוֹרנינג, האוּ דוּ יוּ דוּ?”…

הילדים הביטו בהערצה ב“רובינזון” שלהם, בשריריו המוצקים, בזקנו המסולסל. ואילו הוא סקר אותם בבת־צחוק מלטפת. לבסוף לא התאפקה טובה ושאלה אותו:

– אין לך חולצה?

– יש לי. – השיב לה.

– אז מדוע אינך לובש אותה?

– מפני שטוב ללכת כך בשמש. – השיב ברצינות רבה.

עוד שעה קלה שהו הילדים במעונו של המתבודד התמהוני; עלו בסולם, הציצו מבעד פתח הכניסה, שנמצא בגג המיבנה, אל תוך כוך־החדר האפלולי. השתאו למראה המעיין ה“פרטי” הקטן שלו, שהטיף את נטפי מימיו אל תוך פח; סקרוּ את נטעי הגפנים ושתילי הירקות, שנראו מוזרים מעט בתוך השממה הפראית. לבסוף נפרדו הילדים מידידם החדש ופנו לשוב אל ביתם.

למחרת היום, בהגיע שעת הסיפור, ביקשו הילדים:

– אליעזר, ספר לנו על רובינזון… אבל לא על רובינזון האנגלי. ספר לנו על רובינזון העברי! טוב?

– טוב. אספר. – אמר, ושלח מבט של חיבה בתלמידיו; התבונן ברכס הכרמל הניבּט מבעד לחלון, הרהר רגע קל ואחר־כך פתח:

– בְּבֹקֶר קַיִץ אֶחָד פָּסַע אָדָם בּוֹדֵד בְּגַיא שׁוֹמֵם וּפִרְאִי אֲשֶׁר בַּכַּרְמֶל. שִׂיחֵי טַיוּן דָבִיק וְסָמָר קוֹצָנִי הִקְשׁוּ עַל הֲלִיכָתוֹ. לְרֶגַע שָׁלַח יָדוֹ אֶל שִׂיחֵי הַפְּטָל הַקָּדוֹשׁ, קָטַף מִפֵרוֹתָיו וַאֲכָלָם בַּהֲנָאָה. לְבַסּוֹף עָצַר לְיַד מַעְיָן קָטָן, שֶׁנָּבַע בֵּין צִמְחֵי הַפֶּרֶא וְאָמַר: כָּאן אָקִים אֶת בֵּיתִי.

הוא הוסיף וסיפר כיצד בירא לעצמו בן־שלמה – כך קרא לגיבורו החדש – חלקה קטנה בשממה ועיבד אותה; כיצד חי תחילה במערה ואחר־כך בנה לעצמו סוּכּה למגורים, וכיצד הרחיב את חלקתו בגברוֹ על מכשוֹלים רבים, ללא אדמה, ללא עזרה, ללא ידידים. זה היה הספור על “רובינזון היהודי”, והתלמידים האזינו לו בנשימה עצורה; יש שהיו גם שותפים לעלילה בעצה ובהכוונה.

אבל לאחר ימים אחדים הרגיש שמאלי והנה הוא בא במבוכה: אין הוא יכול להמשיך את סיפורו באפיק זה. גיבורו הרובינזוני נעשה לפתע דמות מופשטת בעיניו. הרי הוא גיבור תלוש, חסר שרשים. האם לאוֹרוֹ יוכלו הילדים להתחנך? הוא חש כי עליו למצוא גיבור שני, חלוץ ותיק המושרש באדמתו, שישלים באופיו ובמעשיו את דמותו ומעשיו של בן־שלמה.

ואז הגיעה אליו יום אחד השמועה:

– אלכסנדר זייד התיישב עם בני משפחתו בשייך אבּריק.


השומר הבודד    🔗

לאחר שעה של הליכה נכנסו הילדים אל היער. אלונים עבי גזע הקיפו אותם. אֵלוֹת קשישוֹת, חרובים עמוסי פרי וסבך עבות של לִבנים, כליל־החורש, עוזרד וקיסוס חסמו מפעם בפעם את דרכם.

– ארנבות! ארנבות! – קראו הילדים והתחילו רודפים אחרי החיוֹת הקטנות והזריזוֹת.

המורה אליעזר נשם מלוא ריאותיו והביט מוקסם על סביבוֹתיו. לרגע ראה את עצמו ילד קטן מהלך ביערות אוקראינה, מולדתוֹ הישנה. כמעט שלא האמין למראה עיניו – האמנם, גם בארץ־ישראל צומחים יערוֹת עבותים כאלה?

הפגישה בין שני הידידים הוותיקים היתה נרגשת ביותר. זייד, השוֹמר חסוּן־הגוף ושזוף־השמש סיפר כי החליט לעזוב את הגליל ובא לכאן עם משפחתו, לשמור על יערות הקרן הקיימת ולהקים משק עצמאי. ושמאלי סיפר לשׁוֹמר על עבודתוֹ וטיוּליו עם הילדים. אחר־כך ישבו השניים והעלו זכרונות משותפים מימי כפר־גלעדי ותל־חי.

– אתה הוא שלימדת אותי כיצד יש לכתוב ביומן. – חייך זייד.

– ואילו אתה סיפרת לי מחוויות השמירה שלך, אותם העליתי על הכתב. – אמר שמאלי, – בזכותך התחלתי לכתוב את סיפורי הראשונים.

הוא ידע: ימי שהותו בגליל העליון בראשית שנות העשרים היוּ למענוֹ כטיוּל בשדה־יהלומים. לא היה עליו אלא להרים אבן, למרק אותה מעט – ובידיו נוצץ סיפור־יהלום חדש.


קב ד תמונה 4.jpg המורה אליעזר שמאלי בחברת תלמידיו ילדי נשר, שותפיו לרקמת “אנשי בראשית”.


הילדים הביטו בהערצה בדמותו של השומר עתיר עלילות הגבורה, בסוסתו האצילית, ברובה שאינו מש מידיו. הם ניסו לקשור קשרי ידידוּת עם שלושת ילדיו שסייעו בידי אמם ואביהם ליצור לעצמם הכל מבראשית – החל מסוּכּת המגורים ועד קו־המים. הבּכוֹר האמיץ וגבה הקומה; אחוֹתוֹ דקת הגוף וקלת הרגל; והצעיר באחים בעל סבר־הפנים הרציני על אף גילו הצעיר.

– אבי לימד אותי כבר לירות ברובה. – התפאר הבכוֹר.

– ואני יודעת כבר לרכוב על הסוסה. – התגאתה אחוֹתוֹ.

בקושי הצליח שמאלי להתיק את תלמידיו מן המקום, שנראה בעיניהם כנווה הרפתקאות קסום. ואין פלא בכך; הרי טיולים במעבה החורש ובין גיאיות הפרא נפלאים לאין ערוך יותר מאשר השיעורים בין ארבעת הכתלים. רק ההבטחה לסיפור חדש השפיעה עליהם כי יתחילו לשוב…

מעתה התנהלו הטיולים והסיפורים בשני קווים מקבילים, שהשלימוּ זה את זה: הטיול האחד – אל נקיקי הכרמל, שסיפק את הרקע והחומר להמשך קורותיו של רובינזון היהודי; והטיול השני – אל יערות הקרן הקיימת, שם נוֹצרה האשראה לסיפור המשׁלים, על השומר איש העליה השניה שבא עם משפחתו אל ארץ־בראשית, כדי להקים ולבנות חיים חדשים. יום יום נמשכו הסיפורים. המורה מספר, והילדים מאזינים, ותובעים המשך, ומכוונים את עלילות הגיבורים כיד הדמיון הטובה עליהם. והוא נענה להם וממשיך:

"הַשּׁוֹמֵר נָהַג בַּסּוּסָה וּבְנוֹ אָחַז בַּמַּחֲרֵשָׁה. הַשְּׁנַיִם פָּסְעוּ אֶל מוּל מוֹט גָּבוֹהַּ שֶׁעָמַד בִּקְצֵה הַחֶלְקָה לְסִימָן, כְּדֵי לְכַוֵּן פְּתִיחַת תֶּלֶם יָשָׁר.

הַמַּחֲרֵשָׁה נָעָה וְזָעָה, קָפְצָה וְעָלְתָה וְנִתְקְלָה בָּאֲבָנִים שֶׁבְּתוֹךְ הָאֲדָמָה…

– אַבָּא, אַבָּא, עֲמֹד רֶגַע! – קָרָא הַנַּעַר פִּתְאֹם. הוּא קָרַב אֶל אָבִיו וְהוֹשִׁיט לוֹ גּוּשׁ מָחֳלָד מְכֻסֶּה עָפָר, – מָצָאתִי זֹאת בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה.

– קֻפְסָה. – אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם לְאַחַר הִסְתַּכְּלוּת קַלָּה, – קֻפְסָה עַתִּיקָה וּמְסֻגֶּרֶת".

–מה היה בתוך הקופסה? – שאל יוסי בסקרנות.

– באותו ערב לא הצליחו לפתוח אותה בשום פנים. – אמר שמאלי, כמסתיר סוֹד.

– אולי היו בה מטבעות זהב? – ניחשה־הציעה טובה בקול חולמני.

שמאלי חייך לעצמו ולא אמר דבר; אך בלבו חשב:

“זהו רעיון שראוי לחשוב עליו”.


מספר ביום – כותב בלילה    🔗

שלוש שנים עברו מאז. שוב עמד אליעזר שמאלי לפני כיתתו ואמר:

– ובכן, נמשיך בסיפור.

הגשם העז, שתפף על גג הרעפים וקירות העץ, חדר לחלל הכיתה. המוֹרה הביט מבעד לחלון וראה את גבעות־החול המקיפות את צריף בית החינוך בולעות ברעבתנות את טיפות המטר. מעט הלאה הלבינו בתיה של תל־אביב.

לפני חדשים אחדים הגיע שמאלי לכאן מכפר־יחזקאל והתחיל מלמד בבית־החינוך לילדי העובדים. גדול היה הצריף וקוֹדר; חם היה בו בקיץ ולח בחורף. אבל התלמידים אהבו את צריפם זה, אהבו את האוירה המיוחדת אשר בו, שהיתה שונה כל־כך מבתי־ספר רבים אחרים9. הם אהבו לבוא לצריף, ללמוד בו (בימים שבהם אפשר היה ללמוד); ואולם יותר מכל – אהבו להאזין לסיפורו של מורם, שהיה מספר להם יום יום כמעט, על קורותיה של משפחת השומר הבודד ביער:

"… הַפָּרָשׁ יָרַד מֵעַל הַסּוּסָה בִּקְפִיצָה קַלָּה.

הָיָה זֶה גֶּבֶר בְּגִיל אַרְבָּעִים, גְּבַהּ־קוֹמָה וּרְחַב כְּתֵפַיִם. שְׁתֵּי עֵינֵי זַעַם הִבְרִיקוּ בְּפָנָיו הַקָּשִׁים, מִתַּחַת לְמֶצַח צַר וְקָטָן. שְׂפָמוֹ הָאָרֹךְ הִזְדַּקֵּר כְּלַפֵּי מַעְלָה כִּשְׁתֵּי קַרְנַיִם. אַפּוֹ הַכָּפוּף הוֹסִיף לְפָנָיו הַבָּעַת עוֹף דּוֹרֵס וְרַע לֵב"…

התלמידים האזינו משולהבים לתיאורו הציורי של אותו אימתן ערבי. ובעוֹדוֹ מתאר את השיחה המתוּחה בין השומר העברי והפרש הערבי, ראה שמאלי בעיני רוחו את אבו־נרי, השייך מן הגליל, אשר שימש לו אב־טיפוס לדמותו של אבו־נעמי – איש חלקלקות כלפי חוץ וחיה רעה בתוכו.

שנה רודפת שנה – נשר, כפר־יחזקאל, תל־אביב. והסיפור מלווהוּ מכיתה לכיתה. והתלמידים נלכדים בקסמי הסיפור ומבקשים עוד. ואותן דמויות שליווּהוּ כל אותן שנים וחיממו את לבו אינן מרפות ממנו. הוא חש כאילו הן תובעות ומתחננות: העלה אותנו על הכתב!

מחוגי השעון התקרבו אל שעת חצות. תל־אביב נחה רדומה ודוממת, ורק מכיווּן החוף הסמוך עלתה המיית גלים עמומה. אליעזר שמאלי התיישב אל שולחן־העץ הקטן ונטל בידו את העפרון. לפני כשעה עוד שוחח עם שושנה רעייתו על דאגות העתיד: זה למעלה משלושה חדשים שהמשכורת לא שוּלמה ואין במה להאכיל את הילדה הקטנה. עתה ישנוּ האשה והילדה בחדר הסמוך. הוא הניח לפניו על השולחן מחברת חדשה, פתח אותה ורשם בראש העמוד הראשון באותיות גדולות:


אנשי־בראשית    🔗

לרגע קט תמה בלבו: כיצד נולד השם הזה? הוא לא ידע את התשובה; אין זה אלא שהשם היה חבוי בלבו ימים רבים. עתה ידע רק זאת, שעליו לגשת לכתיבת הסיפור הבוער בתוכו ומבקש לפרוץ החוצה. כמעט מאֵליה רשמה ידוֹ את המלים “פרק ראשון”, ומתחתן –

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹת־נְדוּדִים בֵּין מְתוּלָה לְרוּחָמָה, גָמַר הַשּׁוֹמֵר הֲוָּתִיק חֶרְמוֹנִי בְּלִבּוֹ לַעֲבֹר לְחַיֵּי קֶבַע. מֵאָז וּמֵעוֹלָם נִמְשְׁכָה נַפְשׁוֹ אֶל הַחַקְלָאוּת וְלִבּוֹ שָׁאַף לְמִזּוּג הַשְּׁמִירָה וַעֲבוֹדַת־הָאֲדָמָה. אַךְ הַשְּׁמִירָה טִלְטְלָה אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, בָּלְעָה אֶת כָּל יְשׁוּתוֹ, וַחֲלוֹמוֹ לֹא נִתְגַּשֵּׁם.

וּבֵינְתַיִם גָדְלוּ יְלָדָיו לְלֹא תּוֹרָה וְחִנּוּךְ. וּבָהּ בַּשָׁעָה שֶׁחֲבֵרָיו לִשְׁמִירָה כְּבָר אֲחוּזִים בַּקַּרְקַע וּמִשְׁקֵיהֶם יָנוּבוּ – יָדָיו רֵיקוֹת וְהוּא נָקִי מִנְכָסִים, כִּבְיוֹם עֲלִיָּתוֹ אַרְצָה.


וביום קיץ אחד עלו השומר חרמוני ובני משפחתו והתישבו בלב היער אשר בגליל.

שמאלי לא התלבט כלל במתן השם לגבור ספורו. חרמוֹני. שם זה נאֶה לשומר, כשם שהשומר נאֶה לשם. בשבתוֹ בכפר־גלעדי היה חלון חדרו משקיף לעבר החרמון, ומאז היה ההר המלבין לפיד־אוֹר לכל ימי חייו. וכהר – כן השומר: קודר ונוקשה ואיתן, אך גם מאיר ושופע ירק ומשרה בטחון. לצד חרמוני העניק שמות סמליים גם לשאר הדמויות: האֵם העמלנית היא תקוה; והילדים – איתן, עוזי, עמליה.

יום רדף יום, חודש רדף חודש – והסיפור הלך ונמשך. ביום היה מספר פרק לילדים, ובלילה היה יושב ומעלֵהו על הכתב. גם עתה היו התלמידים שופטים, מחווי דעה, יועצים ומכוונים. עלילת הסיפור שבתה את לבם, והם ראו עצמם שותפים לעלילה ואחראים לגורל הגבוֹרים.

ככל שארכו הימים חש שמאלי כיצד הסיפור הולך ומשתלט עליו, עד שכמעט לא היתה לו שליטה על הדמויות וקורותיהן. אז החליט להכניס את הסיפור לתוך מסגרת מוּצקה של תכנית מוגדרת. הוא רשם לעצמו ראשי־פרקים עד לסיומו של הסיפור, ועל פיהם הוסיף לבנות את שלד הבנין.

מחברת באה בעקבות מחברת. שעות ארוכות היה יושב בלילה וכותב בהתרגשות גוברת ופורצת את פרקי הסיפור. דומה כי מעולם לא חש קירבה שכזאת, אהבה שכזאת אל גיבורי סיפור. כולם היו יקרים ללבו. יש שהיה פורץ בצחוק רם תוך כדי כתיבה, כגון בשעת תיאור תעלוליו של צפור (הוא המשורר־הנודד התמהוני זמיר). לילה אחד ישב וכתב את הפרק על מותו של בן־שלמה:

עֲמַלְיָה הִתְיַפְּחָה מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם וְהִסְתִּירָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּחֵיק אִמָּהּ.

– הוּא לֹא יִחְיֶה עוֹד, אִמָּא? דַּי?…

תִּקְוָה מַחֲלִיקָה אֶת רֹאשָׁהּ וְאֵינָהּ עוֹנָה…

לפתע פתאום נשמט העט מידיו. עיניו התמלאו דמעות והוא פרץ בהתיפחות גוברת והולכת. הוא חש כי ברגע זה איבד את אחד מידידיו האהובים והיקרים ביותר. הוא לא חדל מבכיו אלא רק לאחר שנכנסה אשתו לחדר בבהלה, לראות מה סיבת הבכי הפתאומי.

לאחר שהיו בידיו מחברות כתובות אחדות, מסר שמאלי ביראה ובהיסוּס את כתב־היד הבלתי־גמור לסוֹפר אשר ברש (שהדפיס שנים אחדות קודם לכן את סיפוריו הקצרים הראשונים של שמאלי בסידרת החוברת “קופת הספר”). לאחר ימים אחדים פגש ברש את שמאלי ברחוב ואמר לו:

– אני שמח לוֹמר לך כי סיפור טוב אתה כותב. המשך לכתוב – ותוציא מתחת ידך נכס רב־ערך לילדים.

בשנת תרצ"ג (1933) סיים אליעזר שמאלי את כתיבת ספרו, והלך עם כתב־היד המוגמר אל ברל כצנלסון, עורך “דבר”. ברל קרא את כתב־היד ומסר את המחברות, בלא ידיעת המחבר, לדוד קלעי, עורך הוצאת “שטיבל”.

ימים אחדים לאחר מכן קיבל שמאלי פתק ועליו משפט אחד:

“סוּר נא אלי בהקדם. – קלעי”.

הפגישה התקיימה למחרת היום; וחדשים אחדים לאחר מכן יצאו בהוצאת “שטיבל” שני החלקים של הספר “אנשי בראשית”. כך זכו ילדי ארץ־ישראל לספר העלילה הגדול הראשון שנכתב למענם בארץ. לאחר שנתיים, כאשר נמצא שמאלי בברלין בשליחות עליית הנוער, קרא בוקר אחד בעתון יהודי מקומי: “הספר ‘אנשי בראשית’ זכה בפרס־ביאליק לספרות ילדים ונוער (לצד ספר־השירים של אנדה פינקרפלד)”.

שני דורות של קוראים נתחנכו על “אנשי בראשית”, ורבבות רבות של ילדים קראוהו בשמונה המהדורות שנדפסו עד כה. היה זה גם הספר הראשון שהביא את בשורת ספרות־הילדים העברית לעולם הגדול; הוא תורגם עד כה לארבע לשונות (איטלקית, גרמנית, הולנדית ואנגלית) ונדפס בשלוש יבשות.


באחד בינואר 1964 נתמנה יצחק רבין ראש־המטה הכללי של צה“ל. באותו יום נפגשתי לשיחה עם הרמטכ”ל החדש; והנה, ביומו הראשון בתפקיד הרם לא שוחח אתי רב־אלוף רבּין על עניינים צבאיים. הוא הפליג שלושים שנה לאחור – עת היה תלמיד בבית־החינוך – וסיפר לי על חוויוֹת הילדות האהובוֹת עליו ביותר – שעות ההאזנה ל“אנשי בראשית”:

“לשעות נפלאות אלו היתה השפעה עצומה עלי ועל כל חבריי”, סיפר, “הרבה הרבה דברים שספגתי אז נשארו טבועים בי עד היום. אליעזר שמאלי הוכיח לנו כי הטבע הוא דבר חי, נושם, מדבר. הוא לימד אותנו איך להביט בטבע, איך להבין אותו. שיעוריו וסיפוריו הטביעו עלי רושם עצום. הם העניקו לי את התחושה לשׁטח הפתוח, לאהבת הנוף, את הרגשת האחריות לתפקיד, ההיצמדות לאדמה, את תחושת החברוּת, את כל מה שקשור לארץ”.

האזנתי למלים אלה, ולא יכולתי שלא להיזכר אותו רגע במשפטים אחרים, שאמרה ועדת השופטים בהעניקה ביום העצמאות תשי"ז את פרס ישראל לאליעזר שמאלי:

“כל מה שכתב יש בו תוֹם־נפש וענוה וחיבת הארץ ואהבת האדם היושב בה. כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת”.


עֲמַלְיָה וְעֻזִּי מַמְצִיאִים הַמְצָאוֹת    🔗

חֶרְמוֹנִי וְאֵיתָן נִגְּשׁוּ לְהַתְקִין דִּיר לָעֵז וְלוּל לָעוֹפוֹת. הֵם בָּחֲרוּ בַּמְּעָרָה הַקְּרוֹבָה בְּיוֹתֵר לַסֻּכָּה. זֹאת הָיְתָה קְטַנָה וּמְלֵאָה זֶבֶל, פִּתְחָהּ הָיָה נָמוֹךְ וְצַר, וּבִמְבוֹאָהּ נִתְלוּ שִׂיחֵי־צָלָף אֲחָדִים, שֶׁהִסְתִּירוּהָ מֵעֵין רוֹאִים.

עֻזִּי וַעֲמַלְיָה רָעוּ אֶת הָעֵז בַּבִּקְעָה שֶׁלְּיַד הַמַּעְיָן. עֻזִּי כָּרַת בְּאוֹלָרוֹ קָנֶה אָרֹךְ מֵחִישַׁת הַקָּנִים שֶׁגָּדְלָה עַל־יַד הַמַּעְיָן; בְּחוּט־בַּרְזֶל אָרֹךְ נָקַב אֶת פִּרְקֵי הַקָּנֶה וַעֲשָׂאוֹ חָלוּל. אַחֲרֵי כֵן הִכְנִיסָהוּ לַמַּעְיָן וְגָמַע בּוֹ מַיִם, כְּשֶׁהוּא צוֹחֵק וּמֵרִיעַ וּמִתְפָּעֵל מֵהַמְצָאָתוֹ. רָצָה עֲמַלְיָה וְכָרְתָה לָהּ שְׁנֵי קָנִים, נָקְבָה אוֹתָם לְאָרְכָּם, תָּחֲבָה אֶחָד בְּפִי הַשֵּׁנִי וְחִקְּתָה אֶת מַעֲשֶׂה אָחִיהָ. נִזְדָּרֵז עֻזִּי וְהִמְצִיא הַמְצָאָה חֲדָשָׁה: שָׁאַב דֶּרֶךְ הַקָּנֶה מְלֹא פִּיו מַיִם – וְהִתִּיזָם עַל אֲחוֹתוֹ.

הַמַּיִם נִתְּזוּ עָלֶיהָ בְּסִילוֹן דַּק וְחָזָק, וְהַמַּעֲשֶׂה הִצְחִיק אֶת שְׁנֵיהֶם. הִתְחִילוּ מַתִיזִים זֶה עַל זוֹ מַיִם בְּלִי הֶרֶף, וְהֵם צוֹחֲקִים וּמִתְרוֹצְצִים כִּפְרָאִים.

פִּתְאֹם לָבְשׁוּ פְּנֵי עֻזִּי רְצִינוּת, עָמַד וְשָׁאַל: וּמָה אִם נְחַבֵּר קָנִים רַבִּים זֶה לָזֶה וְזֶה לָזֶה, וְיִהְיֶה לָנוּ צִנּוֹר אָרֹךְ־אָרֹךְ?… הוֹצִיאָה עֲמַלְיָה אֶת הַקָּנֶה מִפִּיהָ, הִרְהֲרָה רֶגַע וְאָמְרָה בְּעֵינַיִם מַבְרִיקוֹת: אָז נוּכַל לְהַתִּיז מַיִם עַד הַסֻּכָּה שֶׁלָּנוּ!…

– נַתְחִיל! – זֵרְזוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ – וְנִרְאֶה! עֻזִּי קִצֵּץ בָּאוֹלָר קָנִים אֲרֻכִּים וְעָבִים וַעֲמַלְיָה נָקְבָה אוֹתָם לְאַט־לְאַט. וּלְאַחַר שֶׁהֵכִינוּ חֲבִילַת קָנִים גְּדוֹלָה, הִתְחִילוּ לְחַבְּרָם. וּכְדֵי שֶׁהַחִבּוּר יַעֲלֶה יָפֶה וְהַמַּיִם לֹא יִזְּלוּ – כָּרְכוּ בִּמְקוֹמוֹת הַחִבּוּר מַטְלִיּוֹת, שֶׁקָּרְעוּ מֵעַבָּיָה יְשָׁנָה וּרְקוּבָה לְמֶחֱצָה שֶׁהִתְגּוֹלְלָה שָׁם. שְׁנֵיהֶם הִסִּיחוּ אֶת דַעְתָּם מִן הָעֵז, וְלֹא הִרְגִּישׁוּ בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁעָלְתָה בֵּינְתַיִם לִמְרוֹמֵי הַשָּׁמַיִם וְהִגְבִּירָה אֶת חֻמָּה. מְשֻׁלְהָבִים וּמְזִיעִים הִתְמִידוּ בִּמְלַאכְתָּם, בְּחַבְּרָם קָנֶה לְקָנֶה.

פִּתְאֹם שָׁמְעוּ קוֹל קוֹרֵא.


מקורות:

אליעזר שמאלי: בדרך לבית־הספר, ת“א תשי”ג.

א. אופק: שיחה עם מחבר “אנשי בראשית” (בכתוּבים).

אליעזר שמאלי: אנשי בראשית (מהדורה ז' עם מבוא), ת“א תשכ”ג.



קב ד תמונה 5.jpg

 

פגישה מופלאה במדבר (הנסיך הקטן, 1943)    🔗


קד ד תמונת אקזיפרי.jpg אַנְטוּאַן דֶה סַנְט־אֶקזִיפֶּרִי

נולד בליאון (צרפת) ב־29 ביוני 1900 לאביו סוכן־הביטוח. בגיל ארבע התיתם מאביו והמשפחה נדדה ממקום למקום מבלי שהנער יוכל לקבל חינוך מסוּדר. זמן מה היה בפנימיה בשוויץ. בשנת 1919 התגייס לצבא, למד טיס ושירת בחיל־התעופה הצרפתי. לאחר שחרוּרוֹ עבד בפקידות, אבל חוויות הטיס משכו אותו והוא הצטרף לצוות־האויר של חברת התעופה הצרפתית. קווי טיסתו נחשבו באותה תקופה למסוכנים ביותר: צפון־אפריקה – דרום האוקיינוס האטלאנטי – דרום־אמריקה. ואמנם, כמה פעמים נאלץ לנחות נחיתות אונס וניצל בנס ממוות. בהשפעת ידידיו התחיל סנט־אקזיפּרי מעלה על הכתב את חוויות הטיסה ובמהרה נתגלה כאמן בעל כוח תיאורי נדיר. כל הספרים שכתב מתארים בסגנון פיוטי־הגותי את חוויות המרומים שלו: “משלוח הדרום”, “טייס־הלילה”, “ארצו של אדם”. בשנת 1931 הוענק לו “פרס פמינא” וב־1939 – הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית. בפרוץ מלחמת־העולם השניה שירת כטייס צבאי בחיל־התעופה הצרפתי; אז כתב את ספרו “הטיסה לאראס”. לאחר נפילת צרפת עבר לארצות־הברית, שם כתב את “הנסיך הקטן”. אחר כך צורף ליחידת קומאנדו שהשתתפה בנחיתה בחופי אפריקה. ב־31 ביולי 1944 יצא סנט־אקזיפּרי לטיסת סיור בדרום־צרפת ולא חזר לבסיסו.


שבוי החולות    🔗

בשעה ארבע לפנות בוקר טילטלה יד את הטייס הרדום.

“סנט־אֶקס… קום!” אמר הקול; וברגע בוֹ פקח הטייס את עיניו, הוסיף האיש10, הוּא לוּקאַס שכנוֹ: “הנה, כאן המפות שלך, בהן מסומנת הדרך כולה, מפאריס עד סאיגון”.

היה זה בוקרו של 29 בדצמבר 1935, בו עמד הטייס סנט־אֶקזיפרי (המכוּנה בפי ידידיו בקיצור “סנט־אֶקס”) לערוך טיסה ארוכת טווח ראשונה, מבירת צרפת אל בירת הודו־סין. לאחר שעה קלה הגיע אל שדה־התעופה העטוף אפלולית וליטף בחיבה את כנפי מטוסו “סימון”. אלפי מילין טס בו ואף בורג אחד לא נתרופף בגופו. עתה עומד הוא להמריא אל דרכו הארוכה ביותר, לכבוש נתיב חדש בשמיים.

הוא נכנס לתא הטיס, העיף עיניו על מכשירי הקסם, הקבועים כיהלומים בלוח ומבהיקים כמערכת כוכבים בחשכת הלילה. על ידו ישב פרֶבוֹ, המכונאי – חברוֹ לטיסה ולדרך.

ההמראה היתה קלה וחלקה. קילוחי מטר תפפו על השמשה. הערים החליקו וחלפו כבחלום ומרחקים קטנים נעלמו כמעט מבלי שיחוּש בכך. לאחר שעה קלה חלף הגשם והמטוס נכנס לתוך אזור שטוף שמש. הנה הים, המגוּון כנוף של שדות ירוקים־סגולים־כחולים. הנה חופי סרדיניה… ושוב ים. ואחר־כך – חופה של יבשת אפריקה. בביזרטה מילא שוּב את מיכלי המטוס בדלק, ואחר־כך שב והמריא, הפעם מעל מדבר־חולות אין־סופי.

הלילה הלך וקרב. ארץ ושמים הולכים ונעשים גוף אחד. כוכבים ראשונים רועדים מול עיניו, כאילו היו מבליחים במים ירוקים. ופתאום חדל העולם החיצוני להתקיים, והוא חש עצמו כמרחף על גבי כוכב־לכת זעיר, בין מיליוני כוכבים ופלאנטות כמות־שלו.

“נסיך אני”, אמר בלבו, “נסיך קטן המושל על פלאנטה פעוטה המרחפת בחלל”.

מאז שחר ילדותו פעמה בו התשוקה להמריא לגבהים. לפתע נזכר כיצד יום אחד הצמיד לאופניו מעין מפרש־של־בד וזינק בהם מראשה של גבעה, כדי לרחף, שניות אחדות באויר. בהיותו כבן שתים־עשרה זכה בטיסה הראשונה בחייו, ובשובו משדה־התעופה לביתו כתב אחד משיריו הראשונים, המתחיל כך:

“נרעדוּ הכנפיים בניד־נשׁימתוֹ של הערב”…

אבל צריך היה להמתין עוד תשע שנים נוספות עד שזכה לנהוג במו ידיו מטוס משלו. מאז צלח רבבות מילין בשמיהן של שלוש יבשות. לא פעם נאלץ היה לנחות נחיתת־אונס, לא פעם ניצל משניו של המוות, אך תמיד חזר להמריא במרחב האֵין־סוֹפי, למשול בפלאנטה הקטנה שלו בין אלף כוכבי־לכת המקיפים אותו, לקבוע את מעמדו בין כוכבי קשת והדובה הגדולה, לחוש כי מתחת לים העננים שוכן הנצח.

…“מה זה? כוכב או מגדלור?” שמע לפתע את קולו של פרבוֹ.

הקול החזירוֹ מהרהוּריו אל המציאות. הוא בלם מעט את המטוס, הנמיך לרדת לעבר המלכודת המנצנצת. הטייס והמכונאי רכנוּ מעט קדימה, כדי לנסות לזהות את האור שמתחתיהם… ואז התרחש האסון.


קב ד תמונה 6.jpg הטייס סנט־אֶקסיפּרי עם ידידוֹ וּמטוֹסוֹ, זמן קצר לפני נחיתת־האוֹנס בלב־המדבר.


לפתע פתאום חשו התנגשות מחרידה, שזיעזעה את עולמם. המטוס התנגש עם האדמה במהירות של מאתיים וחמישים קילומטר בשעה. היתה זו מעין רעידת־אדמה, שריסקה את התא, תלשה את חלונותיו והפריחה רצועות־מתכת למרחקים. האמנם, עוד מעט תפרוץ אש ותעלה את המטוס ונוסעיו בלהבות?

“קפוץ!” שאג סנט־אקזיפרי לחברו.

השניים צללו יחד דרך החלון השבור ונחתו על אדמת מדבר, ללא עלה־עשב אחד.

“נפצעת?” שאל הטייס.

“כלל וכלל לא”, השיב המכונאי, “רק משאבת החירום נתקעה לי בברך”.

אז התיישב סנט־אקזיפרי ליד תאוֹ המרוסק, ציפה לאור הבוקר וחיפש טעם לתקות הצלה במדבר ישימון זה.

השחר העולה לא הביא כל אות של תקוה וחיים. הם מצאו עצמם מוקפים תלוליות עגלגלות של אדמת חול ועליה שכבה דקה של חלוקי־אבן שחורים ומבריקים. מיכל מי־השתיה שלהם נתמעך, ולא היה ברשותם אלא בקבוק קפה, מחצית הבקבוק יין לבן, תפוז אחד ואשכול ענבים. מה יעשו עתה, והם כלואים בתוך המדבר? הם החליטו לצעוד מזרחה.

לאחר חמש שעות הליכה נשתנה הנוף. נהר־של־חול כאילו שטף דרך עמק, והם הלכו בתוך האפיק. החום גבר ועמו באו מראות שרב: שטחי מים שנתהווּ ונעלמוּ; צריחים וכיפות ואחו מוריק… ועם ערב, לאחר נדודי־שוא מייגעים, חזרוּ אל המטוס ללוּן בקרבתו, כשתקוות ההצלה הולכת ודוֹעכת.

תוֹפת זה נמשך חמישה ימים תמימים. לאחר שכילוּ את מעט הפרי ומשורת המשקה לא נתקיימו אלא מטיפות־הטל שנקוו על כנפי המטוס ופיסות האריג.

בטרם־שחר אחד החליט סנט־אקזיפרי לצאת לסיור לבדו, כי עדיין דבק בסיכוי הדועך כי ימצאוהו. הוא יצא לדרך בלי לדעת אם יעמוֹד לו כוחו לחזור, וחש עצמו בודד וזעיר ואובד בים הישימון. אך הוא הוסיף ללכת יגע וכושל, עד אשר גילה לפתע חורים חשודים בקרקע. היו אֵלה מערות של שועלי־חול טורפניים. אם כן, ככלות הכל אין הוא בודד כל־כך בישימון זה. הנה עקבותיו של יצור זה, הטבוּעים בחול בבירור – כף נאָה עם שלוש אצבעות הפרושות על החול כמניפה. לפני שנים, בשרתוֹ בצפון־אפריקה, ניסה לאלף שועל־חול ארך־אזניים. שמא יצליח עתה לצוד יצור אחד כדי לקיים את נפשו הרעבה? בדמיונו ראה את ידידו הקטן מדדה בעליצות עם שחר, מלקק את הטל מעל האבנים ואוסף שבלולים הדבוקים על זלזליו של שיח יבש. אולם עקבותיו של שועל־החול הוליכו את סנט־אקזיפרי חזרה אל פי המאוּרה, שם ודאי השתרע ללא ניע, מאזין בחרדה לצעדים הקרבים של היצור המוזר ההולך על שתים. והטייס כרע ברך ליד פתח המאורה ואמר בקול ניחר:

“שועלי הקט. אני אבוד; ובכל זאת אין זה מנעני מלשאול לשלומך”.

והשועל – כך דימה סנט־אקזיפרי לשמוע אותו רגע – השיב ממאוּרתו:

“בעיניך איני אלא שועל הדומה לכל השועלים האחרים. אך אם תאַלפני נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו”…

הוא הוסיף ללכת מבלי דעת לאן ובראשו מין סחרחורת קלה. והנה, פתע השתנה משהו בקרבו. הוא ראה דמות לפניו.

“הי, הי, אתה שם!” צעק ונפנף בידו.

לפניו ראה דמות מוזרה ביותר – דמות של ילד חביב וזהוב תלתלים, שהביט בו בכובד־ראש. כיצד זה הגיע הילד לכאן? הנה, מיד ישאל אותו: “מה מעשיך במקום הזה?” אבל הילד מצביע לעבר המטוס הרחוק, כשואל: מה הדבר הזה? והטייס מסביר לו: “זה טס. זהו המטוס שלי”. ואז יקרא הילד בתמיהה:

“מה, נפלת מן השמים?” הטייס יניע ראשו לחִיוב, ואז יוסיף הילד זהוב־התלתלים ויאמר: “אם כן, גם אתה ירדת מן השמים. איזהו הכוכב שממנו באת?”

עתה ברור: לפניו עומד נסיך קטן, שהגיע לבקרוֹ מאחד מכוכבי־הלכת הזעירים, אותם ליטפו עיניו בטיסת הלילה… הוא פסע לקראתו, לשאול אותו על כוכבו, וברקותיו חש את מהלומת השמש…

“הי, הי, אתם שם!” צעק. כי הנסיך הקטן נעלם פתאום ואיננו. אך הוא הוסיף לדבר אל עצמו בקול רם, להחזיר לעצמו את שארית הגיוֹנוֹ: “הרי אין שם כלום… אתה הוזה בהקיץ”…

עם לילה ישב הטייס ליד מטוסו והביט בכוכבים, שנתגלו לעיניו כמתוך חלום. עתה הבחין כי אמנם פעמו חיים באותם כוכבים – כל כוכב ושוכנו: באחד שכן מלך בודד ובשני – רברבן; בזה שוכן איש־עסקים טרוד ובאחר – מדליק־פנסים שהוא טרוד לא פחות… ואילו הוא יושב כאן, בודד וצמא, ובלבוֹ מהדהדוֹת מלים שלחש הנסיך הקטן והנעלם: “יפים הם הכוכבים בזכותו של פרח שאינו נראה לעין…”

כל אותו לילה, ובימים שאחריו היה שקוע בדמדומים והזיות וחלומות־בהקיץ. הוא הוסיף לחיות כאילוּ נמצא בתוֹך ספר מצויר לילדים. וביום החמישי מאז נפלם למדבר הוסיפו סנט־אקזיפרי ופרבוֹ לשרך דרכם במדבר אובדי תקוה. המלה תקוה נעשתה חסרת כל משמעות. הם שירכו דרכם פשוט משום ששירכו דרכם, והשמש הוֹבישה את מקור דמעותיהם. אך פתאום נפלו עיניו של סנט־אקזיפרי על החול והוא קרא: “פרבו! עקבות! ניצלנו!”

לאחר רגע גילו את מושיעם – בּדוי מתנודד לאטו על גמלו, שהלך וקרב אליהם כמלאך־אלוהים שירד משמים. ארבע שעות נישאו על גבו של הגמל, ולעת ערב היו מסוּבּים בביתו של מהנדס שוויצי בשם ראקוד, שהיה מנהל בית־חרושת לסודה ליד מכרות־מלח שבלב המדבר.

למחרת הקיץ סנט־אקזיפרי בין סדינים לבנים, ובידו מברק בן שתי מלים מרעייתו:

“מאושרת נורא”.


“לידידי… בשעה שהיה ילד קטן”    🔗

שש שנים חלפו מאז. במשך כל השנים הללוּ לא סיפר כמעט לאיש על החוויות וההזיות שפקדוהו במדבר. הוא נעשה עתה עצוב מעט ומכוּנס בעצמוֹ, אבל לידידיו אמר: “זה בגלל העייפוּת…”

אם היו אי אלה ממכריו שסברו כי לאחר אותה תקלה יטוש סנט־אקזיפרי את הטיסה – הרי טעו טעות קשה. הטייס גבה־הקומה ומוּצק הגוּף בעל עיני־הילד הרכּוֹת הוסיף לטוס – ב“סימון”, כמובן, ־ ודווקא בקווים ארוכים ומסוכנים: קאזאבלאנקה–טימבוּקטוּ; ניו־יוֹרק–ארץ־האש… הוא מעלה את חוויות הטיסה (ותקלוֹתיה) בספרים עזי בּיטוּי וכובשי לב, שזיכו אותו בפרס הגדוֹל של האקאדמיה הצרפתית ובתואר “משורר השחקים”.

חדשים מעטים לאחר קבלת הפרס פרצה מלחמת־העולם השניה. הצבא הנאצי פולש לצרפת וסנט־אקזיפרי מתגייס לחיל־האויר הצרפתי בדרגת סרן. הרופאים אוסרים עליו לצאת למבצעים קרביים, אולם הטייס בן הארבעים מתעלם מן האיסור ויוצא לגיחות מסוכנות נגד מטוסי הנאצים.

בשעות המנוח הקצרות שבין טיסה לטיסה רואה הוא את ארצו נרמסת על־ידי אויב אכזר ואת חבריו הטובים נופלים בקרב. באותן שעות חש הוא בדידות מרירה ותוגת שקיעה; הוא רואה עצמו בודד במדבר האנושות, ללא נפש חיה שתאזין להרהוריו ותבין ללבו – לא ילד, לא נסיך שירד לבקרוֹ מכוכב־לכת זעיר. ואז, באחת מאותן שעות של בדידוּת נוּגה, ניסה להעלות על הכתב את החוויות וההרהורים שעברו עליו אז, בלב המדבר. לא, הוא לא יוּכל לספר את הדברים בדיוק כפי שהתרחשו, שהרי באותו מדבר מוּכּה־שמש נשרף הגבול בין מציאות להזיה. אותו נסיך קטן, שפסע לקראתו לפתע מתוך החולות היה בעיניו ממשוּת קרובה ללב יותר ממבוגרים רבים שהכיר. ואותם מבוגרים – האם יבינו את סיפּוּרוֹ? שמא מוטב לכתבו כאגדה לילדים? עדיין לא ידע מה דמות תהיה לספרו.

רגע ארוך עמד ליד חלון חדרו הקטן והביט בשקיעה. לרגע דימה לשמוע את לחשו של הנסיך הקטן: “אתה יודע… טוב לראות את שקיעות השמש כשהנך עצוב מאד”… ואחר־כך פנה לעבר שולחן־העץ הרבוּע, התיישב והתחיל כוֹתב:

“רוֹצֶה הָיִיתי לִפְתֹּחַ סִפּוּר זֶה כְּדֶּרֶךְ שֶׁמַּתְחִילִים סִפּוּרֵי אַגָּדוֹת וְלֵאמֹר: ‘הָיֹה הָיָה נָסִיךְ קָטָן, אֲשֶׁר שָׁכַן עַל כּוֹכָב שֶׁלֹא הָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּהַרְבֵּה, וְהוּא נָשָׂא אֶת נַפְשׁוֹ לְיָדִיד…’ וְאָז הָיוּ הַדְּבָרִים נִרְאִים יוֹתֵר לָאֵלֶּה הַמְּבִינִים אֶת פֵּשֶׁר הַחַיִים. אֵינִי רוֹצֶה כִּי יִקְרְאוּ אֶת סִפְרִי זֶה בְּקַלּוּת־רֹאשׁ, כִּי מַעֲלֶה אֲנִי זִכְרוֹנוֹת אֵלֶּה מִתּוֹךְ רִגְשׁוֹת צַעַר. שֵׁשׁ שָׁנִים עָבְרוּ עָלַי מֵאָז הָלַךְ לוֹ יְדִידִי הַקָּטָן עִם כִּבְשָׂתוֹ. וְאִם מְנַסֶּה אֲנִי לְתָאֳרוֹ עַתָּה, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה זֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁכַח מִלִּבִּי אֵין לָכֶם דָּבָר מְצַעֵר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהִפָּרֵד מִיָּדִיד, כִּי לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לְרֵעַ”.


באותם חדשים לא יכול היה להרבות בכתיבה. לפתע נאלץ היה להפסיק את כתיבתו באמצע המשפט ולהמריא בחברת צלם־אויר ורובאי לטיסת־סיוּר בשמי אראס. אבל הצבא הגרמני שטף בנחשול אדיר את אדמת צרפת. קציני המטה נסוגים דרומה וקובעים את מקום מושבם בעיר אורלי. הוא, וטייסים אחרים, מתגוררים בבקתות אכרים. אחר־כך נשלח סנט־אקזיפרי עם קציני יחידתו לבסיס באלג’יר שבצפון אפריקה. אבל לאחר כששה שבועות הוא נוטש את יחידתו, צולח בסכנת נפשות את הים התיכון ונוחת בנמל־הדייגים של מארסיי (שטרם נכבשה בידי הגרמנים). שלושה חדשים מתגורר הוא בדירתה של אחותו; יוצא בשליחוּת סודית אל פאריז, הכבושה בידי הנאצים, חוזר אל בית אחותו ומפעם לפעם ממשיך בכתיבה – על חוויות הבדידות של אדם במדבר.

בסתיו 1940 נכנעה צרפת לגרמנים. סנט אֶקזיפרי מחליט לנטוש את ארצו ולמצוא פינה בה יוכל לכתוב ללא מורא כל העולה על רוחו – על רעוּת, על אחווה ועל ימים של שקיעוֹת ותקווֹת. הוא מפליג למארוקו, משם לפורטוגאל, ולאחר שבועות ארוכים של טלטולים הוא מגיע אל ישימון של פלדה ובטון, הוא הכּרך ניוּ־יוֹרק.

שם, בכרך הסואן רדוף התענוגות, העוצם עיניו מפני הלהבות העולות מעבר לאוקיינוס, הוא חי מחדש את גיחות הקרב שלו וכותב את ספרו “הטיסה לאראס” – קורותיה של טיסת סיור אל מעבר לקווי האויב – הספוּג מאווי להגשים את החיים הגשמה נעלה ביותר. הספר יצא לאור בשפה האנגלית, ובמשך ששה חדשים עמד בראש רשימת רבי־המכר בארצות־הברית.

לאור ההצלחה העצומה של “הטיסה לאראס” הציע לו המו"ל לכתוב ספר שני. ואז, מסוגר בפינתו בתוך מדבר זה של בטון ופלדה, חזר אל ימי בדידותו והזיותיו במדבר־החולות צרוב השמש. כי כן, גם בהיותו מוקף מיליוני אנשים חש עצמו הסופר־הטייס בודד; ממש כפי שאמר הנחש לנסיך הקטן: “אפשר לחוש בדידות גם בקרב בני האדם”.

כמעט שלא פגש אנשים עמהם תהיה לו שפה משותפת, אך הוא לא הצטער על כך. הוא מצא אין־ספוֹר של ידידים לשוחח עמהם, הלא הם הילדים, ילדים בגיל ובנפש, ולהם סיפר סנט־אקזיפרי:

"חָיִיתִי לִי לְבַדִּי לְלֹא אָדָם כְּרוּחִי, שֶׁאֶפְשָׁר לְשׂוֹחֵחַ עִמָּדוֹ כָּרָאוּי. וְכָךְ עָבְרוּ עָלַי הַיָּמִים עַד שֶׁנִפְגַּע מְטוֹסִי בִּתְאוּנָה בְּמִדְבַּר סַהֲרָה…

בִּמְנוֹעַ מְטוֹסִי חָל קִלְקוּל, וְנִסִּיתִי11 לעֲשׂוֹת בְּכֹחוֹת עַצְמִי אֶת מְלֶאכֶת הַתִּקּוּן הַקָּשָׁה. הָיְתָה זוֹ בִּשְׁבִילִי שְׁאֵלַת חַיִּים אוֹ מָוֶת, כִּי כַּמּוּת הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּתִי לֹא הָיְתָה מַסְפֶּקֶת אַף לְשָׁבוּעַ יָמִים. בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן נִרְדַּמְתִּי עַל הַחוֹל בְּמָקוֹם נִדָּח, הַמְרֻחָק כְּאֶלֶף מִילִין מֵאֲזוֹרֵי יִשּׁוּב. בּוֹדֵד הָיִיתי יוֹתֵר מִסַּפָּן שֶׁסְּפִינָתוֹ נִטְרְפָה בְּלֵב־יָם וְהוּא נִשָּׂא עַל גַּבֵּי רַפְסוֹדָה. לָכֵן תּוּכְלוּ לְשַׁעֵר מָה רַב הָיָה תִמְהוֹנִי בְּהַגִיעַ לְאָזְנַי קוֹל דַּק וּמוּזָר, שֶׁהֶעִירָנִי מִשְׁנָתִי עִם שַׁחַר. וְכֹה אָמַר הַקּוֹל: – אָנָּא, צַיֵּר לִי כִּבְשָׂה!"


זה היה, כמובן, הנסיך הקטן, שירד מכוכב־הלכת שלו לבקש לעצמו ידיד על פני האדמה… הוא היה גיבוֹר הספר, ולצדוֹ פעלו גיבורים נוספים שהכיר – המדבר, הנחש, שועל־החוֹלוֹת.

שבועות רצופים הסתגר הסופר בחדרו וכתב וכתב. הוא קנה לעצמו קופסת צבעים ומערכת עפרונות, כדי שיוכל לצייר בעצמו את הנסיך הקטן, כפי שראהו בעיני רוחו.

“קשה הדבר בגילי להתחיל שוב בציור”, הודה, “מאחר שלא ציירתי דבר מאז היותי בן שש, זולת נחשי־בריח מבחוץ ומבפנים. אשתדל להעלות את הדמויות בנאמנות ככל האפשר, אולם איני בטוח אם הדבר יעלה בידי. יש ציור העולה יפה, ויש שאינו מצליח. אך אנסה כמיטב יכולתי, ואם אשגה באי־אלו פרטים חשובים – אתכם הסליחה”.

תחושה של עדנה מרטיטה פיעמה בו באותם שבועות. הוא אהב אהבת־נפש את גיבורו זה. מה הוא הכוכב שממנו ירד ובא אליו? ושמא הנסיך הקטן אינו אלא הוא עצמו בשעה שהיה ילד? דבר זה איש לא ידע.

“הייתי נרגש מאוד”, כתב, “דומה היה עלי שאני נושא בזרועותי אוצר יקר ועדין. סבור הייתי אותה שעה כי אין חפץ שביר ממנו עלי אדמות”.

לבסוף תיאר את רגע הפרידה מן הנסיך הקטן ושובו אל כוכבו – והלילה ירד. אז קרב הסופר אל החלון, פתח אותו והאזין לקול הכוכבים ממסילותם, שנשמע באזניו כקול צלצולם של מיליוני פעמונים קטנים.

כתיבת הסיפור הגיעה לסיומה. עתה החליט להוסיף בדף הראשון הקדשה לידידו הטוב ליאון וֶרְט, ממנו נפרד שעות אחדות לפני שעזב את צרפת. בשוליה של ההקדשה מצא לנחוץ להוסיף התנצלות קצרה, האפיינית לו כל־כך:

"אתכם הסליחה, ילדים, על כי הקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. אך טעמי עמי: אדם מבוגר זה הוא הטוב בידידי. טעם אחר: אדם מבוגר זה מסוגל להבין הכל, אפילו ספרים שנועדו לילדים. ועוד עמי טעם שלישי: ידידי המבוגר יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקור ויש לעודדו ולנחמו. אם כל הטעמים הללו אין בהם כדי להניח את הדעת, הריני מוכן להקדיש את הספר לאותו ילד שגדל והיה לידידי בהגיעו לבגרות. כל המבוגרים היו בעבר ילדים קטנים, אם כי רק מעטים מהם זוכרים זאת. הנני מתקן, איפוא, את ההקדשה שלי:

לידידי ליאון ורט, בשעה שהיה ילד קטן".


שבועות אחדים לאחר ראשית שנת 1943 הופיע “הנסיך הקטן” בניו־יורק בשתי מהדורות בעת ובעונה אחת – במקורו הצרפתי, ובתרגום אנגלי מעולה מאת קאתרין וודס. היו אנשים שהביעו תמיהה על הטייס־הלוחם הצרפתי, שנפנה לחבּר אגדה לילדים בשעה שארצו נאנקת תחת מגפי הכובש האכזר. אולם במהרה כבש ספר זה את לבותיהם של מיליוני מבוגרים וצעירים ברחבי העולם ותורגם לארבעים לשונות ויותר. מבקרים רבים הטילו ספק אם אמנם זהו ספר לילדים, שהרי מכיל הוא רעיונות פילוסופיים שרק המבוגרים ירדו לעומקם. אולם המחבר עצמו כפר בדעה זו; הוא אמר: “המבוגרים הללו… כלום עשויים הם לרדת לסוף דעתכם? הם ישרבבו כתפיהם ויתיחסו אליכם כאל תינוקות… כך טיבם של המבוגרים ואין לדון אותם לכף־חובה. על כן חייבים אנו, הילדים, להתיחס אליהם בסלחנות ובאורך־רוח”.

הספר כתוּב לילדים בלבד; והוא אף מסתיים בפנית המחבר אליהם:

… וְהָיָה אִם יוֹפִיע לִפְנֵיכֶם יֶלֶד שֶׁפָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת וּשְׂעָרוֹ זָהָב וְהוּא אֵינוֹ עוֹנֶה עַל שְׁאֵלוֹת – וִידַעְתֶּם מִיהוּ אוֹתוֹ יֶלֶד פֶּלִיא. וְאָז עֲשׂוּ נָא חֶסֶד עִמָּדִי לְמַעַן יָפוּג צַעֲרִי וְרָוַח לִי: כִּתְבוּ לִי מִיָּד כִּי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ…


אבל המחבר לא זכה לקבל אף מכתב אחד מקוראיו, ואף לא נוֹדע לוֹ אם אמנם נתגלה הנסיך הקטן לעוד נפש בעולמנו. מיד לאחר הופעת הספר נתבשר סנט־אקזיפרי כי צבאות אמריקה נחתו בצפון־אפריקה והם נעים צפונה, כדי לשחרר את מולדתו. ללא שהיות פנה אל לשכת הגיוס וביקש כי יצרפוהו אל אחת מיחידות הלוחמים. אבל הפקידים חייכו בסלחנות אל הגבר הקשיש בן הארבעים־וארבע ודחו את בקשתו. אבל הסופר־הלוחם לא אמר נואש ופנה ישר אל בנו של הנשיא רוזבלט; בהשפעתו צורף סנט־אקזיפרי אל אחת מיחידות הקומנדו האמריקניות שנמצאו באלג’יריה. שוב נמצא הוא ליד הגה המטוס, שוב המריא לגיחות נועזות מעל לקווי האויב (הפעם האויב הנסוג!) שוב שוֹחח בטיסות לילה עם כוכבים קרובים, המחייכים אליו חרש, עד אשר ב־31 ביולי 1944 יצא סנט־אקזיפרי לטיסת סיור בדרום־צרפת, ממנה לא שב עוד. ההודעה הרשמית היתה קצרה: “הטייס סרן סנט־אקזיפרי לא חזר ונחשב אבוד”. היעדרו נחשב עד היום לחידה בעיני המבוגרים. אך כל ידידיו הילדים יודעים אל נכון: הוא המריא גבוה גבוה, אל כוכב־הלכת הזעיר, כדי להיפגש שוב עם רעו – הנסיך הקטן.


הַהֵד    🔗

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן טִפֵּס וְעָלָה עַל הַר נִשָּׂא. הוּא לֹא הִכִּיר עַד כֹּה אֶלָּא אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֵי־הַגַּעַשׁ שֶׁעַל כּוֹכָבוֹ, שֶׁקּוֹמָתָם מַגַּעַת עַד לְבִרְכָּיו. הַר הַגַּעַשׁ הַכָּבוּי שִׁמֵּשׁ לוֹ שְׁרַפרַף.

–מֵעַל רֹאשׁ הָהָר הָרָם וְהַנִּשָׂא הַזֶּה, – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ – אוּכַל לִרְאוֹת בִּסְקִירָה אַחַת אֶת הָאָרֶץ כֻּלָּהּ וְכָל יוֹשְׁבֶיהָ…

אַךְ הוּא לֹא רָאָה דָבָר זוּלַת רָאשֵׁי סְלָעִים חַדִּים וּשְׁנוּנִים.

–שָׁלוֹם! – קָרָא הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

–שָׁלוֹם!… שָׁלוֹם!… שָׁלוֹם! – עָנָה הַהֵד.

– מִי אַתָּה? – שָאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

– מִי אַתָּה?… מִי אַתָּה?… מִי אַתָּה?… – עָנָה הַהֵד.

– הֱיוּ־נָא יְדִידַי! – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. – אֲנִי בּוֹדֵד…

– אֲנִי בּוֹדֵד… אֲנִי בּוֹדֵד… אֲנִי בּוֹדֵד… – עָנָה הַהֵד.

– מַה מּוּזָר הַכּוֹכָב הַזֶּה! – הִרְהֵר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – אֶרֶץ צְחִיחָה וּמְלֵחָה, שֶׁכֻּלָּהּ טְרָשִׁים וְחַדּוּדִים! וּבְנֵי־אָדָם אֵלֶּה כֹּח־דִּמְיוֹנָם לָקוּי: הֵם חוֹזְרִים עַל כָּל מַה שֶּׁאוֹמְרִים לָהֶם… וְאִלּוּ עַל כּוֹכָבִי הָיְתָה לִי שׁוֹשָׁנָּה: הִיא דִבְּרָה תָמִיד רִאשׁוֹנָה…


מקורות:

Pierre Chevrier: Antoine de Saint־Exupéry, Paris, 1949.

Luc Estang: Antoine de Saint־Exupéry, Paris–Hamburg, 1958.

אנטוּאן דה סנט־אכּזיפּרי: הנסיך הקטן. תרגם מצרפתית אריה לרנר. ת“א תשכ”ג.




קב ד תמונה 7.jpg

 

הילדה החזקה בעולם (גילגי, 1945)    🔗


קב ד תמונת לינדגרן.jpg אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן

נולדה ב־14 בנובמבר 1907 בחוות נאס שבמחוז וימֶרבּי (דרום שוודיה). שנות־ילדותה עברו עליה בחווה העתיקה, שהיתה חכורה על־ידי אביה האִכּר. לאחר שסיימה את לימוּדיה התיכוניים עברה לגור בשטוקהולם ועבדה כמזכירה וקצרנית. לאחר נישואיה היתה לעקרת־בית ואם לשני ילדים. בגיל 37 כתבה את סיפורה הראשון, “גילגי אֶרך־גרב”, לאחר שסיפּרה אותו בעל־פה לבתה החולה. הספר קיבל פרס ראשון בתחרות, ולאחר הופעתו ב־1945 זכה להצלחה עצומה ותורגם ללשונות רבות. ב־1946 נתמנתה עורכת ספרי־הילדים של ההוצאה השוודית הידועה “ראַבּן את סייֶגרן”. לינדגרן חיברה כשלושים ספרים, שהידועים שבהם הם: “גילגי באיי הדרום”, “קאטי האמיצה” (ושאר הספרים בסידרת “קאטי”), "ביל בֶּרגסון, “ראסמוס והנווד”, “אחותי היקרה ביותר”, “הילדים מרחוב הטרדות” וסדרת הספרים המצולמים על ילדות מארצות שונות. בשנת 1950 קיבלה לינדגרן את פרס “נילס הולגרסן”, ובשנת 1958 – את “עיטור האנס אנדרסן” הבין־לאומי.


ילדה בעלת שם מוזר    🔗

– מה שלומה של קארין? – שאל מר לינדגרן בשובו עם ערב מעבודתו (הוא היה מנהל חברת המכוֹניוֹת השוודית).

– הרבה יותר טוב – השיבה אסטריד רעייתו, – והראיה – כל היום היא מבקשת כי אשב לידה ואספר לה סיפורים. אינני מבינה כיצד מסוּגלת ילדה בת שבע לשבת כל היום ולא לעשות דבר אלא להקשיב לסיפורי מעשׂיוֹת… ודווקא מפּי אמה הטרודה בעבודות הבית.

– האם שכחת, אסטריד? – העיר בעלה בחיוך, – הרי רק לפני שבוע אמרת כי אַת מוכנה למלא את כל משאלות לבה של קארין, ובלבד שתבריא.

– נכון, – אמרה, – אבל זה היה לפני שבוע.

היה זה בחורף 1941. קור עז ירד על חצי־האי הסקנדינאבי, והעיר שטוקהולם התעטפה במעטה לבן ומקפיא. בכל קרן־רחוב הקימו הילדים בובות־שלג גדולות, ואחת הבובות היפות נמצאה בחצר מספר 46 שברחוב דאלאגאטאן. קארין לינדגרן בת השבע הקימה אותה. אבל לאחר שלושה ימים נותרה הבובה עזובה ונזופה; קארין נפלה למשכב, חוֹלה בדלקת־ריאות. ימים אחדים היא פרפרה בין החיים והמוות, אך לאחר כשבוע התחילה לשוב לאיתנה.

ערב אחד נכנסה אסטריד אל חדר־הילדים לומר 'לילה טוֹב לבתה.

– אמא… – ביקשה קארין.

– כן, ילדה.

– ספרי לי סיפור, אמא. טוב?

– טוב, ילדה. על מה רוצה אַת שאספר לך?

– ספרי לי… ספרי לי על עצמך כשהיית ילדה קטנה.

אז התיישבה אסטריד על קצה מיטת בתה, שלחה עיניה לעבר החלון המכוסה פרחי כפור והתחילה מספרת:

– לפני שנים רבות רבות… כמה? אולי שלושים שנה, גרתי בבית אדום אשר נמצא בחווה קטנה ולה שם קטן – “נאס”. עתיקה מאוד היתה החווה, בת חמש־מאות שנה. ובבית האדום והעתיק גרנו כולנו – אבי האכר, אמי החרוצה ואנו, ארבעת הילדים. ילדים עליזים ושובבים היינו, ויכולנו לעשות ככל העולה על לבנו – לרכּב על סוסים, לטפס על עצים, או ללכת כשרגל אחת על השביל ורגל שניה בתעלה שלצד הדרך… אבל יותר מכל אהבנו לשוטט בכל פינות החווה ולגלות אוצרות שונים: מטבע עתיק, ביצת אווז, או עצם מאובנת…

לפתע השתתקה אסטריד. היא גילתה: בתה קארין שכבה עצומת עיניים, שקועה בתנומה עמוקה.

ככל שהלכה קארין והחלימה, כן הלכו ורבו בקשותיה לסיפורים. לא היתה ברירה לאמה אלא לשבת ערב ערב כמעט ולספר לה סיפורים שונים – חוויות משנות ילדותה, אגדות ששמעה או קראה, וכן סיפורים שבדתה מלבה. היא מעולם לא סירבה; אפשר מאוד שגם היא עצמה נהנתה מסיפוּרים אֵלה.

– אמא… – ביקשה קארין באחד מערבי חודש מארס.

– כן, קארין… האם רוצה את שאספר לך סיפור?

– נכון, אמא, – חייכה הילדה, – איך ניחשת?

– ציפור קטנה לחשה לי, – אמרה אסטריד, – על מה רוצה אַת שאספר לך הערב?

– ספרי לי… – פתחה קארין ועיניה נוצצו, – ספרי לי על גילגי ארך־גרב! 12

– גילגי ארך־גרב? – חזרה האם על השם המוזר, – איפה שמעת את השם הזה?

– לא שמעתי, – אמרה הילדה, – בעצמי המצאתי אותו ברגע זה… ספרי לי על גילגי, אמא. טוב?

אסטריד לא שאלה מי היא גילגי. היא שתקה רגע קל והרהרה בלבה: גילגי ארך־גרב… שם מוזר שׁכּזה חייב להיות שייך לילדה מוזרה ובלתי־רגילה… אולי ילדה הגרה לבדה בבית אדום, כמו בחוות נאס… אולי ילדה חזקה, היכולה להרים סוס בידה האחת… שתמלא את כל משאלות־לבם הכּמוּסות של הילדים – לגבור על עולם המבוגרים, כדברי הפילוסוף ברטראנד ראסל…

– נו, אמא. אַת מספרת? – נשמע קולה של קארין.

– כמובן, ילדה. הנה אני מתחילה. – אמרה אסטריד; והיא התחילה:

“בְּקָצֶהָ שֶׁל עֲיָרָה קְטָנָה אַחַת נִמְצָא גַן עַתִּיק, וּבַגַּן עוֹמֵד בַּיִת יָשָׁן. בְּבַיִת זֶה גָּרָה גִילגִי אֶרֶךְ־גֶּרֶב. גִּילגִי הִיא בַּת תֵּשַׁע וְגָרָה שָׁם לְבָדָּהּ לְבָדָּהּ. אֵין לָהּ אַבָּא וְגַם לֹא אִמָּא, וְדָבָר זֶה הוּא אוּלַי נוֹחַ מְאֹד, כִּי אֵין מִי שֶׁיְּצַוֶּה עָלֶיהָ לַעֲלות עַל מִשְׁכָּבָהּ דַּוְקָא בָּרֶגַע הָעַלִּיז בְּיוֹתֵר, וְאֵין מִי שֶׁיַּכְרִיחַ אוֹתָהּ לִשְׁתּוֹת שֶׁמֶן־דָּגִים כְּשֶׁמִּתְחַשֵּׁק לָהּ דַּוְקָא לִזְלֹל סֻכָּרִיּוֹת… גִּילגִי הָיְתָה יַלְדָּה מוּזָרָה מְאֹד. קֹדֶם כֹּל הִיא הָיְתָה יַלְדָּה חֲזָקָה. חֲזָקָה כָּל כָּךְ – עַד שֶׁלֹּא הָיָה שׁוֹטֵר חָזָק מִמֶּנָּה בְּכָל הָעוֹלָם. הִיא יָכְלָה אֲפִילוּ לְהָרִים סוּס בְּיָד אַחַת אִם רָצְתָה. וְהִיא רָצְתָה…”

– הוי, אמא. זה נהדר! – פרצה קארין בקריאת גיל, – זוהי בדיוק הגילגי שאני רציתי כי תספרי לי עליה. אֵיך ידעת מה רציתי שתספרי לי?

– ציפור קטנה לחשה לי. – חייכה אסטריד, – ועכשיו, ילדה, לילה טוב!

הנה כך הגיעה גילגי אל ביתה של משפחת לינדגרן, ומאז לא עזבה אותו עוד. החל מאותו ערב לא רצתה קארין לשמוֹע כל סיפור אחר, אלא רק על גילגי ארך־גרב. גילגי נעשתה לחברתה הטובה ביותר, ולא רק שלה בלבד. לאחר שהחלימה סיפרה לכל חבריה כי אמא שלה מספרת לה “סיפורים נהדרים על ילדה עצומה שקוראים לה גילגי”, וכדאי לכולם לבוא ולשמוע את הסיפורים האלה. ערב ערב כמעט נאספו ובאו לחדר־הילדים כל ילדי השכנים והחברים, לשמוע על גילגי. אסטריד היתה מספרת בקולה הצלול ורב־החן על תעלוליה של הילדה המופלאה: איך תפסה את הגנבים, ואיך “סידרה” את השוטרים, וכיצד “שיגעה” את המורה, ואיך ניצחה את אלוף־הקרקס, ועוד ועוד. והילדים היו מאזינים בפה פעור, ופורצים מדי רגע בצהלות צחוֹק רמוֹת כל־כך, עד כי השוטר ברחוב היה עוצר רגע ומאזין – האין מישהו קורא לעזרה…


שבר בקרסול    🔗

שלוש שנים חלפו, וגילגי עדיין הוסיפה להיות בת־בית עליזה ואהובה על קארין וכל חבריה.

חדשי החורף של שנת 1944 היו קשים וסוערים. באחד מלילות חודש מארס (שלוש שנים בדיוק מאז הופעתה של גילגי) השתוללה סופת שלגים על פני שטוקהולם. למחרת עם בוקר יצאה אסטריד מביתה, כדי לערוך קניות בחנות הסמוכה. אך יצאה מפתח הבית – ופתע מעדה בשלג, נפלה – ולא יכלה לקום. השכנים הכניסוה הביתה והשכיבוה במיטה. הרופא שהוזעק בדק את הרגל וקבע:

– הקרסול נשבר. עליך לשכב שלושה שבועות במיטה.

הימים הראשונים היו קשים מנשוא. שעות על שעות לשכב באפס מעשה. הרי אי אפשר לשכב מבוקר עד ערב ולקרוא ורק לקרוא… עתה לא יכלה עוֹד לספר לקארין ולחבריה את המשך תעלוליה של גילגי; וגם דבר זה – כך הרגישה פתאום – חסר לה ביותר. עד שיום אחד צץ רעיון נפלא במוחה:

– אם אינני יכולה עכשיו לספּר על גילגי, הרי אוכל לכתוב עליה! בעוד חדשיים תהיה קארין בת עשר. הבה אכין הפתעה ליום הולדתה – ספר הכתוב בכתב־ידי ושמו “גילגי ארך־גרב”!

כשחזר מר לינדגרן לפנות ערב מעבודתו מצא את אסטריד שוכבת במיטתה וממלאה דפים שלמים בכתב סטנוגראפי.

– מה זה, אסטריד? – שאל בעלה בהפתעה, – האם חזרת למקצוע הקצרנוּת, שבו עסקת לפני החתונה?

– לא, – אמרה, – אבל אם תבטיח לי שלא תגלה לקארין, אוֹמר לך מה אני כותבת עכשיו.

הוא הבטיח – והיא סיפרה לו. לרגע קל הביט מר לינדגרן בדפים הנערמים על המיטה, ולפתע אמר:

– מה דעתך, אסטריד? שמא כדאי לך לנסות ולהוציא את הסיפור על גילגי בדפוס?

היא שלחה לעבר בעלה עיניים נבעתות ואמרה במין החלטיות:

– מה? גילגי בספר? לא, לא אני! פעם נדרתי נדר שלעולם לא אנסה להוציא ספר, ואת הנדר הזה לא אפר!

– מה פתאום נדרת מין נדר מוזר שכזה? – שאל בעלה בהפתעה.

– הדבר היה בעת לימודי בגימנסיה, – גילתה לו אסטריד, – כתבתי אז חיבורים, שזכו בציונים טובים, ומשום כך כולם היו אומרים לי: כשתגדלי, אסטריד, תהיי ודאי סופרת. כולם אמרו לי כך – המורים, החברים, המכרים. ביום ובלילה. הדבר נמאס עלי כל־כך, ואולי גם הפחיד אותי, עד שנדרתי בלבי שלעולם, לעולם לא אנסה לפרסם ספר.

מאז אותו ערב לא העיז עוד מר לינדגרן להעלות רעיון זה באזני אשתו.

לאחר שלושה שבועות יכלה אסטריד לרדת ממיטתה, ואז התחילה להעתיק את הסיפור מדפי הקצרנוּת למחברת עבה ומעוטרת. שעות ארוכות ישבה והעתיקה את הסיפור בכתב־ידה היפה והמעוגל; וב־21 במאי 1944 מצאה קארין בת העשר את מתנת יום־ההולדת של אמה מונחת עטופה על מיטתה. היתה זו מתנה נפלאה ביותר! כל אותו ערב ישבה קארין וקראה בה, קראה בנשימה עצורה ובלב פועם. ולאחר שסיימה את העמוד האחרון – פרצה בקריאת התפעלות רמה ונרגשת:

– אמא. הרי זה פשוט – – נהדר!

אסטריד חייכה ולא אמרה דבר. אך מלים אֵלוּ, והרעיון שהציע לה בעלה, עוררו בלבה מחשבת פתע: בעצם, יכולה היא לשלוח את כתב־היד אל מוציא־לאור, כדי לשמוע מה דעתו על סיפור זה. לא היה ספק בלבה כי סיפור זה, כפי שהוא כתוב עתה, לעולם לא יהיו לו סיכויים להידפס; שכן, זוהי מעין יצירה “מהפכנית”, והמו“לים של ספרי הילדים חוששים ממהפכות ממין זה. אבל לשמוע את חוות דעתו של מו”ל אין זה עדיין בגדר הפרת הנדר.

ישבה אסטריד ושיגרה את “גילגי” אל מו"ל ידוע בצירוף מכתב קצר:

“הריני שולחת אליך כתב־יד זה פרי עטי לעיונך. אודה לך אם תכתוב לי את חוות דעתך על סיפור זה. אם תחליט להדפיסו, מקווה אני כי לא תזעזע את הרשויות הממונות על חינוך הילדים וגידולם התקין”.

לאחר כשבועיים בישרה אסטריד לבעלה:

– קיבלתי תשובה!

– והספר מצא חן בעיניהם… – ניסה לנחש.

– כמובן! – אמרה בחיוך, – המו“ל כותב כי הסיפור כתוב בסגנון מקורי מאוד, ושהוא רצוף הומור חינני, ועוד מליצות כאלה שמו”ל כותב בשעה שהוא מחליט לדחות את הספר. אינני מופתעת, – הוסיפה, – ואני דווקא שמחה על כך. נדר הוא נדר, והמחברת תשׁוּב תנוח במקומה הנכון – בחדרה של קארין.


קב ד תמונה 8.jpg אסטריד לינדגרן מספרת לנכדיה על גילגי ארך־גרב


שנה תמימה ניסתה אסטריד לשכוח את כתב־היד; עד שיום אחד גילתה מודעה בעתון:

“הוצאת הספרים ראבֶּן את סֶיגְרֶן מכריזה על תחרות לכתיבת סיפור מקורי לילדים. הסיפור שיגיע למקום ראשון יזכה בפרס כספי בסך…” ברגע זה שוב נתעוררה מחשבה בלבה:

– אילו יכולתי לשמוע את חוות דעתה של ועדת השופטים על “גילגי” שלי… אוּלי יגיע הסיפור למקום השנים־עשר, או אולי ייפסל לגמרי, דבר המתקבל יותר על הדעת…

היה בכך משום התגרוּת בחבר השופטים ובגוֹרלה שלה. היא שלחה את כתב־היד לתחרות וניסתה להסיח את דעתה מן הענין. וכאשר קיבלה לאחר כחודשיים את המכתב מן המו"ל – לא האמינה תחילה למראה עיניה: “גילגי” זכה בפרס הראשון והסיפור עומד לצאת לאור.

בקיץ 1945 הופיע הספר “גילגי ארך־גרב” וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים בשוודיה. תוך שבועות אחדים נעשה זה הספר האהוב ביותר על ילדי המדינה, שמצאו בגילגי את התגשמות חלומות הגבורה שלהם. אך ההצלחה וההתלהבות העצומה שהספר עורר בקרב הילדים גרמוּ לוויכוח ממושך בקרב עולם המבוגרים. צדקה אסטריד בדברים שכתבה למו"ל הראשון; ספרה עורר זעזוע ממשי בקרב הרשויות הממונות על חינוך הילדים. מרבית המתנגדים היו מקרב המחנכים השמרנים, שדיברו קשות נגד הספר:

– גילגי היא טיפוס בלתי חינוכי להחריד, – טענו אותם מחנכים, – היא מהווה דוגמה שלילית ביותר בהתנהגותה, בשקריה, בסגנון דיבּוּרה המשׁוּבּשׁ…

אבל לא כן חשבו המו“לים. הם פנו אל אסטריד לינדגרן – שהיתה עתה אחת הנשים המפורסמות בשוודיה, – וביקשו ממנה כי תמשיך ותכתוֹב סיפורים נוספים על קורותיה של גילגי ותעלוליה. והיא עשתה זאת. אחר־כך פנו אליה המו”לים והציעו לה כי תהיה עורכת ספרי־הילדים של ההוצאה, והיא קיבלה את ההצעה. ואז – כמעט בעל כורחה – נאלצה להפר את נדר־הנעורים שלה.

“אם מתחיל אתה לכתוב פעם אחת – דבר לא יוּכל עוד לעצור בעדך”, נוֹהגת אסטריד לינדגרן לומר, “נפלא כל־כך לכתוב לילדים. לפתע פתאום הרגשתי והנה כמות עצומה של ספרים נוצרת בתוכי ומבקשת להיכתב. עשרים ושבעה ספרים כתבתי עד היום, ועוד ידי נטויה”.

היום נחשבת אסטריד לינדגרן סופרת הילדים הגדולה ביותר בשוודיה, ואחת הסופרות האהובות על הקוראים הצעירים בעולם. ספריה תורגמו ללשונות רבות, וגילגי הועלתה על בימות רבּוֹת והוקרנה על מסך הטלוויזיה.

יומה הגדול של אסטריד לינדגרן היה בקיץ 1958. באותו יום עלתה על בימה שטופת אור באולם התיאטרון העירוני של פלורנץ (איטליה) וקיבלה, לקול תשואות סוערות, את “עיטור הנס כריסטיאן אנדרסן”, הוא הפרס הבין־לאומי הניתן לסופר ילדים.

לאחר שנדמו התשואות הודתה הסופרת לוועדת השופטים, ואמרה:

“יש שאנשים פונים אלי ושואלים: מדוע אינך כותבת פעם ספר למבוגרים? דומה הדבר כאילו הם מבקשים לרמוז לי כי לאחר שכתבתי ספרי־ילדים כה רבים הגיע הזמן שאתחיל לכתוב משהו רציני יותר. אבל האמת היא שאינני רוצה כלל לכתוב למבוגרים. רוצה אני לכתוב לאותם קוראים המסוגלים ליצוֹר פלאים, וכולכם יודעים כי זהו מה שעושים הילדים בשעה שהם קוראים”.

למחרת היום חזרה אסטריד לינדגרן לשוודיה. לאחר שהניח את מזוודותיה והחליפה שמלותיה הלכה לבקר את נכדיה. שלושת הילדים הפעוטים טיפסו על ברכיה ואחד מהם קרא פתאום:

– סבתא, ספרי לי סיפור…


גִּילְגִי מַתְחִילָה לִלְמֹד בְּבֵית־הַסֵּפֶר    🔗

לַמָּחֳרָת בּשָׁעָה עֶשֶׂר בְּדִיּוּק הוֹצִיאָה גִּילְגִי אֶת סוּסָהּ מִן הַמִּרְפֶּסֶת, וְשָׁעָה קַלָּה אַחַר־כָּךְ נֶחְפְּזוּ כָּל בְּנֵי הָעֲיָרָה לְחַלּוֹנוֹתֵיהֶם לִרְאוֹת מִי הוּא הַסּוּס הַדּוֹהֵר בְּבֶהָלָה. סְבוּרִים הָיוּ שֶׁהַסּוּס נִבְהַל. אַךְ לֹא כֵן הָיָה. לֹא הָיְתָה זֹאת אֶלָּא גִּילְגִי, שֶׁמִּהֲרָה לְהַגִּיעַ לְבֵית־הַסֵּפֶר. דּוֹהֶרֶת דּוֹהֶרֶת פָּרְצָה לַחֲצַר בֵּית־הַסֵּפֶר, קָפְצָה מֵעַל הַסּוּס בְּאֶמְצַע רִיצָתוֹ, קָשְׁרָה אוֹתוֹ לְעֵץ וְהָדְפָה אֶת דֶּלֶת הַכִּתָּה בְּרַעַשׁ גָּדוֹל, כְּאִלּוּ הָיְתָה עוֹקֶרֶת אוֹתָה, עַד שֶטּוֹמִי וְאַנִיקָה וְחַבְרֵיהֶם הַטּוֹבִים הִזְדַּעְזְעוּ עַל סַפְסְלֵיהֶם.

– שָׁלוֹם! – צָעֲקָה גִילְגִי כְּשֶׁהֵנִיפָה אֶת כּוֹבָעָהּ הַגָּדוֹל – אֲנִי מַגִּיעָה בָּרֶגַע שֶׁל פּוּחַ־הַלֶּקֶל?

טוֹמִי וְאַנִיקָה כְּבָר סִפְּרוּ לְמוֹרָתָם שֶׁתָּבוֹא יַלְדָּה חֲדָשָׁה וּשְׁמָהּ גִּילְגִי; וְהַמּוֹרָה שָׁמְעָה עַל גִּילְגִי גַם מִפִּי בְּנֵי הָעֲיָרָה. וּמִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה מוֹרָה טוֹבָה וְנֶחְמָדָה עַד מְאֹד, גָּמְרָה בְּלִבָּהּ לַעֲשׂוֹת כְּכָל הָאֶפְשָׁר כְּדֵי לְקָרֵב אֶת גִּילְגִי לְבֵית־הַסֵּפֶר.

גִּילְגִי צָנְחָה עַל סַפְסָל רֵיק, אַף־עַל־פִּי שֶׁאִישׁ לֹא הִזְמִין אוֹתָהּ לָשֶׁבֶת. אַךְ הַמּוֹרָה לֹא הֵגִיבָה עַל דְּרָכֶיהָ הַמֻּפְקָרוֹת; הִיא אָמְרָה בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

– בְּרוּכָה הַבָּאָה לְבֵית־הַסֵּפֶר, גִּילְגִי הַקְּטָנָה, אֲנִי מְקַוָּה שֶׁנָעִים יִהְיֶה לָךְ כָּאן וְתִלְמְדִי הַרְבֵּה הַרְבֵּה.

– כֵּן־כֵּן, וַאֲנִי מְקַוָּה שֶׁאֲקַבֵּל חֻפְשַׁת חַג־הַמּוֹלָד. – אָמְרָה גִילְגִי. – מִשּׁוּם כָּךְ בָּאתִי הֵנָּה; קֹדֶם כֹּל שֶׁיִהְיֶה צֶדֶק!

– אִם תֹּאמְרִי לִי תְּחִלָּה אֶת שְׁמֵךְ הַמָּלֵא, – אָמְרָה הַמּוֹרָה – אֶרְשֹׁם אוֹתָךְ בֵּין תַּלְמִידוֹת בֵּית־הַסֵּפֶר.

־ שְׁמִי גִילְגִיגוֹנְדָה וִיקְטוּאַלְיָה וִילוֹנוֹנֶת פֶּטְרוֹזִילְיָה בַּת־אֶפְרַיִם לוֹנְגְסְטְרוּמְפְּ, בִּתּוֹ שֶׁל רַב־הַחוֹבֵל אֶפְרַיִם לוֹנְגְסְטְרוּמְפְּ, קֹדֶם “אֵימַת הַיַּמִּים”, כָּעֵת מֶלֶךְ כּוּשִׁים. “גִּילגִי” אֵינוֹ בְּעֶצֶם אֶלָּא כִּנּוּי שֶׁל חִבָּה, מִפְּנֵי שֶׁאַבָּא סָבוּר הָיָה שֶׁגִילְגִיגוֹנְדָה הוּא שֵׁם אָרֹךְ לְמַדַּי. – – –


מקורות:

Sten Hagliden: Astrid Lindgren, the Swedish writer of Children’s Books. The Junior Bookshelf, July, 1959

אסטריד לינדגרן: איך כתבתי את “גילגי” – מכתבה של הסופרת למחבר, מיום 26.5.1965

אסטריד לינדגרן: גילגי. תרגמה משוודית אביבה חיים, ת“א תשי”ח.



  1. החוקר הגרמני הרמן אוּלריך פירסם בשנת 1898 מחקר מקיף בשם “רובינזון ורובינזונאדות”, בו הוא מונה 110 תרגומים של “רובינסון קרוּזוֹ”, 115 עיבודים ו־277 חיקויים וסיפורים על “רובינזונים” שנקלעו לאי שומם.  ↩

  2. לאחר עשרים שנה תיאר הסופר וולטר סקוֹט מקרה זה בספרו “סוחר העתיקוֹת”.  ↩

  3. לאחר שנים התנוססוּ באותו רחוב מודעות התיאטרון, שבישרו באותיות ענק על הופעתה של נל אחרת, הלא היא גיבורת המחזה “בית ממכר עתיקות” לדיקנס.  ↩

  4. “שם מחוסר צבע, שבוודאי מאפּוּ היה מואס בו”, כדברי ד“ר קלוזנר, שכעס על המו”ל שהדפיס את הסיפור בלא נטילת רשות.  ↩

  5. את הספר חותם שירו של מילן, “תפילה”, שנדפס לעיל. בשולי השיר נדפסה הערה זו: “שיר זה, הנמצא בספריה של ‘בית הבובות של המלכה’, נדפס כאן ברשות מיוחדת של הספריה”.  ↩

  6. בשנת 1960 תורם “פו הדב” ללאטינית, והיה זה ספר־הילדים הראשון שתורגם לשפה מתה זו. וראה זה פלא – תרגום זה נעשה מיד רב־מכר, ונמכר במאה־אלף טפסים, לתדהמת המתרגם והמו"ל; עד כדי כך רבו מעריציו של דב־צעצוע זה.  ↩

  7. במקור: יליד. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  8. במקור: כל כל־כך. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  9. את חוויות הלימוד והעבודה בבית־החינוך באותה שנה תיאר שמאלי בספרו השני – “בני היורה”.  ↩

  10. במקור היאש – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור “וניסיסי”. הערת פב"י.  ↩

  12. במקור נקראה הילדה Pippi Långstrump; אך בעברית הוחלף שמה הפרטי בגלל סיבות מובנית, ל־גילגי.  ↩