מדי לילה מנסה רחל להירדם ואינה יכולה.

היא קמה, נכנסת למטבח, ממיסה טבלית אלקא־זלצר בכוס־מים, ושותה. אומרים כי נדודי־השינה נובעים מעודף חומצות בקיבה. עליה לשתות כוס חלב־חם בערב כדי להרגיע את פעולת־המעיים.

במקום חלב היא מעשנת לילה לילה, לבדה, שומעת קול קהיר: “התחייבתי בפני אללה והתחייבתי בפניכם, בדיוק היום לפני שלוש שנים, לא להשאיר את משימת שיחרורה של האדמה הכבושה לדור הבא, וזאת אני מקיים!”

והנה היא נמצאת בדרך עפר המובילה למחנה־צבאי בסביבות פאיד. אבק הדרך אפור, לימינה ולשמאלה מטעי תמרים ועשבייה סבוכה, אפורה. אך הגיעה לפתח המחנה – מיד מופיעים מטוסים וחגים בשמיים מעליה. היא נצמדת לצלע הגבעה. הם זורקים שתי פצצות הנופלות קרוב מאוד אליה. היא מחכה כל רגע להתפוצצות הנוראה אשר תבשר את קיצה. היא רואה אותן היטב, הן ארוכות, אפורות ומבריקות, אך הן אינן מתפוצצות. נדמה לה שהן מתבוננות בה, עוקבות אחריה, כפגז אחרי צ’ארלי צ’אפלין בסרטו “הדיקטטור הגדול”.

והיא מתעוררת נים ולא נים, פרקי חייה במצרים עולים לפניה בבהירות מכאיבה. קהיר. בית־הנכאת. בלב פועם היא עומדת לפני ארגז־הזכוכית שבו שוכן פרעה רעמסס השני. מראהו אינו מפחיד כל עיקר. הפנים צומקים, יבשים. רק בוהן־רגלו התפוררה משהו, והתכריכים העוטים את גופו עבשים־למחצה.

מדי לילה מנסה רחל להירדם ואינה יכולה.

אחר־כך ממשיכים להסיע אותה במכונית בדרכי־העפר האפורות של איזור החיץ־החקלאי. באמצע המישור ניצב מולה טנק דו־תותחי (הקנים עוקבים אחריה בדממה מבשרת רעות) ולא רחוק ממנו, במזרח, על גבעה, נמצא אוהל ובו חיילים שלנו. הם קיבלו הודעה שבעוד שעה תתחיל המלחמה, אך אין להם כדורים לרוביהם. היא נמצאת עימם יחד שעה שהם חוגרים את ציודם ומאריכים בהכנות, כאילו כדי לדחות את הרגע הקשה, והיא קוראת על מצחם את ההרהור המשותף לכול – מה יעצור את המצרים לפתוח במלחמה בטרם סיימנו את הכנותינו?

הרחק למעלה, בצפון, מנצנצים מי הים־התיכון מתת למטוס העתיק מתוצרת “פארמאן” המוליך את טוד גילני לארץ־ישראל, לרגֵל אחר התורכים. המטוס מטיל צל גדל והולך שעה שהוא צונח לקראת המים, הטייס הצרפתי ל’איסטרו עוצר במטוס ומאיט את המהירות כמידת היכולת. שבר־הכלי מזדקף, ומיד נופל לתוך המים, וכמעט מביא עליהם ריסוק עצמות, ושוקע במהירות עד לגובה מיכל־הדלק, הריק.

ושוב היא מתעוררת, שומעת קול־קהיר: "תוך שלוש שעות, בשישה באוקטובר, חצו מצרים והאומה הערבית כולה את מחסום הפחד – "

אִסְמַע מִנִי, יַא סַאדַאת, אִלְכִּזֵבּ חַבְּלוֹ קַסִיר! – * שמע ממני, יא סאדאת, חבלו של השקר קצר!

מדי לילה מנסה רחל להירדם ואינה יכולה.

טוד הצהבהב, הלא־מגולח, הגבוה, העליז תמיד, ניצב עם בוקר על שפת־החפירה בחוף־המערבי, ובעוד הוא תמה מה לעשות, עוברת אחת מאוניות־המשחית של האנגלים במלוא קיטורה לאורך התעלה, ויורה זוג כדורי־תותח, שלוש ליטרות משקל הכדור, לכל אחת מהסירות התורכיות הניראות לעין.

“טוֹד!” – היא מנפנפת לעברו, ופנוי מתרחבים כספינכּס ונמוגים במידבר הצהוב, השקוף. והנה היא לבדה, מטפסת בכבדות במעלה רחוב המייסדים בפתח־תקווה. מאחוריה מידבר־מצרים ומולה גבעה ירוקה של ארץ־ישראל. מחשש הפגזה היא נכנסת למינהרה בנוייה בצלע־הגבעה, ובאה לחדר משושה־קירות, ובעל פתחים אחדים. גברים ונשים מסתובבים בחדר ובגדיהם אפורים, במין גוון אחיד, מוזר. הם מציעים לה בחביבות להיכנס לאחד הפתחים. לפניהם נכנס אדם אחד לתוך הפתח המשולש הפעור בקיר. לרגע אין היא יודעת אם מיטבח הוא המקום הזה, מאפייה, לוע של תנור־מישרפה או פתח של מעלית. דלת־האבן נסגרת. המעלית זזה, וטוחנת את האדם.

עתה היא מבינה כי לא למלט אותה הם מבקשים, אלא לרצוח. ותחפושתם, כקהל אפור של יום־יום, מטעה. היא נסוגה והם מתקרבים אליה ועיניהם מבריקות, “בכוח השם!” – היא צועקת ומניפה ידה לקראתם והם נסוגים מפניה וכמו נמוגים לתוך הקירות – “בכוח השם! בכוח השם!…” היא מתעוררת שטופת זיעת־פחדים ושומעת בחלל החדר־החשוך הד לצעקתה האחרונה שנמשכת ובאה ממעמקי־החלום.

“טוד!”

פניה אל החלון היא תולה עיניה בנילוס, שעל גבי גשרו הם עוברים, מביטה בצוללים אשר עומדים בעצלתיים על יד החוף, אל הגופים הערומים והכהים כעין הברונזה של הסבלים. הם נוסעים לאורך רחובות־החוף של פלגי־הנילוס, תחת צללי העצים הישישים, שם שוקקים המוני ילדים ערומים. ובשעת הטיסה הקלה על מי הנילוס השמנמנים־צהבהבים היא נזכרת בצלילי הקונצרט לכינור של ויניאבסקי, ששמעה אתמול בקונצרט, באולם אלהמברה.

הדרך מקהיר נמשכת, וכמו מתערפלת בצלילי הכינור על פני גבעות־חול רכות כאצבעות מפונקות של אישה צעירה. מרחוק נשקפת הפירמידה של היאופס הקרובה והגדולה ביותר, לפרקים היא מופיעה באופק הצהוב־חום, ולרגעים נעלמת מאחורי הארמונות היפים.

“טוד?”

"רַשֶׁל יקירתי – "

"טוד – "

הוא יורד מהאוטומוביל בקפיצה קלה ומושיט לעברה את ידו האיתנה. רחל דקת גוף, גמישה, לה חזה גבוה וגם שמלתה השחורה בעלת השוליים הרחבים, בסגנון מצרי, אינה יכולה להסתירו כליל. גופה רחוץ ומפונק, וריח של בושם חריף ומצודד נודף ממנה.

רק הציגה כף רגלה על הקרקע, ומיד סבבוה המון מורי־דרך ומוכרי־קמיעות. היא נבהלה. אך טוד מיהר לחלצה מן המצוקה. מרים קול, פוקד בערבית. גוער. ובמשך רגעים אחדים כבר בא לידי הסכם עם שלושה זקנים חומים ומצומקים.

והם נכנסים לתוך הפירמידה. היא חשה חלחלה. ואין פלא, להיות סגורה וחתומה בתוך מיבנה האבן עצום. אילו ניחש פרעה היאופס הגאה, האליל־למחצה, שבעוד שלושת אלפי שנים תעז נערה פשוטה, בת פתח־תקווה, להיכנס למקום מנוחתו הנצחית, שהכין לעצמו בעודו בחיים!

הם נכנסו דרך פשפש צר, ומיד פסק אור השמש וחשכה עטפה אותם. סקרנות חריפה ומרה־שחורה השתלטו עליה כאחת. נר־שעווה קטן שנתן לה מרה־הדרך האיר את פני טוד באור קורץ ומסתורי. לא ארכה השעה והתחילה העלייה. קרשים מונחים באלכסון שימשו להם מדרגות כדי שלא תמעדנה הרגליים. מחמת נמיכות המקום הם נאלצו להתכופף ולמשש בידיים את המעקה, העשוי ברזל ועץ. האוויר היה עמוס ומעופש ומכביד על הנשימה. זיעה קלה כיסתה את מצחה. שני מורי־הדרך הובילו אותה בביאוריהם, ומהיותם רגילים לתפקידם זה, הם התייחסו לכול בשיוויון־נפש.

רגש של מורך־לב כמעט והכריח אותה לבקש מאת טוד להובילה בחזרה. אך הנה הגיע אליה קול לחשו, רווי לעג קל:

“אינך יראה את החושך רשל, יקירתי?”

וחיתוך דיבורו כה ברור, כה קרוב. עד שהיא בושה במבוכתה. ממהרת להושיט לו יד ונלחצת אליו קמעה בהישענה על מרפקו.

ריח מתוק ומוזר מלטפה. כך הם עולים ויורדים ממעבר למעבר, ממחלקה למחלקה. היא אינה שומעת כמעט את ביאוריו של מורה־הדרך. מי מונח על מה. למה אין אור שווה בכל החדרים.

לא מעניין אותה גם גובהם של החדרים שמראה להם מורה־הדרך לאור המאגנזיום הלוהט שמצית חברו, בזוקפם עוד מתחילה את הוצאות ההארה המאגנזית על חשבונו של טוד. לפרקים נידמה לה שהיא ישנה, ובחלומה היא רואה במקום הפירמידה הר־געש לוהט. את פניו של טוד אינה רואה, רק מרגישה על לחייה את נשימתו החמה והעזה. הוא מחבקה קלות ביד אחת, והיא נלחצת אליו, והיתה רוצה לקחת את ידו ולנשקה, ושיענה לה בלטיפה רכה על שערותיה.

וביוצאם מהפירמידה לאור היום היא מתפכחת בנשמה את האוויר הצח. השמש נעלמה כבר מאחורי גבעות־החול, ורוח רעננה נושבת מתעלות־היאור. טוד מיהר לשלם למורי־הדרך, ובטרם ישימו פניהם אל החשמלית, עצר את רחל והתבונן עמוקות אל תוך עיניה:

“רשל יקירתי, האם החלטת כבר?”

לא.

מדי לילה נעשה המצב חמור יותר.

שעות ההאפלה כאילו נתארכו והירח מקדים עתה לשקוע. רחל יושבת בביתה. הטלפון אינו מצלצל. מי מת לך, ומי נעדר? – מי מת ומי לך נישאר? – מרחוק נשמעות לעיתים התפוצצויות עמומות. אומרים שהסורים משלחים טילי־פְרוֹג לעבר יישובינו. ואולי זה רעש מטוסינו היוצאים לקראתם? ואולי? – היא עומדת בפינה הדרומית של גן־המייסדים במושבה. לא הרחק מאחרון האיקליפטוסים שנותרו לפליטה, זה העץ אשר קיבל את פניה לפני שישים שנה, ביום שובה למושבה. כאן היה ביתו של סלור. וכאן ניצב בית המרחקת של בלקינד, בטרם הרסוהו ובנו כביש במקומו. הגן מלא עצים. בריכה עגולה ונאה במרכזו. כמראהו בטרם הפכה אותו העירייה הפועלית לכיכר־ביטון מכוערת עם עמוד־שעון מעורר־פלצות במרכזה. ארכיטקטורה בסגנון נובו־ריש. ובטרם סתמו את פי הבאר הראשונה, שחפר יהודה ראב, והקימו עליה קיוסק של מפעל־הפיס.

ממערב, מכיוון ביתו של יואל משה סלומון, קפה “קורסו” כיום, היא מבחינה בתנועה של חיילים עיראקיים או ירדניים. הם לבושים מדים מנומרים. והשמועה עוברת ברחוב כי המקום נכבש. ועימו נכבש כנראה כל המערב, ותל־אביב. סביב לרחל נמצאים כמה אנשים שהיא אינה מכירה כלל. הם ניראים כחיילים מצבא ישראלי לא מאורגן. הם לובשים טליתות קרועות על מדיהם, ומחזיקים ברובים עשנים. הם מטפסים על מדרון צפוני תלול, מלא סלעים ושיחים ירוקים. בקושי הם נאחזים בו. מגמת פניהם כלפי מעלה, צפונה, לצפת. והשמועה עוברת כי בגליל עדיין נותרו כיסי התנגדות של ישראל, ואך קשה להגיע אליהם, אולי דרך הירדן. ורק הכיסים הללו ממשיכים ללחום ולעמוד על נפשם. שלושה ימים לא אכלו מאומה. ואחרי כן חילקו להם עוגת־רצפים קטנה ליום תמים, אך לקיים את הנפש. ועימם נגררת סבתא ציפורה והיא נערה בת תשע שנים, צלקת חומה בצווארה ואפרת אחותה המתה בליבה. ורחל שומעת את כל הקהל שרים כמתפללים על הרעש:

אל רעש העיר טבריא

וצפת משוש הארץ

נחלינו ונדכינו ורוח אין בקרבנו

על ארץ גליל דברינו

כי נפלה חומה לארץ

ארמלתא מנוולתא, אוי לדור שכך עלתה

בימיו רעשה ארץ

רעשה ארץ

ארץ –

והיא מתעוררת בבהלה לקול ההדף העל־קולי המזעזע את קירות הבית. שומעת קול סאדאת:

"התחייבתי בפני אללה והתחייבתי בפניכם, להוכיח קבל העולם, שמה שאירע בשנת 1967 היה דבר חולף ולא בר־קיימא, ואת נדרי אני מקיים. תוך שלוש שעות, ב־6 באוקטובר, חצו מצרים והאומה הערבית כולה, את מחסום הפחד – "

וגבולות התבונה! וגבולות התבונה! – היא רוצה לצעוק. היא את הערבים מכירה. אין להאמין להם. הם רוצים לשחוט את כולנו, עד אחד. היא שומעת מטוס ממריא. ועוד מטוס. של מי המטוסים? היא יודעת שיש התקפה כללית, שהמצב קשה. אפילו בתקופת התורכים לא היה קשה כל כך.

היא לוקחת מחצית כדור־שינה, וטבלית אלקא־זלצר כנגד הצרבת הנוראה, ושוקעת שוב בחצי־תנומה. וגם בשנתה היא מקשיבה למה שמתרחש בחוץ. אם אין שומרים לארץ־ישראל, אני מוכרחה להיות השומרת!

היא נמצאת על סלע גבוה, מצפון להרי אפריים; הרחק מעל לגגות בתי המושבה, המצופים רעפים שרופים בצבעי אדום־כבשן וכתום מעלה־איזוב, ומוקפים פרדסים ירוקים ושדרות איקליפטוסים המתפתלות על גדות הירקון. זו שעת בוקר מוקדמת. האור מגלה את פני הים־התיכון, בואכה יפו, וגבעות חול כורכר חשופות מגבול המושבה הגרמנית שרונה ועד באב־אל־האווה, היא בני־ברק. ועוד מגלה האור לאיטו את מדרונם המערבי של הרי אפריים האפורים, אשר לרגליהם שוכנת המושבה, והם גבוהים עתה, אין יודע כיצד, כצוקי עין־גדי. ובהתבהרו מגלה האור צבא שלם ערוך בצפיפות על פני מידרון מגדל־צדק. מאות חיילים, חרבותיהם מהבהיקות בשמש. תותחים אפורים, סוסים, טנקים אפורים, חניתות, רמחים ודגלים חסרי־גוון. ניצבים על מקומותיהם כתמונת קולנוע אפורה שקפאה, ללא תנועה, זה מעל זה, ומגמת פניהם כלפי מטה, לשטוף את פתח־תקווה באלפיהם. ועל שפתותיהם הפעורות כמו קופאה קריאת ההצדעה לשׂולטן: “פָּדִישָׁהָמִיז צ’וֹק יָשַׁסוּן!” והתרגום מופיע בעברית בגוף הסרט: “מלכנו יאריך ימים!” – ואנשי פתח־תקווה ישנים לבטח בבתיהם ובצריפיהם ואיש אינו חש ולא מרגיש באֵימה הצפוייה. ישן גם ראש השומרים שייך איברהים־מיכו, וישנים גם שומריו הערבים. ורחל יודעת כי כבר מאוחר להזהירם. מאום לא יעצור את הגל העומד לרדת עליהם בעוד רגע כשיטפון נורא ולכלותם.

עימה בעמדה הגבוהה חיילים אחדים, חלשים, צעירים, רכי־לב, נעים בשקט, כצלליות, לבושים מדי־עבודה מהוהים, חסרי־צבע. וכה זקוקים להגנה. רחמי־אם הם מעוררים בה. לא. אלה לא יפעלו דבר. להיפך, אם תבקש מהם לפתוח באש רק יעירו את האוייב הדומם ויחישו את קיצה של פתח־תקווה. ובצעקתה היא מתעוררת, רועדת, שטופת זיעה, ליבה מפרפר כמטורף –

“אני פתח־תקווה, ושעתי האחרונה טרם הגיעה, טרם!”

והיא נזכרת ברגעיו האחרונים של אביה. לוּ יכלה לקרוא כמוהו, על ערש מותו, בקול רם:

“שמע ישראל!”

– ותצא נפשה ב“אחד” – אך שפתיה אינן נענות לה. רק לחישה יבשה בוקעת וכמו מחרחרת מביניהן. היא עוצמת את עיניה הכואבות, את עיניה שכמו נדקרות בקוצים סמויים. היא מהדקת על שמורותיהן את אגרופיה בעווית.

אני אמשיך להילחם!

ובעוד רגע נרגע ליבה מפחדיה. נרגע.

חלפה שעת גסיסתה הקצרה, וחייה שוב ניתנו לה מתנה –

לעוד לילה אחד

ליל שימורים אחד.