יום קיץ. הפרדה מסובבת לאיטה את האנטיליה, וזו מושכת דליי־מים מן הבאר. הגביר דוב דוד פלמן מן העיירה מזריטש אשר בפולין עובד בפרדסו בסומייל, בין הרחובות ארלוזורוב, אבן־גבירול ושלמה המלך. הוא בא עם משפחתו ליפו בשנת 1884 וקנה את האחוזה בשבעת אלפי רובל, ארבעים דונם אדמה, בית ובאר. ובפי תושבי הכפר הערביים נקרא המקום “באיארת חווג’ה דוד”. הוא מטֶה במעדרו את המים הזורמים בתעלת־ההשקאה, בין השתילים הרכים. השמש מכה על ראשו החשוף והוא ממשיך בעבודתו ללא חשש. הוא אוהב את שמש המזרח, את הפלחים הנחמדים ובעלי ההומור הציורי, המוצא ביטויו בתנועות מוגזמות ובפאתוס תנ"כי. שייך הכפר אבו־ג’ברא הוא ידידו הטוב ובא לעזרתו ולימדו כיצד חופרים בורות לנטיעת עצי־ההדרים. דוב דוד אף קנה ספר ללימוד השפה הערבית. ולפתע משחיר הכול סביבו, והוא נופל סחרחר ומתעלף. והרופא ביפו, דוקטור אוכלר, יהודי־מומר, איש זעוף פנים ולו שפמות־עיניים משום שגבותיו העבותות גדלו פרע ונתעקלו כשהן מתחברות עם שערות שחורות כזפת הצומחות תחת עיניו – טועה באבחנתו ונותן לדוב דוד חינין כנגד הקדחת. לאחר כמה שבועות של סבל מת דוב דוד ונקבר בבית־הקברות היהודי של יפו. יהוא וולקוב נוסע ברכבת ליפו. בתל־אביב לא נבנה עדיין הרציף, והנוסעים יורדים ישר על החולות. סבלים ועגלות אינם יכולים לגשת לתחנה, ובעלי מזוודות גדולות מוכרחים לנסוע ליפו, ומשם בעגלה לתל־אביב. הנציב הרברט סמואל בכבודו ובעצמו נוהג בקטר, לבוש בבגדי מכונאי. היום חונכים מחדש את מהלך הרכבת מלוד ליפו דרך תל־אביב. כשיעצור את הקטר בתחנה תקדם את פניו תזמורת צבאית, והתותחים יירו לכבודו שבע־עשרה יריות. הנציב יירד מהרכבת ויחליף את בגדיו, ויתקבל בכבוד צבאי על ידי האדמירל של האונייה “אמפייר אוף אינדיה”, וראש עיריית יפו אסם־בי־סעיד וראש שכונת תל־אביב מאיר דיזנגוף ינאמו לכבודו. הרכבת מגיעה לשער רחוב הרצל ומורגש שינוי במהלכה. במקום להאט היא מתחילה לנסוע במהירות גדולה, קמה מהומה בין הנוסעים. המזוודות עפות לכל הרוח. יהוא וולקוב יוצא למסדרון לראות מה קרה, ובאותו רגע יורדת הרכבת מהפסים, הקרונות מתהפכים למורד, הקטר עולה על בית והורסו. הקטר עצמו מתמעך, המסיק נשרף. ארבעה נוסעים נהרגים. עשרות אנשים נפצעים. ורק הנציב הרברט סמואל ניצל בדרך־נס. יהוא וולקוב עומד בחלון ליד רחל גלפרין־גילני, השבה בגפה מקהיר. ידיה על כתפו קופצים שניהם יחד דרך החלון וניצלים. התאונה היא נוראה. רגליים וידיים קטועות, גולגולות רצוצות, התעלפויות, אנקות וצווחות היסטריות. הרחובות הסמוכים מתמלאים עד מהרה אלפי אנשים, שבאים להיוודע על שלום קרוביהם. יהוא וולקוב נושק לעפעפיה של רחל שמלאו חול, וליבו מפרפר בקירבו. רחל אהובתי. קהיר. קהיר. קבוצת מתפללים יהודים, נירגזים, עטופים בטליתות, מתקדמת ובאה מבית הכנסת של הפרושים בנווה־צדק לעבר ביתו של ראש שכונת תל־אביב בשדרות רוטשילד, ובראשה הרב גולדמן. המהנדס־החימאי מאיר דיזנגוף יוצא בבגדי השבת אל מרפסת ביתו, לראות מה ההתקהלות. מאחורי החלון נשקפת דמותה הרכה של צינה אשתו, צעיף דק מאוד ושקוף מכסה על פניה היפות, והיא מסתירה בכף ידה את סנטרה הנגוע בגידול־שיער מרגיז, שנלחמה בו בכל האמצעים ולא יכלה לנצחו. עומד הרב בפני ראש־השכונה ומוחה על הרחצה המעורבת בים, של נשים וגברים. דיזנגוף הוא אדם פיקח, רב־פעלים, בעל מעוף ורצון כביר, כובש לבבות בחוכמתו ובהומור הדק והעליז שלו. על פניו המונגוליים מרחף חיוך נעים, ובדברו שופעות עיניו אהבה ורוך. אינו יודע לנאום, אבל יודע לדבר ללב האדם, לשוחח בהיגיון, בפשטות, ביושר־לב ובלי משוא־פנים. והוא שומע את דברי הרב ועונה בנחת:

“ראשית, אני ראשה של תל־אביב ביבשה, ולא בים. ושנית – אין סכנתה של הרחצה המעורבת בים גדולה כפי שאתם חושבים, כי המים הקרים משפיעים לטובה על היצר־הרע!”

הקופים אשר ב“גן־הדסה” ממשיכים לצרוח. ברוך גופר עובר על פני כלוביהם, התוכי הירוק שט על כתפו שעולה ויורדת בקצב ההליכה, וצורח בקול פַלְצֶט דק כשל גברי בנאי:

"גם לחיה נשמה!

גם לחיה נשמה!"

הדרוזי, איש משמר־הגבול, יורד מהג’יפ, עומד בפתח הגן, מסלסל שפמו העבות, מחפש בכליהם של ילדי בית ספר ערבי שבאו מעזה באוטובוס מקושט ועתיק לבקר בגן החיות. “הערבי שיצליח לגעת שבע פעמים באישה דרוזית וחי – ייחשב לו הדבר כאילו מילא אחר מצוות העלייה־לרגל למכה, ובשם חאג' ייקרא.”

שורה ארוכה של רוכבי־אופנייים ופנסים אדומים עליהם עוברים ברוב. אחרי האופניים, מכוניות מלאות פועלים מכים בתופים ושרים: “קדימה הי, קדימה הי, קדימה הפועל!”

גדוד נערים תימניים עובר ברחובות, אחד מנצח עליהם וקורא:

“בעל־בית! בעל בית!”

והם עונים כולם במקהלה:

"בעלי בתים יבנו בתים

יבנו יבנו קומותיים

ובשביל עניים ואביונים

מרתפים שתיים על שתיים."

על המכונית של “המזרחי” כתובות מאירות עיניים:

“שמע ישראל! הצביעו בעד המזרחי!”

קבוצה של הורי תלמידים בגימנסיה “הרצליה” מדביקה על קירות הרחוב “בקשה” אל הקהל הרחב, שלא לבחור בד“ר מוסינזון ובד”ר בוגרשוב, כי מקומם בבית־הספר וגורל שבע מאות תלמידים בידיהם, ובגלל ענייני־העירייה הם מזניחים את ענייני־החינוך. כנופיות של מחלקי־כרוזים צועקים “בוז! בוז” – אלה כלפי אלה, ושוטר אנגלי אומר ברצינות תהומית:

“הפעם ייבחר כנראה מיסט בוז, מכיוון שמרבים לקרוא בשמו!”

רביזיוניסטים ופועלים נלחמים על כל יהודייה־זקנה ומושכים תימנים ותימניות בחוזק־יד לקלפי. דיזנגוף נבחר לראש־העיר, ישראל רוקח לסגנו. סוסתו של דיזנגוף נדרסת למוות מפגיעת מכונית. והקופים בכלוביהם אשר ב“גן הדסה”, בינות לשרידי עצי־התפוזים מפרדסה של האלמנה שרה־איטה, שותקים עתה. שקט. כל כך שקט. אפשר לשמוע את זמזום הדבורה שאיחרה לחזור לנחילה. הקופים יושבים משפחות־משפחות בראשי הצמרות, דחוקים ולחוצים איש לרעהו, כגרעינים שברימון. כל הראשים מופנים אל השמש השוקעת. קסקט של ציירים, צרור דפי מחברת תלושים ועיפרון בידו, עובר על פניהם נחום גוטמן וקורא להם, אך הם אינם זעים, אינם מביטים אליו, אף לא שועים לבוטנים שהוא מציע להם. מבטיהם העצובים כמו נדבקו אל השמש. כשהשמש שוקעת, חולף החשק להשתובב. נעשה קצת עצוב. כך גומרים הקופים את יומם. עם חשכה באה מנוחה, יורדת דממה על יער הקופים. ורק מחלון פתוח נשמע בדממת הלילה קול אישה רך ובחצר הרחבה של המלון “בללא־ויסטא”. מול ים תיכון שהשחירו מימיו והריהו נמשך מערבה בשממה לאין־קץ, עומד יהוא וולקוב בתוך שלושת אלפים אורחים יהודים, דחוקים ולחוצים. שלוש מנורות־לוכס מתחרות ביניהן ובחשיכה, יתושים מזמזמים. שמונה־עשר נואמים כבר שפכו התלהבותם והערצתם למשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שזה לו ביקורו הראשון בארץ־ישראל. הם מבקשים שישיר לעם משירי־ציון, יכתוב “משא ירושלים” ושירה חדשה על “שדות־בר בנחלת־האבות”, עד שנפשו בוחלת בכל התהילות והתשבחות, והוא קם ומקיש באגרופו על השולחן ואומר:

“יסלחו לי הנואמים אשר מנעתים מלהשמיע את נאומיהם. אמנם חוסר־נימוס מצידי, אבל נאלצתי לעשות כך. ישבתי כל זמן הנאומים כעל גחלים לוהטות. פקעה סבלנותי, רוחי קצרה ולא יכולתי עוד להתאפק. איתכם הסליחה. וסלחו נא לי גם על הדברים היוצאים מקרב ליבי. הנואמים כאילו החליטו וגמרו פה אחד להיות לי בנאומים למורי־דרך. עליי לראות מראש בעיניכם את הארץ. כל אחד מהנואמים מצא לראוי להצביע בפניי על התחייה, שאפשר למששה בידיים על כל צעד ושעל בארץ. האינכם מאמינים, כי אגלה בעצמי את עקבותיה? עליי להגיד לכם – היום הראשון לשהותי ביפו לא עשה עליי רושם של תחייה. כל היום התהלכתי בחוצות הצרים ובמבואות האפלים של יפו – אותו המיעוט־היהודי, אותו ביטוי־הגלות, חנויות יהודיות קטנות וגדולות כבכל עיירה בגלות. וברבעים היהודיים הטהורים, בנווה־שלום ובנווה־צדק, שמעתי רק איזה ז’רגון רוסי, ז’רגון ספרדי וז’רגון מעורב בהרבה מילים ערביות. רק מפי נערים בודדים שמעתי את צלצול השפה העברית.”

יהוא וולקוב רוצה לגשת אל ביאליק ולומר לו – “יסלח לי האדון ביאליק…” אבל ביאליק מתרחק והולך ורק גבו ניראה בתוך קהל העסקנים והמורים. מחלון פתוח בסימטה נשמע באשמורת־הלילה קול אישה רך: “אהובי, אהובי” – לילה ובוקר, יום חדש. נחום גוטמן יוצא עם מורתו אירה יאן לצייר בצל עץ השיקמה הגדול, ששורשיו תלויים באוויר ויוצרים סביבו מסגרת, ברחוב יהודה הלוי. הגברת יאן מתפלאה על ניגודי הצבע החריפים בציורים שעושה תלמידהּ. היא באה מאירופה. שם יש לגוונים חצאי ורבעי טונים. היא אוהבת את ביאליק. ביאליק שולח מאודיסה ארגזים של ספרי־לימוד, מטעם הוצאת “מוריה”, אל הסופר והמורה ש. בן־ציון, וזה מפיץ אותם בין מוכרי־הספרים, קרוגליאקוב ביפו, וכן בירושלים ובחיפה. את הספרים שבארגזים עוטפים בעלי־הגהות שנפסלו, ולאחר שנפתחים הארגזים מפיצה הרוח את הדפים על פני גבעות־החול שסביב לנווה־צדק, והרב קוק עומד בחלון ורואה גיליונות נייר עם אותיות עבריות מתפזרים ברוח, והוא שולח את השמש לאסוף את הגיליונות המועפים, משום קדושתה של האות העברית. הנערים מצטווים לחבוש תרבוש לראשם. ובגימנסיה “הרצליה” לומד יהוא וולקוב לשיר את ההימנון־התורכי. אוספים את כל הילדים לאולם־הגימנסיה, על הלוח, שניצב על הבמה, מתנוססות המילים התורכיות של ההימנון באותיות עבריות מנוקדות. המורה חנינא קריצ’בסקי מנגן את המנגינה בפסנתר, וכולם עונים אחריו:

"אורדומוז אֶתִי יְמִין

אַצֶלְדִי קַזַמִין."

הגימנסיה מקושטת בדגלי חצי־הסהר, ולאורך כל הגדר מתנוססים דגלונים תורכיים. התלמידים מסודרים בשתי שורות משני צידי רחוב הרצל. הילדים חובשים תרבושים, והנערות מנופפות בדגלוני חצי־הסהר שבידיהן. הקאימקאם עקום־הרגליים חסן בק בצרי אל־ג’אבי, הקרוי בפי תושבי השכונה “קרומע פיסעלאך”, מופיע. הוא עובר, מאובן וקצר־קומה בין שורות הילדים, ארשת פניו גובלת באכזריות. לתנועת שרביט המנצח של המורה קריצ’בסקי פוצחים הילדים לכבודו בשירת ההימנון התורכי, בעוד ליבותיהם הרכים מלאים בוז מהול בחרדה. האמן ברוך אגדתי, צייר ורקדן, מפקד על נשף המסיכות כשהוא לבוש בגדי־בוּכַארי צבעוניים, כיפה רקומה על ראשו, משכמו ומעלה גבוה הוא מכל העם, ובגדיו הארוכים והמצויירים מבליטים את קומתו יותר. בקצה הרחוב נטוי אוהל מזרחי משטיחי פרס ובוכארה, מואר אור אפלולי במנורות־נחושת דמשקאיות, שולחנות וכסאות מזרחיים לשותים טה וקפה, וספות מזרחיות לנחים מהמחולות. הקירות מקושטים בשטיחים וברקמות, והמנורות חבויות בין ענפי־הירק ושרשרות הפרחים. רחל גלפרין־גילני הכינה לה תלבושת תנ“כית על פי ציוריו של ליליין – שולמית מ”שיר השירים“. משתי טליתות־משי לבנות, קשורות ברצועות שחורות, התקינה שמלת־רועה, ורקמה עליה בחוטי משי שחורים פסוקים מ”שיר השירים". על ראשה ענדה עטיפת־משי ירקרקת, מצויירת פרחים אדומים עם שתי קרניים קטנות בולטות, ועטרת כסף תימני עם חרוזים רבי־צבעים. על שמלתה הארוכה תלתה רדיד־כסף ארוך משובץ אבני־חן. על רגליה היחפות היא נועלת סנדלי־קש קלועים, ובידיה נושאת גדי שחור קטן, כתם לבן במצחו וענק פרחי יסמין לבנבנים לצווארו. את עיניה היא מסתירה במסיכה קטנה. כשהיא נכנסת לאולם מנגנת התזמורת וואלס. הגדי זוקף שתי אוזניו בפחד ומלקק את ידיה ופניה, ומתחיל פועה:

“מֶהה… מֶהה…”

היא עומדת רגע נבוכה ומלטפת את ראשו בידה, כדי להרגיעו. יהוא וולקוב עושה עצמו שאינו מכירה, מסתכל בה בבת־צחוק ובהנאה, לבסוף ניגש אליה ושואל:

“מי אַת, הרועה בשושנים?”

אוחז בידה, בוחן אותה, מלטף את ידה ומתחנן –

“אימרי מילה אחת, השמיעיני קולך ואכירך…”

היא מוסרת לו את הגדי ויוצאת בריקוד עם אחת המסיכות. הוא עומד ומשחק עם הגדי ואינו יודע מה לעשות בו. רחל מרחמת עליו, שבה אליו ולוקחת את הגדי, מרכיבה אותו על כתפיה ורוקדת איתו ריקוד הרועה. הקהל מפסיק לרגע את ריקודו ועומד משתאה ומסתכל. התזמורת מנגנת ריקוד מזרחי. אגדתי מתחיל ללוות את הנגינה במחיאות כפיים רתמיות, וכל הקהל אחריו.

התזמורת מגבירה נגינתה. רחל שוכחת את עצמה ואת הקהל, ונידמה לה שהיא נמצאת בין רועות־הצאן בכרמי עין־גדי, קהל רועים ורועות סביבה, עיזים ותיישים קופצים, גם העצים רוקדים. והיא צועדת למזבח עם גדיהּ להקריבו קורבן לאלוהי האהבה והחיים. יהודית הררי העליזה והשובבה, שנולדה על הים בעלות אביה אהרון אייזנברג עם משפחת בספינה לארץ־ישראל, רצה למיטבח ומביאה חמיטות ממולאות כבד וכיסוני־גבינה. ביאליק קורא: “יהודית, הלעיטיני נא מן האוצר שמצאת, טעם גן־עדן ממש, מתפורר ונמוג כלא היה. ומזגי לי בבקשה עוד כוס טה חריף. וכעת, ארטיסטים, הבו לנו ניגון! – ניגון מן ‘הדיבוק’!”

רובינא וגנסין מתחילים לשיר, ואחריהם ממשיכים האחרים ומלווים במחיאות כפיים. יהודית אוספת את הצלחות הריקות ויוצאת ב“ריקוד הקבצנים” יהוא ווֹלקוב, איש עיוור וזקוף, כבן שמונים, תמימות של ילד, ראשו קירח לגמרי ומצחו גבוה וחלק, משקפיים בעלות עדשות עבות. כשעבר את קונסטנטינופול בדרך מרוסיה לארץ־ישראל נפגש עם אוסישקין, והצטרף אליו להזמנה ל’סאלם־אל־מאליכּ', היא תפילת יום שישי החגיגית של השולטן. ראה את השולטן עבדול־חאמיד נכנס למסגד בראש נשות הרמונו הרעולות, ולצדדיו רצים הגנראלים התורכים הזקנים. וכשהגיעה האונייה לאלכסנדריה נודע כי פרצה מהפכת התורכים־הצעירים והשולטן הודח. יום אחד הלך בן־גוריון ברגל מסגרה לטבריה ולכבוד הטיול לקח עימו את נעליו. ייתכן כי נעל אותן ואולי הלך יחף והנעליים בידיו, כדי לנעלן בטבריה. אך לטבריה עם הנעליים לא הגיע. בדרך התנפל עליו ערבי ונאבק עימו שעה ארוכה. לבסוף ניצל, אך הערבי שדד ממנו את נעליו והסתלק. מוכה, פצוע ויחף הגיע בן־גוריון לטבריה, ובפני יהוא וולקוב הכחיש את המעשה מכל וכול.

*

שתי אצבעות ענקיות נתקעות בשיפולי־ביטנה של העיר בדיזנגוף־סנטר וחופרות בה. הליקופטרים צבאיים נוסעים הלוך ושוב מעל לעיר ומזמזמים בוודאות מעיקה שתפרוץ מלחמה. שורת בתי־מלון ענקיים הולכת ומתרוממת מצד מערב, סוגרת על העיר ללא־מוצא. לא. לא ראית מאום בתל־אביב. עיר־שאינה־גזורה־על־פי־מידות־האהבה. יוחנן שטאהל וסליה זוהר יוצאים בבוקר לדרך, במזוודה קטנה הם לוקחים עימם את החפצים הנחוצים ביותר לטיול. הולכים ברגל עד הירקון ועוברים אותו בסירה ולבעל הסירה הם אומרים שפניהם מועדות למושבה הרצליה הקרובה. יהודים מובילי־זיפזיף רואים אותם מעבר לירקון, בקרבת העיר, ומשם והלאה נעלמים הם ועקבותיהם על גבעות־החול השוממות. יוחנן בן עשרים ושתיים, בנו של מורה יהודי בעיר מאנהיים שבגרמניה. כתפיים שמוטות, בלורית גבוהה, עיניים עמוקות ומבטן חודר, תימהוני במקצת. שנתיים בארץ־ישראל, קבוצת שריד, גבעת ברנר, בחקלאות. סליה זוהר, יפת מראה, מצח רחב, שפתיים מלאות, עיניים תקיפות, אוהבות חיים ויודעת את אשר לפניהן, ועטרת שיער כבד וכהה. שנתיים בארץ־ישראל, מפולין. בן־שמן, קבוצת שריד. יוחנן, יוחנן וסליה, הרועה אחמד אבן עייד אבו הדיב מערבּ אל־מללחה:

“הייתי בשדה עם חברי מוסטאפה אבן שייך רביע והלכנו לאוהלינו. כשעברנו בקרבת החוף ראינו שלושה בידואים מבני אלקוראן – רשיד מוסה אבו סוליימן, סעיד אבּן שטעווי והאנו אבּן סלם – כשהם נאבקים עם בחור ובחורה יהודים. כשהתקרבנו שמה כבר מצאנו את הבחור גוסס. ניגש רשיד אל הבחור, הוציא פגיון מחגורתו, דקר את הבחור בצווארו והמיתו. שלושת הבידואים סחבו אותו לחריץ של שלולית־חורף וכיסוהו בחול, ואחר־כך אנסו את הבחורה שלושתם בזה אחר זה. אחר כך הכריח רשיד גם אותי לאנסה, כדי שאהיה שותף לפשע ולא אספר מה שראו עיניי, אבל כשהגיע תורי כבר היתה במצב של גסיסה ואיבוד־חושים גמור ולא הרגישה כלום, ובסוף דקר רשיד גם אותה עד מוות, ושלושתם קברוה בחול.”

קצין המשטרה ברוך גופר והקורפורל מאירי עורכים חיפוש בסוכתו של רשיד, והנה נתקל מבטו של מאירי בארגז שבפינת הסוכה. פותחים את הארגז ומחטטים בו, ומוצאים חולצה של עלמה וחגורת שמלה. לאחר שהוצאו החפצים הללו מהארגז תוקפים גירויי הקאה את רשיד, והוא נופל מתעלף.

בין הגבעות התלולות וגלי הים הרועשים, שעה קצרה לאחר עלות השחר, הם ניגשים לחפור בנקיק הצלע של אחת הגבעות. רשיד אומר: “לא כאן, קצת הלאה מזה.” הוא מפשיל את קצות העבאייה, כאדם שמכין עצמו לעבודה, לוקח את המעדר, קופץ לתוך שלולית יבשה אחת, ובשתיים־שלוש חפירות מגלה זוג נעליים כבדות ומסומרות, ואחריהן את רגלי השלד ואת שאר העצמות של יוחנן שטאהל. את בשרו כבר אכלה האדמה. דורשים ממנו להראות את מקום קבורה של הבחורה, ומיד הוא פונה כמה מטרים למעלה, אל הגבעה, ומראה את המקום. המחזה שמתגלה לעיני האנשים, העייפים מעמל הלילה, הוא מחריד ומזעזע: בשקע שגשמי ראשית החורף כבר שטפו את העפר מעליו, ניראים בגלוי עצמות מפוזרות של שלד מרוסק, קומץ שערות וקרעי שמלה. דמעות נקוות בעיני כולם, והסרג’נט הבריטי אינו יכול להתאפק וסוטר לרשיד על לחיו.

יהוּא ווֹלקוב שם פעמיו אל גבעות החול, לא הרחק משפת הים, צפונה, מזרחה. הדרך מתפתלת בין כרמי גפנים סורחות, אשר ענפיהן היבשים חובקים את קימורי הגבעות כשלדים שנותרו מן הסתיו שחלף. גמלים טעונים תיבות תפוחי־זהב ופעמונים מצלצלים בצוואריהם, גלין־גלן, גלין־גלן, מתקדמים לאיטם ובאים מולו מן הפרדס של האלמנה שרה־איטה בסומייל, בין הרחובות ארלוזורוב, אבן־גבירול ושלמה המלך. על התיבות רשומות שתי אותיות ג"ד – ראשי תיבות “גינת דוד”, הוא השם בו כונתה האחוזה לאחר מות דוב דוד בעליה.

הפרדס כיער רענן וגדול. אל כל אשר יסב יהוא וולקוב את עיניו הוא פוגש ים של תפוחי־זהב מרהיבי עין, כי השנה היא שנת ברכה, והעצים נותנים את פריים בשפע רב. ובכל מקום ניראים עקבות תנועה ועבודה, ונשמע הד קולות הקוטפים.

הגברת שרה־איטה, הקרוייה בפי הערבים “סית שרה”, אישה זקופה, אצילית ופקחית, מקבלת אותו בביתה במאור פנים ומזמינה אותו להצטרף לסעודת־הצהריים. במרפסת הרחבה מסתובבים בנים ובנות, ובהם אהרון־לייב, בנו בכורו של דוב דוד מאשתו הראשונה, מחבר הספר המקצועי הראשון בעברית על הילכות נטיעת גנים ופרדסים בארץ הקודש, “מעיין גנים” שמו. והסופר זלמן בן־טובים, מראשוני העיתונאים בארץ, הבא בשליחות עיתון “חבצלת” הירושלמי. הלביבות של שרה־איטה מחכות על השולחן, והאורחים מיטיבים ליבם בלביבות וביין, כי חנוכה היום. הקופים ב“גן הדסה” מציצים ברעבתנות מבעד לצמרות העצים, והאורחים זורקים לעברם שקדים ופיסטוקים. בחצר נוער חמוֹרָהּ של שרה־איטה. רכובה על גבו היא מסיירת באחוזתה, שמשייה בידה. במבט עגום מלווה אותה בכל אשר תלך ראש העיר ממשרדו אשר בקומה השתים־עשרה. “אם יש לך מאתיים ידידים – אל תסתפק בכך, אבל שונא אחד – גם הוא מיותר” – היא אומרת.

יהוא וולקוב מוציא את הבד, הכן ולוח הצבעים כדי לציירה.

“עם דבש אפשר לתפוס יותר זבובים מאשר עם חומץ!” ­– היא מלגלגת ודוהרת הרחק ממנו עם חמורהּ.

השמשייה נעלמת בלב גבעות החול הרכות. רק גללים טריים בעקבותיה. יהוא וולקוב רץ קל כצבי ומאוהב בדרך החולות של באב־אל־האווה מסומייל לפתח־תקווה, עובר ברגליו דיליג’אנס אחד, שני ושלישי. זו השעה לפנות ערב בה חוזרים הדיליג’אנסים למושבה. במעלה הגבעה הם מאיטים ועוצרים, והגברים יורדים ועוזרים לדחוף. כמה זמן נמשכת הנסיעה מיפו לפתח־תקווה? שעה – נוסעים, ושלוש שעות דוחפים.

“וילקוב, וולקוב!” – הוא שומע את הנוסעים קוראים לו: – “בוא תצטרף אלינו!”

“תסלחו לי, אבל אני ממהר מאוד,” – הוא משיב וממשיך לרוץ.

בכניסה למושבה, בין פרדסי וייס וקרול, לא רחוק מבית־המלון של סשה גלפרין, אביה של רחל, מקום שם החול עמוק מאוד, משיג יהוא וולקוב עוד דיליג’אנס אחד, וכשהוא עובר על פניו, מציץ הסנדלר רוצ’קין איש עין־גנים מתוך הדיליג’אנס:

“וולקוב, מאיפה אתה בא?”

“מיפו.”

“מיפו אתה רץ כל הדרך?”

“כן.”

“אז תשלם שני בישליק.”

“מדוע?”

“אנחנו את חצי הדרך הלכנו ברגל ושילמנו בישליק. אתה הלכת את כולה – תשלם שניים!”

יהוא וולקוב משתרך ברחוב בן־יהודה, ליד הירקון. מעבר לנהר – גבעות נמוכות, בתים אחדים, קטנים, משעולים עזובים בין פרדסים שנעקרו ומשוכות־צבר. כתמים צהובים על רקע ירוק־אפור. נוף כפרי בחלקו, עדיין כפרי. על מקום תחנת החשמל לעתיד ניצב ארמון קולוניאלי גדול, בעל ארבע קומות, ומיספר חדריו כחמישים. מאחוריו גן נהדר. הבית מתחבר עם הכביש הראשי בדרך עפר שחורה ומבהיקה, המובילה ישר אל תוך הגאראז' שעל־יד הבית, ואבטומוביל מפואר יוצא ונכנס שם כפעם בפעם: סיטרויין כתום, הנוסע כסירת מיפרש, ועוד אבטומוביל אחד, לבן כשלג, יפה מן הראשון, גם הוא סיטרויין. בגן־הבית מגרש ספורט: טניס, הוקיי, כדור־יד ובריכה־לשחייה. גם אורווה גדולה לסוסי־מירוץ ורכיבה. ומסביב לכל אלה סבך צמחים ופרחים המקיף את הבית, החצר והגן. ומה שאין הסבך היפה מכסה הוא דבר מיוחד במינו: מגרש־תעופה לא גדול, ועל ידו, בתור המשך לנחלת הבית, מגרש מירוץ־סוסים. ולעיתים הנציב העליון בא במכוניתו לשתות טה של ערבית על שולחנו של בעל־הבית, המהנדס פוריון, מייסד חברת החשמל. טורט־של־גלידה מזמינים מבית־קפה אשר מעבר לנהר, ואין איש מעלה על דעתו כי בתוך שנים אחדות יימצא ביתו של המהנדס עזוב. תפארת שחלפה תציץ מבין קירותיו הלבנים, עטופי קיסוס־פרא, וחללי חלונותיו יהיו פעורים וריקים.

ליד חנות הנמצאת בפינת בית דירות ישן, ברחוב בן־יהודה, פוגש יהוא וולקוב אישה נמוכה ושחורת־שיער, גופה דשן ונמרץ, מיכאלה ריבלין שמה, שהיתה תלמידתו לפני שנים רבות.

מיכאלה מספרת שהקומה הראשונה של החנות נתרוקנה, ובקומה מעליה מצוי בוטיק ובית־מלאכה לתפירת דפי־נייר. המקום מעניין, היא אומרת, עובדות שם נערות נחמדות. מצוייצות. והיא מפצירה בו לעלות עימה לקומה השנייה. הם נכנסים לחנות העזובה. שרידי אריזות־נייר וארגזים־ריקים מתגוללים על הרצפה. הם עולים במדרגות־עץ גבוהות וצרות, והקירות מצופים לוחות־דיקט. במקום־הפנייה הצר הוא תופס בתלמידתו־לשעבר ולוחצה לקיר. הם מתנשקים בתאווה רבה. זה מכבר היא נשואה ולה ילדים בוגרים.

“אינך יודעת עד כמה את צריכה להיות מאושרת” – הוא אומר לה ושוכב איתה על מזרון הפרוש על רצפת המרפסת הצפונית, בקומה העליונה של בית־הדירות הישן, אשר הים אוכל את קירותיו, והטיח עליו מתקלף.

היא צעירה ושחרחורת, נענית לו ברצון. ובעודו עימה הוא מתבונן לרחוב, מציץ בדירות־השכנים. ונדמה לו שהוא רואה אותם, שניהם, בדירות אשר שם. הפתיחות של מיכאלה, המניחה לו לבוא עליה, ממלאה אותו אושר רב, כמין הרגשה של זכייה שאינה פוסקת ובגילו! – מרחוק מלבין בית־החרושת לזכוכית של דיזנגוף בטנטורה, שם שיכלה צינה בלִידתה את בתה היחידה. והנה הוא שוב למטה, ברחוב, על המדרכה ממול לבית הדירות בו נתפתה למיכאלה. מתרחש סביבו עניין כלשהו, שקשורים בו כמה בני אדם שאותם קשה לו לראות. הוא אינו זוכר בדיוק מהו העניין אשר לשמו נתכנסו. לאחרונה הוא שוכח את הקשר בין מחשבותיו, האם זוהי ההרגשה שאין לו בית, או שכיסיו מלאים אבנים – העושה אותו כבד וצמוד למקומו, למען לא יוכל לעוף? וברחוב אווירה של איש־לביתו, ביום שישי לפנות־ערב, ובתיק שביד יהוא הניירות של דיזנגוף, ויחד הם נוסעים מיפו לזיכרון־יעקב, ובדרך מתעכבים בכפר קאקון כדי לנוח ולתת מספוא לסוסים. יהוא וולקוב, מזויין באקדח כדרך התיירים, יוצא לטייל על יד הכפר בין שיחי־הצבר, ומוצא לנחוץ לנסות את אקדחו ויורה ממנו, כשהוא בוחר לו למטרה עלה־קקטוס. אין לדעת אם קלע אל המטרה, אך מאחורי העצים רועה עדר־עגלים, והכדור פוגע בעגל אחד. ערביי־הכפר מתחילים להתאסף סביב לעגלת־השניים בצריחות ובצווחות, ואומרים שהכדור המית את העגל. אמנם פגע הכדור רק בבדל־אוזנו, אך הערבים מבינים שיש פה מקום לקבל “כופר־נפש”, ומריחים את ריח ה“בקשיש”, ומשום כך הולך קהלם וגדל מרגע לרגע, וכולם מדברים בהתמרמרות עשוייה, ומוחים בתוקף נגד ההפקרות – להרוג בהמות באמצע היום! ובעל־העגל מבהיל אל המקום את שייך־הכפר, הלה מצווה לקשור את העגל הפצוע אל העגלה, כלומר: יקחו להם את העגל וישלמו את מחירו. וברור, כי לא יתנו להם לנסוע הלאה עד אשר יסודר העניין.

בראות דיזנגוף כי מצבם קשה הוא פונה אל השייך במילים תקיפות:

“אני מוכרח לנסוע תיכף ומיד לזיכרון־יעקב. שם מחכים לי חולים מכל הסביבה, כי רופא־המחוז אני, והאיש הזה (הוא מראה בידו על יהוא וולקוב) הוא עוזרי. אל תעכב אותי, כי הדבר ייוודע למודיר [התורכי] היושב בקיסריה, ועליך תיפול כל האחריות. ובדבר העגל הפצוע – יטריח עצמו בעל־הבהמה לזיכרון־יעקב, ושם נשלם לו את נזקו.”

המילה “חַכִּים”, כלומר רופא, פועלת על הערבים כמטה־קסם. השייך בעצמו ובכבודו מתיר את העגל מן העגלה ואומר: “לכו לשלום, ואללה יצליח דרככם.” ובעוד השניים מדמים בנפשם שהכול נגמר בשלום, ואומרים לשים לדרך פעמיהם, והנה קורה דבר אשר לא חיכו ולא ראוהו מראש. כל הערבים תושבי־הכפר, אנשים, נשים וטף, למקטנם ועד גדולם, מקיפים את עגלתם ופונים אליהם, והפעם לא בדרך צעקה ורוגז אלא בתחנונים ובדברים רכים־משמן: “עיַין,” כלומר: חולה אני, אנא רפאני. כל הקהל, מבוגרים וילדים, הופך ברגע אחד לעדת חולים ודוויים, וכולם מבקשים את עזרת השניים.

על־כורחם הם ממשיכים את הקומדיה. דיזנגוף קובע לעצמו מושב בצל שיחי־הצבר, ולימינו יהוא ולקוב ובידו עיפרון ומחברת־ציור. ה“חולים” ניגשים אל דיזנגוף ונבדקים על ידו, ויהוא רושם במחברת את התרופות הנחוצות לכל אחד ואחד מהם, ונותן להם פתקאות לבית־המרקחת אשר בזיכרון־יעקב. וכך עוברים על פניהם כל תושבי הכפר: זה קודח, זה חש בשיניו, פלוני סומא בשתי עיניו ואלמוני ביטנו נפוחה. לכולם נותנים פתקאות לרפואה: לזה חינין, לזה שמן־קיק, וכדומה. לבסוף בא תורו של בעל־העגל, אשר שכח כבר את בדל־האוזן של בהמתו, ונזכר פתאום שהוא סובל מכאבי־ראש ונדודי־שינה. ויהוא וולקוב רושם בשבילו לבית־המרקחת:

“חולה בחוצפה יתירה ורואה בחלומו עגלים עם בדלי־אוזן פצועים. רפואתו – חוקן בעכוז, שתי סטירות־לחי על פניו ודלי מים מזוקקים וקרים על הראש!”

ומצייר על גב הפתקה פני עגל תמים ופצוע־אוזן, המתבונן נכחו בעולם שכולו כר של עשב ירוק, והדם מטפטף מאוזנו כמו בקאריקאטורה. ומעמיד פנים שיש בכך כדי לשמש קמיע לרפואה. והנה הוא שוב תועה בצפון בן־יהודה, במקום שהיה בו קודם, אלא שעתה הירקון נעלם מן העין. אין רואים גשר. רק גבעות עפר אדום, טרי וכהה, מתרוממות משני צידי רחוב ללא כביש, ועליהן וילות בנות קומה אחת שבניינן הולך ונשלם. והוא פונה דרומה ונכנס לפארק במערבו של הרחוב, שאינו גן־העצמאות וגם לא בית הקברות המוסלמי, ומטייל בפארק ומאבד את תחושת הזמן. לבסוף, לאחר טיול שניראה כנצח, הוא יוצא דרך שער, כמין צריפון־קטן לשמירת־מחנה, הגובל במדרכה של רחוב בן־יהודה, בצל שדרת־העצים עתירי־הצמרת. הוא מתבונן פנימה לצריפון ורואה תלולית עפר חפור, שחור ולח, ועליה מנצנץ שעון. מתכופף להרימו, והנה לידו עוד שעון, ועוד אחד, כולם עשויים זהב וכסף, וללא רצועות. הוא חש בחריפות התחושה של החמדה אשר בזכייה־מן־ההפקר, אוסף את השעונים אל תיק עשוי פלסטיק־לבן המצוי בידו. החפץ האחרון שהוא מרים אינו שעון אלא צעצוע: גביע עשוי חומר־פלסטי שקוף וקשה כזכוכית, פתחו סגור, ובתוכו מרשרשים כדורי־מתכת רבים, צבעם עמום, בגדלים שונים, והם רוחשים כזנבות עכברים שמתרוצצים על קורות עץ־יבש באסם־תבואה. בעודו מטלטל את הצעצוע המודרני הוא שומע צעדים מתקרבים. הוא מחביא את הצעצוע בתיק. אך איחר. הרעש עורר את שומר־הגן. זה מתקרב. דמותו מעורפלת ויהוא מבחין רק בשפמות ובגבות עיניו השחורות. השומר שואל אותו מה לקח, ויהוא, בהרגשת גניבה ואשמה, ממהר להסתלק בלי לענות לו ואינו מסתכל לאחור, מרחיב צעד ומדרים, כאילו לא לקח דבר, ומתרחק כחמישים או מאה צעדים. רחוב בן־יהודה מוצף אור שמש, רחוב קירח, נעלמו שדרות העצים, ללא כביש ומדרכות, רק שכבה עבה של אבק שטחנו אופני־עגלות בריח יבש של גללים. שכונה של בקתות נמוכות וחרוכות־שמש, ללא דשא, ובלי חצר מסביב. ורק מאחד החלונות הערומים נשמע קול אישה רך: “בתוסיק, בתוסיק!” ומכיוון מקום הימצאו של השומר, בפתח הגן, מתנפל לקראתו כלב זאב גדול ושחור כזפת. יהוא מתמלא פחד מפני פגיעתו בו, הוא שונא כלבים. הוא מניף לעומת הכלב את תיק הפלסטיק הלבן, ממרחק של כחמישים צעד לערך. הוא אינו משליך את התיק, אלא מניף אותו בתנועה סיבובית עד היותו בקו־ישר עם הכלב, ולפתע התיק נשאב מידו כמו במגנט, או כטיל שכוּוַן ונורה היטב – ועף בקו־ישר ובמסלול קבוע לעבר הכלב. התיק הלבן והכלב השחור נפגשים ובו ברגע נשמעת התפוצצות עזה, ופורצת להבה סמיכה, כאילו היה התיק מלא בנזין ולא שעונים. האש מצילה את יהוא מן הכלב. היא בוערת ומתפשטת בעשן שחור ומעובה. משהו ממנה פונה כלפיו, אך לא כנגדו במובן של סכנה ואיום. והוא לוקח מן האש ומדליק פאת גג קש של בקתה, ואומר לעצמו – אם עכשיו האש הזאת תתפשט ותשרוף את כל העיר – אזיי אהיה אני ציירהּ האחרון.

סוף