לוגו
שומרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המורה מקסטינה הביט בדאגה אחרי שתי דמויות הרוכבים שנעלמו באופק. קסטינה היתה אז “בקצה העולם”, ממנה והלאה השתרעו גבעות הנגב וחולות המדבר, שהבדווים שליטיו היחידים. משם נסתעפו דרכים דרומה אל סיני ומצרים ואל מואב, לארץ נג’ד הגדולה. בכיוון זה רכבו ישראל אהרוני ויחזקאל חנקין.

עברו שבועות אחדים והשניים נראו שוב באופק, כשאחריהם אורחת גמלים עמוסים ציפורים, חיות ועופות. המורה עקב אחריהם עד שנכנסו למושבה הדלה. הוא גיחך על שני היהודים המוזרים החוזרים מן המדבר, וכיוון שהוא עצמו היה קצת “מבין” בטבע, שאל לשמו של חי זה ושל ציפור זו וניהל עם אהרוני שיחה ארוכה על חיות ועופות הנזכרים בכתבי הקודש. אחרי מנוחה קצרה המשיכו השנים בדרכם לרחובות. שם נשאר אהרוני עם שלל הציד, וחנקין יצא על סוסו לחפש את אשתו חיה־שרה וילדיה, שעקרו למקום חדש. כשנכנס פתאום לביתו – חייכה חיה־שרה ולחייה הסמיקו. היא לא אמרה דבר, אף־על־פי שדאגה כל אותם ימים לבעלה.

ישראל אהרוני ממשפחת רבנים היה, בחור ישיבה מליטא, אך לבו נמשך לחיות מילדותו. למד זואולוגיה באוניברסיטת וינה. עלה לארץ ב־1901. היה מורה ואחר־כך יצא לירושלים לעיין בספריות מנזריה. הוא ביקש ללמוד על טבע הארץ ועל בעלי־החיים בה. באחד הימים עלה בו רעיון כיצד יפרנס את עצמו תוך כדי לימודיו: הוא הודיע למוזיאונים ולגני חיות בחוץ־לארץ, כי הוא מוכן לשלוח להם, בחיים או בפוחלצים, חיות מן הארץ, עופות וביצים. לא ארכו הימים והגיעו אליו הזמנות מחוקרים וממוסדות. הוא שלח ציידים לצוד את החיות המבוקשות, למד התקנת פוחלצים והיה שולח אותם ליעדם. בדרך זו למד את טבע הארץ ואת החי אשר בה וגם מצא את פרנסתו. אוסף ציפורי ארץ־ישראל שלו – הוא האוסף השלם ביותר בנושא זה. הוא גילה ציפורים וחרקים שונים, ואחדים מהם אף נקראו על שמו.

ההזמנה הראשונה שקיבל היתה מחוקר שוודי נודע. הלה ביקש: ביצים של נחשון (ממשפחת השקנאים) מים אנטיוכיה. אהרוני לא ידע כיצד ישיג את הביצים. הוא עצמו אף לא ידע לירות. תמיד היה יוצא בלווית ציידים מומחים, שתפסו בשבילו את החיות. אז נפגש עם יחזקאל חנקין. אהרוני הסיח לפניו את דאגותיו והצייד ענה בפשטות: “אני אביא לך את ביצי הנחשון”.

יחזקאל חנקין היה צבע־שלטים בעיר הומל, חבר ה“בונד” שהצטרף לפועלי־ציון. הוא עלה לארץ שלוש שנים לפני־כן בתוך חבורת צעירים שברחו מהשלטונות הרוסים. וכך היה המעשה: אחר פרעות קישינב נודע לבני הומל, כי שכניהם מתכוננים לפרוע גם בהם. הקימו חברי המפלגות היהודיות, מ“הבונד” ועד לציונים, ארגון־הגנה והעמידו בראש את יחזקאל חנקין החסון. חנקין התמנה כמפקד ההגנה. הוא ארגן 400 צעירים, התחפש כאכר ויצא אל בין האכרים בישובים הסמוכים, כדי לרגלם. כך נודע לו היום אשר נקבע לפרעות ויהודי הומל היו מוכנים. שלושה ימים ארכו הקרבות. חיילים רוסיים באו לעזור לתוקפים. הם תבעו מן היהודים כי ימסרו את נשקם, אך היהודים סרבו. פתחו החיילים באש וארבעה יהודים נהרגו. חנקין נפצע. הפורעים לא הצליחו בתכניותיהם ונסתלקו. המשטרה החלה לחפש אחרי המגינים היהודים. חנקין ברח לעיר אחרת עם חברתו חיה־שרה, תופרת וחברת פועלי־ציון נלהבת. שם נתארגנה קבוצה מבחורי הומל, שהמשטרה חיפשה אותם והם החליטו לעלות לארץ. הם הגיעו ליפו בחנוכה 1903 ופתחו בכך את תקופת “העליה השניה”.

חנקין וחיה־שרה שוטטו במושבות יהודה. יחזקאל היה בין ראשוני ארגון “השומר”, שיוזמיו וראשיו היו ישראל שוחט ואשתו מניה שוחט־וילבושביץ, מהפכנית ברוסיה, בעלת חלומות, ובעלת כוח השפעה רב. חבר נוסף בין המייסדים היה יצחק בן־צבי, לימים נשיא מדינת ישראל, ששימש מעין איש־רוח של “השומר”. היו בארץ שומרים עברים מעטים גם לפני “השומר”, מהם מפורסמים בעלילותיהם, בחכמתם ובגבורתם, כמו אברהם שפירא וסנדר חדד מפתח־תקוה, ישראל־לוליק פיינברג מראשון־לציון וה“כיאלים” שומרי הפקידות בני טבריה. אבל “השומר” היה שונה מהם – היה זה כוח עברי, מאורגן, נושא נשק, מגוייס ועומד מוכן למשימות של בטחון. והמשימה הראשונה במעלה אז – היתה שמירת הישובים היהודים בידי יהודים. אנשי “השומר” קיבלו על עצמם בתחילה את הבטחת המושבות בגליל ואחר־כך בשומרון וביהודה. מעתה היו נושאי־נשק יהודים יחד עם חקלאים יהודים. יחזקאל חנקין שמר במושבות יהודה. בגליל חלה בקדחת ועלה להתרפא בירושלים, ואז נפגש עם אהרוני והיה לצייד היהודי הראשון בארץ. חנקין יצא על סוסו לאנטיוכיה שבצפון סוריה, נתגלגל שם גלגולים שונים, נכלא בבית־הסוהר, אך לסוף חזר ובידו הביצים המבוקשות.

מסעו השני של חנקין היה לצפון־סוריה. אהרוני קיבל הזמנה לביצים של ציפור שלא היתה ידועה לו בשמה. ביד המזמין היה רק תיאור שלה: “עוף שחור, בעל רגלים ומקור אדומים”. חיפש אהרוני בספרים והראה לחנקין תמונות של ציפורים שונות שיש בהן דמיון כלשהו להזמנה. לסוף, ציוה לאסוף כל ביצה ועוף שימצא באותה סביבה. חנקין חזר והביא עמו ציפורים מתות רבות, ביצי ציפורים ושלוש ציפורים חיות. ואמנם, היו אלה הציפורים המבוקשות, אך עונת דגירתן נסתיימה. כעבור שנה, יצאו אהרוני וחנקין לאותו מקום והביאו את ביצי הציפור. היה זה גילוי חשוב: הציפור, “מגלן מצויץ”, היה ידוע עד אז, כי אינה מצויה אלא באפריקה, והנה נתגלתה בסוריה.

וכך מתאר אהרוני את יחזקאל חנקין:

“הוא היה תמים כילד, אך חונן בבינה ישרה טבעית, בטוהר לב ובאהבת הבריות… הוא נהג באדיבות אף בילד בדווי. דיבורו היה תמיד בנחת. מעולם לא שמעתיו מתרגש ומתקצף. הוא היה מביא כל מריבה, עם הפראים שבבני הישימון, לידי התפייסות ולחיבוק עד כדי יציאת נשמה”.

ועוד מספר אהרוני: “יחזקאל חנקין היה שתקן. לא היה מתפאר. לעומת זאת, לא היה קמצן במלים כשהיה מספר בשבח חיה־שרה אשתו. בעת רכיבתנו המרובות איש ליד רעהו, במדבריות, בביצות לאורך נהר פרת ועל גדות ים אנטיוכיה, לא נלאה לספר את תהילתה כתופרת מצוינת, כמחוננת בקול ערב, כאמיצת־לב. אהבה נאמנה כזאת של איש לאשתו היתה לי חידה כמעט”.

כשהיה חנקין יוצא למסעיו היתה חיה־שרה לוקחת את ילדיה, עוברת למקום שיש בו פרנסה, אם בתפירה, אם במטבח פועלים. מעולם לא קבלה על גורלה. אדרבא, אליה באו הצעירים לשפוך לבם ולבקש עצה. חלוץ חסר־כל היה בא לביתה שתתקן לו חולצה שנקרעה, ושומר שנערתו בת המושבה עזבה אותו – היה מבקש ממנה עצה, והיא משלימה ביניהם.

סמילנסקי מספר על חיה־שרה:

“שמענו, כי הגיעה חבורה של אנשי ההגנה מהומל. קבוצת נוער מרחובות יצאה לראשון־לציון לקבל את פניהם. מנשה מאירוביץ נשא דברו ואמר, כי הם מחדשים את ימי ביל”ו. הביאו לחם, זיתים, דגים מלוחים ויין. האורחים אכלו מן הזיתים. אף־על־פי שהיו מרים לפיהם, שתו לחיים, ופתחו בשיר השבועה באידיש. כחמישה עשר איש עמדו במעגל וביניהם הנערה האחת שבאה אתמול – חיה־שרה. הנערה פתחה בשיר והגברים נענו לה במקהלה. פני השרים נשתלהבו וביחוד האדימו פני הנערה הנרגשת. צנומה ונמוכת קומה היתה ובעלת צמה דקה, שירדה על ערפה. פניה היו חיננים וערים ועיניה נוצצו כשני לפידי אש".

וידידים מאז מספרים: “חיה־שרה היתה צחקנית ולחייה אדומות”.

חיה־שרה היתה שרה יפה. באביב, כשיצא יחזקאל למסעות הציד, היתה יושבת בדירתם הקטנה, אם בפתח־תקוה, אם ברחובות, אם בכנרת ואם בסג’רה – תופרת לפרנסתה ושרה לילדיה שירים. היא היתה אומרת ליחזקאל: אם אתה אוהב את הציד – צא לדרך. ואילו יחזקאל התגעגע במדבר על ביתו, ובשבתו בביתו שוב כמהה נפשו למדבר רחב הידים, למראותיו, לשקט שבו.

יחזקאל חנקין צד את הנמר בערבה, את בת היענה במדבר סוריה, והוא רדף אחרי הזמר האגדי במדבריות ערב וחיפש את הפרא בעיראק. הוא הרבה לקרוא על מלחמות היהודים בספרי פלאביוס, כדי ללמוד על הלוחמים היהודים הקדמונים. הוא הצטרף כצייד למשלחת המדעית של הפרופסור בלנקהורן, שחקרה את מדבר יהודה ובאחד הימים ירד לבור מסוכן כדי לבדקו. הוא היה קלע מצוין, פרש היכול להתחרות בטובי הרוכבים הבדווים. מספרים, כי היה רוכב על סוס כשרגליו משוכלות, ותוך כדי דהירה היה קולע בשתי ציפורים בזו אחר זו. הוא היה הפרש הראשון של ארגון “השומר”.

יחזקאל חנקין מתאבק ושומר.jpg

התיירים התפעלו מ“היהודים החדשים” של ארץ־ישראל – יחזקאל חנקין, ממייסדי “המכבי”, מתאבק ושומר שיצא למסעות צייד למדבריות רחוקים


הוא ידע את אורחות החיות, אך נתפש ביותר לנחשים. אהרוני מספר כי חנקין התמחה בגילוי שפיפונים ארסיים. קשה לגלות את השפיפון מפני שצבעו כעין חול המדבר ואף בדווי יתקשה להבחין בו. תוך שנים־שלושה ימים למדה עינו של חנקין, במסעו במדבר סוריה, להבחין בתוך חלוקי האבנים בברק עיניו של השפיפון, מעשה שהוא לבדווי המומחה מורשת מדורות. יום יום היה חנקין צד שפיפונים ומכניסם לסלי־נצרים.

באחד הימים לכד את הנחש סב־עין־המוניטות הגדול, שאינו ארסי, וכרך אותו למותניו, כשהוא מחזיקו בראשו. הבדווים המלווים נבהלו. אמרו: הנה איש קדוש, שאין לנחשים פגיעה בו. הבדווים אינם יודעים להבדיל בין נחש ארסי ונחש לא־ארסי ומפחדים מכולם. הנחשים אף הצילו באחד הימים את חייהם של החוקר וציידו. השניים היו בסביבות תדמור בסוריה, וחנו במערה, כשאתם כל העופות ובעלי־החיים שצדו. ופתאום הרימו כל הבדווים קול צעקה וברחו בבהלה: שודדים!

אל המערה קרבה חבורה בת עשרים שודדי־מדבר. הרכיב יחזקאל על גבו של אהרוני רובה, אף שהזואולוג לא ידע להשתמש בכלי־הירי, טען את נשקו שלו, כרך לבטנו את הנחש ויצא אל השודדים. כשקרבו אליהם השודדים וראו את יחזקאל והנחש – נעצרו בתמהון ובפחד. קרא יחזקאל למנהיג השודדים: שמוט את הרובה, ולא – דמך בראשך. קפא הבדווי במקומו. יחזקאל ואהרוני פרקו מעליהם את רוביהם ועשרים השודדים עשו כמוהם. הפגישה נסתיימה בסעודה חגיגית עם השודדים.

לחנקין לא היו מסעות־מדבר אלה ענין של ציד בלבד. הוא, כאיש “השומר” ותלמידו של מיכל הלפרין, חלם להקים שבטי בדווים־יהודים ורצה ללמוד את דרכי הנוודים. הוא היה “דן” עם הבדווים על ציונות. על גדות הפרת, ליד מדורות, שבדווים מזרי־אימה יושבים סביבן, היה יחזקאל מספר להם, כי עתידים היהודים לחזור לארץ־ישראל.

בארץ הפרת עורר עליו חנקין את חיבתו של שייך גדול, לאחר שלימד את בנו להשביע נחשים, לבל יפגעו בו. הוא שינן לאותו צעיר את תפילת “יקום פורקן”. חצי־שעה עסק בלימוד התפילה, מאחר שאותו בדווי, ככל הערבים, התקשה לבטא פורקן בפ"א דגושה, אך יחזקאל התעקש בענין זה. משלימדו את התפילה, כרך סביבו את סב־עין־המוניטות והזהיר אותו שההשבעה כוחה יפה לגבי כל הנחשים, פרט לשפיפון. שכן, השפיפון היה הנחש הארסי היחיד באותה סביבה. יצא הנער הבדווי גא לשוק העיירה, כשהנחש כרוך למותניו וכל הבדווים ברחו מפניו בבהלה.

היה לו חלום ליחזקאל חנקין: למצוא את יהודי חיבר, שבט היהודים הגיבורים, שהאגדות והשמועות חזרו בעקשנות, כי הם חיים עדיין אי־שם במדבריות ערב. בחאנים רחוקים היה חוקר בדווים על שבט זה, ופעם יצא עם אהרוני למסע ציד במדבר ערב, בתקוה להגיע למקום שהשבט חונה בו, כך אמרו לו, בסביבות מדינה. אולם היה עליו לחזור במחצית הדרך. במסע זה נקלעו השניים אל שבט בדווי בצפון ערב. הגיע אל אותו מקום גם ערבי מדמשק אשר ליגלג על היהודים, שאינם יודעים אף לרכב על סוס עלוב, לא־כל־שכן על סוס ערבי אציל. קם יחזקאל ואמר לשייך: “תן לי כל סוסה שתרצה והפרש הטוב ביותר שלך יעמוד נגדי להתחרות”. הסוס ניתן. יחזקאל הגוץ עלה עליו, התישב כאילו רוכב היה שנים רבות, יצא לתחרות עם רוכב מצוין וניצחו. משחזרו, הודיע הבדווי המתחרה: “זה אינו יהודי, אלא בדווי לבן”.

יחזקאל היה ממייסדי “מכבי” והיה מתאבק עם דוד פיש, גם הוא איש “השומר”. הוא שמח על כל יהודי צעיר, בעל גוף ושרירים שבא לארץ. “כאלה דרושים לנו”, היה אומר. כשלא היתה עבודה בציד – עסק בשמירה. מאחר שהיה בקיא במנהגי הערבים הקים בביתו ברחובות שם שימש כראש השומרים, “מדאפה”, חדר־אורחים כמנהג הערבים, והיה מקבל שם את נכבדיהם. הוא שמר על כבודו של כל איש ויהיה יהודי או ערבי. פעם, בביקור מטעם “השומר”, ראה שומר טירון מכה ערבי זקן, שהעביר את גמליו ברחובה הראשי של המושבה. יחזקאל סטר לאותו שומר צעיר על לחיו והעבירו ממשמרתו.

כשקיבל “השומר” את השמירה בחדרה, נשלח לשם יחזקאל לשם הסדרת היחסים עם השכנים. אבל בעת הצורך לא היה נרתע מפני איש1. יום אחד נשאר עם חבר במנחמיה, כששאר הצעירים יצאו לטבריה. פתאום נערכה התנפלות על הישוב. הסכנה היתה רבה, ויחזקאל, הקלע המצוין, כיוון רובהו אל בן־השייך, שהיה ראש המתנפלים, והרגו. המתנפלים ברחו מיד. ובעת אחרת כשיצא עם חבריו לטבריה וחיה־שרה נשארה בכנרת עם חברותיה – שוב היתה התנפלות, ואז ארגנה חיה־שרה את הצעירות להגנה.

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. יחזקאל התחמק מן הגיוס לצבא הטורקי. זקוקים היו לו בארץ. הוא יצא לשמור במרחביה. עבר צפונה. הגיע עם אשתו ועם שלושת ילדיו ליבנאל. שם חלה בקדחת שחור־השתן ומת כשסביבו חבריו השומרים ואשתו חיה־שרה. הדבר היה בשנת תרע"ו – 1916.

ידיד שראהו לפני מותו מספר: יחזקאל שיטח לפניו את תכניותיו לימים שאחרי המלחמה: הוא יקים בית קטן במושבה לחיה־שרה ולילדים, יטע גן, יסתדרו, ואז ייצא ברגל למסעות בעולם, למרחבי אוסטרליה, למזרח הרחוק הפלאי, לקליפורניה, אשר בה יחפש נטיעות שניתן לגדלן בארץ. יצוד אריות באפריקה. עברו הרבה שנים ממותו של יחזקאל. חיה־שרה גידלה את שלושת ילדיה, ישבה במושבות, בכפר גלעדי, בעין־חרוד, בכפר יחזקאל, ברמת־יוחנן, עבדה בתפירה, במטבחים, ב“תנובה” בירושלים. הבן יצחק הלך בדרכי אביו: היה שומר בעמק ובגליל. עלה על אדמת קוסקוס־טבעון והשתתף בתיגרה עם הערבים, שביקשו לגרש את היהודים מהאדמה. נאסר ונדון לשש שנות מאסר. הוא היה בקבוצה הראשונה של מייסדי הפלמ"ח ובמלחמת השחרור פקד על שבט הבדווים הגלילי ערב אל האל, שהצטרף ללוחמים היהודים.

חיה־שרה חיתה כחמישים־וחמש שנה אחרי מות בעלה, נדדה בכל הארץ ומשפחתה אתה. תמיד היה החיוך על פניה, תמיד כמו מחכה ליחזקאל, שיחזור ממסע ארוך.

יחזקאל חנקין נקבר ביבנאל, ליד קברו של יחזקאל ניסנוב, השומר שנהרג כמה שנים לפני־כן. השומרים לא יכולים היו לעזוב את מקומות שמירתם ומעטים באו להלוויה. בין הבאים היה מנדל פורטוגלי, ששמר בבית־וגן הסמוכה. כשהורידו את גווייתו של יחזקאל לקבר, שאל פתאום: ומי יהיה השלישי כאן? לא עברו שבועיים וקבר נוסף נכרה באותו מקום – קברו של מנדל פורטוגלי.

השומר.jpg

צעירי “השומר” שכבשו ליבות היהודים במעשי גבורותיהם ומעלליהם / צילום של ליאו קאן


שלא כיחזקאל, שמאז עמד על דעתו פעל בארגונים יהודיים, היה מנדל בנעוריו פעיל נלהב בין המהפכנים הרוסים. נתפס בהפצת ספרות אסורה ונשלח לשלוש שנים לסיביר. מששוחרר, שמע על הפרעות, החליט להקדיש את עצמו לעניני היהודים ועלה לארץ־ישראל. כאן היה בין מייסדי “השומר” והתבלט מיד: אמיץ היה ומסור למלאכתו. הוא הצטיין ב“מחשבה אסטרטגית” ונשלח לארגן את השמירות במושבות הגדולות. ככל שומר, היה נוטש אז את אשתו וילדיו בכפר גלילי ויורד דרומה לתפקידו. נשארו המכתבים אשר שלח מהדרך, סיפורים פשוטים לאשתו:

“לפני שבוע ימים קרה אצלנו מקרה – גד בא מחדרה דרך רמלה וכאשר יצא מכרמי רמלה, ירו פתאום מאחוריו והוא נפל מכאב הפצע שנפצע ברגל, מיד התנפלו עליו שני ערבים וגזלו ממנו את הנשק. אנחנו ערכנו ‘פזעה’ והחרבנו את המקשאות אשר על גבול רמלה”.

ועוד מכתב אחר:

“את מחכה לי בוודאי מרגע לרגע וגם אני הייתי רוצה כבר לשוב. התעכבתי מפני שלא יכולתי להשיג בשבילי סוסה. היום אנוכי נוסע לבאר־שבע. אני חושב ששם יעלה בידי לרכוש לי סוסה טובה”.

ברחו הסוסים.

“את הסוסים הבאנו לאחר שחיפשנו אחריהם שמונה ימים בין הבדווים. השייכים קיבלו אותנו בכבוד רב”.

חזר הביתה ופתאום נקרא שוב. אשתו היתה בימי הריונה האחרונים:

“אפשר מאד שלא אוכל לבוא כי אני נוסע עכשיו למרחביה, שם קרה מקרה ואנו צריכים לנסוע שמה. בעוד שבוע ימים אחזור ואז נתראה. מי שיוולד, תני לו שם בלעדי, כי אנוכי לא אספיק לבוא למועד הנכון. את מבינה בוודאי שלא בי האשמה, כי עבודתנו היא כזו ולה אנו מסורים יותר מהכל”.

בעיית השם נפתרה. השומר מאירקה חזנוביץ, ידידו הטוב של מנדל, נהרג בשדות מרחביה:

“זה שתי שעות שבאתי מהגליל ומאד מאד קשה לי עכשיו. אין אני יכול לשכוח את האהוב שלנו, את מאיר2… יש לי אליך בקשה, וחפץ אנוכי שאת רצוני זה תמלאי: אני רוצה כי את הילד שלנו תקראי מאיר אם יהיה בן ומאירה, אם תהיה בת”.

נולד בן ושמו נקרא מאיר. מהדרכים ממשיך פורטוגלי לכתוב איגרות לאשתו ולשאול “המאיר מאיר שלנו?” פעם כשל כוחה, היא התלוננה לפניו במכתב וכך ענה לה:

“אתמול קיבלתי את מכתבך ותמהתי לו מאד. את אומרת שאי־אפשר להמשיך יותר בחיי נדודים. אמנם זה מכאיב גם לי, אבל תנאי הארץ שאנו נתונים בהם אינם מרשים לפי שעה לחיות אחרת ואין לשנות. אני מקוה שגם אנו נזכה סוף־סוף לחיות חיים קבועים יותר, אבל לפי שעה אין לצאת ממעגל הקסמים של חיינו הקשים. אחריות גדולה מוטלת על כל אחד מאתנו ואין אנו רשאים לעזוב את העבודה. זו איננה יכולה להתחשב עם חיי היחיד. כבר הודעתי לך שאנו נעבור לגליל. אני מתכונן לבוא הביתה, לקחת את הפקל שלנו והיידה – הגלילה! מאירקה יפה מאד בתמונה והוא נראה גם בריא וחזק. תדרשי בשלומו לחוד”.

דומה היה לפורטוגלי כי הגיע אל המנוחה והנחלה. הוא נתמנה לשומר קבוע בבית־וגן, והיה עם ילדיו ואשתו כל הזמן. טיפל במשק קטן. בליל חורף אחד, בצאתו לשמירה, ירד גשם חזק והוא נרטב כולו. חזר לשעה קלה לביתו כדי להחליף את הבגדים שנרטבו. כשהתכופף, נפל האקדח מנרתיקו ופלט כדור שפגע בצווארו. למחרת מת.


  1. “אש” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “ א תמאיר” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩