אומרים כי כשאתה יוצא מהרי השוף אתה מפקיר אנשים למוות ונעשה אחראי למותם. האם אסור היה לך לצאת משם קודם שהיית בטוח היטב שהרצח לא יבוא בעיקבות נסיגתך?

אתה יודע איתם [כי] לאנשים רבים בהרי השוף יש מראה של חיות. להרוג אדם, להרוג רבים, להרוג בלי הבחנה, בלי לחוס על נפש, ובלי להרתע מכל זוועה – לא רק מעשה קל הוא להם וזול, אלא צפוי היה שכך יעשו. הם הרגו זה בזה בפראות לפני מלחמת לבנון, ועוד זכורים תל־אל־זעתר וזחלה. ומן הסתם אין זה ההרג האחרון שיהיו הורגים זה בזה. אבל, אם את כל זה ידעת איך הלכת משם, הלכת ונעשית אחראי על כל הזוועה המתפרצת הזאת ולכל שפך הדם הזה? – אתה ידעת איתם.

אתה ידעת גם שמכולם אתה תהיה הנפגע נפשית מן הרצח הזה, יותר מאנשים רבים. נפשך שלך אינה יכולה לעמוד ברציחות ברבריות אלה. לא נפשם. אמונתך באדם, מחוייבותך לחיי אדם – אינה אמונתם ואינה מחוייבותם. אתה גם ידעת שאיש בעולם לא ירוץ לשם, לא שכנים ולא רחוקים, לא חשוכים ולא נאורים. איש בעולם לא ירוץ שמה ולא ינקוף אצבע כדי למנוע, מה שלך נראה כחובה אנושית ראשונה, מעבר לכל חישובי שייכות או תועלת, דתית, עדתית או לאומית – אינו נראה להם. ואיך הסתלקת משם לפני שהבטחת היטב שהרצח יימנע, מאחר שרק אתה מכל העולם היית מעורב שם ואיכפת ויכול למנוע – ואין אחר בעולם זולתך?

אתה, כיוון שכבר נקלעת לשם, האם כיוון שכבר היית שם השוטר החזק מכולם לא היתה לך ברירה אלא להישאר שם בעל כרחך, לזמן ולזמנים, שוטר עולמים, עד שתהיה מובטח שהרצח לא יבוא בעקבות נסיגתך?

כך שואל אדם נפשו, כך שואלים מעברים, ומה התשובה?

האם התשובה היא שמלכתחילה לא היית צריך להיות בלבנון הזאת, ושכל מה שהתחיל עקום גם ימשך עקום, וכל מה שהתחיל רע חייב להגמר רע?

האם התשובה היא ששתי רעות היו כאן, וצריך היה לבחור בפחות רעה: או להשאר פולש זר בין יריבים, או לחשוף את היריבים זה לזה ולצאת. זה רע וזה רע. אלא שהמוסר אינו מה שטוב יותר אלא מה שרע פחות.

האם התשובה היא שצריך לקום ולצרוח כמטורף לעבר לבנון: פראים חידלו שם! לבנונים היו בני־אדם! הפסיקו אש, התחילו לדבר! לצרוח, עד שיוקל לליבך הנרגש?

והאמת היא, שאין אף תשובה אחת טובה. מצב חולה, חולה מכל צד.

מקום שחיי בני־אדם אינם שום שיקול, מקום שרק הכוח לבדו הוא הזכות, מקום שהשונה ממני לא יהיה לו קיום, מקום שההידברות בו היא רק האש – מקום כזה תובע לו אחת משתיים:

או, מבול לשחת הארץ המשוחתת.

או, תיבת עצי גופר להסגר בה.

ואין לנו לא זה ולא זה. נישאר רק שכך לא צריך היה להיות. נישאר רק שאסור, שאסור היה לתת להיגרר לשם. ושכל לבנון כולה מלאה היום “אסור היה”, במקום ארזי הלבנון.

יזהר סמילנסקי, דבר (ט תשרי תשמ''ד 16.9.1983): 15