לוגו
יעקב קארל נטר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(תקפ“ו־1826–תרמ”ג־1882)

בקצה הגבול הדרומי אשר למקווה־ישראל, בין השדרות הארוכות והיפות, ישנה שדרת־ברושים אחת רחבה. גבוהים וזקופי־קומה הם הברושים; ענפיהם המגודלים מסובכים ואחוזים יחדיו בזרועות רעים השלוחות ל“שלום”. מלמעלה הם מהווים כעין סכך עבה, החוצץ בעד קרני השמש. רוח קרירה, אור כהה, שלווה ושקט שוררים בשדרה. וכל הנכנס אל תוכה, סופג לתוכו את הדממה, והמנוחה תעטפהו. לאט־לאט צועדים העוברים ושבים בשדרה – עד שהם מגיעים אל גדר ברזל מרובעת, המקיפה את המצבה, מצבת־שיש, אשר ורדים ורודים ישתרגו עליה ופרחים עוטרים אותה סביבה, וכן תספר הכתובת אשר על המצבה הזאת:

“זכר עולם ליעקב נטר, נולד י”ב אלול התקפ“ו, ומת י”ט תשרי התרמ"ג.

מיטיב לאחיו, מה רבו חסדיו – מקווה ישראל כוננו ידיו!"

זה קברו של מיסד מקווה־ישראל, הנשקף צפונה מול מפעלו ונגבה – על גבעות החול, אשר פלטן הים מקרבו להציף בהן את האדמה השחורה, אך נטר שם גבול להן ויאמר:

עד פה תבואנה ולא תוסיפו!

אשה ובנים לא היו לו. אך רבים מבני ישראל ומבני העמים האחרים מרכינים את ראשיהם על־יד קבר המחנך והחלוץ הגדול הזה.

מצבת אבן־שיש דוממה לגוויה, ומצבת עבודה רוממה לנפש.

*

יעקב קאפל, הידוע בשמו קארל, לבית נטר, נולד בי“ב אלול תקפ”ו (1826) בעיר שטראסבורג, אשר באלזאס, לאביו ר' מאיר, רב משכיל ונצר ממשפחת רבנים. תקופת ילדותו של קארל, החינוך שקיבל בבית הוריו, דרכי התפתחותו – כל אלה לוטים בערפל; כן אין אנו יודעים מה הגורמים, אשר העירוהו להתמכר מנעוריו לעבודתו לטובת קיבוצי בני עמו, המתגוררים מעבר לגבולות מולדתו. רק אפיזודה אחת מסורה לנו, והיא: בנערותו, בהיותו תלמיד בית־מדרש למדעים בבלפורט, קיבל תורה מפי מורה יהודי, שמוצאו היה מפולין, והוא שסיפר לו פרטים רבים על סבלותיהם של יהודי פולין.

לאחר שקארל גמר את חוק לימודיו, עסק במסחר בלונדון ועשה עושר רב. אחרי־כן העתיק את מושבו לפאריז, ואף שם הצליח בעסקיו, והיה אהוב ומכובד על הבריות. קארל נטר יסד שם בית־ספר למלאכה בשביל ילדי ישראל, אף השתתף ביסוד חברה להגנה על פועלים ובנין בית־מחסה לבעלי־מלאכה עניים.

קרל נטר 6.jpg

יעקב קארל נטר


בפאריז, עיר העולם, ניתנה לנטר הזדמנות להכיר את מצבם המעציב של היהודים בכל ארצות פזוריהם ואפילו בארצות, שבהן נהנו רק יחידי־סגולה מבין היהודים מהזכויות ואולם הרוב הגדול מהקיבוצים היהודיים עמד בשפלותו, אף סבל בזיון וחרפה. באותו פרק־זמן הגה נטר רעיון ליצור הסתדרות עולמית להגנה על עניני היהודים וזכויותיהם, כבודם ורכושם בכל הארצות. לא בודד היה נטר במחשבתו זו, כי כמה צעירים בעלי־נפש היו עמו בדעה ועזרו על ידו.

על הלך רוחם של הצעירים הללו מספר נארסיס לוון, אחד ממיסדי החברה, אשר נטר הרה והגה אותה, ונקראה אחר־כך בשם “חברת כל ישראל חברים”. בספרו “חמישים שנות היסטוריה” כותב לוון את הדברים האלה:

“בקרב היהדות הצרפתית היו צעירים אדוקים לחופש, שהכירו את מהפכת שנת תר”ח (1848) וזכרונה לא נמחק עוד מלבם. הצעירים האלה חשבו את ענין חטיפת מורטארה1 לא רק כמעשה מביש בשביל העולם הנאור, כי אם גם כמכת־לחי ליהדות. כל הצרות והפורענויות, שבאו מאז ומעולם על היהודים, נצבו כמו חיים לעיני הצעירים היהודים בצרפת והסעירו את רוחם. מתוך כך הם באו לידי הכרה, כי חוב קדוש מוטל עליהם להתאזר בגבורה ולריב את ריב עמם – –

"התפקיד היה נשגב; מכשולים רבים עמדו על דרכם, ואולם הם ידעו, כי אם יתחילו בעבודה ונספחו עליהם לעזרה כוחות רבים.

“קבוצה בת שבעה־עשר צעירים, שנתכנסה ליסוד החברה, בחרה מקרבה ששה והם: אריסטיד אסטרוק, איזידור כהן, יוליוס קרב’אללו, נארסיס לוון, אוג’ין עמנואל וקארל נטר ותמלא את ידם לייסד את החברה, לעבד את תקנותיה ולפנות בקול־קורא לכל היהודים בארצות תבל”.

במשך שנת 1859 היו מתאספים בבית נטר, ומטכסים עצות איך להיטיב את מצב היהודים בארצות שונות, מעבדים את תקנותיה של החברה העתידה להווסד, מחברים את הקול־קורא ועושים את ההכנות הדרושות ליסוד ההסתדרות. ובחודש מאי שנת 1860 נוסדה החברה בשם: “חברת כל ישראל חברים” או Alliance Israélite Universelle, נבחרה הנהלה וההנהלה מינתה את נטר כמזכיר כללי. במשרתו זו כיהן שנים רבות.

כן נוסדה הסתדרות יהודית מיוחדת במינה וחדשה בתכלית, לפי מגמותיה ועיקריה, אשר נכללו בשלושה סעיפים אלה:

א) לעבוד בכל ארצות אירופה למען שחרור היהודים וקדמתם הרוחנית;

ב) לעזור בפועל לכל הסובלים, מאיזו בחינה שהיא, בגלל יהדותם;

ג) לאמץ את כל החברים העוסקים בעבודה הזאת.

גדולה היתה המגמה ורבת היקף העבודה. דרושים היו כוח, מרץ וכספים לאין־שיעור, בשביל להקיף את הענינים והדרישות, שעמדו על הפרק. סכומי־כסף עצומים נחוצים היו בשביל למלא את הבקשות, שנתקבלו מהתפוצות הרבות, כי לא עבר יום, שלא יארע פגע, ולא היה קיבוץ, שלא נזקק לעזרת־מה. סאלוניקי, טהראן, גאלאץ, רושצ’וק, דמשק, סאראטוב, אודיסה, לפעמים גם ברלין, מינכן ועוד. עיר־עיר ופגעיה, מדינה־מדינה וצרותיה. ושליחים באים, ומכתבים עפים אל החברה מיד להיווסדה בצעקות־יאוש: “הושיעו!” “הצילו!”. פעולות החברה משתרעות על ארצות קרובות ורחוקות; רב רצונה להושיט עזרה.

נטר המזכיר התמכר לעבודה בכל חום לבו ועוז רגשותיו. הוא מכתת את רגליו לארצות שונות. נטר הולך לרומניה ולסרביה להשתדל למען שיווי־זכויותיהם של היהודים, תושבי הארצות ההן. היהודים ברומניה ירודים עד דכא: שוד, ביזה, מכות, פרעות ואפילו הרג נפשות – נחלתם. בימים ההם נתפרסמו ביחוד מקרי־הטבעה של יהודים במימי הדונאו. באותו פרק־זמן (1878) מתאסף בברלין קונגרס בינלאומי, שבו משתתפים באי־כוח המעצמות האדירות באירופה. צריך לעמוד על המשמר, ששאלת היהודים לא תישכח במושב השליטים והשרים ולהעלות את משפטם של יהודי רומניה, סרביה ובולגאריה, הנתונים במצוקה וצמאים לזכות־אדם. קארל נטר נשלח לקושטא, לעורר שם את שאלת היהודים, כי “תכונתו הישרה והנמרצה, רוחו הנבונה וידיעותיו היסודיות בשאלות היהודים, הועידוהו למשלחת זו”.

בחודש יאנואר 1878 הגיע לקושטא, ולאחר זמן־מה יצא משם לברלין. השכים לפתחים של רבי־השפעה, שליטי עמים ומדינות, עוררם והשתדל להטות את לבם לטובת היהודים. שם נפגש עם ציר רומניה וציר סרביה, שאינו יכול להסתיר את שנאתו ליהודים ומשמיע באזני נטר משאלה זו: “הנני מאחל לך, שהעם העברי ישוב לפלשתינה!” – דיבור זה לא הפליא ביותר את נטר, הואיל והבין מכבר, כי לא בקונגרסים ייוושע עם ישראל, כי אם על ידי שיבתו לציון ועבודת אדמתה.

מקץ שנתיים התכנס קונגרס בינלאומי במאדריד לדון בעניני מארוקו, שהיתה מפורסמת מכבר במשטרה הפרוע לגבי היהודים ונטר ממהר למאדריד ומשתדל שם בפני צירי הממלכות בעד אחיו המעונים והמדוכאים. בכמה מערי רוסיה, בפרט בנגב, נערכות פרעות ביהודים (2־1881); אלפי משפחות יהודיות נהרסות ואף מתחייבות חובת גירוש מהכפרים, אשר בהם ישבו במשך שנים, ואולי גם דורות. האומללים הללו עוברים דרך ארצות גרמניה ואוסטריה; מתאספים בהמוניהם בהאמבורג ובשאר ערי־החוף, ואף לברודי ולשאר ערי גליציה הם מתגלגלים. טלטולים קשים, דחקות וכל מיני מחלות מידבקות מלווים אותם ונחוצה עזרה מהירה. להאכילם, להלבישם ולרפאותם. נחוצים אמצעים יוצאים־מן־הכלל לסדר את זרם המהגרים הזה ולכוונו במסלול הראוי, נטר מזדרז ובא לברודי ועומד בראש העבודה הקשה הזאת. לפליטים האומללים הוא אח וידיד. נטר נבחר למזכירו הכללי של ה“ועד לעזרת נגועי הפרעות ברוסיה”.

אבל גם בימים כתיקונם העבודה עולה למעלה ראש. רבים הסעיפים וסעיפי הסעיפים בתקציב־העזרה הגדול, אשר לו זקוק המון בית ישראל: בתי־חסד וקופות־צדקה; בתי ספר להשכלה, לאומנות ולחקלאות; ספרי־מדע פופולאריים להשכלת ההמון. מי ימנה מספר הצרכים האלה? ובימים ההם מי יבוא לעזרה אם לא “חברת כל ישראל חברים” אשר כבר יצאו לה מוניטין בכל תפוצות ישראל?

המון בית ישראל יושב בארצות פזוריו כמו על הר־געש ומוקף אויבים ומנדים. נוע תנוע הארץ תחתיו; הכל מתמוטט תחת רגליו, ואף השמים, דומה, כלאו רחמיהם ממנו. ציבורים גדולים מיהודי רוסיה, רומניה, מארוקו ועוד, עומדים על פרשת־הדרכים, חפציהם צרורים ומקל־נודדים בידיהם. ולאן מועדים פניהם? לארץ אבותיהם, משא נפשם. ואף הם, בצר להם, פונים לחכי"ח בדרישה ובבקשה להוציאם מגלותם ולהביאם לארץ אבותיהם. ואם לאו – כך כותבים בתזכיריהם יהודי מארוקו, פרס ויתר ארצות המזרח – עתידים כולנו להשפל עד דכא ולרדת לטמיון.

בימים ההם תנועת חיבת־ציון עוד בחיתוליה. הגאון ר' צבי הירש קאלישר, אשר עמד בראש התנועה, פנה לחכי“ח בהצעה שתשתף את עצמה בעזרת עולי־ציון. החברה דחתה תחילה הצעה זו: רעיון ישוב ארץ־ישראל עדיין לא חדר ללבותיהם של העומדים בראש חכי”ח. בשנת 1866 פנו יהודי סרביה בבקשה לחכי“ח, שתסייע בידם להתישב על אדמת ארץ־ישראל. ראשי החברה יעצו ליהודי סרביה להגר לאמריקה, העולה על ארץ־ישראל בעשרה הטבעי ובמקורות הכלכלה. בין כך וצעקת יהודי מארוקו ופרס גברה והלכה מגודל הלחץ, שנלחצו בידי מעניהם. והרב קאלישר פנה בשניה בבקשתו אל ועד חכי”ח ואף אל קארל נטר בהצעתו. הפעם עלה בידי הרב להשפיע על לבו הטוב והנדיב של נטר ומזכירה הראשי של החברה תמך בכל כוח־השפעתו בהצעת הרב.

קארל נטר, אשר שהה בימים ההם בקאהיר לרגל עניני הכלל, התנדב לנסוע לארץ־ישראל בשביל לתור את הארץ ולהתבונן למצב הישוב ואף לחקור את התנאים הכלכליים והחקלאיים, אם טובים הם להתישבותם של יהודי פרס, מארוקו ועוד. הוועד נענה להצעת נטר ובישיבתו משלישי בדצמבר 1866, בנשיאות כרמיה, נקבעה החלטה, כי “נחוץ ומועיל למצוא תרופה לעניותם של יהודי ארץ־ישראל על־ידי חקלאות, ומן הצורך לייסד בתי־ספר בירושלים וביתר ערי ארץ־ישראל”.

*

בקיץ שנת 1868 יצא נטר לארץ־ישראל לחקור, אם היהודים תושבי הארץ מתכוונים להתפרנס מעבודת־האדמה, וגם להשתדל לפני הממשלה התורכית בקושטא בדבר רשיון ליהודים לקנות קרקעות בארץ־ישראל, ו“להחזיר את עטרת החקלאות היהודית בארץ־ישראל ליושנה”.

נטר שהה בארץ־ישראל כשישה שבועות. בשעת ביקורו סייר את יפו, ירושלים, חברון ועוד כמה מקומות. השתדל להכיר בכל מקום את חיי היהודים, חינוכם ומעמד פרנסתם. את רשמיו מביקור זה מסר לוועד החברה במכתביו המפורטים. נטר הביא את דעתו, כי לא צדקה הצעקה על יהודי ירושלים שנרפים הם. הכל, ספרדים ואשכנזים, התחננו לפניו: תן לנו עבודה בשדה ובכרם להחיותנו! ובאסיפה גדולה אחת אמר להם: “שמחתי מאוד עליכם, אחי. אשרי עין ראתה, כי מאות ואלפי יהודים בארץ הקדושה משתוקקים לעבודת אדמה!” – רק אנשי החלוקה התנגדו לו, בחששם שמא יוקח חלק מן הכספים, הנגבים לטובתם ואולם נטר הרגיעם ואמר: “מה שנוגע לתלמידי־חכמים, הרי אין בדעתו של שום איש לגרוע אף פרוטה מתרומת הנדבות, ורק אנשים צעירים ובריאים בגופם יהיו אכרים עובדי־אדמה”.

באותם הימים היה מצב הישוב היהודי בארץ בשפל המדרגה. מספר היהודים הגיעה לשלושה־עשר אלף ומהם כתשעים אחוז תושבי “ארבע ערי הקודש” ירושלים, חברון, צפת וטבריה. פחות מחמישה־עשר אחוז מהבוגרים, היינו כאלפיים וחמש מאות איש, התפרנסו מן המסחר והמלאכה. באכרות לא עסק כמעט איש. השאר ניזונו מהחלוקה, שהיתה מסורה בידי תקיפי הקהלה והשד“רים, ועניי הציבור היו מקבלים רק פרוטות. רבים מהעניים היו דופקים מתוך יאוש על דלתות המיסיון האנגלי, אשר שעריו היו פתוחים לרווחה לכל דורש. החינוך היה ירוד מאוד ואך מעטים מתלמידי ה”חדרים" ידעו קרוא וכתוב. מחלות מידבקות רבות נפוצו בקרב התושבים היהודים. נארסיס לוון כותב בספרו: – – “ביום השני, שלישי באבגוסט שנת 1868, עמד קארל נטר על מרומי הר ציון בירושלים תוך המון רב והתחייב בקול חוגג להתמכר בכל לבו להרמת מצבו של הישוב על ידי הפצת החקלאות. המחזה היה מרהיב ונהדר. האסיפה נועדה לשעה שש. ואולם עוד משעה שלוש התמלא המקום המון רב, ובקושי רב עלה בידי נטר לפלס לעצמו נתיב בקרב בני ההמון הצפוף והמגוון, יוצאי ארצות רבות”.

“בבואי אל גג בית “הכנסת־אורחים” – סיפר נטר – התפעם לבי בקרבי למראה המון האומללים. הודעתי להם, שהחברה מתענינת לדעת, אם יש ביניהם אנשים, המוכנים לעזוב את לחם־החסד ולהתפרנס מיגיע כפיים. עתיד אני – אמרתי להם – לתת לשולחי דין־וחשבון מכל מראה עיני ומשמע אזני, וחברתנו תעשה בוודאי את הדרוש. מפעל בן־קיים לא ביום אחד ייווצר. הרבה יעשה הזמן. הרבה כסף נחוץ לנו לשם הגשמת המפעל. אומץ־לב וסבלנות, אחי! הנני נשבע לכם, כי היום הזה לא יישכח מלבי עד עולם. בקרוב, כפי האפשרות, תבוא לכם תקופה חדשה… דברי נתקבלו בשמחה לא תתואר בדברים. ברדתי מעל הבמה נמצאתי בתוך ההמון הרב. זקנים וצעירים ואף ישישים בכו בדמעות גיל, חיבקוני ונשקוני בקראם: יהיה רצון שאלקים יעמוד לימינך ויעזרך!” –

נטר הגיש לוועד החברה תזכיר, בו הציע לכונן “מוסד לחינוך הדור הצעיר בחקלאות”. “אם תקבלו את הצעתי – הוסיף במכתב־לווי – תביאו טובה רבה לענין, אשר למענו אתם עמלים. בזה תודיעו ברבים, כי היהודי מוכשר לעבודת־אדמה. נתון תתנו לחם וחיים מתוקנים לחלק חשוב של המשפחה היהודית ותכינו שדה־מקלט להמונים, אשר יצטרכו בעתיד לברוח מפני רשעות העמים, ולבסוף כבוש תכבשו את הארץ הקדושה הזאת, אשר בה הכריזו אבותינו על יחוד הבורא… ואשר לי, הרי לא אראה תפקידי מושלם אלא ביום שבו יוכתר מפעלי בהצלחה גמורה, והבטחתי לציון תתגשם”.

הוועד קיבל ואישר בישיבתו מיום 11 בינואר שנת 1869 את הצעת נטר, שהתבססה על הנחות אלו: “האיש, שלא היה עובד־אדמה מנעוריו אינו יכול להיות, עם כל רצונו הטוב, עובד־אדמה ראוי לשמו. ורק אלה אשר יתכוננו בדעת ובתבונה בבית־הספר לחקלאות שבארץ־הקודש במשך שלוש שנים רצופות, יתאמנו כראוי בעבודה זו, הם שישמשו מורי־הוראה בחקלאות גם לאחרים, ועל־ידי כך תתרחב ותתפשט החקלאות בין השדרות הרחבות של בני עמנו היושבים בארצות השולטן”.

אין להסיח את הדעת, מה גדול ונועז היה הרעיון בשעתו, בארץ־שממה, אשר מספר תושביה היהודים הגיע בסך־הכל לשלושה עשר אלף איש בערך, כולם אנשי עיר, הניזונים ברובם הגדול מכספי ה“חלוקה”. את הגות־לב נטר אנו שומעים בנאומו, אשר נאם בשנת 1869 לפני אספת חכי"ח על יהודה וירושלים: “הנני נותן לפניכם תכנית של המוסד החדש – אמר נטר, לאחר שתיאר את מצב הישוב היהודי בארץ־ישראל – אשר בו תוכלו לחנך את הדור הבא ולהרגילו לעבודת־אדמה. על ידו תכינו מקום־מקלט לאחינו, אשר היום או מחר יהיו פליטי שנאת הגויים. על ידו תרכשו לאט־לאט את הארץ הקדושה אשר עיני כל בני ישראל, הן מהדור הישן והן מהדור החדש, צופיות אליה תמיד… ואתם, רבותי, אל יעלה מורא בלבבכם לאמר: איך נוכל לעשות את הדבר הגדול הזה? כי אם רק תשמיעו קול שופר גדול לאחינו המפוזרים בארצות העולם ונוכחתם, כי המחר יפתור לנו את חלומותינו של היום”.

דברים אלו, שנאמרו על־ידי נטר לפני שהתפשטה בעולם התנועה העממית של חיבת־ציון ושנים הרבה לפני עלות בקרה של הציונות, האם לא היה בהם ניצוץ נבואי? – דברי נטר פעלו פעולה כבירה על המשתתפים באסיפה, וביחוד על הנשיא כרמיה, שנשא נאום נלהב ואמר בתוך השאר: “בימים האלה, המלאים בשורות לימים טובים בארץ מושבנו, עלה על לבנו לייסד בית־ספר חקלאי בארץ־ישראל ללמד שם את ילדי אחינו את עבודת־האדמה. אנו חפצים לייסד בית־לימוד לעבודת־האדמה בארץ, אשר אליה אנו נושאים תמיד את עינינו ואת נפשנו. ארצנו היתה תמיד פוריה, ואף היום היא נותנת את פריה לעובדיה, עשרה שערים לזורעיה. ואם באמת תתרחב עבודת־האדמה בארץ, אשר בה בחר ה' לתתה לעמו, ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתאחזו בה. אז נראה בעינינו ירושלים חדשה. בראשונה תהיה אך מקדש מעט לישראל, אך יושביה לא ילכו עוד בכל יום שישי לבכות על האבנים, שארית החומה ההרוסה, כי אם ישאו עיניהם אל היושב בשמים ואל אדמתם, ולבבם יהיה מלא תקוה, כי קרובה ישועת ישראל לבוא, ואחרי־כן ייבנה בה ההיכל הגדול, וכבימי קדם יעלו בני ישראל שמה להראות את פני ה'”…

ברוח זו נערך (1869) קול־קורא, שבו פּנתה חכי“ח אל נדיבי העם לנדב לטובת בית־הספר העומד להיווסד. על קול־קורא זה חתמו ראשי החברה בעת ההיא, וביניהם איזידור לב, הרב הראשי בצרפת, אדולף כרמיה, מיכאל ארלאנג’ר, יד ימינו של הבארון הצעיר אדמונד דה־רוטשילד וקארל נטר. חכי”ח הקציבה סך מאה אלף פראנק לשם הון יסודי, הנחוץ ליצירת המוסד ולכלכלתו במשך שלוש השנים הראשונות.

קארל נטר עזב את פאריז עוד בטרם עלה בידו לבסס את קיומו של המוסד ונחפז לשוב לארץ־ישראל. רוחו קצרה ולא יכול לדחות עוד את שובו לארץ. הוא השתוקק לגשת מיד להגשמת מפעלו ובטחונו היה חזק, כי לא יהיה מחסור באמצעים הדרושים.

הגיעה שעת ההגשמה. נטר טיפל, ראשית כל, בחיפוש המקום המתאים לבית־הספר. לאחר שסייר את סביבת יפו בחר מקום בקרבת העיר. מתחילה נכנס במשא־ומתן בדבר שטח־אדמה גדול בין פרדסי יפו, שהיה קנינו של גר אחד בשם דוד בן אברהם קלאזן. לאחר עיון החליט, שמן הראוי הוא, כי חכי"ח תקבל מאת הממשלה שטח־אדמה מסויים בחינם, הואיל ואף הממשלה מעונינת בהפצת החקלאות בין אוכלוסי מדינתה. עוד בשבתו בלונדון פנה נטר לג’אמיל פחה, ציר תורכיה בצרפת, בבקשה להציע לממשלתו, כי תתמוך בבית־ספר זה, הנוסד, אמנם, על ידי יהודים, ואולם מתעודתו להקנות ידיעת החקלאות לכל נתיני השולטון, בלי הבדל דת וגזע. נטר הגיש לציר תזכיר והתזכיר נמסר על ידי הציר לעלי פחה, הויזיר הגדול. מיניסטרי־החוץ של צרפת ואנגליה נתנו לנטר מכתבי־המלצה על שם באי־כוחם בתורכיה. ב־14 באוגוסט, שנת 1869, הפליג נטר ממארסיליה ובאחד בספטמבר נתקבל לראיון פרטי אצל הויזיר הגדול, אשר הודיע לו, כי בקשתו נמסרה למועצת הממשלה. בשמיני בחודש קיבל נטר הזמנה להשתתף בישיבת המועצה, אף ניתנה לו רשות־הדיבור לבסס את הצעתו. כשרונו הדיבורי עמד לו לעניין את הנאספים בתזכירו.

ביום 14 בספטמבר 1869 קיבל נטר את מכתב הויזיר אל מושל סוריה בדבר ההצעה ולאחר ימים מועטים עזב את קושטא והגיע לחוף בירות ב־29 בחודש. בן־לוויתו לנסיעה זו היה בילאה, אגרונום צרפתי צעיר, שהבטיח לנטר לסייע בידו בעבודה זו. מבירות רכבו ליפו בדרך שפת הים. נטר בחר כברת־אדמה בקרבת יפו, כדי 240 הקטר (2,600 דונמים ישנים), אדמה פוריה לזריעה. מושל סוריה הסכים להחכיר לחכי"ח את האחוזה הזאת לצמיתות בשכר תשלום שנתי בסך 7500 גרוש תורכיים (1,700 פראנק). הרשות ניתנה לחברה לרכוש את האחוזה לקנין־עולם במחיר 20,000 פראנק בתשלומים לשיעורים במשך עשרים וחמש שנה. הרשיון אושר על ידי השולטן, וניתן לנטר בקושטא בחמישי באפריל שנת 1870. הוחלט לקרוא את בית־הספר בשם בית־ספר חקלאי של “חברת כל ישראל חברים”.

רעיונו של נטר לבש צורה מוחשית והתחיל להתגשם בעבודה ענפה ורבת־צדדים, כגון: מדידת השטחים וחלוקתם, חפירת תעלות, הנחת היסוד, בניה, חרישה, זריעה,נטיעה ועוד. ואולם מיד צצו מכשולים וסכנות שהיו עלולים לרפות את ידי העובדים. עם קביעת הגבולות, נחוץ היה להגן על המוסד בפני האויבים מהסביבה. ביום אחד התנפלו אנשי הכפר יאזור הסמוך. בהשתדלותם של כרמיה וקרמפון, קונסול צרפת בירושלים, לא נשנו מקרי ההתנפלות. התחילה העבודה בחפירת הבאר, שנתנה מים זכים בשפע, מעומק לא גדול ביותר. בסוף חודש אפריל 1870, זאת אומרת, שלושה שבועות אחר שניתן הרשיון בקושטא, כבר נעשה חלק גדול מחפירות־היסוד והוקמו קירות הבנינים. באותו זמן נחלקה גם האדמה: 80 הקטר – לכרמים, 12 – לפרדסים, 30 – לנטיעות אחרות, 118 – לפלחה. ונטר קרא לכל חלק בשמו המיוחד לו: “בקעת משה ושמואל”, “עמק רבקה ורחל” וכו'.

עם גמר הבנין הביא נטר כמה תלמידים מירושלים ומשאר מקומות, וגם בעלי־מלאכה אחדים: שלושה נגרים, חייט, סנדלר ומומחים אחדים למלאכות אחרות. משנגמר הבנין חגגו את חנוכת הבית וניתן שם לאחוזה: מקווה־ישראל.

שם המקום הוא פרי־רוחו של חייט ירושלמי וכך מספרת המסורת: בשבת של חנוכת הבית, לסדר “בחוקותי”, אחרי־הצהריים, שאל נטר את ר' גרשון, החייט הירושלמי אשר אתו, איזה שם בלשון־הקודש יינתן למקום הזה. החייט, אשר קרא בהפטרת השבוע, נזכר בכתוב: “מקווה ישראל ה' כל עוזביך יבושו” (ירמיהו י“ז, י”ג), – ויאמר החייט:

“אכן טוב ונכון לקרוא את הבית בשם “מקווה ישראל”, יען כי תכלית טובה אנו מקווים להשיג מבית זה למען ישראל עמנו!”

אך בקשר לשם הזה ידועים לנו עוד כמה פרטים. חבר הוועד ד"ר לנדסברג לא הסכים לשם זה וכתב לנטר “שהשם מקווה אינו ישר בעיניו, כי “מקווה”, פירושו גם כמקום של טבילה, ששם מטהרים מהרפש”. נטר ענהו במכתבו מיאנואר 1872 כדברים האלה:

“הלואי שמוסדנו יהיה מקווה, מקום טהרה לתושבי הארץ, הואיל והם זקוקים מאוד לכך. מקווה – פירושו גם אסיפה וקבוץ וגם תקווה. ואמנם, המקום נוסד על־ידי אסיפת יהודים מכל העולם, והרבה תקוות אנו תולים בזה, שהמוסד יהיה הצעד הראשון של קיבוץ־גלויות בארץ אבותינו”.

לפי־שעה הסבה “מקווה־ישראל” לנטר צרות ומכאובי־נפש. לא רק מהשכנים הערביים סבל רדיפות ונגישות, כי אם גם הרבנים מירושלים קמו לו לאויבים, קראו איסור על המוסד, הואיל והם ראו אותו כמתחרה בחלוקה; הגיעו לידי כך שאמרו להכריז עליו חרם. בימים ההם התיחסו עוד רבים מיהודי ארץ־ישראל לעבודה בכלל, ולעבודת־האדמה בפרט, כלדבר הממיט חרפה על האדם. בקושי רב הצליח נטר להשיג תלמידים מבין בני דלת העם. את רוב תלמידיו העסיק בזמן הראשון רק במלאכה: בסנדלרות, בנפחות, בנגרות, ורק מעט־מעט הכניסם לגננות ולחקלאות. אכן, במסירות־נפש רבה עבד האיש, כאשר סיפר באחד ממכתביו:

"בשעה ארבע וחצי בבוקר, עם עלות־השחר, נכנסים הפועלים לעבודתם. צריך לעשות את המפקד ולפקח על העבודה עד שש בערב. אי־אפשר לגרוע עין מכל הנעשה. יש אשר פועל ערבי מתעייף מאד ועבודתו גרועה… מדי יום ביומו עובדים אצלנו מארבעים ועד שמונים פועל. בבוקר יש ללכת העירה לשם אילו קניות ועל ידי כך אתה מאבד הרבה זמן, הואיל ולעולם לא יקוב לך הערבי את מחיר החפץ המוצג למכירה, אלא עליך לנקוב תחילה את מחירו, ואולם הערבי לעולם לא יקבל את מחיר הנקוב אלא אם כן עמד עמך תחילה הרבה־הרבה על המקח. לאחר־כך משא־ומתן עם הבנאים, הגננים ואחרים. לאחר כך מביאים לפניך את הגמלים, השוורים והחמורים, שנמצאו רועים בשדות ועליך לפקח עליהם עד שיבואו בעליהם וישלמו את הקנס. באים הבעלים, החייבים בתשלום הקנס, והרי הם מתחילים לכרוע ברך, לנשק את ידיך ואת רגליך ולהשבע בכל היקר והקדוש, שאין בכיסם אפילו פרוטה לפורטה, ולאחר־כך הם מוציאים מתוך סחבה תחילה את רבע הקנס, המוטל עליהם, לאחר־כך את חציו. בתוך כך אתה מקבל את הדואר ועליך לעבור בקריאה על גל מכתבים…

“דרך יפו־ירושלים, בה נמצא בית־ספרנו, הנה דרך־מעבר תמידי של עוברים ושבים. רבים נכנסים לביה”ס ושואלים מאתנו ביאורים, חוקרים ודורשים. הקאימקאם, מושל יפו, מודיע במכתב, שבאים למדוד בפעם הרביעית את האדמה… ועד שאני שקוע בעבודתי מביאים לי ילד, שנפל מעל הגג, ועלי לחבוש את פצעיו מהעדר רופא־המקום. חזרתי לעבודתי – והנה הביאו לי לפתע־פתאום שור או פרדה לקניה. באים שומרי הלילה וצריך להעמידם על משמרותיהם. עלי לסובב בלילות את המשמרות, כדי לבדוק את השומרים, אם אינם עושים את מלאכתם רמיה".

כאלה וכאלה הדאגות הקטנות, יום־יומיות וליל־ליליות, אשר בלעו תמיד את האיש והעובד המסור. ואולם מעל כל אלה הטרידתו דאגה גדולה אחת: המחסור בכספים. ועד החברה פסק סך מאה אלף פראנק לשלוש שנים, ואולם הוכח, כי אפילו מאתים אלף פראנק לא יספיקו לכל הצרכים ההכרחיים.

“זקוקים אנו לכסף, להרבה כסף – כותב נטר לוועד החברה. – אלוקים, היודע את כל מחשבותינו, הרואה את כל התאמצויותינו, אשר נתן לנו את האדמה, ימציא לנו גם את האמצעים הדרושים לכך. לבי מלא בטחון”.

נטר נדב מכיסו סך 25,000 פראנק, ובמכתביו הנהו מעורר גם אחרים שינדבו מכיסם. בארון מוריס הירש תרם 25,000 פראנק, ואף החברה הלונדונית “אגודת אחים” השתתפה כמה פעמים בתרומותיה להוצאות המוסד. בין כך ועל נטר קפצו דאגות חדשות: מעמד בחיים לחניכי מקווה־ישראל! – מה יהיה – שואל הוא את עצמו – לאחר שיקנו לעצמם ידיעות רבות בעבודת־האדמה ולא ימצאו מקום לעשות בו שימוש בידיעותיהם? האם נחנך אכרים ויוגבים בארץ למען ילכו אחר־כך אל ארבע־פינות העולם לחפש להם מחיה? – – אז נולדה במוחו הצעה חדשה. במכתבו מים 4 ביולי 1871 הוא מציע לחכי"ח, שתוציא מניות ותקנה בכסף זה אדמה בעד בוגרי מקווה־ישראל בתנאים נאותים לשני הצדדים: “הממשלה מוכנה למכור כפרים רבים ואחוזות גדולות בגליל וגם ביהודה, ואפשר לקנות אדמה טובה בזול מאוד”.

*

ארבע שנות העמל והיגיעה הרבה הזיקו לבריאותו של נטר, והוא נאלץ על־פי פקודת הרופאים לשוב בקיץ 1873 לאירופה, לרפא את גופו הרצוץ. ב־22 באוגוסט הפליג באניה לאירופה ושהה שם כארבע שנים. ביאנואר 1877 נסע במשלחת לקושטא, למסור למועצת הממשלה תזכיר לטובת יהודי המזרח ומשם עלה ליפו בפעם השלישית. כעבור כמה חדשים נאלץ שוב לחזור לאירופה, הואיל ובימים ההם נתכנס הקונגרס הברליני ומיד לאחריו יצא לפעול בקונגרס המאדרידי. המוסד הצעיר הוסיף בינתיים להתפתח, אף שזכה גם לבקורת חריפה מצדדים שונים, ובפרט מצד ראש הביל"ויים יחיאל מיכל פינס שבא להשתקע בימים ההם בירושלים. על דברי הבקורת ענה נטר במכתב תשובה, בו נאמר בין השאר:

– – התוצאה המטריאלית מפעולתנו והשתדלותנו היא, כי התאחזנו בארץ במקום טוב לבריאות, בשערי יפו, בדרך הגדול העולה ירושלימה, במקום רחב־ידים ואדמה שמנה הטובה לתבואת שדה ולטעת בה אילנות, וחלק אחד ממנה כבר נטוע בעץ עושה פרי וגפנים, ומעוטר בבנינים רבים ונאים ובארות מים ודרכים טובים ומתוקנים.

והתוצאה המוסרית ממעשה ידינו להתפאר היא, כי איזה צעירים מבני עמנו אשר תעודתם היתה מלידה להיות מבקשי נדבות, עשינום לעושי מלאכה ועבודה, ותשוקה גדולה הבאנו בלב מספר גדול מצעירי אחינו בארץ־ישראל לעבודה ומלאכה והנה הם מבקשים כי נספחם אל נחלתנו ליהנות מטובה, וכעת אחינו כולם אשר בארץ הקודש הכירו לדעת את הטוב הצפון בפעולתנו". – –

בשנת 1881 בא נטר ליפו בפעם הרביעית ושמח מאוד לראות, כי המוסד נמצא במצב פריחה. “המורים, התלמידים ועבודת האדמה, הכל מעיד על עמלם בלי ליאות של העובדים יומם ולילה בחרף־נפש” – כתב נטר, בהביעו את רגשי תודתו להירש, מנהל בית־הספר, שהיה “האדם הנכון במקום הנכון”. נטר שמח מאוד לראות, כי רבים הם הבאים לבקש נטיעות במקווה־ישראל, ואף משלמים את כסף מחירן. קונים את היין הטוב מענבי הכרם, אשר שטחו הגיע כדי שישה הקטר. בשנה ההיא נמכרו 15,000 תפוחי־זהב וכמה אתרוגים כשרים, שנקטפו בפעם ראשונה. נטר היה מאושר.

ואולם באותה שנה פרצו הפרעות ברוסיה. פליטי הפרעות התחילו לעלות בהמון לארץ. נטר ראה את כל הנזק, אשר הגירת־בהלה זו עלולה לגרום לרעיון ישוב ארץ־ישראל. לו נדמה, כי מהגרים עניים, אומללים ורצוצים, עתידים להמיט שואה על עצמם ואף על הרעיון משאת־נפשם. הוא יצא בשליחות הכי“ח לברודי להסדיר שם את זרם המהגרים, הנסים במנוסה. כעשרים וארבעת אלפים מהגרים נמצאו בערי הגבול של מדינת אוסטריה. בברודי בלבד נתכנסו כשלושת אלפים פליט. הכול ציפו לעזרה. נטר נגש אל העבודה. הכי”ח וה“בורד” היהודי־אנגלי טיפלו בחומר אנושי זה ותמכו בו. את הבריאים, הראויים להקלט מעבר לאוקינוס, שלחו לאמריקה, סיפקו להם את מחסורם ואף העניקו להם די כסף להוצאות הדרך; 800 איש מהם חולים ובעלי־מומים, הוחזרו לרוסיה. 28 צעירים הועברו לארץ־ישראל, לבית־הספר מקווה־ישראל; 25 נשלחו לוינה. נטר עבד בכל חום לבו ובמיטב מרצו, ואף־על־פי־כן לא הפיק את רצון המהגרים, שלבם היה מר עליהם מיסוריהם.

במחברתו “מקווה־ישראל” מספר שלמה הללס, בשם הסופר הישיר בן־עמי, שהיה באותם הימים בברודי, כי בבקשו לדבר עם נטר, היה נטר קובע לו ראיונו רק בשעה שלוש לאחר חצות. גם אחד־העם שעבר דרך ברודי לוינה וראה את נטר בעבודתו לטובת המהגרים זכר אותו לטובה: "במסעי אשר הלכתי לוינה, היתה גם אחת השיירות שהלכה לאמריקה, ובכן זכיתי לראות את האיש המצויין, את קארל נטר, בעמדו בבית־התחנה ובחלקו כסף לכל הגולים בפנים מפיקים טוב־לב ורחמים רבים, והגולים היו שמחים וצוהלים, ותקוות טובות נשקפו ממבט עיניהם, ובנסוע המסע קראו בקול ששון: “יחי נטר!” “תחי חברת כל ישראל חברים”.

באותם הימים נתעורר הפולמוס הגדול בכל העתונות היהודית בדבר מגמת ההגירה של יהודי רוסיה: לארץ־ישראל או לאמריקה? – קארל נטר הכיר כבר מן הנסיון המר את התנאים המדיניים והאקלימיים הקשים של ארץ־ישראל. אחרי שהתבונן בחומר האנושי של המהגרים היהודים מרוסיה, שהרוב הגדול מהם לא היה מוכשר לחלוטין לעבודת־האדמה בארץ־ישראל החליט, שחומר זה – אילו היה זוֹרם בבת־אחת לארץ־ישראל – היה עלול להביא נזק גדול לכל רעיון שיבת־ציון, לפני התגשמותו. מתוך כך נתעורר וחיבר את מכתבו הגלוי לעתונות היהודית נגד זרם הגירה זה לארץ־ישראל. המכתב עשה בשעתו רושם גדול מאוד ועורר רעש ופולמוס חריף נגד נטר “הבוגד”.

ההגירה לארץ־ישראל, “העליה הראשונה”, הלכה ונמשכה. נטר נסע בפעם החמישית והאחרונה לא“י (בקיץ 1882) להתבונן שם על חייהם של העולים החדשים. משבא לארץ, ראה לפניו טיפוסים חדשים ושונים בהרבה מטיפוסי המהגרים, שהיו באים בשנים הקודמות. בין העולים היו כמה בעלי־הון, ביניהם מייסדי ראשון־לציון ומחדשי פתח־תקווה, גם ביל”ו. רבים מהעולים החדשים האלה היו באים אל נטר להתיעץ עמו. ז. ד. ליבונטין, ממיסדי ראשון־לציון, מספר בספרו “לארץ־אבותינו” (ח"א עמ' 64) על פגישתו עם נטר באלול תרמ"ב, ביום השני לבואו של נטר ארצה, כדברים האלה:

“רק אתמול באתי – אמר נטר, בשמעו את הרצאתי הקצרה – וכבר חפצתי ללכת היום לראות את החלוצים הראשונים. אולם עגלתנו נשברה ובעוד שנים־שלושה ימים אבוא אליכם ואשתדל לבוא לעזרתכם”. אני אמרתי לו, כי יש לנו האמצעים הנחוצים להתנחל על אדמתנו. אפס חסרים לנו כשלושים אלף פראנק לגמר הבאר ולכסות את יתר ההוצאות הציבוריות. לתכלית זו נסע אחד מחברינו, מר יוסף פיינברג, לאירופה להשיג בהלוואה סכום זה. “סלח נא לי, אורחי היקר, – אמר לי באהדה עמוקה – אם אומר לך, כי טועים אתם בחשבונכם. התישבות אירופים על האדמה כאדמת ארצנו, ובפרט יהודים, שבאו מארצות הצפון, שאינם מסוגלים לאקלים הארץ ואינם בקיאים בעבודת האדמה, התישבות זו דורשת הרבה כספים. אבל כל זה אינו מפחידני”. – –

אנכי ישבתי כאילם לשמע ספקנותו ביחס למצב היהודים באירופה ולעבודתנו הישובית ואמרתי לו:

“את חטאי ואת חטאי חברי אני מזכיר היום. בשמענו, כי יושב אתה בברודי ושולח את פליטי הפוגרומים לאמריקה, חשדנו בך, כי הנך נגד ההתישבות בארץ־ישראל”.

“בזאת טעיתם” – ענה נטר. “דווקא מפני שרעיון התישבות היהודים בארץ־ישראל יקר לי מאוד, כי רואה אני, שנחוץ ליהודים מרכז מדיני וכלכלי בארצנו, הלכתי לברודי ושלחתי משם את היהודים העניים לאמריקה. על יסוד רעוע כזה אי־אפשר לבנות מה שנחוץ לנו לבנות כאן”.

לבילו"יים אמר נטר:

“הריני מקנא בכם, שזכיתם לעבוד בידכם את אדמת אבותינו. מאושר הייתי אילו היה לי הכוח לעבוד עימכם. לדאבוני זקנתי וחלשתי מעבודה כזאת. ואולם הנני מבטיחכם, כי בשובי לפאריז ארעיד שם עולמות ואעשה בשבילכם כל מה שיהיה באפשרותי”.

אולם נטר לא זכה לסיים את המעשה הרב אשר הבטיח. בהושענה־רבה שנת תרמ"ג (שני באוקטובר 1882) מת יעקב קאפל, המכונה קארל נטר, בשנת החמישים ושש לחייו, על משמרתו הקדושה לו, במקווה־ישראל, – המשמרת שלמענה חי ופעל, והקדיש לה מיטב שנותיו.

מותו זיעזע את מכריו הקרובים והרחוקים ואת כל אלה, אשר התחילו כבר להתענין בניצני התחיה העברית וההתישבות על אדמת ארץ־ישראל. הבארון אדמונד דה־רוטשילד כתב לרב צדוק הכוהן: “הנני מצטער מאוד על נטר המת; הוא היחיד, אשר בטחתי בו, כי יעשה את אשר חפצתי בארץ־ישראל”.


  1. שערוריה של עלילת־דם שהסעירה בזמנו את העולם.  ↩