זו לא פעם ראשונה. שוב ושוב לוקחת לה סוריה את הרשות לתפוש שכונות מגורים, לסגור עיר שלמה, ללא מיפלט, באחיזת אנס את קורבנו, ולהנחית עליה חורבן ומוות.

שוב ושוב עולה זעקת הנאנסים והמומתים ואין להם שומע. העולם ריק כמו תמיד. בני־אדם נחלקים לשניים: אלה שלא איכפת להם ואלה שלא כדאי להם.

העולם מורגל מאד איך לא לשמוע זעקות שחשבונות שונים מחרישים אותן. תמיד יש סיבות שלא להתרגש מאסון הזולת. סיבות פוליטיות ואסטרטגיות, וסיבות שבהשקפת־עולם, ושל אנוכיות ושל נוחיות. איך לא לשמוע לדחף הראשוני לרוץ לעזרת הצועק לעזרה. אלה לא משלנו. רק אתמול אמרו, אלה רק יהודים. והיום, אלה רק הנוצרים בלבנון. ולא, אלה בני־אדם המומתים הפקר בדם קר.

זעקות שכונות בביירות – מוצאות הסברים למה לא כדאי להתרגש. השמדת עיר ומלואה – מוצאת תירוצים למה זה לא עסקנו. אדם קרוב אצל עצמו וצרות עצמו קודמות.

ושוב כמו תמיד – לא מעבר להרי חושך, אלא כאן בחצר השכנים. עדת מיעוט מושמדת. צעד מגבולנו. וכולנו רואים ושומעים ויודעים. אנחנו והעולם כולו. אבל יש ענינים קודמים. להשמיד עיר, להפציץ אזרחים, להפגיז בתי־חולים, למנוע אמבולנסים מגשת, אונס לעיני העולם לאור היום, רצח בפתח הבית. הכל אפשר. הנה. וכלום לא יקרה. מסכן הוא החלש. ומה אפשר לעשות.

מדינה שיש לה שם, שיש לה קשרים עם ארצות־העולם, חברה באומות המאוחדות, שנושאים ונותנים עימה – והיא אוכלת בשר אדם. הורגת וטורפת לפני כולם. רוצחת והורסת ומשמידה, כשטרפה בין צפרניה, בשקט, בשיטתיות, ימים ארוכים אחר ימים ארוכים, ואיש אינו יוצא מגידרו: הכל פוליטיקה.

זו לא שאלה של לבנונים וסורים. ולא שאלה של מארונים ומוסלמים. וגם לא של ערבים ויהודים. זו שאלה של בני אדם באסון. זו שאלה של רצח לעיני העולם. ושכלום לא יקרה לרוצח. זו שאלה של רשות שלוקח לו אוכל־אדם לטרוף את קורבנו לפני העולם הרואה.

זו שאלה של הסכמה לארץ ניתנה בידי רשע.

זחלה אינה עיר בלבנון. זחלה היא ליבו הדקור של מי שיש לו לב. זחלה היא מקום הירצחו של האדם. זחלה היא חגיגת תועלת העוול המשתלם. זחלה היא תבוסת הכל מלבד הכוח.

זחלה מביטה היום עליך: יש עוד בני אדם?

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.4.1981; הדואר ס 24 (כז ניסן תשמ''א): 382