עבר הקול בראשון־לציון: הדירקטור שייד מגיע! בבית הפקידות הגדול פסקה מיד הפעילות השיגרתית והעובדים החלו מכינים עצמם בהתרגשות לקראת ביקורו של המנהל הגדול מפאריס. בבית־הכנסת של המושבה, בכיכר ליד היקב ברחוב הראשי ובמקומות ציבור אחרים, ניסו האכרים לנחש מה יביא עמו נציג הברון: האם יגדיל את התמיכה, האם יוסיף אדמה למתיישבים, באיזה שער יקנה את הענבים? ואילו בנות המושבה החלו מייפות עצמן ובלבן התעוררו תקוות – אולי יבחר בהן האדון שייד, פטרונן הטוב של הצעירות, לצאת לפאריס ללמוד שם, לנשום את אוירו של העולם הגדול ולהתבשם מנפלאות המטרופולין.
לקראת ביקורו של האדון שייד הורו הפקידים לנקות את הרחובות והחצרות ולקשט את הבתים, תיקנו את הגינות ותיכננו תכניות להנעים את שהותו של האדון שייד בכפר. בבוקר היום המיועד יצאו אכרים רבים, וכמובן אנשי הפקידות, במרכבותיהם ליפו, לקבל את פני הממונה על המושבות, הבא לסיורו השנתי. לפנות ערב הגיעה השיירה: עגלות מלאות חפצים בראש ואחריהן מרכבת האדון שייד, שמוחמד, עגלונו האהוב של פקיד המושבה, נוהג בה בגאוה, ואחריה עגלות המלווים.
ימים אחדים – כותב בעל־הזכרונות – ישב שייד בראשון־לציון, עם הפקידים, נשותיהם, מקורבים מבני המושבה ובנותיה הנאות, ערך נשפי־חשק ומשתאות וסיפר חדשות מפאריס. בשבת בא לבית־הכנסת, דרש וסיפר על הגדולות והנצורות, שיש עם לבו של הברון לעשות ב“נכדיו”, אלה האכרים. שהותו של שייד בראשון־לציון עברה כחג גדול, ואחר־כך נארזו חפציו ויצא שוב בעגלת הפקידות למושבה אחרת, וכבודתו אחריו. וכך התחיל, מה שכונה בפי רבים, “ירח־הדבש של מר שייד”, שהיה חוזר כל שנה.
המושבות קיימות כבר חמש־עשרה שנה, אוכלות מידו של הברון הנדיב ואינן מתלוננות. אדרבא: התמיכה באה בזמן, הענבים זורמים ליקב והמושבה מתפתחת. צבא גדול של פקידים ממונה על כל אלה – מנהלים, משגיחים, אגרונומים, מנהלי־פנקסים, מומחים ועגלונים; אלה נהנים, והאכרים אינם מפסידים – הברון משלם. המרידות נגד האפוטרופסות של הפקידים, שאירעו כעשר שנים לפני־כן – נראות כעת רחוקות בעיני האכרים. עכשיו דומה לכל, שכך חייבים הדברים להיות בעולם. הברון מפרנס את אנשי מושבותיו בכבוד, ומעל לכולם, כמי שבין הברון והעם, עומד אליהו שייד, המפקח הכללי, היושב בפאריס ובא לארץ פעם או פעמיים בשנה, לראות מה חדש בממלכה הגדולה. והכל חולקים לו כבוד רב.
עם ראשית ההתיישבות החדשה, כשקיבל הברון את המושבות תחת חסותו, מינה את אליהו שייד – יהודי נכבד כבן ארבעים, ממחוז אלזס שבצרפת, המפורסם בישובו היהודי העתיק – מנהל וממונה על הפקידים ואחראי להוצאת דברו אל הפועל. עסקן ציבורי היה שייד ומחבר כמה ספרי היסטוריה, ולאחרונה, ממונה על מוסדות הצדקה של רוטשילד בפאריס. אנשי אותה תקופה מתארים את שייד כמרבה דברים ואיש עליז. הוא היה פוקד לפרקים את הארץ, מביא את הוראותיו של הברון, ממנה פקידים ומחליפם, משכך מריבות, מגרש מורדים, מצוה בענייני חלוקה ותמיכה, מחליט על קניית קרקעות, וכנראה גם ראה בעצמו חיים יפים.
הד“ר הלל יפה ניהל אז את בית־החולים של הברון בזכרון־יעקב, אולם הוא לא אהב ביותר את פקידי רוטשילד ואת שייד. בזכרונותיו מספר הד”ר יפה:
"רבים ריננו אחרי העליון שבעליונים, אחרי שייד, ואמרו עליו שהוא חשוד גם על יחסים מיוחדים בינו לבין אותן צעירות, שנשלחו בחסדה של הפקידות לפאריס להשתלמות, ובשביל כך, אחרי עלותן במעלות התרבות הפאריסאית, היו זוכות להיות מנהלות בבתי־ספר של המושבות. אני איני מאמין בזה, ואולם אמת הדבר, שעל־ידי יחסנות זו, נכנם רקב למושבות. ובדידי הוה עובדה: בדרך כלל לא נהגתי לקבל חולים בשבת, אם לא היתה סכנה לחייהם. שבת אחת, נכנס זקן ואמר, שהוא זקוק לריפוי. ידעתי שאין הוא טעון ריפוי מיד וביקשתיו שיטריח עצמו לבוא מחר. נעלב הזקן ואמר: ‘האם אתה יודע, שאנוכי אביה של פלונית?’ הוא לא שיכנע אותי וכשהתחיל צועק, תפסתי בשכמו והשלכתיו מביתי החוצה. היתה תמיהה גדולה במושבה ורבים לא יכלו להאמין שככה יעשה הרופא לאביה של ‘היחסנית המפורסמת’ ".
אמנם, בקטע זה כותב הד"ר יפה, שאין הוא מאמין לשמועות על היחסים המיוחדים שבין שייד וכמה מהצעירות, אולם במקום אחר הוא מספר על ביקור של שייד:
“ראיתי את שייד. שתינו תה יחד אצל בן־שימול (ראש פקידי הברון בזכרון־יעקב). אחר־כך התחילה ‘תהלוכת הנערות’. למחרת, לא נזדמן לי לראותו כמעט, כי חצי היום אני ביליתי בטנטורה ובחצי השני הוא התייחד עם… בשבת נח אחרי נצחונותיו. ביום א' נסע”.
כה רב היה כוחן של “בנות שייד”, עד שאחת מהן גרמה את סילוקו של רב וחוקר נודע מתפקידו, הלא הוא זאב יעבץ, סופר, מחבר אגדות והיסטוריון:
ב־1889 נתמנה זאב יעבץ מנהל בית־הספר ורב של זכרון־יעקב. אולם שייד ופקידיו לא אהדו את הרב העצמאי מדי בעיניהם, והעמידו אותו תחת מרותה של איזו מתילדה, שהועמדה כממונה עליו. יתומה זו, בת אחת המושבות בארץ, הובאה בחסדי הפקידים לפאריס, שם השתלמה בלשון הצרפתית. כיוון שמצאה חן בעיני שייד, מינה אותה מורה ללשון הצרפתית. היא חזרה עמו לארץ וכנראה במסע זה עוד גבר חינה בעיניו והוא מינה אותה מנהלת בית־הספר. הרב יעבץ נצטווה לכנותה “הגברת”. בזה גדשה הסאה לחוקר והסופר והוא התפטר.
האכרים שחרו את קרבתו של שייד הכל־יכול, והבנות ואף הוריהן, חלמו על חסותו. הנה עוד סיפור, אף הוא מזכרונות הד"ר יפה:
“מר ב. מחדרה הוא איש דתי ושומר כל המצוות ואף־על־פי־כן, גילה חשק רב לשלוח את בתו לפאריס למען תקבל שם השכלה כ’חניכת' שייד. ב. חזר על פתחי כל הפקידים והתחנן, שישתדלו לפני שייד שיקח את בתו לפאריס וגם לי בלבל את המוח. וכאשר רמזתי לו, כי אין אני רואה בזה אושר רב, התחיל לספר לי מיני מעשיות ובתוך כך שאל: האמת היא מה שאומרים הבריות, כי בלי חופה וקידושין אין נולדים ילדים?”
נראה אמנם, כי שייד הגדול היתה לו חולשה לנערות נאות. מיד בביקורו הראשון בארץ, לאחר מינויו מטעם הברון, כותב שייד לנציג הברון במושבות, הירש, ומודיע לו על התמיכה שהביא ומבקש ממנו בדחיפות פרטים על סוחר רומני צעיר, היושב ביפו, אשר התארס עם בת אחד האכרים בזכרון־יעקב. אותה צעירה, היתה נערה יפהפיה כל־כך שהערבים שכני זכרון־יעקב כינו אותה “חדוויה”, על שם האניה היפה ביותר שהיתה באה דרך־קבע לעגון ביפו.
לפי השמועות, “נטפל” שייד אף אל צינה, אשתו הנאה של מאיר דיזנגוף. יצחק חיותמן, מעובדי בית־החרושת לבקבוקים שהקים הברון בטנטורה שמנהלו היה מאיר דיזנגוף סיפר: “יפים ועליזים היו החיים בטנטורה, בשעה שבית־החרושת פעל. הגברת צינה דיזנגוף היתה מלכת הארמון. קסם ויופי ונועם האצילה על כל סביבתה. הפקידים מזכרון־יעקב היו מרבים ומאריכים את ביקוריהם בבית דיזנגוף ואפילו האדון שייד היה אוהב להתארח בבית זה. האדון שייד אשם, לדעתי, הרבה במה שדיזנגוף הזניח את בית־החרושת ואת עבודתו בפקידות הברון. אילו ראיתם כיצד הביט מר שייד אל גברת הבית! אין אני מתפלא על המהנדס דיזנגוף, אם מיהר להניס את אוצרו היקר מפני העינים הזוללות והחצופות”.
נציגי הברון היו בוחרים צעירים מהטובים במושבות, ושולחים אותם ללמוד בפאריס ואלה חזרו כאגרונומים ופקידים למושבות. ואילו הנערות נסעו כדי להכשיר עצמן להוראה, ובשובן לארץ הביאו עמן בגדי־אופנה, פסנתרים, דיבור צרפתי ואורח־חיים של “העולם הגדול”. היה לו לברון מעין “בית יתומים” בפאריס ובבית זה, כפי שנמסר, היה “סטוק” קטן של תלמידות מארץ־ישראל. המפקח על אותו “סטוק” היה אליהו שייד, אשר בבואו לבקר במושבות, היה בוחר תלמידות מוכשרות ואלו שמצאו חן בעיניו, לוקחן אתו לפאריס להשלמת השכלתן. בסיימן את לימודיהן שם היה מחזיר אותן לארץ־ישראל כמורות. זה הנוסח הרשמי, המופיע אף בספר תולדות ראשון־לציון. משה סמילנסקי, איש המושבה רחובות (שלא נתמכה על־ידי הברון), אשר שנא את משטר הפקידות, מספר, כי קרוביה של “מאושרת” כזאת היו מקבלים עזרה ביד רחבה, אם כאכרים ואם כמקבלי תמיכה דשנה ואם כעוזרים לפקידים.
זו דרכו של שייד עם הצעירות הרווקות: לימודים בפאריס. אבל מה יעשה לנשואות הצעירות והיפות, שאין הוא יכול לשלחן מחוץ לבית? חוקר ישוב ארץ־ישראל יערי־פולסקין כותב: “שייד סיפר לאכרים, כי קודם כניסתו לשרות הברון למד רפואה באוניברסיטה של פאריס והוא מומחה למחלות נשים. בשעת ריקוד או שיחה עם נשים אלו, היה מוצא בהן סימני־מחלה ומציע להן את עזרתו הרפואית חינם. ומי תרהיב עוז בנפשה לדחות הצעה אדיבה כזאת? ברוב המקרים, לא היה שייד מוצא בבדיקה שום מחלה, רק חולשה כללית מחמת עבודה קשה או תזונה לא־מספקת. הוא היה רושם את התרופה כהמחאה לקופת הפקידות על סכום הגון ‘לצרכי הבראה’. וממנו למדו יתר הפקידים, כיצד להראות את יחסם הטוב לבנות המין היפה”.
יחסים אלה עוררו התמרמרויות בין האכרים, אולם אנוסים היו לשתוק. הם התקיימו מידי פקידי הברון. לפרקים נתכוננו “ועדי מהפכה” חשאיים, שהחליטו להזעיק את הברון ולספר לו על התנהגות פקידיו, אולם הם לא הצליחו להגיע אליו. יערי־פולסקין מספר, כי בין אלה שביקשו להקים “ועדת מהפכה” היה האגרונום כהן שעבד בפקידות בראש־פינה. הפקידים העליונים היו מרבים לשלוח אותו בשליחויות שונות לאחוזות הברון בגולן, מעבר לכנרת. משיחותיהם של האכרים והפקידים, שקלט בראש־פינה ובשאר המושבות, נודע מדוע הוא נשלח למקומות רחוקים לזמנים ממושכים: אשתו מצאה חן בעיני הפקידים והיא אף לא מנעה את חסדיה מהם.
כה רבים וגדולים היו הקרנות והחסדים שיכול שייד להשפיע, שאף רחובות הסוררת, שמיסדיה גזרו על עצמם שלא לקבל עזרת הפקידים והברון, אף הם לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי ופנו אל הברון כי יקבל את ענביהם ליקב בראשון־לציון בשער המחירים הגבוהים שהקציב לזה. וכדי למצוא חן בעיני האדון שייד, שלחו ראשי המושבה מתנה יפה לבתו בפאריס, ביום כלולותיה. והדבר אכן עזר. אומרים כי צעירי המושבה קוננו על פניה זו. ומכל־מקום, רחובות העצמאית ראתה, כי כדאית לה חנופת־מעט וקראה גם גן על שמו של שייד, “גן אליהו”, ולפקיד הממונה על היקב הוגש פסנתר, מתנה לבתו. כנראה לרחובות היתה שיטה: לקנות לב אבות, על־ידי בנותיהם.
אורח־חיים זה נעם לאכרים רבים. הנה נמסר, כי בשנת 1895 נערכה לשייד קבלת־פנים נהדרה בראשון־לציון. רוב בני המושבה יצאו לקראתו ובראשם – התזמורת, היא ה“אורכסטרה” הנודעת של המושבה, ובאותו לילה עמדה התזמורת עד שעה מאוחרת בחוץ, מתחת לחלונות ביתו של שייד, וניגנה סרנאדות לכבודו.
סיורו של שייד באותה שנה היה עליז ומוצלח במיוחד. בביקור שערך בזכרון־יעקב סידר טכס אירוסים ל“אחת מנערותיו”, כך מסופר, ובצאתו, בנוח עליו הרוח הטובה, הבטיח להשיא גם את יתר הבתולות הפנויות של המושבה השוכנת על הר הכרמל. לאחר־מכן, יצא ליסוד־המעלה, ואף אותה מושבה מבודדת, שחייה קשים, הצהילה פניה וקיבלה אותו באהבה רבה: שייד הגיע אל המושבה במרכבה רתומה לשלושה סוסים נאים ומשובחים, אחריו נסעו חמש או שש מרכבות, כולן מלאות פקידים, ולפניו רכבו כמה פרשים. כיוון שקרב אל המושבה – עמדו האכרים ערוכים בסדר נאה לפני שער הכניסה, זקנים וטף, לקבל את פניו. יום חג היה אותו יום לא רק ליהודים. גם המשרתים הערבים של הפקידות ידעו, כי על כל נקיפת אצבע שלהם – עתידים הם לקבל ביד רחבה. ובצפת – מספר מישהו – הציגו מנורות בחלונות הבתים בעבור הפמליה של שייד, כדי להאיר לה את הדרך ולתת לה ברכה וכבוד.
והנה, טיפה מרה אחת העכירה את רוחו של שייד. בירושלים, בעתון “החבצלת” נתקבצה חבורה קטנה של לוחמים בו בשצף קצף. אפשר שפרומקין, עורך “החבצלת”, יצא למלחמה זו מפני שמתחרהו, עורך “הצבי” – אליעזר בן־יהודה – היה מקבל תמיכה קבועה מהברון להשלמת מילונו ומספר היה בשבח הברון ופקידיו, ופרומקין נתקנא בו. ויתכן שבאמת רצה ללחום את מלחמת המוסר והצדק. והנה, מספר “החבצלת” בסגנון שאף “עתונים צהובים” כיום, היו נזהרים ממנו:
"לתקיף ההוא יש לו מקורבה מיוחדה בכל מושבה, שכבר הוליכה לפאריס ואחר־כך השיאה לאשר בחר ואחר־כך יתמוך את משפחתה וירומם את בעלה, שהוא כעירוב המתיר לעוברים־ושבים לטלטל מרשות לרשות…
"אומרים אמור, כי לא רק התאווה והפריצות נוגעים בדבר המקורבות האלה, הזרועות ככמהין בכל מושבה, כי אם גם נחלאות והרשאות נקנות במחיר זה, כמו שכתוב ‘בונה ציון בדמים’ ".
לוחם חרוץ בפקידות ובשייד היה אליעזר רוקח, איש צפת. זה יצא במלחמה בממונים וגירשוהו מהעיר. יצא לנדודים ברומניה, עשה למען העליה לארץ, חזר ופתח במערכה נגד פקידי הברון: “שקר ומרמה, כזב ודיבת שווא, ירידת אכר לחיי רעהו, מלשני סתר ומכי אחיהם בלשון לפני האדמיניסטראציה תלכנה זקופי ראש ונטויי גרון ולעומתן תיללנה צדק ויושר ומישרים, גם מידת הצניעות נפרצה” – הוא כותב.
לוחם אחר בפקידות ובשייד היה נפתלי אימבר, מחבר “התקוה”, שחי אז בארץ והוא כתב:
מה יהיו חלומותיו של האדון שייד
השותה דם ישראל כמים?
כי עין בל תראה, ובל יגיד העד –
מעשיו תחת תנור וכירים.
כי כל גן נעול רק לפניו פתוח,
מים גנובים שפתיו תמתקנה,
ובנות ישראל, בנוח עליו הרוח
במחול תצאנה סביבו תשחקנה.
אבל שייד התעלם ממה שנכתב עליו בעתונים והמשיך בשלו. התנהגותו של שייד כמעט עלתה לו בחייו, אם־כי הוא לא ידע מכך. ב־1893 היה בארץ גדליה וילבושביץ, בן למשפחה שהעמידה שלושה אחים מהנדסים, מחלוצי התעשיה, ואחות נודעה – היא מניה שוחט, ממיסדי “השומר”; גדליה וילבושביץ חפר באותה שנה בארות והתקין השקאה במקומות שונים. הוא גם היה ממנהלי בית־החרושת היהודי הראשון למכונות – מפעלו של שטיין ביפו.
שמע וילבושביץ שמועות וסיפורים על מעללי אליהו שייד, שהיה רווחים בכל מקום וסבור היה כי הלה ממהרסי הישוב. התרתח וילבושביץ והוא, שבא מרוסיה והיה אמון על מעללי המהפכנים שם ועל התנקשויות הטרוריסטים בעריצים, גמר אומר לעשות מעשה. אותה שנה הגיע שייד ליפו ונכבדי היהודים עלו בתהלוכה לאניה לקבל את פניו. עלה גם וילבושביץ עמם ובכיסו אקדח, להרוג בו את העריץ הקטן של הישוב. אולם את שייד הקיפו אנשים רבים וגדליה וילבושביץ חשש, שמא יחטיא הכדור את מטרתו ויפגע במישהו אחר. ירד מהאניה בלא שיבצע זממו. וכך נמנעה ההתנקשות בעושה־דברו של הברון והמשיך האיש בחייו העליזים, בלא דעת כי כבר עמד על סף המוות – וכמעט והיה הקרבן הפוליטי הראשון של הארץ.
פקידי הברון ראו חיים נוחים. תנאיהם טובים, בתיהם נאים, רחבי ידים, בסגנון בתי המושלים בקולוניות הצרפתיות שמעבר לים. כל המובחר היה מובא לשימושם מחוץ לארץ. גן גדול היה לבית הפקידות בראש־פינה – “ורסאי” קטנה. מיזרקה היתה שם, דשאים ועצים עבותים עלו במדרון, שבילים, שדרות, קומות על קומות, פינות סוד. למעלה היתה המרפסת המשקיפה מבית הפקידות. שם יכול היית לנהל שיחת־רעים בנחת, כאשר בגן למטה צייצו צפרים ורוח הרים נעימה ריעננה את היושבים. במרפסת שהאירוה אורות לוקס, נערכו מסיבות, עלו לחשים וצחקוקים בצרפתית קוקטית, פסנתרים ניגנו ואלסים וכוסות שיקשקו.
היו שטענו, כי הפקידים ניהלו שותפויות עם ספקים ופקידים טורקים ושילשלו כספים לכיסם. אהרן אהרונסון מזכרון־יעקב למד חקלאות על חשבון הברון בצרפת ובן עשרים נתמנה להיות אגרונום של מטולה. בן־הארץ הצעיר לא יכול להסתגל למשטר הפקידות וכותב היה מכתבים לברון ולשייד ומאשים את הממונים עליו במעילות ובהערמה על הברון. שייד טען שאין בדבריו אמת וניסה להרגיעו. הממונה הישיר על אהרונסון, אוסוביצקי מראש־פינה, ביקש לקנות את לבו, הוא כותב אליו מכתב מלא רחשי ידידות: “קיבלתי לעבודה טבח מצוין, מומחה לאפיית עוגות וכל מיני מעדנים. פטר נא את ק. וקבל את הצעיר הזה במקומו וכך לא נסתכן עוד ביסורי רעב בבקרנו במטולה… אביא אתי בשר והטבח החדש יכין מטעמים”, אבל אהרונסון לא התרכך, התפטר ועבר לנהל אחוזה חקלאית בטורקיה, ליד איזמיר.
את אהרן אהרונסון החליף חברו בלינקי, שגם הוא הסתכסך עם הממונים עליו ופוטר. הוא נסע לפאריס כדי להביא את עניינו לפני הברון, אבל לא הניחו לו להגיע אליו ואפשר שהברון לא הסכים לשמוע רעות על פקידיו. בלינקי כותב לאהרונסון: “הסיבה האמיתית לפיטורי הוא סירובי לשאת את מרי הידועה לגנאי… הקראתי למר שניידר, מנהל הפרסונאל של הברון, מכתב ממרי המוכיח, כי מקומות הכבוד במושבות ניתנים לא לאלה הראויים לכך, אלא למסכימים לשאת את אהובותיו של שייד. הוא עונה לי בקרירות: מה רע בדבר?” ובמכתב אחר כותב בלינקי: “התדע מי הוא אותו מר שניידר הצדיק?… הוא המשלם מכספים שנועדו לצדקה לבעל המסכים לנאפופי אשתו”.
חברים אחרים שנשארו בשרות הברון, כותבים לאהרונסון במקום גלותו חדשות ממעללי החבורה: בורששטר מראש־פינה מודיע לו – “סוף־סוף נעשה השידוך בין יוסף פסקל ושרינה בכור… אבל שייד טועה, אם הוא מקווה שקייזרמן ישא לאשה אחת מ’בית היתומות' שלו”.
ומעשה בפקיד הברון, באחת מ“בנות” שייד ובעכבר… אלמלא אותו עכבר לא היה העניין בא כלל לעולם. וזה דבר המעשה:
בראש־סינה עבד פקיד, ואשתו מורה בבית־הספר. כפי שנמסר היא “אחת מבנות האכרים אשר נבחרו להיות צרפתיות לזון את אליהו ותעלינה עמו בסערה פאריזה ועמו ירדו להיות מורות בבית־הספר ותינשאנה לפקידים־גננים על־פי אליהו”.
ובכן, אותו פקיד לא יכול להירדם בלילות מפני רחש עכבר בחדרו. ירד ממיטתו להבריח אותו עכבר. פתח תיבת עץ ישנה ואמנם נמצא בה עכבר, אבל הפקיד המופתע מצא בתיבה גם מכתב אל אשתו מראש הפקידים של המושבה, ובמכתב דיבורי־אהבה רבים. ראש־הפקידים, בעל־משפחה, מציע לאהובתו: בואי נברח לשווייץ, יש לי כבר 50,000 פראנק, אקבל 40,000 פראנק פיצויים מהברון, אשלח ידי באוצר הפקידות. בואי אהובתי ונתחיל בחיים חדשים.
נתרתח אותו פקיד־זוטר, בא אל הפקיד־הראש והודיעו: 'מצאתי את מכתבך. תן לי 2,000 פראנק. חולה אני ואוכל להתרפאות בהם בירושלים, בשכר זה – לא אפרסם את המכתבים. נבהל הפקיד ונתן לו 2,000 פראנק דמי־שתיה. ואילו אותו בעל מרומה לא לכך התכוון – טוענים המספרים – אלא לקח את הכסף כדי לנסוע לפאריס לברון ולספר לו על השחיתות שפרצה במושבותיו. לפני צאתו לדרך, “נכנס להפאטאגראף ויצייר את המכתב ויניח צורות אחדות אצל בני משפחתו ואת גוף המכתב לקח עמו”.
יצא האיש לדרך, מלווה בשני אחים ובשומר, ואם פגשו איש, אמר כי הוא נוסע לחיפה. ובאמת נסע ליפו, והכל כדי לבלבל את הפקיד בראש־פינה שלא יוכל לתפסו ולעצרו. ואמנם אותו פקיד־בכיר חשד במשהו ושלח אחריו רצים לנצרת ובקושי התחמק מהם הבעל המרומה. בדרך עצרוהו שוטרים טורקים לאחר שהפקיד הבכיר הלשין על האיש כאילו יש עמו נשק ואבק־שריפה. השוטרים לא מצאו מאומה, והפקיד הקרנן המשיך בדרכו ליפו.
משנודע עניין המכתב לבני משפחתו של הבעל המרומה, ראו אף הם שעת כושר לגבות חוב, באו לפקיד המושבה ותבעו ממנו דמי־לא־יחרץ: 2,000 פראנק. ואכן נתן להם המחאות לבנק בצרפת. צילמו את ההמחאות ושלחו אותן על־ידי רץ לברון בפאריס.
אין לדעת אם הגיעו הדברים עד הברון. מכל־מקום, כעס הברון על אותו פקיד בכיר בראש־פינה, מפני שלא שמע בקולו בעניין אחר, ושלח את בן־שימול, הפקיד מזכרון־יעקב, להדיחו. בא בן־שימול לראש־פינה ושילחו. והפקיד, מפני החרפה, לקח את אשתו וילדיו ויצא את המושבה באישון־לילה. לאחר־מכן, כאשר פשפשו באוצר הפקידות, כך טוענים, נמצא בו חסרון 50,000 פראנק.
כדי למנוע שערוריה, הגיע אליהו שייד אל המושבה להשקיט ולהרגיע. וכך סיפר כתב העתון שנתקרא “היודע ועד”, בלשונו הציורית: “ואליהו בא מפאריס, שלא כדרכו לבוא בעת הזמיר, בעת הניצנים והפרחים. הפעם עלה בסערה לראש־פינה, להשליך אדרתו על התועבה הפרושה כשמלה”.
ואילו אותו פקיד בכיר מודח, כך מספרים, טען להגנתו: “מה רעש ומה כל החרדה? בידי האדון ב. נפל במקרה על־ידי עכבר מכתב אחד, אשר כתבתי לאשתו, אבל בידי נמצאים חמישה מכתבים כאלה, אשר כתב לאשתי הזקן בעצמו – הוא אליהו”.
על אותו עניין אהבים מספרים גם מייסד ראש־פינה דוד שוב וי. יערי־פולסקין. הם טוענים, כי הפקיד־הראש אשר בו מדובר, הוא חזן, צעיר ספרדי יליד רומניה, שנשא לאשה אחת מבנות זכרון־יעקב, חנה שמה, אבל לאחר שובה מפאריס קראה עצמה אניטה. היא נתחנכה בפאריס על חשבון הברון בהמלצתו של שייד. בזכות אניטה עמד חזן להתמנות פקיד ראשי בראש־פינה, במקום אוסוביצקי. לדברי שוב, היה האיש מתנשא על האכרים ונוהג בגסות גם בפקידי הברון האחרים. הפקידים התלוננו עליו, אבל שייד הגן על חזן בזכות אשתו.
שוב מספר, כי אותו חזן קירב את אחד העובדים, האדון ב., שאף הוא נשא לאשה בת אכר, שנתחנכה בפאריס ולימדה צרפתית בבית־הספר בראש־פינה. שייד שידך לו את המורה הפריסאית ושלחו כאגרונום לעין־זיתים. הוא היה גר בראש־פינה עם אשתו המורה ויוצא יום־יום לעין־זיתים. חזן הרבה לשגרו בשליחויות שונות. כפי המסופר, יום אחד, מחמת אותו עכבר טרדן, מצא את מכתב האהבה של חזן אל אשתו. הדבר נודע במושבה והיא היתה כמרקחה. סוף דבר, בא בן־שימול מזכרון־יעקב וביקש להשתיק את השערוריה. חזן יצא את המושבה בלילה, נטש את שרות הברון וקיבל פיצויים רבים. האדון ב. גירש את אשתו, והיא קיבלה תמיכה בהמלצת שייד וחזרה לרומניה. ב. עצמו בא במקום אהרן אהרונסון כאגרונום באחוזה גדולה ליד איזמיר. סופו היה רע: במלחמת־העולם הראשונה נרצח בידי שודדים או שונאים.
בין אנשי המושבות היו גם ששיבחו את שייד. דוד יודלביץ כותב בספר היובל של ראשון־לציון: “אציל דמוקרטי היה אליהו שייד. אתו יכלו להתווכח וגם לבטא לפניו התנגדות לדעתו. היה מקשיב ומאזין ואחר־כך שפט נכוחות. כמה פעמים ביטל את רצונו מפני הגיונו של זולתו מבלי לשעות לכך שבר־פלוגתא שלו נתון לפקודותיו. אם רק מצא שיש הגיון ותועלת בדברי מתווכחו, שינה את דעתו. אופיו ומזגו היו נוחים לבריות… כל דבר טוב שנוצר בארץ־ישראל, עבר דרך ידו, והוא התייחס לכל הצעה טובה מצד פקידיו בארץ־ישראל, כאילו הוא יוזמה והוא יוצרה”.
מה היתה האמת? לא נדע בדיוק לעולם. בסוף המאה, כשערך הברון סיכום לפעולותיו והגיע לתוצאות עגומות, פיזר את הפקידות ושילח את שייד. לפני זמן לא רב נתגלה יומנו של שייד, ובו הוא מספר על הישגיו למען הישוב, פיתוח המושבות על־ידו וקניית אדמות חדשות לפי הוראותיו. הוא כותב על סיום עבודתו: “הברון ניאות לתת לי פיטורים מ־1 בינואר 1900. אמנם שוב לא צלחתי למאום, כי הייתי רווי קדחת והטחול שלי התנוון לגמרי”. אך עם פיטורי שייד מבשר אהרן אהרונסון וכותב לחבר: “שייד נפל ולא יוסיף קום… כל נערות־הבושה הורדו מעל כניהן כמנהלות ומורות בבתי־הספר. כך נפל אבא שייד בגלל הנשים ועל־ידיהן… הן מלשינות עליו באוזני הברון ומוסרות על השעה, היום, המקום… ניתן להן להרים את המסך”.
והנה, לא רק במושבות הברון התנהלו “חיים מתוקים”. גם במקומות אחרים היו כמה עניינים מעוררי חשד. תלונות היו אף על גדרה, מושבת הבילויים, שהיתה נתונה לחסות חובבי־ציון של רוסיה. ליליינבלום, מזכיר ועד החובבים באודיסה, כותב למשל, לבני המושבה בערב יום כיפור של שנת תר"נ ושואל במר לבו: “ברחבי רוסיה מקדישים היום יהודים עניים את פרוטותיהם לחיבת־ציון, אבל למען מי? בעד פלוני מגדרה ההולך לטייל אחורי הגדרים עם אחות אשתו? בעד פלונית המעדה אצעדה של שן בטיילה עם בעל אחותה! בעד פלוני שמצא את האצעדה ההיא ולא חפץ להשיבה מפני שיש לו תביעות עליה! בעד פלוני התופש יד של עגלה ומעורר ריב על ידי זה, בעד פלוני אשר בשעה שנצרכה לו יד עגלתו לנסוע עם אחות אשתו לראשון־לציון, לרקד עמה על החתונה, מרים אגרוף רשע על איש ריבו ואוחז במבושיו! אלה הם חלוצינו, אלה הם החשמונאים החדשים?”
שורה ארוכה של תלונות על מוסר ירוד, וליליינבלום מזהיר: "אתם ראיתם כי נ.נ., המקבל תמיכת חובבי־ציון חמישים פראנק לחודש, קונה עגלה מהודרת לילד הנולד לו שהיה יכול להיות מוטל בעריסה פשוטה, ותהיו מחשים והנכם נותנים יד להלוקסוס וכבר ידוע, כי הלוקסוס מביא לידי עגבים, עגבים מביאים לידי מהלומות ורציחות וכו' וכו' ".
ובכן, גם במושבות חוטאים.
כמובן, מעטים החוטאים. אולם בפרק המיועד לבעיות המוסר, אי־אפשר שלא לספר על אותו מעשה נורא מרחובות. וכך היה המעשה:
אחד הקולוניסטים של רחובות היה בעל הדיליז’אנס שהוביל נוסעים מהמושבה ליפו ובחזרה. יום אחד לקח אשה, אשת־איש, מיפו לרחובות. במרחק־מה אחרי ראשון־לציון “קם על האשה ויאנס אותה”, כדברי בעל זכרונות מאותם ימים. חזרה האשה לרחובות ולא סיפרה על הדבר לאיש משום הבושה, אבל בכתה הרבה. ראתה שכנה שלה את בכיה, חקרה ודרשה וגילתה מה קרה, ונראה כי פצתה את פיה. נודע הדבר לבעל האנוסה ונזדעזע, וכפי המסופר, רצה להרוג את החשוד בסכין. ועד־המושבה נכנס בעבי־הקורה ונועד כדי לדון בנבלה אשר נעשתה ולנסות למנוע רצח.
פרוטוקול המושבה מאותם ימים – שנת 1892 – מוסר:
“חברי ועד מושבת רחובות נתכנסו לעיין בדין ומשפט שהגיש… (הבעל) על בן המושבה… (בעל העגלה), שעינה את אשתו בנסעו עמה לבדו, מראשון־לציון רחובותה לעת ערב. קראנו לאשה ואמרה בעצמה כל הדברים שעשה עמה ואמרה גם בעיניו ובפניו וניכרים דברי אמת, ושמעו גם עדים שונים שמספרים עליו דברים מכוערים בענינים כמו אלה, ועל־פי גביית עדות שמענו גם, כי לא חפץ לקחת אז עוד אנשים על העגלה אף־כי חפצו לשלם לו במיטב כספם, שלושה וחצי פראנק. וביקשו ממנו לחכות להם ולא חפץ, אף־כי היה עוד היום גדול”.
נקראו כל בני המושבה להחליט מה יהיה גורלו של בעל־העגלה, והיו שתי הצעות: שכל בני המושבה “יילכו מיד כאיש אחד לביתו ויושיבוהו על העגלה יחד עם בני ביתו וחפציו וישלחוהו מהמושבה”; או לתת לו ארכה שבועיים מהיום לצאת מהמושבה, הוא וביתו, ובינתיים יצליח למכור את נחלתו.
הדיון היה סוער. ר' ליב יאסיסוו אמר: הדבר שייך להרב, כמו דיני נפשות.
ור' אברהם הירשענזאהן תבע: יש לקיים “וביערת הרע מקרבך”.
ר' חיים ראזנבלום: צריך להציל כבוד המושבה. נחוץ לגרשו.
הדיון נתארך עד שהוחלט לתת לבעל־העגלה ארכת שבועיים למכור את נחלתו. בשבועיים אלה נאסר על בני המושבה לדבר אתו.
את ההמשך יודעים אנו מספר זכרונותיו של לוין־אפשטיין, מראשי המושבה שהיה יו"ר אותה ישיבה. הוא קרא את פסק־הדין באזני בעל־העגלה, שהכחיש את הענין ואיים להרוג את לוין־אפשטיין. בעל־העגלה אף פנה לקונסול הרוסי, שהוא היה בחסותו, לבקש הגנה. הוא פנה גם לרב של יפו ואף לאכרים של ראשון־לציון, שילחצו על אכרי רחובות לבל יגרשוהו. אכרי ראשון־לציון אכן ניסו לעזור לבעל־העגלה, כדי לקבוע עיקרון, לאחר שנכוו בימי המרד בפקידות הברון, וטענו כי אין לגרש אדם ממושבה, ויהי חטאו אשר יהיה.
אבל אנשי רחובות היו תקיפים. משנסתיימו השבועיים, נעלם בעל־העגלה, בתקווה שבהעדרו לא יפגעו לרעה באשתו וילדיו. אמנם, המשפחה לא גורשה בכוח, אולם כל בני־המושבה החרימו אותה ולא מכרו לה מזון. כעבור כמה ימים באה אשת העגלון אל הוועד והודיעה, כי היא ומשפחתה עוזבים את המושבה. ועד המושבה דאג לכך שיקבלו מחיר הוגן תמורת ביתם ואחוזתם.
מספר לוין־אפשטיין, כי עבר אותו בעל־עגלה לגליל ו“נעשה אדם הגון וטוב”.
לא רק ב“התיישבות החדשה” מתגלים ליקויי מוסריות. גם ב“ישוב הישן” בירושלים מתגלים חיידקי קלות־הדעת. הנה למשל, מפרסמים הרב שמואל סלאנט, רבה של הקהילה האשכנזית והרב אליהו דוב תאומים רבינוביץ, המכונה האדר"ת (רב נודע, ששימש כיד ימינו של הרב סלאנט הזקן), הודעה בחוצות העיר: “בחורבת רבי יהודה החסיד נמצאה ילדה קטנה ובצדה כתב האומר שהילדה כשרה ומותרת לבוא בקהל, כי נולדה מפנוי הבא על פנויה; – ויען כי הידיעה הזאת אינה מספקת ויוכל לבוא חלילה שאח ישא אחותו ועוד חששות רבות, לכן הננו גוזרים, שכל מי שיש לו ידיעה מזה, שיודיע לאחד משנינו פרטי הדבר ויהיה בטוח, כי הדברים ישארו בסוד כמוס”.
וגם צפת המסוגרת בין הרי הגליל היתה עסוקה בענייני אישות. סופר כי היו שהרבו להתגרש, כדי שיוכלו לשאת עוד ועוד נשים. פעם אף הזהירו יהודים־טובים בעתוני ירושלים, כי צפתי אחד מגרש כל שנה את אשתו ונושא חדשה. וכבר גירש את אשתו השמינית וכיוון שבצפת הוא מוכר ואין מי שתינשא לו, מחפש הוא עתה בירושלים איזו בתולה, כי רק בתולות הוא נושא… ויזהרו הירושלמים.
וסיפור אחר מצפת: עשרים מתושבי העיר קובלים במכתב לא חתום, כי המנהל והמנהלת של בית־הספר אליאנס, מסיה אל־נקוה ומאדאם רומנוף “לקחו בית ברחוב הישמעאלים ודרים ביחד ואינם זזים זה מזה והתייחדו שלושה לילות”.
הכותבים מוסרים, כי בעלה של מאדאם רומנוף הגיע לעיר ונתגלה לו הדבר והוא והאדון אל־נקוה היכו זה את זה בכסאות. רומנוף אף איים להרוג את אל־נקוה אבל כיוון שהוא “איש חלוש”, נאלץ להיכנע למנהל ולאשתו ולהשקיט הכל.
הכותבים מפנים את מכתבם להנהלת אליאנס בפאריס ומזכירים “מה שהיה לפני איזה שנים עם אשת הדירקטור של עיר ביירות ובין מסיה שתין, שהיה גם־כן בתחילה אהבה ולבסוף רצח”.
וכך רואים אנו: ראשונים כבני־אדם, על יצריהם ותאוותיהם…