ארבעה יצאו אל חצרות ילדותם. הלכתי אתם, הם ניערו מעליהם אבק של הרבה עשרות שנים ופסעו אחורנית, עד שנעצרו בספי הבתים, ברחובות ובמגרשים, שהיו כל עולמם לפני חמישים וששים שנים. עמדתי לידם לשמוע את סיפורם ולראות את פניהם כאשר לנגד עיניהם חוזרת ראשית המאה בחצרות יפו, נוה־צדק ותל־אביב.

הצעיר שבארבעה היה השופט יהודה טרייוויש. ילדותו עברה עליו בגבול שבין השכונות הישנות נוה־צדק ונוה־שלום ובתל־אביב, שהחלה צומחת בחולות; אביה של שפרה קפלן־יחיאלי הגיע לארץ בשנת 1905 כדי ללמד בבית־הספר לבנות בנוה־צדק. שפרה למדה בבית־הספר, סיימה את הסמינר באותה שכונה, לימדה באותו בית־ספר והיתה מנהלת שלו עד צאתה לגימלאות. מרגלית חבצלת־שלוש נולדה בשכונת נוה־צדק, בבית הראשון של השכונה. סבה היה אהרן שלוש. הוא אשר קנה את החולות שאחר־כך קמה עליהם השכונה; יצחק רוקח הוא בנו של שמעון רוקח, שהיה עסקן האגודה שקנתה אדמה משלוש ב־1877, והקימה את השכונה היהודית הראשונה ביפו. שמעון רוקח היה גם בין הפרדסנים הראשונים בארץ.

אותו יום כאילו נתפזרו מחדש דיונות של חולות וכרמים על מה שהוא עכשיו רובע בתי־עסק ורחובות־סוחר של תל־אביב. פתחנו במקום שרחוב אלנבי ויהודה הלוי נפגשים. כאן היה “עץ הגג” – השקמה הגדולה שעמדה על הגבעה הרחק מהשכונה הקטנה – כיום מתנשא שם מגדל רב־קומות.

הלכנו בעקבות הנער טרייוויש. עברנו ליד בית חיותמן, בית בן קומה אחת ברחוב יהודה הלוי, רחוב הבנקים והממון, שהוא שריד אחרון של אחוזת־בית. תריסי הבית ודלתות העץ כבר כהו מזוקן. השמש אכלה את הטיח. עץ קזוארינה עדיין מבצבץ לידו מהמדרכה. בפינה של רחוב הרצל עצר טרייוויש פתאום והכריז, כאילו עדיין עמד המראה לנגד עיניו: כאן עמד פנס־הלוקס של השכונה!

“בלילות” – סיפר – “היינו מתכנסים לאורו, עשרים הילדים של השכונה, ומשחקים ורועשים ברחוב הראשי של העיר החדשה”.

אנחנו פוסעים לאורך רחוב יהודה הלוי ועוצרים במגרש החול, שם היה בזמנו גן־החיות הלימודי של “הדוד יהושע”. טריוויש זוכר מה קדם לגן: במגרש זה עמד הצריף של בית־הכנסת הראשון בתל־אביב: ביום שבייליס, אשר הואשם בעלילת־הדם ברוסיה וזוכה, הגיע לארץ, נתכנסו לכאן כל בני העיר החדשה והרב עוזיאל נאם לכבודו.

הגענו לרחוב פינס, שהוא מעין גבול. לאורכו ניצבים הבתים הקיצוניים של נוה־צדק. נכנסו בדרך ראשית – רחוב שמעון רוקח. משני צדדיו עומדים בתים צבעוניים, ולהם גגות רעפים אדומים, סגורים בחומות. לפני שבעים שנה היה זה רחוב “מודרני” ותושבי יפו אף כינוהו “הרחוב הפריסאי”. הלכנו לאורכו, עד שבאנו לרחוב שלוש – ומולנו בית גדול מוקף חומה וחוסה בצל אקליפטוסים גבוהים. זה הבית הראשון של “נוה צדק”. אחר־כך שימש לבית־ספר “עזרה”. טרייוויש עמד והרים עיניו אל הבית הגדול:

“כאן למדתי” – נזכר – “והמורים היו מרביצים”.

משמאל הולך הכביש אל הגשר, שהיה פעם בעיני ילדי השכונה סוף העולם. ימינה הולך הכביש עד “החצר הרוסית”, היא ה“אוטונומיה”.

כאן, בבית שבחצר, היה בתחילה מוסד הלימודים המפורסם של השכונה – בית־הספר לבנות. בקומות העליונות גרו המורים ובקומות התחתונות היו חדרי הלימוד. בית זה שימש כ“מרכז הרוחני” של הישוב היהודי ביפו.

שפרה קפלן־יחיאלי עמדה על מדרגות הבית, וסיפרה:

"גרנו בקומה שניה. במקום שהיום תל־אביב, היו חולות. בית־הקברות היה רחוק בחולות. הייתי צופה דרך החלון ורואה את ההלוויות הולכות בחולות. לא היו מלינים מת ביפו ואני זוכרת את הלוויות הלילה, כשהמלווים נושאים פנסים בידיהם והולכים בעקבות הארונות. אני רואה עד היום שיירות־שיירות של אורות הולכים בחולות.

"בבית היו מאכסנים אורחים: מישהו ‘חשוב’ שירד זה עתה מהאניה, מורים, סופרים וחלוצים ואנשי־רוח שבאו ליפו מירושלים ומהמושבות. היו מתווכחים עד שעות מאוחרות בלילה בהתלהבות: ברנר, עגנון, ר' בנימין, שמחה בן־ציון, יעקב רבינוביץ וסופרים אחרים היו מזדמנים לכאן לכוס תה ולשיחה. אפשר למצוא את אווירת אותם הימים בסיפורים של עגנון. כיוון שהתרכזו כאן עולים מרוסיה, שחסו אצל הקונסול הרוסי, קראו למקום ‘האוטונומיה הרוסית’.

“אחר־כך עקר בית־הספר לבנין חדש והמורים המשיכו לגור כאן. לא רחוק מכאן היה בית מגוריו של הרב קוק ובית־הכנסת שלו. לפנות ערב היה אומר אז”ר, בואו נתפלל בבית־הכנסת של הרב קוק. ר' בנימין ואחרים מצטרפים אליו. ברנר, שלא היה אדוק, ולא חסה בצלו של הרב קוק, נשאר במקום. נחום גוטמן, בנו של הסופר ש. בן־ציון, שהיה ילד באותם ימים, סיפר, כיצד ראה פעם את הסופרים הולכים עם הרב קוק, שקועים בשיחה. ברנר הלך עמם, אבל צעד מאחור בלא להשתתף בשיחה, פוסע בעקבות הרב קוק ועושה בדיוק את צעדיו…"

הלכנו לבית־הספר לבנות, הקיים עד היום, והוציא כבר יותר משישים מחזורים: זהו בית גדול, שחדריו גבוהים ורחבים. על הקירות תלויים ציורי ילדים. עצים גדולים פורשים צלם על חצרו השחוקה ברגליהם של דורות ילדים שרצו כאן. בחורף מצטברות בחצר שלוליות מים. פעם התלוננו על כך לפני רופא בית־הספר הד"ר שאול טשרניחובסקי. הוא הסתכל בשלוליות, חייך והשיב: באיזה בית־ספר אחר בעיר זו אפשר לראות את השמים במים?

בית־הספר לבנות היה מרכז לחינוך העברי לפני מלחמת־העולם הראשונה ובו לימדו טובי המורים, שעיצבו את החינוך בארץ. הוא עמד בחסות ועד חובבי־ציון האודיסאי. בית־הספר לבנים היה, לעומתו, בחסות האליאנס ובו שררה האווירה הצרפתית המקובלת. היו הורים שהתעקשו לשלוח את בניהם דווקא לבית־הספר לבנות, שבו ניתן חינוך עברי, וכך למדו עם התלמידות כמה מבניהם של נכבדי יפו, כמו, למשל, נחום גוטמן, שעל אותם ספסלים עלו בדמיונו מראות השכונה, ואותם הוא מצייר מאז.

ישבנו באולם הגדול המשמש כחדר־מורים עד היום. פעם היה זה גם אולם האספות של הישוב העברי ביפו. בין כתליו נערכו לפני 50–60 שנה הצגות הבימה העברית. שפרה קפלן־יחיאלי זוכרת את ז’בוטינסקי הגדודאי נואם כאן, ואחר־כך את אגדתי עורך את נשפי פורים הנודעים באולם זה.

חזרנו אל הבית הראשון של נוה־צדק. ליד קיר בית־הכנסת לזכר משפחת שלוש ניצבה מרגלית חבצלת־שלוש וסיפרה על סבה, אהרן שלוש, שעלה לארץ ממרוקו בשנות השלושים למאה הקודמת עם הוריו, והוא בן חמש. סירת מפרשים הביאה אותם לארץ. במפרץ חיפה טבעה וכחמישה־עשר מנוסעיה אבדו. הנותרים, כשלושים משפחות, ניסו להשתקע בחיפה ולא הצליחו, רצו לעבור לשכם ולבסוף נתיישבו ביפו. עד אז, היתה יפו משמשת לעולים רק כמקום־מעבר לירושלים. בני מרוקו אלה, שהיו אנשי־עסקים בטבעם, הקימו כאן קהילה של יהודים ועסקו במסחר. את תבואות עזה שילחו לחוץ־לארץ.

אהרן שלוש היה סוחר חרוץ. הוא השקיע באדמות. אומרים כי באותם ימים, כשאדם היה קונה קרקע, היה יוצא עם המוכר לשדה, זורק אבן, ועד למקום שהיתה האבן מגיעה – היה גבול אדמתן. שלוש זרק רחוק מאד.

חולות נוה־צדק היו שלו, ומשקמה חברה, שרצתה להקים שכונה יהודית ליד יפו – מכר לה את אדמתו בזול, גם מפני היותם יהודים וגם מפני שאם יתחילו לבנות – ירצו לבנות עוד, ויצטרכו לקרקעות נוספות ולאהרן שלוש היתה עוד אדמה.

במרכז השכונה הקים את ביתו, בית פטריארכאלי, מוקף חומה, ובו הושיב את בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו. זה הבית שאנו עכשיו עומדים לידו. שלוש הקים גם בית־כנסת בחצרו והוא ישב במזרח. את בניו פיזר בקהל כדי שלא תזוח עליהם דעתם. משנישאו בנותיו, בנה להן בחצר ובסביבה בתים קטנים.

הבית היה מלא נשים וטף. מרגלית זוכרת את ימי הקיץ, לאחר הדיש. היו מביאים לחצר שקים רבים של תבואה והנשים בררו את הגרעינים. לאחר המסיק, היו מביאים זיתים והן היו כובשות אותם לשמן. מן הצימוקים עשו יין לפסח. בחצר היו גם גינה ולול.

מרגלית מחייכת: אני זוכרת את ימי אלול. החצר היתה מלאה תרנגולי כפרות. לכל אחת מנפשות הבית היה תרנגול או תרנגולת, כנגד זכר ונקבה ולנשים ההרות – שלושה: תרנגולת לעצמן ועוד תרנגול ותרנגולת בשביל הוולד, שאי־אפשר לדעת את מינו. אחר־כך היו באים לחצר עניי העיר לקבל את חלקם בתרנגולים שנשחטו.

ליל הסדר. כל המי־ומי של יפו באו לבית שלוש לסדר: הקאימקאם, הקונסולים ונשותיהם, אורחים בגי משפחה, וסבא מכהן בראש. ומיד בצאת הפסח, בלילה, היו מגיעים הידידים הערבים ומכבדים את בני הבית בפיתות.

מרגלית זוכרת את החיילים הטורקים שישבו סמוך לבית. בימי בראשית של השכונה, בשנת 1892, כשבנו את המסילה לירושלים, היה סבא נציג בנק צרפתי ובביתו שמר את משכורות העובדים. לילה אחד התקיפו שודדים את הבית הבודד, שחטו את הכלב, הרגו את השומר וניסו לפרוץ פנימה. סבא ובניו התגוננו והנשים יללו. הכסף לא נשדד, אבל הטורקים הציבו מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה 12 חיילים טורקים ליד הבית. חיילים אלה היו גרים באוהלים סמוך לבית, מתנהגים כדין חיילים ממושמעים, עושים מיסדרים ומשמרות והילדים משתעשעים עמם.

מרגלית זוכרת גם כיצד היו הילדים “מתגלשים” על גבעות החול המרובות שבסביבה ואת היום שעגלתו של הסבא התגלגלה בואדי של המסילה, ועל־כן החליטו הטורקים כי יש להקים שם גשר, זה העומד עד היום.

אנו פונים חזרה. בפינת הרחוב עומד הבית שבו התגורר חמדת הוא עגנון ככתוב ב“תמול שלשום”. אז היה מזכיר בית־משפט השלום. חדרו היה בקומה השניה, ממנו צפה חמדת, כך מספר עגנון, אל הגשר ואל שכונת הגרמנים שמעבר לוואדי.

אנו מגיעים לכיכר קטנה. מימין, בית־הכנסת היפה ומדרגות מטפסות אליו. קיר־בית לבן מבהיק בשמש ובו קרועה דלת. ותיק אחד נעצר ואומר: זה היה חדרו של ברנר, ולידו גרו דבורה בארון ואהרונוביץ, ובבית סמוך היתה מערכת “הפועל הצעיר”. בקצות הרחוב היו שני בורות המים הציבוריים של השכונה.

אנחנו עומדים ליד בית שמעון רוקח. בנו, יצחק רוקח, מספר על הילדות הרחוקה. יצחק רוקח בא במקום אביו שהיה ממייסדי “הפרדס” ומנהלו, עד שמת בתחילת שנות העשרים ויצחק תפס את מקומו. עכשיו עומדים מאחורי יצחק רוקח עולם עסקים גדול, ריח פרדסים רבים, תיבות תפוזים ההולכות לנמל, עסקי־עסקים; יצחק רוקח כבר ראה הרבה והעולם גדול הרבה יותר מאשר חשב בילדותו – אז היה הוואדי סוף העולם – ואף־על־פי־כן מלא עדיין לבו בשכונת הילדות, הפרושה לפניו בשמש.

“כאן נולדתי” – הוא מראה על הבית, כשהוא עומד בצל גזוזטרה שלו. "היינו מטיילים בכרמים מסביב, מכים את ילדי הערבים וסופגים מהם מכות. שתי דרכי חול הלכו מכאן צפונה. בשבתות ובימי חופשה הלכנו יחפים לים.

“הם עומדים לפני, אנשי השכונה של אז” – עוצם יצחק רוקח את עיניו, ומונה: “זגג ונגר, חייט ואופה, הוא איצ’ה בקר, שהיתה לו גם פרה ומכר חלב. בתחילה חיינו כמו משפחה אחת. בסוכות שימשה סוכה אחת לכל השכונה. את הבתים הקימו לפי התור, וכל אחד בשכונה היה צריך למלא כל בוקר מאה סלים של חול מהגבעה ולהשליכם בבקעות. כשמישהו חלה – השגיחו השכנות על הילדים. וכאשר יולדת חלתה – היניקו שכנותיה היולדות את ילדיה. שלוש נשים היניקו אותי”.

אחיו של יצחק – ישראל, ארגן את ילדי השכונה ל“קבוצת מלחמה”. ממול לנוה־צדק, מעבר לואדי, עמדה שכונת הטמפלרים ואלהאלה. ילדי השכונה היו קוראים לעבר ילדי נוה־צדק קריאות גנאי ומשליכים עליהם אבנים. אספו ישראל וחבריו זמן רב אבנים לערימות ויום אחד פתחו ב“מתקפה כללית” על ילדי ואלהאלה וניצחו אותם נצחון גמור.

אחר־כך באו “עולים חדשים” בעלי־בתים מכובדים ורצו להתרחק מנוה־צדק ונוה־שלום שהיו עניות מדי, דלות ומלוכלכות, לפי דעתם, והקימו את אחוזת־בית ואת תל־אביב. ואילו תושבי נוה־צדק פחדו מתל־אביב היפה הנבנית מזרחה להם ־־כלילת מותרות!– ובה גם יטילו בודאי מסים גבוהים.

“אבא לא רצה לעבור לתל־אביב” – מספר יצחק רוקח – “הוא אמר לנו: כשתגדלו תעברו אתם לשם. אני נשאר בשכונה”. ואמנם, הוא נשאר בבית עד יום מותו. בנו, ישראל רוקח שלחם בילדי ואלהאלה, היה אחר־כך לראש עיריית תל־אביב, העיר שקמה על־ידי בעלי בתים של יפו, שהתנשאו על נוה־צדק.

תם המסע. חזרנו לתל־אביב, לבתי הבטון הגבוהים ולהמולת יום־יום הרועשת. שכונות־בראשית של העיר, כמו נסוגו ונסגרו על בתיהן וחצרותיהן, כמו חזרו לחלום את ימי ילדותן.