בלי אנצאר אין בטחון בארץ, טוען מי שהקים את אנצאר. (אנצאר – ולא קציעות – מפני שהסובל קובע את השם ולא גורם הסבל). ואין ברירה – הוא טוען – האחריות לבטחון בארץ אי־אפשר לה בלי אנצאר.

אנצאר – הוא מוסיף – זה אמצעי־לחימה הכרחי כנגד המאײמים בפועל על הבטחון. ואלפי הכלואים שם, ונהלי הכליאה שם, והרחקת העין הציבורית משם – הכל לפי הנורמות והכל מוכרח לשם מימוש האחריות לסדר ולחוק בארץ.

אלא שמחנה אנצאר גדל בינתיים הרבה מעבר מה שחשבו שיהיה. וממחנה קשוח לעצורים ללא־משפט, גדל והיה לסמל. סמל מזדקר מעל נוף הארץ.

סמל למה? סמל ישראל הכובשת. סמל הרק כך. סמל ההכרה שרק רמיסה תועיל. שרק הכוח יביא פתרון. ושרק ערבי נכנע הוא ערבי מוכן לשיחות.

צריך להכניע את הערבי. צריך שיחדל לרצות. צריך להשתיק את תביעתו לשחרור. צריך שיבין בשפה המובנת לו שאין לו סיכוי.

אנצאר הוא היאוש. יאוש מדרך ההידברות. יאוש מדרך הפתרון המדיני.

יתר־על־כן, המסיתים כלואים והמהומות נמשכות. וכנראה שלא די כלאו. וצריך יהיה לכלוא את כולם, את כל העם הפלשתינאי.

להשתיק עם? לכלוא תביעה לחופש? מתי הצליחו בכך? היכן? אלא אם כן השמידו את התביעה והשמידו את התובעים ועד האחרון.

וכך הולכים ומשקיעים היום את כל האנרגיה הלאומית בכיבוי אש על־ידי אש. נלחמים בתסמונת ולא בביטול סיבותיה.

ממשיכים לדכא את המרי במקום לפתור את גורמיו. לרדוף את המסיתים ולא לראות את הדור המתפוצץ. כל מה שיש לבטחון כתכנית פעילה – הוא ענישה. ועד כניעה ללא תנאי, שקוראים לה חוק וסדר.

וכך יש אנצאר, ועוסקים שם בחישול אויבי הכיבוש והפיכתם לשונאים לנצח, ושוקדים להפוך אותם ללפידים בוערים.

כשידוע היטב שאם לא איתם – אין עם מי לדבר. אבל, מי מתכוון לדבר. מתכוונים לרמוס כל מי שיעז לדבר.

האם אין בין קובעי המדיניות מי שיראה שמדיניות הביטחון מיוסדת על סירוב לראות מה באמת קורה לפניהם? ושאין בשטחים לא מסיתים ולא מוסתים, אלא יש שם תביעה גדולה של עם להשיג את סוף כיבושו?

לחינם. אין שומע. לא המנהיגים ולא העם. ורק להעניש, ורק לגרש, ולהרוס ולרמוס. ועד כאן כל תכלית החכמה הלאומית שלנו.

אנצאר איננה דבר של מה בכך. איננה אירוע קטן בשוליים. אנצאר נכתבת היום באמצע דף ההיסטוריה של עם ישראל במדינתו. ובין שאר גבורי ההיסטוריה שתקופתנו יודעת, הולך וקם, עשוי במו ידינו, אנצאר כגבור היום.

מקומות שונים שימשו כסמלים בתולדות ארץ־ישראל כסמלי התקופה. תקופת יבנה, תקופת מצדה, תקופת תל־חי, כעת תקופת אנצאר.

דבר, כ' באלול 2.9.1988: 13