זֶה הָיָה אָז, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְסִיוָן –

עֵת הָעָם אֶל סִינַי הִגִּיעַ.

וְגַם אָז הִשְׂתָּרַע הַמִּדְבָּר הַלָּבָן

וְגָבֹהַּ הָיָה הָרָקִיעַ.

שׁוּב הִגַּעְנוּ, כְּמוֹ אָז, אֶל רַגְלֶיךָ, סִינַי,

בִּדְמָמָה שֶׁלִּפְנֵי הַסַּעַר;

מְחַכִּים נִפְעָמִים לְדִבְרֵי אֲדוֹנַי –

רוֹבָאִים וְקָשָּׁר וּסְתָם נַעַר.

אָז הָהָר הַקָּדוּם הִתְעַטֵּף בֶּעָנָן

וְהַגְּדוּד הִתְקָרֵב אָט הֶהָרָה;

הָרוּחוֹת הַשְּׁרוּבוֹת אָז בָּלְמוּ אֶת קוֹלָן

וְצִפּוֹר לֹא זִמְּרָה וְלֹא שָׁרָה.

חֲבֵרִים, הַשָּׁעוֹת נוֹרָאוֹת וּגְדוֹלוֹת

וְאוֹתָן דּוֹר לְדוֹר יְבָרֵכָה;

בָּן הָעָם מַאֲזִין מֵחָדָשׁ לַקּוֹלוֹת:

“אָנֹכִי אֲדוֹנַי אֱלֹהֶיךָ” –––