יבול הכרמים של מושבות ארץ־ישראל בקיץ של 1899 עלה יפה. ביום ובלילה זרמו שיירות עגלות, גמלים, סוסים וחמורים אל שערי היקב של ראשון־לציון. חביות העסיס נתמלאו. בוריס אוסוביצקי, היינן מחודד־הזקן, לא ידע לעתים היכן יאכסן את כל הענבים. מלווי השיירות, אכרי מושבות הדרום, ציפו לתורם בסבלנות. הנושא העיקרי בשיחותיהם היה: מה עתיד הברון לעשות במושבותיו? בענין זה רבו השמועות וההשערות.

באותו קיץ, האחרון למאה ה־19, כבר היה ברור לאכרים כי דבר חדש עומד להתרחש במושבות. בחורף הגיע הברון, כדרכו, באנייתו הפרטית, לנמל יפו ומיהר לבקר במושבות. רוטשילד היה הפעם רציני, ואף דיבורם העברי של הילדים שהוצגו לפניו לא העלה חיוך על שפתיו. הוא הודיע כי נסתיימה שיטת האפוטרופסות הישנה, הגיע הזמן שיתקיימו האכרים מעבודת עצמם. הוא מעביר את המושבות לרשות יק"א הקפדנית, שתפקידה לחסל את התמיכה.

היה זה דבר הגיוני, אבל מבהיל. מזה 18 שנה רגילים אכרי המושבות לחיות ללא דאגות: הברון תמך בכל אכר ובני־משפחתו תמיכה קבועה ומכובדת – והנה אומרים להם: לכו וחיו משלכם.

בא אמיל מאירסון, מראשי יק"א ופילוסוף נודע, לסיור במושבות, ובדק היטב את ספרי החשבונות. אפשר שהיו עדיין אכרים שלא האמינו, כי אמנם הפקידות, שנדמה להם כי תשב בארץ לדורות, מתבטלת ומסתלקת; אבל אז ראו תושבי זכרון־יעקב את הפקיד הוותיק.שלהם, בן־שימול, אורז את חפציו ומתכונן לנסיעה; ואחר־כך הגיעה השמועה, שגם אליהו שייד הכל־יכול פוטר מתפקידו. כעת אמרו האכרים בלבם: הכל אפשרי.

כשתמו שיירות הענבים הבאות אל היקב, חזר אוסוביצקי היינן לנצח בשעות הערב על תזמורת־החובבים של ראשון־לציון. קולות כלי הנשיפה בקעו מחלונות בית־העם ונתמזגו עם הצלילים הענוגים שעלו מתחת לאצבעות בנות ראשון־לציון הפורטות ואלסים ונגינות־שופן על פסנתרים בבתי הוריהן – עשרה פסנתרים היו אז בראשון־לציון! אבל מצב־הרוח הקודר ניכר גם בקול התזמורת והפסנתרים, ואוסוביצקי הירהר בינו לבין עצמו, בהניפו את שרביט המנצחים הנאה, מתנת חברי התזמורת, אם לא כדאי לו להתפטר מעבודתו ביקב ולקבל פיצויים.

ימים קשים! בזכרון־יעקב – כך סיפרו – ציווה הפקיד להפסיק את פעולת התזמורת וה“כור” – היא המקהלה; בזמנים שכאלה, אמר, אין מקום למוסיקה. והמוזות נשתתקו.

פעמוני העולם עמדו לצלצל ולהכריז על סיומה של המאה ה־19. ארץ־ישראל עשתה את חשבון־הנפש. ואם לא היא עצמה, היה לה רואה־חשבון מחמיר: אחד־העם. 18 שנה עברו מאז קמו הישובים הראשונים של עובדי־האדמה היהודים בארץ האבות. עתה חיים כ־5000 איש ב־23 הכפרים. יחד עם תושבי הערים מנו היהודים בארץ כ־50,000 נפש, מכלל אוכלוסיה של חצי מיליון יושבי הארץ. נפל דבר בעשרים השנים האחרונות: נוסדו כפרים, ניטעו כרמים, נחרשו שדות וקם דור של אכרים יהודים, וכזאת לא היה בארץ מזה מאות שנים. אבל ישוב זה של עובדי־אדמה נתקיים בעיקרו בזכות איש נדיב אחד: הברון בנימין רוטשילד. הוא תמך אמנם רשמית רק בשבעת הכפרים הגדולים – באחרים תמכו חובבי־ציון ואגודות אחרות – אבל למעשה, החזיק כל הישוב החקלאי היהודי מעמד בארץ רק בזכות הברון. לכאורה, עשו האכרים את מלאכתם ככל האכרים בעולם, אבל הכנסותיהם לא כיסו את הוצאותיהם. וחיים היו – בהרחבה מספקת – מכספי הברון.

היתה זו תמיכה קבועה לראש, והיא שולמה מדי חודש בחודשו. בכמה מקומות הגיעה עד ל־15 פראנק לנפש בחודש. בעקרון, למשל, ניתנו 12 פראנק בחודש לכל נפש ו־30 פראנק לכל סוס. משפחה בת שלוש נפשות נחשבה, מבחינת התמיכה, כבת ארבע נפשות, ובת ארבע – כארבע וחצי נפשות. זכרון־יעקב, כך אמרו, קיבלה כל שנה כמיליון פראנק. התמיכה ניתנה בצורות שונות. היו מקומות שקיבלו תמיכה כאילו על חשבון יבול הכרמים, אולם אף פעם לא נעשה עמם חשבון מסכם. אילו נעשה, היו האכרים מפסידים הרבה; במקומות אחרים ניתנה התמיכה כשכר עבודה. האכרים היו עובדים בשדותיהם ומקבלים שכר מהברון. באותן שנים נולדה מטבע־הלשון – “הברון ישלם”.

אבל גם לאוצרו של הברון היה סוף, וב־1 בינואר 1900 הודבקו על פתחי בתי־הכנסת במושבות הודעות מטעם יק"א, המבשרות כי המושבות עברו לרשותה. והאכרים היו נבוכים.

כעשרים ושלושה כפרים יהודים חדשים היו בארץ־ישראל של סוף המאה הקודמת. הוסף עליהם את המשפחות היהודיות שלא נטשו מעודן את הארץ וחיו בפקיעין שבגליל. הוסף עליהם קהילות בארבע הערים הקדושות – ירושלים, חברון, צפת וטבריה; יהודים ביפו ובחיפה ומשפחות אחדות בשכם, ברמלה ובעזה.

הישוב העברי השתרע ממטולה (318 נפש, 52 סוסים, 125 שוורים, 61 פרות ו־53 חמורים) ועד קסטינה (123 נפש, 73 מחרשות, 31 עגלות, 45 שוורים, 27 סוסים, 34 פרות, 3 חמורים, 149 כבשים). היו מושבות שחיו ברווחה ואחרות שעמדו על סף התמוטטות. זכרון־יעקב היתה הגדולה והעשירה במושבות. יושבות בה 871 נפש. לעיני התייר מבחוץ היא נראית ככפר אירופי: רחובותיה רחבים, בנין הפקידות שלה רב־רושם, יש בה בית־כנסת מהודר עם חזן, משוררים ודרשן הדורש בצרפתית; שתי אכסניות בה, מים זורמים בצינורות לבתים, בית־חולים, גן טיולים, יקב וה“דיפו” המפורסם: חנות כל־בו שאתה מוצא בה חפצי־מותרות רבים. רוח צרפת מהלכת בכפר. מספר משפחות הפקידים והמועסקים על־ידי הפקידות הגיע כמעט לשליש מתושבי הכפר. 41 משפחות קיבלו משכורת מהפקידות. האכרים, להוציא שניים, חיים כולם על כרמי הענבים, מקבלים את התמיכה ומשגיחים על הפועלים הערבים הרבים, העובדים באדמותיהם ובבתיהם. הערבים גרו במושבה, ברחוב מיוחד, ובימי חג הרמדן, היה מואזין שלהם מכריז על החג מגג אחד הבתים.

פתח־תקוה היא השניה במושבות הארץ: 818 נפש. דומה היא, כך אמרו האורחים מחוץ־לארץ, לעיירה יהודית בליטא. אכריה אדוקים. אנשי־עבודה הם, ורוח צרפת אינה שוררת בה כל כך. באותם ימים פרצה שערוריה במושבה. אחד מתושביה נשא, בהיתר של רב ירושלמי, אשה נוספת על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו. רוב בני פתח־תקוה יצאו נגדו. שתי הנשים מתו זו אחר זו, ובני פתח־תקוה אמרו, כי בחטא האיש מתו, נתכנסו על ביתו וסקלו אותו באבנים. קרא האיש לעזרה את הקאימקאם של יפו. קמה צעקה במושבה והיה הדבר נושא לשיחות. אכן, עיירה קנאית היתה פתח־תקוה.

בראשון־לציון היו 626 נפש. היתה זו מושבה נאה, שנערותיה לוחשות את שם פאריס בגעגועים. חצה אותה רחוב מרכזי ולידו שדרות אקליפטוסים. בראש הרחוב עמד בית־כנסת, שיהודים יושבים בו בין מנחה למעריב ולומדים ש“ס ועין־יעקב. בכפר יש גם גן נאה, שהצעירים משוטטים בו; שוק פירות שמוכריו כולם ערבים; בית־מרחץ של אמבטיות ואף מרחץ זיעה. תזמורת הכפר, המפורסמת בכל הארץ, מתאמנת בניצוח בוריס אוסוביצקי ובבוא המותצריף הטורקי מירושלים, היא מנגנת לכבודו את הימנון השולטן. ובנות הכפר, כאמור, מנגנות על פסנתרים ושרות שירים. ב”מצעד הפזמונים" של שנת 1900 עמדו השירים הבאים: “חושו אחים חושו”, “שאו ציונה נס ודגל”, “במחרשתי”, “יה חלילי יה עמלי”, “התקווה” – שעדיין לא היתה להימנון – “השופר” ו“מה זאת עיני תראינה”.

ליד בית הפקיד הראשי בראשון־לציון עומדת מרכבתו המפוארת. אומרים היו, כי הוצאות אורוות הסוסים שלו גדולות מהוצאות כמה משפחות.

ראש־פינה בגליל, בת 512 נפש, היתה הרביעית בגודלה והמושבה הראשונה של הגליל. יש בה אכסניה של חנה האלמנה, בית־כנסת, בית מרחץ, אמת־מים, ו־140 תלמידים בבית־הספר שמורו מדבר עברית, ומלמד את תלמידיו עברית־בעברית, מרבה בתרגילי־גוף ועובד עם תלמידיו בגינה, כדי להרגילם לעבודת האדמה. תיירים היו עולים לראש־פינה כדי לראות את המורה החלוץ, שביקש להקים בית־ספר מסוג חדש.

בשנת 1900 עדיין סבבו גלגליה של מטוויית־המשי במושבה. בבית־החרושת עבדו כמאה איש, רובם מצפת. היה שם גם מפעל אריגה ובו 45 מכונות העובדות בכוח הקיטור. בעוד זמן לא רב יתגלה כי מנהל המפעל מועל בכספים.

פקיד המושבה ראש־פינה, צעיר שקיבל חינוך צרפתי, עשה חלק גדול מזמנו בבילויים בביירות (הפקיד הקודם פרץ את גדר הצניעות עם אשת־איש וגורש מהכפר). רופא המושבה עשה לו חוק, לא לבוא אל חולה בשבת. הערבים היו שומרי הכפר וה…גנבים. לרשות הפקידות, שהיתה ממונה על כל מושבות האזור, עמד “כיאל” בן טבריה, הוא הרץ־השליח, שהיה מביא את כספי התמיכה מביירות וממלא גם תפקיד של שומר. כן היה לכפר שתדלן, שתפקידו לבוא בקשרים עם השלטונות הטורקים ולשלם את הבקשיש בזמן הנכון. גם הוא היה יליד טבריה, שגדל עם הערבים והכיר היטב אח חייהם ומנהגיהם, היה שותה עמם קהוה ומעשן נרגילה, רוכב מצוין וקלע מוכשר.

ועוד עיירה בגליל – היא יסוד־המעלה. אכריה נחשבו לחרוצים שבין הגליליים, ומצבם היה טוב. בני המושבות השכנות לא אהבו אותם ביותר, מאחר שלדבריהם, לא היו מכניסי־אורחים, ובני יסוד־המעלה לא היה איכפת להם מה חושבים עליהם שכניהם. אדוקים בדת היו, חסידים שאינם סומכים על עצמם בלבד, אלא גם על הרבי ועל רבון־העולם. זמן־מה לפני־כן, כשבא ארבה לגבול יסוד־המעלה, שלחו אל הרבי מצפת כדי שיגרש את הארבה. כן גורשו מכפרם תושבים שביקשו להתפלל בנוסח אשכנז, כ“מתנגדים”.

בלב השרון עמדה חדרה. הקדחת עדיין מפילה בה חללים רבים. עשר שנים עברו מאז יסוד הכפר ועדיין היתה סכנה לחיות בו. אולם תושביו הכריזו כי לא יעזבו את אדמתם. הד"ר הלל יפה, הרופא של זכרון־יעקב, טיפל בחולי חדרה, אולם בית־הקברות גדל והלך.

בלב השפלה קמה רחובות. תושביה סירבו לקבל תמיכה מהברון. אכריה ביקשו לחיות מעבודתם. היה בהם איש צעיר, שאף פרסם סיפורים בעתונים, משה סמילנסקי שמו. בין הצעירים היה עוד בחור ושמו אליעזר מרגולין. היו שראו בו את נציג הדור החדש שגדל בארץ. שזוף, לובש עאביה, כאפיה לראשו, קנה־רובה על שכמו, הערבית שגורה בפיו וכשהיה בא בין הבדווים, נחשב כאחד מהם.

והיו גם מושבות אחרות, קטנות יותר, עמלות ומצבן קשה, כמו מחנים ומשמר־הירדן שבגליל, או בני־יהודה שהתקיימה בקושי במורדות ההרים שמעבר לכנרת, ובה כעשר משפחות. היו גם המושבות בדרום הארץ, כמו עקרון הוותיקה שתושביה אכרים טובים, התפרסמו בעקשנותם ומלחמתם נגד פקידי הברון; גדרה, מושבת הבילויים העייפה, קסטינה, או הר־טוב, הרחוקה מכל המושבות, בצד הדרך לירושלים, שיושביה, יוצאי בולגריה, קנוה מידי מיסיונרים אנגלים.

בראשון־לציון ובזכרון־יעקב אתה מוצא בתים נאים, לפעמים בני שתי “מכפלות” (קומות בלשון אותם ימים), ובבתים רהיטים “מודרניים” וכמסופר, אף פסנתרים, שהיו אז סמל לרמת־המחיה הגבוהה ביותר. ברוב המושבות עשוי הבית אכסדרה, שהיא חדר־המגורים ו“הסלון” של הבית, ובה יושבים בני המשפחה והאורחים, והיא משמשת גם חדר־אוכל ומטבח: בפינה ניצבת כירה־מיטלטלת ועשנה ממלא את האולם. הרהיטים פשוטים: ספסל עץ נמוך, מכוסה בד אדום, עומד ליד כותל החדר, שולחן וכמה ארגזי־עץ המשמשים למטרות שונות.

ליד משפחות האכרים מקבלי התמיכה, חיו הפועלים ועובדי השרותים. הנה רשימה של יושבי מושבות שאינם אכרים, בכפר גלילי בסוף המאה, ורשימה זו אופיינית גם למקומות אחרים: רב, שוחט, רוקח, שני מורים, מלמד, שמש, בלן, מיילדת, חרשי־נחושת, נגרים, נפחים, קצב, מנקר, חנוונים, סנדלרים, חייט, אופה, שנים־שלושה פועלים יהודים, פועלים ערבים רבים ושומרים ערבים, ועמם פקידי הברון. הפקיד הראשי היה על־פי־רוב איש צעיר, מחניכי בית־הספר של אליאנס, שלימד קודם־לכן באחד מבתי־הספר שלה, שפעלו מצפון־אפריקה עד פרס, נשא חן בעיני פקיד בכיר ממנו וזה המליץ עליו בפני שייד אשר מינה אותו על מושבה בארץ־ישראל. כל ענין יישוב הארץ על־פי־רוב, רחוק ממנו מרחק רב, והוא רואה בעבודתו אפשרות להשתכר יפה, לחיות היטב ולהיות ממונה על אנשים ולרדות בהם. היו לו רכב צמוד (כרכרה מפוארת ועגלון ערבי) ושררה על האכרים. הפקיד היה חובש כובע רחב “בעל קרנות”, מדבר בביתו צרפתית, לילדיו אומנת צרפתית נוצריה והוא קורא ספרים צרפתיים ושבועונים שהגיעו מן המטרופולין, ומשתדל להתרחק מהאכרים, שהיו יראים ממנו. מראה רגיל: זקני ראשון־לציון ונכבדיה עומדים על רגליהם, כובעיהם בידיהם, במסדרון בית הפקידות ומצפים בסבלנות עד שהפקיד יראה לקרוא להם.

סולם ההיירארכיה של המושבה התבטא בבית־הכנסת: מקום המזרח היה מגודר ומיועד ומותר בכניסה אך ורק לאנשי הפקידות. באולם ישבו האכרים. בכמה מושבות נאסר על הפועלים היהודים להיכנס לבית־הכנסת. היה להם צריף משלהם, שם אכלו וישנו, ואם רצו – יכלו להתפלל שם. רק ברחובות, הכפר המתקדם, התקבלו הפועלים בסבר פנים יפות יותר, ושם אף נתאגדו לאגודה – הסתדרות העשרות, שהיתה אמורה להיות מעין מסדר צבאי חשאי. במקומות אחרים היו הפועלים מיעוט קטן. העדיפו עליהם את הערבים, שהיו זולים ואינם מעלים טענות. בגליל חיו הפועלים הערבים כחרתים – אריסים – ישנים עם משפחותיהם ברפתות שבחצר וגם עושים את כל עבודות הבית. ביסוד־המעלה מנה נוסע אחד 32 משפחות אכרים ו־50 משפחות אריסים ערבים.

וכך, על סף המאה החדשה, הגיע לסיומו משטר הפקידות. תמו “החיים המתוקים”. שיירה של עשר עגלות יצאה מזכרון־יעקב לנמל טנטורה, עם הרהיטים היפים של משרד הפקידות שנשלחו באניות־מפרש לביירות ונמכרו בה. בוריס אוסוביצקי, היינן של ראשון־לציון, נטש לבסוף את התזמורת, קיבל כמה אלפי פראנקים פיצויים ויצא את הארץ. יק"א פרסמה בהודעות במושבות, כי כל אכר המבקש לעזוב את הארץ יקבל 3000 פראנק פיצויים. הכסף ניתן רק בשעה שהאכר ומשפחתו עלו לעגלה שהובילה אותם לנמל. משמונים המשפחות של זכרון־יעקב יצאו עשרים. רבים מצעירי המושבות ניצלו את ההזדמנות, לקחו פיצויים, הרחיקו נדוד, ועד אוסטרליה ואפריקה הגיעו. אחד היוצאים לאוסטרליה היה אותו צעיר, שראו בו נציג דור חדש בארץ: אליעזר מרגולין. (לימים, ב־1917, יחזור לארץ, בראש אחד הגדודים העבריים בדרגת קולונל. הוא ישתתף בהגנת תל־אביב, במאורעות 1921, יפוטר על שום כך מהצבא הבריטי – ויחזור לאוסטרליה).

אחד הפועלים בארץ היה נח שפירא. הוא היה גם פזמונאי של אותו דור וכותב בעתונים בשם בר־נש. חמש שנים לפני כן, באחת החגיגות של זכרון־יעקב, כתב את “יה חלילי, יה עמלי”, שהוא מהשירים המוכרים מאותה תקופה. והנה, עמד נח שפירא עגום בנמל יפו, בראותו את מאות הפועלים היוצאים מהארץ, מלאי יאוש ואכזבה, וכתב שיר על הירידה:

על חוף יפו יזעם הים,

יהמו, ירעשו המשברים,

ובהד קולם תתלכד שם,

גם אנקת נשים וגברים.

אבות ובנים נאנחים

ומבכים את גודל שברם,

על כי מחדש מוכרחים,

לבקש מקלט, למצוא דרכם.

השנה הראשונה למאה העשרים היתה שנה עצובה. מספר בעל הזכרונות: “החנוכה דהאי שתא עבר עלינו במושבות בלי שום רושם של הילולא, של סופגניות, של חגיגיות הלב, של אומץ־הרוח, כי כל הרוחות המנשבות ועוברות על פנינו היום, רוחות רעות הן. רוח של רפיון־ידים, רוח של כשלון־ברכים, רוח של אימת־הריסה, רוח של הפרת־התקוות, חיים מחדש, רוח של חורבן”.

אבל לאט־לאט נתעוררה הארץ מקפאונה: כעבור שנתיים־שלוש החלו האכרים לחיות מאדמותיהם, ניטעו פרדסים חדשים. נתגלו ניצני ארגון עצמי של האכרים, קמה אגודת “פרדס” לשיווק משותף של פרי־ההדר, הכורמים התאגדו אף הם ופתחו במשא־ומתן עם הברון, להעביר לרשותם את היקבים.

בחנוכה תרס“ד – סוף 1903 – עגנה אניה ביפו וכמו לפני 21 שנים, ירדה גם הפעם לחוף קבוצה של צעירים וצעירה אחת. הם היו שונים באופיים ובטבעם מאנשי ביל”ו שבאו בשנת 1882, אבל כמוהם רצו לבנות ביתם בארץ־ישראל. העליה השניה החלה. נפתח דף חדש בתולדות הארץ.