לוגו
אדיסון הירושלמי מחפש כלה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בשנת 1904 היה יוסף בוזינסקע בארץ־ישראל מה שהיה אדיסון, להבדיל, באמריקה; אולם שלא כאדיסון שנחל כבוד והון, היה הממציא יוסף בוזינסקע, מרחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים, עני מרוד ואף ללא שידוך ראוי לו. מר בוזינסקע, ממציאן של שלוש מכונות, היה שרוי במצוקה רבה ולא ידע מה יעשה. יושב היה בדירתו, בביתו של ר' זעליג צוועבנר, ולבו דווי עליו: כיצד ייחלץ מהמיצר? ופתאום צץ רעיון בראשו: בן־יהודה ופרומקין יעזרו!

לקח את מקלו, רכס את מעילו ויצא לסימטאות העיר. נכנם למערכת “ההשקפה”. ביקש לדבר עם העורך בן־יהודה והראה לו טיוטה של מודעה שחיבר. לקח בן־יהודה קולמוס ותיקן את כל הצריך תיקון, והודיע את המחיר: שני גרושים לכל שורה בעמוד האחרון. מר בוזינסקע עמד על המקח: ראשית, המודעה תחזור כמה פעמים! ושנית, בן־יהודה מניח הנחות לעניים, ככתוב במפורש בראש העתון: “המחיר לשנה שתי מג’ידיות ולעניים – מג’ידי ורבע”.

מתקבל על הדעת שבן־יהודה טוב־הלב הניח הנחה לממציא העני, אשר הלך משם אל ביתו של ישראל דוב פרומקין, עורך “החבצלת”, וגם אתו בא לידי הסדר.

ובערב שבת באותו שבוע, קראו מנויי שני העתונים את המודעה הבאה: “להודיע ולהוודע, כי אני החתום מטה המצאתי שלוש מכונות שתעבודנה עבודתן בלי כוח צדדי, בלי סוסים וגאז ומים וקיטור, ואין צורך בשום הוצאות ועושות מלאכה רבה, ואפשר לחיות עליהן בהרווחה. כל שלוש המכונות הן מכונות לטחינה, לאחת נצרך להשלימה – 150 נפוליון, להשניה רק 45 נפוליון, ולהשלישית נצרכים רק 25 נפוליון. אני האמן מבקש לטובת אחינו בני ישראל, מי שרוצה להיות עשיר יפנה אלי ויחיה בהרווחה”.

זה חלקה הראשון של המודעה. אולם ממציאנו בוזינסקע היה פיקח וחסכן וביקש לתפוס מרובה וכך השתמש באותה מודעה לענין נוסף והודיע: “גם מבקש אני אשה בת בנים וממשפחה נאה. וכל הזריז נשכר”.

ועל החתום: יוסף בוזינסקע, מכונן.

בבקשתו ל“אשה בת בנים” התכוון לומר, שהוא רוצה באשה הבאה מבית שרוב ילדיו זכרים. כנראה חשב ומצא אותו ממציא שאשה ממשפחה רבת בנים, תביא לעולם בנים.

ב“החבצלת” חתם בוזינסקע “מעכאניסט”. נראה שבן־יהודה לא רצה להדפיס מלה לועזית במודעה בעתונו. והנה אף־על־פי שאותן מכונות שהמציא לא נתפרסמו בעולם, זכה בוזינסקע, ובגינו נכנסה מלה חדשה לעברית: מכונן, ככתוב בעתונו של בן־יהודה.

תחילתה של העתונות העברית בארץ – בשנת 1863. אותו קיץ יצאו לאור שני עתונים: “הלבנון” ו“החבצלת”, העוינים זה לזה. שניהם נסגרו כעבור זמן קצר בפקודת השלטונות הטורקים. כעבור שבע שנים חידש “החבצלת” את הופעתו על־ידי המדפיס ישראל בק, שהעביר את העריכה כעבור זמן לא רב לחתנו בן העשרים – ישראל פרומקין.

“החבצלת” יצאה כסידרה. לפרקים נולדו עתונים נוספים שלא האריכו ימים, ובשנת 1886 יצאו הנערים מוכרי־העתונים לסימטאות העיר העתיקה של ירושלים והכריזו על עתונו החדש של בן־יהודה – “הצבי”. מאז היו לירושלים שני שבועונים קבועים.

העתונים יצאו לאור בימי ששי. הם פרסמו חדשות שהעתיקו מעתונים של חוץ־לארץ באיחור של שבועות רבים. בערי הארץ ובישוביה היו להם “עתונאים”, כתבים ששלחו חדשות אחרונות ממקומותיהם. העמודים האחרונים נועדו גם ל“מודעות”.

מה יכלו המודעות להציע לאותו ישוב קטן, שמלפני שמונים שנה?

רמת־המחייה היתה נמוכה, המסחר מועט. חברות גדולות לא פעלו בארץ, והמודעות הוקדשו בחלקן הגדול לענינים אישיים. אחת המודעות הנפוצות ביותר באותה תקופה – היא מודעת העגונות. באותן שנים של אי־שקט ונדודים ברחבי העולם היהודי, קמו בעלים רבים ועזבו את בתיהם, נעלמו והשאירו אחריהם נשים עגונות, האסורות בנישואים. נשים אלו ובני משפחותיהן, על־פי־רוב האבות, הרבו לפרסם מודעות בעתונים היהודיים בכל העולם, לרבות עתוני ארץ־ישראל, ולשאול אם ראה מישהו איש, שסימניו כך־וכך, ואם ראוהו – יודיעו־נא מיד לרבנים ולקהילות. פעמים, מרגיש אתה בגוף המודעה את חיבתה של האשה לבעלה, אף־על־פי שעזבה לאנחות. היא מתארת אותו כ“איש יפה־תואר”, ולאחר־מכן, באה שורה של סימנים שעל־פיהם אפשר להכירו, למשל נמוך־קומה, צולע במקצת, צהוב וגיבן.

היו כמה מפרסמי מודעות קבועים, כדוגמת דוד כהן מירושלים, משורר, סופר, תלמיד חכם ובקי בגימטריות, המנצל את מודעותיו לפרסום כשרונו זה. עני היה האיש, ספריו ותלמודו לא סייעו לפרנסתו. יום אחד קנה מכונה לטחינת קפה ופרסם על סחורתו ב“הצבי”. השנה היתה תרמ"ו ומניינה בגימטריה – 646, ועל כן חיבר מודעה מחורזת, שכל משפט שלה עולה בגימטריה – 646:

"אני מודיע אל שכני וידידי, ואבשר בקהל, ואקרא בקול ולא בקול גאוה, אך בשפל קול הטחנה. אדם הטוב הרוצה קאפע טובה. דאינו מעורב וגם דאינו מזויף. ושנטחנה הדק הדק. הוא יכול להשיג אצלי דוד כהן. בעל מחבר עיר דוד. קונה אצלי זוכה למצוה כי דל אנכי. ואני וילדי אנו מסובלים ברעב. לא מגודל הנחת אני עוסק בפרנסה זו. איני גבאי בישיבה בעץ חיים. מספרי לא ארויח. אבל זה אבטיח כי בהקאפע ימצאו טעם טוב. הגם כי אני זקן וחלוש. עם כל זה אנסה לטחון הקאפע. ואולי אמצא לחמי בזה אם יברכני ה' ".

אם מצא לחמו מטחינת הקפה, קשה לדעת. מכל־מקום, מר דוד כהן המשיך ופרסם מודעות, בסודות גימטריה מסובכים, על עניינים שונים ופרנסות חדשות שבהן היה עוסק ועל ספריו שביקש להפיצם. במודעות שפרסם שילח גם את חציו בנגידי העיר, להנאתם של קוראי העתונים.

ויש מודעות של תודה לרופאים על ריפוי חולים. פעמים מלוּווֹת המודעות תיאורים של המחלות, כאותו אב מאושר, המודה לרופאו, שהצליח להוציא את ילדו מבטן האם “אברים אברים”.

ש. הובר, מורה לעברית בואדי־חנין, היא נס־ציונה, מפרסם ב־1895:

“הנה אשתי נפלה על ערש דוי במחלת דלקת המוח וכבר לא האמנתי בחייה. ואפנה לכבוד החכם ד”ר מאזיה ויקבלה ברחמיו בבית־החולים ויתנהג עמה בחסד וישתדל לרפאה כיד חכמת הרפואה הטובה עליו, עד שהחלימה וקמה מחוליה. ועלי להגיד תהילת האדון המהולל הרופא מאזיה בשער בת רבים. גם חן־חן להאדון הרוקח מאיר אלכמיסטר המצטיין בנסיונו במלאכתו וכן חן־חן לכל העובדים בבית זה".

ד"ר מאזיה היה רופא מושבות הברון בדרום, ואחר־כך רופא בירושלים ואיש־ציבור ידוע. מאיר אלכמיסטר היה רוקח המושבה, ובשעותיו הפנויות היה מתקין זיקוקין־דינור לחגיגות; ופעם אף הפתיע את תושבי ראשון, כשהאיר חגיגה אחת בנורות חשמל.

וגם אבקות־פלא היו באותם ימים. אברהם יחזקאל בלום מודיע ב“החבצלת” על “תחבולה לישון במנוחה”:

“הבאתי מחדש מבית־חרושת המעשה בארץ אשכנז מין אבקה אינזעקט (אינזעקטין פולווער) להמית זבובים ופרעושים ופשפשים (וואנצען, ג’ינג’אס) ממין היותר מובחר. והנני מוכן למכור את האבק הזה בזול מאד, והנני בטוח, כי כל אשר יקנה ממין זה, יוכל לישון במנוחה. חנותי ברחוב היהודים סמוך לחורבת רבי יהודה החסיד”.

וגם תרופות־פלא נמצאו למכירה: יהודי אחד מירושלים מודיע, כי נמצאים ברשותו הדודאים, שהועילו לאמהות לאה ורחל, ויעזרו גם לעקרות ירושלים, וכל הקודמת – זוכה.

בעיות סכנת העישון נתעוררו כבר אז. הנה מודעה המוכתרת בהכרזה: “מכל משמר נצור לבך!” והיא אומרת: “מי האיש הירא לנפשו וחפץ לשמור את ליבו לבל יזיקהו הארס (ניקוטין) שנמצא בטבק, ידרוש תרמילים מבית־החרושת שלי ‘ירדן’, הנעשים על־פי חוקי שמירת הבריאות. בכל קנה יש צמר־גפן ‘נאוואני’, שהוא בולע הניקוטין”.

מי רוצה ללמוד נגינה? מי רוצה ללמוד אנגלית? מודעה משנת 1894 מוסרת, כי “העלמה מארי ליאנס מוכנה להורות בביתה שעות אחדות ביום ידיעת הנגינה בעוגב (פיאנא) או ידיעת שפת בריטאניא. החפץ לדעת פרטי הדבר יפנה אל אביה, האדון ליאנס, בבית הרפואות אשר להאנגלים”.

וכמובן, גם מודעות על אבדות! “נאבדה משקפת ציור (שפופרת של פאטאגראפיע). כל מי שמצא אותה וישיבנה או שיראה מקום המצאה יקבל שכר 25 פראנק. גם כן אודיע שיש לנו דירה מרווחת בשכונת בית־יוסף להשכיר או למכור בשכר השווה לכל נפש. גם כן אקבל תלמידים ללימודים שונים – אברהם משה חן־תמים, בשכונת משכנות”.

אברהם משה חן־תמים, שפרסם פעם בפעם מודעות בעתוני אותם ימים, הוא אחד הטיפוסים המעניינים של ראשית המאה. מעולי ביל"ו היה ושימש מורה בגדרה. הוא נודע במנהגיו המוזרים: נדד בארץ ובסוריה, הטיף ברחובות ובכיכרות על אלוהים והגאולה, אומרים כי התנצר, שהה ברוסיה ובאנגליה, עלה שוב לארץ והשתקע בירושלים.

אחד המפרסמים המסחריים הנכבדים של אותם הימים היה וולף ברטניאנסקי, בעל בית־מלאכה לחגורות שבר וכיוצא בהן. הוא היה גם אחד המפרסמים הראשונים שליוו את מודעותיהם בציורים: רישומי המכשירים המיועדים לבעלי שבר ולשבורי־גוף אחרים. הוא מזהיר: “ונשמרתם לנפשותיכם מאסון!” ומודיע: “אם צריכים אתם לאגד של שבר או לחגורה. אל תקנו בנדז’ים מהמוכן פן יקרה לכם אסון. לכו להאגדן (בנדז’יסט) וולף ברטניאנסקי בבתי פיינגולד על דרך יפו”.

הפעם, בזכותו של ברטניאנסקי, באה מלה חדשה לעולם – אגדן, כמובן, שוב המצאה של בן־יהודה. ברטניאנסקי זה פרסם גם מודעה שלא מענייני השברים, וממנה אנו יודעים על צעד חשוב בחייו. “ההשקפה” של שנת 1906 מודיעה ומפרסמת: “וולף ברטניאנסקי ולאה שווארץ באו בברית הארושים”.

מזל טוב וחיים ללא שבר!

אפשר גם לעשות עסקים עם המושבות. ראשון־לציון מפרסמת מכרז:

“לרגלי הגמר של הקונטראקט של ועד מושבת ראשון־לציון עם הקצב שבהמושבה, הננו מודיעים להחפצים לקבל הקצבות פה, כי יואילו לפנות אלינו מוקדם היותר אפשרי, להגיש תנאיהם לתקבולת העמדת הבשר בראשון־לציון”.

המוסקובים.jpg

זמנים חדשים מגיעים – פועלי העליה השניה עולים לארץ, אחד הצילומים הראשונים של ה“מוסקובים”, במטבח הפועלים בפתח־תקוה


עסקים נוספים, המסחר גדל. המושבות צורכות מוצרים רבים יותר. חברות תה וחברות ציגארעטען מכריזות על מרכולתן. חברות הביטוח מציעות את שרותן. רופאי־השיניים מתרבים. הבריות אוכלים שוקולדה. מתחילה תקופת חברת השפע. שותים בירה. בנק אנגלו־פלשתינה נותן הלוואות, מפרסם את שערי ניירות הערך ומציע את שרותיו בכל סניפיו ביפו, בירושלים, בחברון, בעזה ובביירות. אנו זוכים גם להודעות רשמיות. הנה, הבלדיה1 של ירושלים, היא העיריה, מודיעה: “בהיות כי רבים משתינים בשוקים למרות האזהרות והאתראות אשר נעשו על זה, משליכים את זבל בתיהם וחנויותיהם לאמצע הרחובות, אשר זה מקלקל את האוויר וגורם מחלות ומאוס להעוברים והשבים – ניתנה פקודה להשוטרים ולכל פקידי השרות להעניש כחוק כל מי שיעיז להשתין או להשליך הדברים המסריחים”.

ציירי־האור – אלה הצלמים של אז – מתחרים על לקוחות ומכריזים, כי דמות הקלסתר שישיגו המצטלמים בחנויותיהם, מדויקת אצלם יותר מכל מקום אחר. עידן המכונות מתחיל בארץ. א. איילנדר, הגר ליד שער יפו, יוצא במודעה של שליש־העמוד ובקריאה נרגשת:

“אתם אבות משפחה ואתן אמהות ילדים, לא עזבתם עד עתה את האמצעי הישן לשאוב מים מן הבאר על־ידי דלי קשור אל חבל. יום אחד הדלי נופל אל הבאר והאב האומלל מצטער ורץ להשכנים אשר דרים רביע שעה רחוק ממנו, להשאיל כדומים (גאנג’ירה) להסיר אותו מהבור; פעם החבל ניתק ועל בעל הבית לקנות חבל אחר במקומו. וגם כפי שקרה פעמים רבות בירושלים, שנפלו ילדים בבורות. ולמען הימלט מכל המקרים הרעים האלה, עליכם לתת אל פתח הבאר משאפה (פמפה) אחת נאה וחזקה. ותוכלו להשיג אותה אצלי בהוצאה קטנה של 33 פראנק”.

העתונים מחדשים את צורתם. לעומת עתוני העברית בחוץ־לארץ, שהם “כבדים” ורציניים, עתונו של אליעזר בן־יהודה “קל” יותר, מלא חיים, מספר פרטים פיקאנטיים יותר, ולא לחינם ראו בו רבים מהסופרים העבריים של אז עתון “צהוב”.

המודעות נעשו גדולות יותר, “צעקניות”, מבטיחות יותר ומשתמשות אף בתחבולות פרסומיות. יועצים ומתווכים מכריזים על משרדיהם, חברות מודיעות על תרופות, כמו אבקה לאריכות ימים, מים למשלשלים ופרוגען שגם הוא אמצעי משלשל. “כרמל מזרחי” מציעה את יינותיה, בית־החרושת למכונות שטיין מבקש לקוחות ובית־החרושת “עתיד” מודיע, כי אין טובה מהבורית שלו. חנויות גלנטריה מכריזות על סחורותיהן, ודמיאני מתחיל בפרסומים, שימשכו שנים רבות, ומציע לתושבי הארץ מכושיות. בן־יהודה שיכנע אותו לקרוא בשם זה מה שאנחנו קוראים היום פסנתרים.


ב־1909 יוצא לאור העתון היומי הראשון של הארץ – “הצבי” על־ידי משפחת בן־יהודה. מיד אחריו מתחיל לצאת עתון “החרות”, שהוא עתון של ספרדים. הדתיים מוציאים לאור את “המוריה”. וכך יכול תושב הארץ בראשית העשור השני לברור לו עתון מתוך שלושה יומונים.

איתמר בן־אבי, בנו של בן־יהודה, פותח ב“הצבי” מדור של מודעות קטנות בשם “דואר הצבי”, המתפרסם פעמיים בשבוע. ומאחר שאין לו די מודעות למדור, וגם מפני שהוא מבקש להראות כיצד יש לכתוב מודעות כאלו, הוא מחבר רבות בעצמו:

“אל היונה השחורה, אנוכי חשבתי לראותה עוד הפעם, אמרתי להביט בעיניה היפות, רציתי לשחק בכנפיה הקלות, והנה התעופפה היונה השחורה ונעלמה פתאום. למה? במה חטאתי לה כי עזבתני?”

ומודעה אחרת: “בקשה לנושי בכלל ולגימנזיה העברית ביפו. נא המתינו עוד חודש או שנים וכל חובותי תיפרענה בבת אחת. בכבוד א. יהודאי”.

“בית גדול ויפה להשכיר בשכונת ימין משה עם מסדרון ובית תבשיל ומים”. ושוב:

“לעלמה אלטע ר. ביפו. גם לאלמים ניתן הדיבור, ואת “זקנתי” החביבה, חביבתי הצעירה, עד מתי תשתקי? – א.י.־י.”.

“מי שרוצה להשתתף בטיול על חמורים ביום ו' הבא אחר הצהריים – יואיל להודיע את רצונו על־ידי דואר הצבי – הדוד ב.”.

ובקשת שידוך:

“עלם משכיל, יפה עיניים, למד באירופה, הולך בדד כל הימים, אין לו מכירים, רוצה לדעת אם אין בארץ־ישראל עלמה יפה, משכילה, המרגשת גם היא בדידות – לפנות למערכת הצבי מספר 12”.

ולבסוף:

“לי יש למכור כינור טוב. אפשר למצוא אותי בסמינר העברי במשך כל היום – י. בורלא”.

אותו תלמיד של הסמינר העברי המבקש למכור כינור – הוא הסופר הנודע לעתיד.


התעשיה מתפתחת. מודעה גדולה בעמוד ראשון של “החרות”, מתחת לכותרת, מכריזה על “תעשית בושם מפרחי הכרמל והשרון”. לבני המושבות מוצעות מכונות חקלאיות. שבועוני הפועלים – “האחדות” ו“הפועל הצעיר” – המסתכלים בעליונות על עתוני ירושלים “הצהובים”, מפרסמים גם הם מודעות, כמו “הרוצה להגין על עצמו, יפנה אל האחים בכר ביפו, מחסן גדול מכלי נשק שונים. אפשר להשיג גם כל מיני גלנטריה”.

קרקס מגיע לארץ ומכריז על הצגותיו. מודעה אחרת מעוררת סקרנות ומכריזה, כי “החפץ להיות רואה ואינו נראה יפנה אל האחים בכר ביפו”. מודעה זו היא תחבולת פרסומת. באותם ימים הגיעו לארץ פנסי כיס, ומפרסמי המודעה מבקשים להודיע, כי כל הרוכש פנס שכזה ומאיר בו בלילה, רואה הכל ואותו אין רואים… הודעות למהגרים מספרות על אניות לאמריקה. השכונה החדשה אחוזת־בית מכריזה על תחילת הבניה. ברוך בן־יהודה נותן שעורי ריקוד. שכר לימוד בקורס הראשון, המחזיק 10 ריקודים היותר נחוצים, ביניהם ואלס, הוא 25 פראנק. מחברה של המודעה הוא תלמיד צעיר ב“בצלאל”, ברבות הימים יהיה רקדן, צייר ויוזם חגיגות העדלידע. יום אחד רב עם חמדה בן־יהודה, ומאחר שכעס עליה לא רצה להיקרא עוד בשם בן־יהודה, כשמה, וחזר אל שמו הגלותי. בשנות העשרים, ברוסיה, הציגו ביאליק לפני מכר ואמר: “הנה ברוך האגדתי”. מאז נעשה אגדתי.

הארץ מתפתחת. נ. בראון, רופא־שיניים מיפו, מודיע:

“הבאתי בזמן האחרון מאמריקה מכשירים חדשים, רפואות וכן כמות גדולה של שיניים טובות ומובחרות. הנני מוכן לשרת את לקוחותי בכל מה שהמדע יצר במקצוע השיניים לטובת האנושות”.


תל־אביב גדלה. שמואל וילסון, אחד הקבלנים הראשונים של הארץ, מודיע, כי הוא נוסע לאמריקה להביא משם כלי בניה אמריקאיים. בחודש שבט יחזור לארץ ויוסיף ויבנה בתים. לס. לויצקי משרד “לקניית ולמכירת קרקעות ובתים ולתיווך בין הלווה והמלווה”. הוא מודיע למבקשים את שרותיו, כי ביתו עומד ברחוב הרצל בתל־אביב, בבית שם נמצא בית־המרקחת של האדון אוירבוך. מי שלא ימצא אותו שם, יואיל נא להשאיר את כתובתו בבית־המרקחת ואדון לויצקי כבר יחפש אחריו.

גלגלי החרושת סובבים. חיים את אהרונסון (הוא אהרן אהרונסון) מודיעים, כי הגיעו מכונות של עבודות האדמה וחרושת המעשה; הסנדלר מיכה כהן מיפו מעביר את עסקו לתל־אביב, לרחוב יהודה הלוי, והוא נותן סימן למקום: מול ביתו של מנהל הבנק, מר לבונטין. כהן מודיע גם, כי נעליו עשויות לפי האופנה האחרונה וכי הוא מקדיש “שני אחוזים למאה מהיקף הכנסת עבודתו לטובת הקרן הקיימת”. גם לירושלים מגיעה המודרניזציה: האדון י. מברומטיס קיבל זכיון מהשולטן לפתוח שרות טראם בירושלים ובבית־לחם, להביא אליהן מים בצינורות ולהאירן בחשמל. הוא מקים חברה למטרה זו ופונה לתושבי הארץ בקריאה בעתונים:

“מי הרוצה לקנות מניות בחברה החדשה, יפנה לבנק המסחרי הפלשתיני או אל האחים סלומון ג’אסר בבית־לחם”.

וכך, יש כבר יסוד לבורסה.

אנשים מתחתנים, מביאים ילדים לעולם. שבועוני הפועלים מלאים ברכות לרגל שמחות. למשל: “מארץ חלומותיך שלוחה לך, אחותי היקרה, ברכה על אירושיך – דוד יוסף גרין, ירושלים”. למברך אמנם כבר היה שם עברי, אבל בברכתו לאחות שבגולה חתם עדיין בשמו הלועזי. שמו העברי: דוד בן־גוריון.

“בצלאל” עורך נשפי פורים ומכריז על פרס לתחפושת הנאה ביותר; העליה בבית בן־יהודה עומדת להשכרה; במלון ובבית־הקפה המהודר “בלה ויסטה” שעל שפת הים של יפי מנגנים כל ערב; תזמורת הצבא מנגנת אצל אמדורסקי בירושלים; בית־האוכל גיסין בפתח־תקוה מזמין אורחים; אצל זלצמן יש כמות גדולה של אקדחי מאוזר, בראונינג, שעונים, תכשיטים ומכשירי־נגינה; לשכת העבודה פתוחה כל יום; ביבנאל דרוש רוקח; ברקאי מוביל לתל־אביב, גם ד"ר שרמן העתיק דירתו לתל־אביב; שוקולט מניה, בירה טובורג, מכונות לעבודת האדמה.

הארץ גדלה. אתה חש בדפי העתונים ובמודעות דופק גובר והולך של חיים. השנה היא 1914 בתל־אביב נפתח ראינוע ושמו “עדן”. נראה היה כי דבר לא יעמוד בפני ההתפתחות הגדולה. אולם ידיעות מחוץ־לארץ, המגיעות במאוחר ו“נקברות” בטורים נידחים של העתונים, מספרות גם על מתיחות ביחסים הדיפלומטיים בעולם.

מי נביא ויידע? איש לא יכול לנחש, בשעה שקרא באביב 1914 הודעת־נישואים בעתונים, את טיבם של המאורעות הצפויים בעתיד הקרוב. המודעה אמרה: “שרה אהרונסון מזכרון־יעקב וחיים אברהם מקושטא באו בברית הנשואין בעטלית”.

וכך, בהיסח־הדעת, באה תקופה לסיומה.


  1. “הבדליה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩