זועק בשם הנערים ששלחתם… נסו

להסביר לי… לא מוצא בכם את הגב

שאני כה זקוק לו כעת.

(קיבוץ, שבועון התקמ).

ישר לנקודה: מי הם אלה ששלחו אותך ושאתה תובע מהם? מי הם אלה שבשמם יצאת לשטחים? מי הם אלה שצריכים לבוא ולהסביר לך משהו?

בן כמה אתה? את מלחמתו של מי אתה נלחם?

אתה איש גדול. אתה משתתף בבחירות. איש לא מתעלל בך כאילו היית חפץ שעושים בו מה שרוצים. איש לא שולח אותך. אתה שותף להחלטות: אם לשלוח או לא לשלוח.

אתה נוטל חלק במערכה ציבורית שקובעת מה יהיה במדינה הזאת. ובמקום להשתפך בהאשמות – עשה משהו שהמדיניות תשתנה. אתה כעת האחראי למה שקורה. ממש כמו הוריך וכמו מוריך שאתה מיילל על ראשם. אינך תלוי עוד בהם, ולא בסיפורי העבר שלהם. ההווה הוא שלך ואתה יכול להשפיע.

מה פתאום אתה צריך שיתנו לך גב. אתה צריך לתת גב. מה פתאום אתה צריך הסברים ושכנועים והצדקות מבחוץ. אתה הוא המסביר, אתה הוא המשכנע. אינך עוד הילד הבכיין שמשפחתו מרחמת עליו. אתה הוא בעל האחריות ובעל המעשה ובעל האמצעים. ובעל הכוח ובעל הבחירה. עשה משהו.

אינך נמצא בשטחים וחובט אנשים באלה שבידיך, בגלל החינוך שלך או בגלל מופת הוריך או כנגד מופת הוריך – אלא מפני שזו החלטה של הדרג המדיני שהיית שותף לבחירתו ושאתה בעל זכות לתבוע ממנו דין־וחשבון.

אתה בעל הבית. אתה אחראי לעינינים.

ואיש לא צריך להסביר לך. אתה יודע הכל. יותר מרבים אחרים. ואינך הולך בשם איש. אתה הולך בשמך. ואינך צריך לא לאהדה ולא לגב תומך, ולא לעינים דומעות על צערך. אתה הוא הנושא בצער הקיום הזה. ואתה גם בעל היכולת למצוא עצה.

אתה כבר גדול. אתה חזק ובעל יכולת. ואל תהיה כעת בכיין ונותן פתחון־פה לעוד בכיינים מאשימי זולתם. אין אחרים. זה אתה. לא תמלט מזה. זה קיומך. אלה החיים שלך. וזה גם עתידך.

אבל, כשאתה מודיע פתאום בקול רם ובפומבי שאין עוד אמונה בך, שבנך יזכה לשבת תחת גפנו – אתה אב מסכן. אתה בורח לילדותיות. לאין אונות. או מעמיד פנים כאלה כדי לזכות ברחמנות עליך.

אל תרחם על עצמך. אתה יכול לשנות. עשה משהו. קרא לאחרים לעשות. יש לך כוח אדיר לשנות דברים בארץ. אתה וחבריך. ותפסיקו לילל. והיו עושים מעשים שמשנים את המדיניות, שמשנים פני הארץ. שנותנים סיכוי לך ולבניך. זו האחריות שלך. ויש סיכוי – אם ירבו הנאבקים לשמו. וברצינות, ובדבקות, ובהסתייגות, ובכל נפשם ובכל מאודם.

למה לא שומעים מצדכם    🔗

למה לא שומעים מצדכם הפלשתינאים קול ברור המדבר על הכרחיות הפשרה ועל הנכונות להסכמה – מתוך הכרה במחירה – כפי שקולות כה מרובים, נשמעים הן בצד הזה – מחצית העם ואולי יותר?

למה אתם כולכם תקועים, כמו המחצית האחרת אצלנו, בעמדות מיתולוגיות קשוחות, של רק מאה אחוז, של רק לעולם לא, של רק להחזיר הכל ושל רק דמוניזציה של היריב – למה רק קולות המשלהבים ציפיות מרומות ושירים המציתים הזיות שווא, נשמעים מצידכם ושומטים את הסיכוי הריאליה האחד שיש לפנינו: להודות זה בזה, לוותר זה לזה ולהשיג פשרה הגיונית ומכובדת?

זאת שעה קשה, אבל גם מאוד רגישה ומאוד פתוחה – אם מספיק אנשים משני צדי הסכסוך יבינו, כי נוצר כעת סיכוי אמיתי, וכי הסיכוי הזה הוא בגדר האפשר הממשי, למה אין שומעים מצדכם קולות – שהכאב, הסבל והחרדה זיקקו אותם – שהנה זו הזדמנות כעת לצאת מן הגזירה, שכאילו לא נשאר לנו אלא רק לדרוס זה את זה, כל אחד לפי יכולתו, ורק להפסיד את מה שניתן עדיין להציל – כשיש סיכוי גדול, שהטרגדיה שבה שני צדדים צודקים מכלים זה את זה, תשתנה לדרמה שבה פשרה ווויתור הדדי יהיו פותחים מוצא לחיים ולשלום.

סירוב נוקשה יביא עליכם ועלינו מעשי יאוש טוטאליים – והחזק בכוח יגבר על החלש ממנו, ובכל הנוקשות המבהילה.

אין הכרח להגיע עד כך, מכאן, לפחות חצי העם מוכן לשבת יחד אתכם ולמצוא עצה משותפת – ואצלכם? לפחות קול ברור אחד שיישמע, ועוד אחד, ועוד אחדים?

שתיקתכם מחזקת כאן את המחצית האחרת. אמירתכם תהיה מחזקת את כל הצדדים.

בשם אלוהים, אל תפחדו כעת להרים קולכם. מה שיקרה כאן אם לא נתחיל בתהליך ההידברות – מפחיד עוד יותר. והפחד מה יקרה לכלל, לעם כולו, ולשני העמים האלה – צריך לגבור על הפחד הפרטי המונע אמירה אמיצה.

מחצית יהודי ישראל קוראים כעת לקולות אמיצים מן הצד הפלשתינאי – התעוררו, השמיעו קולכם – אין יותר מדי זמן להסס.

ואם יש אמיצים במחנה הערבי – יתגלו עכשיו. הכל עומד כעת על הננו כאן שלכם. קומו, דברו, כעת־עכשיו.

דבר, ז ניסן תשמ''ח 25.3.1988: 15