(תר“ה־1845–תרצ”ה־1934)
קריאה בדברי־ימי ישראל של ההיסטוריון גרץ, ופגישה יוצאת־דופן עם הרב שמואל מוהליבר, הפכו איש־כספים בינלאומי נוטה־להסתגר לאחד האישים הבולטים ביותר בתולדות הציונות וההתישבות בארץ־ישראל. איש זה, הבארון בנימין אדמונד דה־רוטשילד זכה ונרקמו אגדות על אודותיו, בעודו בחיים, הן בין היהודים והן בין ערביי ארץ־ישראל. כה מפורסם היה האיש, שדי היה בהשמעת התואר “הבארון” כדי לדעת באיזה בארון המדובר. לימים הוענק לו התואר החם יותר “הנדיב הידוע” – ושוב לא היה צורך בשמו של האיש. הכל ידעו במי המדובר.
לפני שנתרחשו בחייו אותם שני מקרים פעוטים־לכאורה – הקריאה בספר והפגישה עם הרב – נודע הבארון רוטשילד בפאריס כאיש־כספים גדול, שמלכים נזקקו לו ואישים רמי־מעלה המתינו באורך־רוח במסדרונות הבנק שלו, שיואיל לקבל את פניהם. מתרימים מכל קצווי תבל באו לבקש תרומה מידו, והוא היה נענה להם בקצרה ובמעשיות, שכן סלד מחברת אנשים רבים ולא נתן דעתו לעסקנות.
כיצד הפך אדם זה לחולם־לוחם גדול שהזרים מיליונים להתישבות העברית בארץ־ישראל והטריח עצמו לבקר בארץ פעם אחר פעם, כאב מסור אך קפדן הבא לראות במעשי בניו? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לפנות לשנת תרמ"ג – אחרי שנות הפרעות ביהודי רוסיה בראשית שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי.
רבבות יהודים רוסיים ברחו מארצם והתגוללו בחוצות למברג, קראקוב וברודי בגאליציה. ר' שמואל מוהליבר עזב את כסא־הרבנות ונסע אל גדולי ועשירי היהודים באירופה לבקש עצה ועזרה בעד הנודדים, פליטי הפרעות. אך לעסקנות שיגרתית זו צירף נטיה נעלה יותר: לעניין את עשירי וגדולי יהודי אירופה בשיבת־ציון, כי הוא היה מראשי חולמי החלום הזה.
בגרמניה, אצל ה“יאהודים” העשירים, מצא אזנים אטומות. בדאבון־לב יצא את גרמניה ובא לבירת צרפת, פאריס. הרב הראשי בצרפת, הרב צדוק הכהן, והעשיר מיכאל ארלאנג’ר, התענינו מאוד בהצעותיו הציוניות של שמואל מוהליבר והבטיחו להביאו לפני הבארון לראיון, אחרי שיקדימו וישוחחו עמו בדבר ישוב ארץ־ישראל.
הראיון של הרב שמואל מוהליבר עם הבארון נועד ליום הראשון בסוכות תרמ"ג, בשעה המיועדת בא הרב עם מיכאל ארלאנג’ר ועם הרב צדוק הכהן אל אדמונד רוטשילד. רוטשילד קיבל את הרב לא במעונו הפרטי, כי אם במשרדו הראשי – דבר שלא עודד את מוהליבר ביותר. אך הבארון האיר את פניו ושאל:
“מה משאלתך, רבי?”
הבארון אדמונד דה־רוטשילד
בין שאר דבריו אמר ר' שמואל מוהליבר:
“אדוני הבארון! אל השולחן אשר אתה יושב אליו, מופיעים צירי ממלכות, שליחי עמים חזקים, מנהלי מוסדות פיננסיים ובאנקים גדולים. הם באים בהצעות לבנות מסילות־ברזל, לחפור תעלות ולישב מקומות שוממים. הכל באים מצוידים בתכניות על הענין שהם מציעים לפניך. בדבריהם הרמים הם מבררים לך את התכניות ואת הרווחים הגדולים בעתיד, ואת הברכה הצפונה בהצעותיהם בשביל העולם. ואילו אני בא אליך כשליח בני־עמנו ובפי הצעה גדולה וחשובה, שחיי עמנו קשורים בה. ההצעה היא – ישוב ארץ־ישראל. ערל־שפתיים וכבד־פה אני מלבאר ולברר לפניך את חשיבות ההצעה והאושר הצפון בה בשביל עמנו ובשבילך. אם תאזין לדברי ותיענה לבקשת העם להחיות את ארצנו הנשמה, תעשה זאת רק מפני שגורל עמך האומלל והכואב נגע אל לבך, לב עברי חם”.
דברי האמת היוצאים מהלב, אשר דיבר ר' שמואל מוהליבר, פעלו פעולה חזקה על הבארון. וכשהמשיך הרב לדבר על פרטי הצעתו, איך לישב את ארץ־ישראל, הקשיב הבארון בתשומת־לב ובהתענינות רבה. תוצאות התענינותו בישוב החקלאי הארצישראלי מראשית היווסדו ידועות לכל. מי אינו יודע על המיליונים שהשקיע בלב טהור ובחיבה אמיתית בבנין מושבות חדשות? מי אינו יודע כי הוא, שמברכים אותו ב“מי שברך” בתואר “השר הנדיב הידוע” בבתי־הכנסת בארץ־ישראל, הוא אבי הישוב החקלאי וכי רוב המושבות ביהודה, בשומרון ובגליל נוסדו בעזרתו ובכספו?
מלבד הרב שמואל מוהליבר היטה את לב הבארון למצב הישוב בארץ יוסף פיינברג, אכר ממיסדי ראשון־לציון.
הדבר היה בראשית היווסד המושבה ראשון־לציון. בחורף הראשון היה כבר מצב המיסדים קשה ומעציב מאוד. לא לכל אכרי המושבה היו אמצעים לבנות בתים, וכשירד הגשם הראשון לא היה להם בנין לחסות בו מפניו. כל האכרים נדחקו אל בתים אחדים קטנים, שאף הם היו בלי דלתות וחלונות.
כדי להקל את המצוקה וכדי שכל האכרים יוכלו לבנות בתים ולגור בהם, החליטו לשלוח שליח לאירופה, וביחוד לבארון רוטשילד בפאריז. את תפקיד השליח הטילו על יוסף פיינברג, מכיון שהיה המשכיל שבהם. הוא היה כימאי מלומד ואיש נבון, טוב־תואר ומחונן בכשרון הנאום. בעזרת צדוק הכוהן ומיכאל ארלאנג’ר הגיע יוסף פיינברג אל הבארון והצליח לתאר לפניו את עתידה המזהיר של המושבה ראשון־לציון ואכריה, אם יבואו לעזרתם. הוא דיבר בהתלהבות רבה גם על הרעיון הנעלה של ישוב ארץ־ישראל בכלל ובדבריו לקח שבי את לב הבארון.
הבארון אדמונד בא מיד לעזרת אכרי ראשון־לציון ונתן להם את הסכום המיצער הראשון של עשרים־וחמישה אלף פראנק, הסכום שמשך מיליונים אחריו. רוטשילד שלח לראשון־לציון גנן שלו, איש צרפתי, ללמד את האכרים את עבודת הנטיעות. כעבור זמן בא הבארון בעצמו, הוא ואשתו, לארץ־ישראל, לראות את ארץ חלומותיו.
*
פעמים אחדות ביקר הבארון בארץ, זנח את פאריז ואת חיי האצולה של מיליונר, את עסקיו הפיננסיים הגדולים, את קבלות־הפנים לאנשים רשמיים ובאי־כוח מושלים ונסע לארץ לראות בחייו הדלים של האכר המתישב בה, לשאוף מעט מהאויר הצח של יהודה והגליל.
מענינת היתה תגובת הבארון למראה הדר־הטבע של הארץ. האגרונום קלואריסקי, אחד האדמיניסטראטורים של הבארון, שלא היה צרפתי ברוחו כי אם עברי שלם וחובב־ציון, ושהודות לו גדל בגליל ישוב האכרים, סח באחד הימים לחבורת פועלים על הרושם העז שעשה הגליל על הבארון בבקרו בארץ:
"רוטשילד בא עם אשתו לראש־פינה. כלילת־יופי היא המושבה הזאת. הטבע ברך אותה במעינות־מים טובים. אדמתה טובה לכל מיני נטיעות, האויר זך וטהור מגורמי קדחת. כל היום טייל עם אשתו במושבה, בכרמיה ובשדותיה. את הכל ראה, על הכל שאל את האכרים, את הכל רצה להכיר לדעת, ובעיקר את מצב וחיי האכר ומשפחתו.
"לפנות־ערב, כשעה לפני שקיעת החמה, ישבנו על המרפסת של בית־הפקידות ושתינו תה. המראה שראינו מעל המרפסת השכיחנו את מקומנו ואת זמננו. הבארון נשען בראשו אל סומכות המעקה ובכמיהה הביט אל מחזה הטבע שלפניו וכמו בחלום לא יכול להפנות את מבטו ממנו. הנוף הנהדר הקסים אותו ואנו ישבנו בלי־נוע. הבארון לא הרגיש בנו עוד ובלילה נדדה השינה מעיניו. נעימות הסביבה והדר הטבע עוררו את רוחו כל־כך, שלא יכול להרדם. עם עלות השחר, כשציוץ הצפרים בישר את קרבת היום החדש, יצא הבארון רוטשילד שוב אל אותה מרפסת. ואם יפה מראה־הטבע בגליל בין־השמשות, נפלא שבעתיים הוא לפנות־בוקר בקיץ. כאשר קמתי וראיתי את הבארון עומד כאחוז־קסמים במרפסת, והשעה מוקדמת מאוד, לא חפצתי להפריע אותו. ואולם אשת הבארון קמה ואמרה לי לקרוא לו לשתות קפה. הוא התעורר מהרהוריו לשמע צעדי, ובשלחו אצבע כלפי החרמון, השדות, ההרים והבקעות, אמר בקול רועד מגיל ומהתעודדות:
“אני אצווה… לקנות… לרכוש את כל הקרקע הזאת… בעד כל מחיר…” – –
שנים־עשר יום עשה הבארון בארץ בביקורו הראשון בה. סייר בכל המושבות, אצל האכרים וראה את בתיהם ובניניהם, שדותיהם וכרמיהם. הארץ עשתה עליו רושם עצום, וכאשר הודה לו בא־כוח “חובבי־ציון” בארץ בשם החברה על פעולותיו, ענה בדברים האלה: “שמח אני מקרב לב לשמע ברכותיך. הואיל למסור בשמי לד”ר פינסקר1, שגם אני אחד מחובבי־ציון, תמים־דעה עמכם אני ושולח תודה וברכה לכל חברי חברתנו המסורים…"
הדר הארץ צודד את לב הבארון, שהחל להציף אותה בזהב. הוא רצה באמת ובתמים להקים מולדת עברית שבה תהיה שלטת השפה העברית. בהיותו בזכרון־יעקב נשא לפני האכרים והפקידים נאום, בו עוררם לעבוד עם פועלים יהודים. הוא גם פקד על האדמיניסטראטורים שלו, שבקנותם שטחי־קרקע חדשים ובמכרם אותם לבעלי משק פרטי, יתנו תנאי להעסיק רק פועלים עברים. ולא רק את ענין העבודה העברית הבין הבארון כראוי, אלא גם את ענין תחיית השפה העברית. בבקרו בזכרון־יעקב בשנת תרנ"ד, בהיותו בפעם השניה בארץ, נשא נאום לפני האכרים והעיר, בין שאר דבריו, כדברים האלה על תחיית השפה העברית:
“המבינים אתם כולכם צרפתית? – לא. אם לא תדעו את השפה הצרפתית אין רע, אבל אם תדברו רק ז’ארגון (אידיש) – רעה בדבר. ז’ארגון אינה שפה כלל. עליכם לדבר בשפה שבה דיברו אבותינו לפנים בארץ, השפה העברית. ומקווה אני כי בבואי לבקרכם בפעם השלישית, אמצא אתכם מדברים כולכם עברית”.
הבארון רוטשילד בין אכרי יבניאל
מעתה לא פסק להגות בארץ ובכל אשר ראה בה ולא שבע לדבר על כך. אופיינית עובדה זו: לזרח בארנט, אחד ממיסדי פתח־תקווה ומהבונים הראשונים של הישוב ביפו, נועד ראיון, על־פי השתדלות מיכאל ארלאנג’ר, עם הבארון בעניני המושבה פתח־תקווה. הראיון נועד להמשך לא יותר מעשר דקות, אבל השיחה ארכה שלושת רבעי־שעה. כראות בארנט את המבקרים הרבים, שחיכו לראיון בעניני עסק, חשש כי גזל יותר מדי זמן מהבארון, ורצה להפרד מעליו, אבל הבארון ביקש אותו לשבת עוד ואמר, כי לשיחה על ארץ־ישראל אין שעתו מוגבלת. לעניני ארץ־ישראל הוא פנוי תמיד.
אכן, יפה היתה הארץ בעיני בארון אדיר־כספים כבעיני הפועל העובד את אדמתה, אך נעשו גם מעשים מכוערים על־ידי פקידיו באחדות ממושבות יהודה, שומרון והגליל. הפקידים היהודים־הצרפתיים, ששלח הבארון מפאריז לפקח על המושבות וללמד את האכרים את עבודת הנטיעות, הפכו מושבות אחדות ל“פאריז קטנה”, כי הם השתעממו בישוב הכפרי והתגעגעו על חיי פאריז המעטירה.
כשהגיעו לאזני הבארון בפאריז השמועות על השערוריות האלה ועוד רבות אחרות, ובשמעו גם את צעקת חובבי־ציון על ההשפעה הרעה של הפקידות במושבות ושיטת האפוטרופסות הנפסדת, החליט לנסוע בפעם שלישית לארץ־ישראל ולראות בעיניו את הנעשה בה. אם יראה כי “כצעקתה כן הוא”, יגמור את חשבונותיו עם המושבות וימסרן להשגחתה של יק"א2.
הבארון בא אל הארץ בפעם השלישית ודיבר אל האכרים בראשון־לציון על מטרתו בישוב הארץ. ייסר אותם על אשר אינם עובדים בעצמם ובונים להם בתים של שתי קומות ונשותיהם חיות חיי מותרות וחובשות מגבעות יקרות עם נוצות כמו בפאריז. “אם גמרתי אומר להפסיק את תמיכות הכסף למושבה, לא המריצוני לכך הפקידים שייד וחזן, כי אם בעצמי באתי לידי הכרה, שדי לכם לחיות על התמיכה. מצבכם נותן לכם אפשרות לחיות מפרי קרקעכם ועליכם לחדול לצפות לחסדים. אם הכרמים, בגלל המצב הרע בשוק היין, אינם מכניסים לכם די־צרכיכם, עליכם לעסוק בענפי משק ועבודה אחרים, עד שהכרמים יכניסו יותר”.
הוא סרב אז להתאכסן בראשון־לציון, ורק לאחר הפצרותיהם הרבות של האכרים נענה להתארח אצלם בשבת. אותם הדברים אמר גם לאכרי פתח־תקווה ולנשי האכרים הטיף, שעליהן לעזור ככל האפשר לבעליהן, לגדל עופות ולנהל משק ביתי, כראוי לנשי כפר. כאשר ברכו אילו מנשי ראשון־לציון את הבארונית בצרפתית, ענתה להן בעברית – “שבת שלום”; ובבקר הבארון עם אשתו בבתי האכרים, פסח באופן הפגנתי על בית אחד, יפה, בן שתי קומות…
בבוא השבת ברכו אותו בבית־הכנסת ב“מי שברך”, אך הבארון ציווה להזכיר ב“מי שברך” גם את האכרים והפקידים שבמושבה, ואת בני־ביתם. אחרי הקריאה בתורה נשא משא לפני הנאספים ודיבר כאב המדבר אל בניו התועים ושוגים. הוא גילה להם את לבו, לב חובב־ציון נאמן, ואמר שיהיה מאושר לראות בארץ ישוב יהודי גדול של אכרים העובדים בעצמם וחיים על אדמתם חיי שלווה. “לפני חמש־עשרה שנה כשמשפחות אחדות מראשון־לציון פנו אלי לעזרה”, – אמר – “מילאתי את בקשתם ועתה מאושר אני לראות את הגדולות שנעשו בתקופת שנים זו. מקום זה, שלפני בואכם היה מקום־שממה, ונחשים מצאו בו מעון, נהפך על־ידיכם לגן־עדן פורח. המעשים שעשיתם במקום הזה הוא אחד הניסים של זמננו. אבל מעציב אותי על אשר חלק מכם שכח את המטרה הקדושה, שלשמה באתם אל הארץ. המושבה בבתיה אינה דומה למושבה, כי אם לישוב בנוי ארמונות. במקום המותרות ותכשיטי הנשים, הייתי רוצה לראותכם עוזרים לאחיכם הפועלים על־ידי מתן עבודה בכרמיכם. עליכם לחיות עם הפועלים העברים תוך עזרה הדדית ולזכור שגם אתם הייתם זקוקים תחילה לעזרה. עיני כל ישראל נשואות אליכם בתקווה, הם מתפללים בעדכם לאל, אתם שמחתם וגאוותם. ראשון־לציון היא המושבה הראשונה להתגשמות רעיון שיבת־ציון. היא עוררה אותי לראשונה לפעולה בעד ארץ־ישראל ואני מקווה שהיא גם תהיה ראשונה כמופת לשאר המושבות ונחמה לכל העם”.
במוצאי־שבת קרא הבארון את האכרים לאסיפה בבית העם והודיע רשמית, שהוא מושך את ידו מן התמיכה שנתן להם ועליהם להתפרנס מעתה על חשבונם־שלהם. בכל ענין כללי, – כמו בנית גשרים, סלילת דרכים, חפירת תעלות וכדומה, בוא יבוא לעזרתם, וגם לאכרים הדלים והחלשים יעזור להתחזק ולהיות לאכרים טובים. אחרי דברי הבארון קם אכר אחד להגן על המושבה בפני האשמות הבארון ואמר “שגם בשמש יש כתמים”. ענה לו הבארון: “רצוי לי שתהיו זכים כולכם. יהיו כתמים בשמש, אבל לא בכם. עליכם לשפר את מעשיכם וחייכם. בעיר ירושלים יש ארבעים אלף יהודים, אבל הם אינם מעוררים התענינות, אין שמים לב להם, ואולם אליכם, האיכרים העברים, נשואות עיני כל ישראל. לכן רצוי לי שאבק לא ידבק בכם. אני החילותי לעזור לכם מפני שהייתם עניים באמצעים אך עשירים באידיאלים, אבל בנטותכם ממטרתכם הקדושה, שוב לא יחד שמי בקהלכם”.
אחרי ביקור זה בארץ (בשנת תרנ"ט) מסר הבארון את עניניו במושבות לחברת יק"א, אבל גם אחרי־כן בא לעזרת המושבות וקנה בשבילן קרקע נוסף ודאג להן כאב מסור.
*
אכן, שונות היו דרכיהם של שלושת האצילים היהודים הנודעים לשם – השר משה מונטיפיורי, הבארון הירש והבארון אדמונד דה־רוטשילד. הראשון לשלושה, השר משה מונטיפיורי, היה מליץ־יושר של עמו ושתדלן בפני מלכים ובחצרות מושלים. העם ראה אותו עובר בכרכרתו, אשר החותם “ירושלים” היה טבוע בה, מחצר מלכות לחצר מלכות, במטרה לעשות טובות לעמו, לאחיו המסכנים והמפוזרים. השני, הבארון הירש, רצה להגשים בעשרו הרב מטרה אחרת: הוא נתן מהונו כדי להפוך את העם היהודי מעם שולחנים וחנוונים לעם אכרים בשדמות ארגנטינה הרחבות. אבל אין ספק כי גדול ממעשי שניהם היה מעשה הנדיב לבית רוטשילד, אשר גם בשגיונותיו היה משום חזון נעלה.
כראות הבארון אדמונד רוטשילד בפעם הראשונה את הכותל המערבי – הגבוה, הקודר והמפיל אימה באבניו הגדולות והאלמות; בראותו אצל הכותל, שריד בית־המקדש, את היהודים המתקבצים מכל קצווי תבל בבגדיהם השונים והם מדברים בשפות שונות, יהודים זרים ומוזרים איש לחברו – חרדים וחפשיים בדעות, יהודים שאינם מבינים אִיש את שפת אחיו, והכותל מתנשא מעליהם כעד אילם שהיינו לפנים עם ככל העמים; – בראותו כל אלה, עלה בדעת הנדיב הרעיון הנעלה ביותר והוא: להקים מחדש את… בית־המקדש!
ביקרתי בספריה בזכרון־יעקב, והמנהל הראה לי אלבום גדול של שלושים דף. מספר זה מצויים רק שלושה עותקים: האחד במוזיאום הפאריזי, השני בספריה הפרטית של הבארון, והשלישי בספריה בזכרון־יעקב, מתנה מאת הבארון למושבה החביבה עליו. על דפים אלה מנייר יקר, רשומים תרשימים אמנותיים מאת גדולי הארכיטקטים, והם תכניות לבנין בית־מקדש בירושלים במקום הכותל־המערבי. בתכניות נרשמו המראה הפנימי של בית־המקדש החדש, מראהו החיצוני, תבנית החצר ועוד, מותאמים לתיאורים שבתנ"ך.
מנהל בית־הספרים סיפר לי את תולדות האלבום המיוחד הזה:
“אחר שהבארון השקיע מיליונים רבים במושבות, עלה בדעתו להקים היכל גדול על חרבות בית־המקדש. בהיכל היתה צריכה להתמזג אמנות הבנייה המודרנית עם תכנית המקדש העתיק. הבארון הזמין אליו מטובי האדריכלים והציע לפניהם את רעיונו. האדריכלים ברצותם להחיש ולהמציא לבארון כל אחד את תכניתו, בחנו את היכלי התפילה החשובים של הנוצרים, היהודים והמוסלמים ובכללם מסגד עומר בירושלים והכותל המערבי, ועל־פי גזרות הבנייה השונות ערכו את תכניות בית־המקדש. לפרס הראשון זכה אדריכל צרפתי. הבארון פנה באמצעות בא־כוחו בבירת תורכיה אל השולטן התורכי בימים ההם, עבדול־חמיד, בדבר הרשיון להקים את ההיכל בירושלים. השולטן לא נתן את הרשיון, כי פחד מפני הערביים הקנאים ובעלי ההשפעה במזרח וכן חשש שמא תנועה דתית גדולה של היהודים תיהפך לתנועה מדינית, שמטרתה תהיה לקרוע את הארץ מתורכיה”…
הבארון מסר את מושבותיו ליק"א, אך לא הפסיק את עזרתו להן בכל דבר מועיל ונחוץ. אבל גם בנידון זה היו לבארון אדמונד השקפות משלו ואופיינית היא תשובתו למושבה ראשון־לציון, כאשר פנתה אליו בבקשה להלוות לה כמה עשרות אלפים פראנק למשך שנים אחדות, כדי לשלם את החוב שהתחייבה המושבה בהעבירה צינורות מים אל הבתים. אמר הבארון בתשובתו: “להם, לאכרים, לא נאה שבנותיהם תלכנה יחפות ותשאבנה מים בכד כרבקה אמנו לפנים… לצינורות מים בבתים התאוו, ידאגו איפוא בעצמם לכסות את ההוצאות האלה”. מאווייו היו – לראות אכרים עבריים החיים חיי פשטות ועבודה עצמית.
ועוד עובדה אופיינית: המושבה פתח־תקווה שלחה מצד אחד שליחים אל הציונים ולעשירי חוץ־לארץ, ובמיוחד לבארון רוטשילד, להשיג כסף כדי להקל על המצוקה שהיו נתונים בה; ומצד שני שלחה המושבה שליחים למצרים להביא משם פועלים זולים… הפועלים העבריים הגיבו מיד במחאה עזה בפני המוסדות בחוץ־לארץ וגם בפני הבארון רוטשילד. מחאה זו עשתה עליו רושם חזק, ודלתיו נסגרו בפני שליחה של פתח־תקווה. זו היתה הפעם הראשונה, בה היטה הבארון אוזן לאמת מארץ־ישראל, שהשמיעוה לו הפועלים.
העבודה הציונית, שהתרחבה בארץ במרוצת השנים, יסוד והתפתחות מושבות חדשות ביהודה ובגליל בלי עזרת הבארון, פעולות “השומר”, המשרד הארצישראלי בהנהלת ד"ר רופין ועוד מוסדות ציוניים, עוררו את דעת הבארון. הוא החליט לבקר בארץ־ישראל, כדי לראות בעיניו את הישוב הציוני החדש שהתפתח בלי עזרתו. הישוב הציוני עורר בו התפעלות והוא הביע לציונים את התרשמותו מעבודתם המעשית המועילה. אז הכיר הבארון לדעת, שלו היו גם לו פקידים חובבי־ציון, היה עמלו נושא פרי פי־כמה וכמה! –
תחית והתפתחות השפה העברית בארץ מילאו את לב הבארון שמחה. בביקורו בארץ בשעת “מלחמת השפות” לגבי הטכניון, הביע את דעתו בעד העברית. וכאשר הזמינו אותו לגימנסיה “הרצליה” והמנהלים חפצו להוכיח לו כי התלמידים יודעים יפה מלבד עברית גם צרפתית, אמר למנהל אחרי השיעור הצרפתי: “צרפתית טובה שמעתי בפאריז, פה רצוי לי שהילדים ידעו עברית נאה”…
בראשית המלחמה עזב האדמיניסטראטור של הבארון ביהודה את הארץ, כי לא רצה לסבול מהממשלה התורכית ומהתנאים הרעים בזמן המלחמה. כאשר הופיע בפאריז לפני הבארון, שלח אותו זה־האחרון בחזרה, למען יהיה גם בעת צרה עם האנשים שהיה אתם בעת טובה, וישתדל ככל האפשר להמעיט את הרעה.
אחרי הכרזת באלפור היה בנו של הבארון, ג’יימס די־רוטשילד, חבר לועד־הצירים הראשון. וכאשר שהתה בפאריז משלחת רופאי ואחיות “הדסה” בדרכם לארץ עם סוף המלחמה, נתקבלו בסבר פנים יפות על־ידי הציונים הצרפתיים ובארון רוטשילד בראשם. הוא דיבר בפניהם על שחר הישוב העברי החדש בארץ, על המכשולים הרבים בדרך המתישבים, על תקוותיו שנכזבו כמה פעמים ועל ספקותיו, ולבסוף אמר: “אני מאושר. אני מרים את עיני בתפילה לשמים על זכותי לראות בגאולת עמי”.
עם התחדש פעולות ההתישבות בתנופה מורחבת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הרחיב הבארון גם הוא את פעולותיו בכל ענפי היצירה. יסד מפעלי תעשיה גדולים, ייבש את ביצות כבארה ליד זכרון־יעקב והרחיב מושבות בשומרון ובגליל, מימן חפירות ארכיאולוגיות ועוד.
הבארון רוטשילד בעת ביקורו בתל־אביב בשנת 1925
באייר תרפ“ה (1925) ביקר הבארון בארץ בפעם החמישית והאחרונה. נאומו בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב היה כעין סיכום למפעל־חייו והודיה לקב”ה על ההישגים ומשא חזון לעתיד.
כשהשתלט הנאציזם על גרמניה בשנת 1933 יזם הבארון וכינס בביתו התיעצות של עסקנים ואישים רמי־מעלה בדבר פעולות נגד דיכוי היהודים ועזרה לנפגעים ולפליטים.
הבארון נפטר בפאריז בגיל 89, ביום כ“ד בחשון תרצ”ה (2.11.34). בצוואתו פקד להעביר את עצמותיו ואת עצמות רעייתו למדינת ישראל.
ביום 5.4.54 הגיעו ארצה ארונות הבארון ורעייתו, באניית־מלחמה ישראלית. ביום המחרת הועברו הארונות בהלויה ממלכתית למנוח באחוזת־הקבר שהותקנה ברוב הדר ב“רמת־הנדיב”, שבין זכרון־יעקב לבנימינה.
כך מצא הנדיב החולם מנוחת־עולמים בארץ שבה נתגשם חזונו.
תמונת הלווית אדמונד דה־רוטשילד בישראל