(תקצ“ח־1838–תרע”ג־1913)

אחד האישים המצויינים מילידי ירושלים – לוחם ראשון ורב־מרץ בעד הכנסת שיטה וסדר בכספי־החלוקה, שישתמשו בהם לצרכים פרודוקטיביים ולעבודה נושאת־פירות. הוא היה גם הראשון מיהודי ירושלים, שההין ויצא לשבת מחוץ לחומת העיר העתיקה ויסד שכונה חדשה במקום בלתי־מיושב. וחשוב מכל, שהיה אחד הראשונים בזמן ובמעלה לייסוד המושבה הראשונה פתח־תקווה. למען הכיר יותר את יואל משה סאלומון “איש העצה והמעשה”, כפי שציין את אישיותו יחיאל מיכל פינס, שידעו והכירו מקרוב, עלינו להזכיר את אביו ואבי־אביו, שמהם נחל את רעיון ישוב ארץ־ישראל.

אבי־אביו, ר' שלמה זלמן צורף, כפי שקראוהו בירושלים, היה מעשרת האשכנזים הראשונים שהתישבו בירושלים עוד בשנת תקע"ב, בזמן שפרצה מגפה גדולה בגליל העליון. בהתישבו בירושלים ובשימו לב לנעשה בחוגי החלוקה, החל להשתדל אצל הממונים על החלוקה, שיפרישו אחוז מהכספים לבנין בתים וחצרות בירושלים בעד כל כולל, ובדרך זו יהפכו את החלוקה למקור חיים לישוב. עקב הרעיון הזה בלבד רדפוהו אנשי החלוקה הקנאים. הם טענו שכספי החלוקה באים רק למען חלוקתם בין הנצרכים ולא למטרות אחרות. המחלוקת העצומה בין ר' שלמה זלמן צורף ובעלי־החלוקה, שנקראה “מחלוקת החצר והחורבה”, הפריעה לסאלומון הזקן בהגשמת תכניותיו הישוביות.

אחרי שתדלנות רבה עלה בידו לגאול רק את “החורבה” של ר' יהודה החסיד מידי הערביים שהתישבו בה ולהחזיר אותה לרשות העדה האשכנזית, שעשוה לבית־הכנסת היפה הקרוא “בית יעקב”. בנו ר' מרדכי סאלומון, גמר את הפעולה שהחל אביו. הבן השיג רשיון מהממשלה התורכית לבנות את בנין בית־הכנסת. ר' מרדכי סאלומון לא הסתפק בפעולה זו, כי רצה לכונן משק כפרי חקלאי. הוא עזב את ירושלים, זמן רב לפני היות סימן לישוב עברי חקלאי בארץ, והלך לסביבת עזה וחכר שם את הכפר גזזי לעבדו בידי אריסים יהודים. כשבא השר משה מונטיפיורי להתיעצות בדבר העזרה ליהודי הארץ, שיוכלו להתכלכל מיגיע־כפיים, מסר לו ר' מרדכי סאלומון תזכיר על קניית שדות וכפרים בעד בני ירושלים, שיתישבו בהם ויעסקו בתורה ובעבודה, דהיינו, יעבדו חצי יום ובחצי השני ילמדו תורה.

יואל משה סאלומון

הרחיק ללכת מאביו בהלך מחשבותיו ומעשיו – ר' יואל משה. הוא נולד בשנת תקצ"ח בירושלים. בעודו נער הצטיין בכשרונותיו בלימודים ובהגיון. הוא חונך בחינוך הירושלמי של החרדים, באחת הישיבות הגדולות והטובות, ורבו היה ר' שמואל סלאנט. היה מהתלמידים המצויינים בישיבה ובגלל בקיאותו הרבה וזכרונו הבלתי־מצוי נחשב לעילוי. התלמיד הטוב יואל משה לא הסתפק בשם, שיצא לו בירושלים. הוא הכיר את מארת החיים הסובבת אותו והחל לשאוף לפעולה ממשית. בהיותו צעיר עזב את ירושלים ויצא חוצה־לארץ ללמוד מלאכה ומקצוע טוב, כדי להתפרנס ממנו ולא להזקק לחלוקה ולחיות חיי בטלה. הוא השתלם בעבודת הדפוס. בחזרו מחוץ־לארץ ירושלימה, יסד בית־דפוס, שבו עסוקים מצאצאי משפחתו עד היום. מלבד זאת עורר את אנשי ירושלים להגדיל את הישוב העברי בעיר.

הישוב היה צפוף בין חומות העיר העתיקה, אשר כל הבתים והחצרות שבה היו קנינים של ערביים. הוא עמל הרבה להשפיע על יהודי העיר לבנות שכונה חדשה מחוץ לחומות. בשנת תרכ"ו מצא ששה חברים־לדעה, וביניהם ר' יהושע ילין, אבי ר' דוד ילין, שהסכימו לתכניתו. הם התאחדו וקנו שטח קרקע בדרך ירושלים־יפו והיו הראשונים לבנות בתים וחצרות מחוץ לעיר העתיקה. לשכונה החדשה והראשונה בירושלים קראו בשם “נחלת שבעה”, על שם שבעת מיסדיה הראשונים. לא עברו שנים אחדות ויהודי ירושלים החלו ליסד חברות לבנין שכונות כאלה. סאלומון היה יועץ לכול במעשיהם – וכן החלה התקופה החדשה בישוב, הידועה בשם “תקופת התחיה ובנין ירושלים”.

לר' יואל משה היה גם כשרון ספרותי־פובליציסטי, וכאשר י. בריל הוציא לאור בירושלים את עתונו “הלבנון”, היה ר' יואל משה אחד מעורכיו וכתב מאמרים חתומים בפסיבדונים “אים”. לאחר זמן הוציא לאור בעצמו דו־שבועון בשם “יהודה וירושלים”, שהתקיים שנה, מי“ד אדר תרל”ז עד כ“ו אדר תרל”ח. בו כתב הרבה מאמרים לעורר את יהודי ירושלים לעבודת־אדמה. במאמריו המכוונים לחובשי הישיבות הירושלמיים הוכיח את הברכה הצפונה לאנשים בעבודת־האדמה. הוא התווכח גם עם האנטישמיים, המחליטים שאנו עם “החי על האויר” ואין לו חשק לעבוד. אבל רעיונו העיקרי היה ש“טובה תורה עם דרך־ארץ”.

עוד בגליון הראשון של עתונו יצא במאמר ראשי בסיסמה: “ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים”. ובמאמר כתב בין השאר: – “הבה אחים יקרים! תנו ידכם גם למפעל הנשגב הזה (ישוב הארץ ועבודת האדמה), הקבצו יראי ה' ותופשי התורה! אשר כמה לבכם וצמאה נפשכם לארץ נחלת אבותיכם – הבו נא חושבי שמו, אשר געלה נפשכם הטהורה בלחם העצבים ותצפו לצאת חפשי מעצבכם ומרוגזכם ולאכול מפרי יגיע כפיכם. התעוררו אחרים יקרים, נקרבה אל המלאכה, אל נא נשים תקוותנו אל אחרים. התעוררו אחים יקרים! תנו יד לאדמת נחלת אבותינו! נעבד נא את האדמה הק' ונחבק רגביה, וגם היא תחליץ לנו שדיה, תחבק בשמחה את בני שכולה” – –

למעלה משנה הטיף ר' יואל משה לעזוב את הבטלה שבחיי־החלוקה ולעסוק בעבודה מועילה, עד שהקים נגדו שונאים רבים מבין “ממוני החלוקה”, וביחוד מן העדה האשכנזית שכינו אותו בשמות־גנאי: “משכיל” ו“אפיקורוס”. יש לשים לב, שדבריו היו חדשים ומושבה חקלאית עוד לא היתה בנמצא בארץ. הוא הפחיד במאמריו את הירושלמיים ואת העתון לא יכול להוציא יותר משנה, בגלל התנגדותם של יקירי ירושלים. אולם בין המוני העיר היה “משה המדפיס” חביב ואהוב מאוד ובמאמריו פעל למענם טובות רבות. באחד ממאמריו בעתונו קרא לכל אלה, לאמור: “החפצים לתת ידם בהתנחלות אדמת קדשנו, התחברו לאגודה אחת, יסירו מהם בדבר הזה כל ריב וכל פירוד והיו יחד כספרדי, כמערבי, כאשכנזי, וכולם יבחרו מתוכם ברוב דעות אנשים אשר יבחרו לנו את נחלתנו במקום דשן ושמן ומוצא מים ואחרי־כן יסדרו החברה על מכונה, ולפי גודל השדה כן יגדל מספר החברים וצריכים לבחור בראש את כל אלה היותר מוכשרים להיות החלוצים לפני אחיהם ולהרים־נס, ואחרי־כן יבואו לאט לאט יתר החברים אל המנוחה ואל הנחלה”.

הדברים נשאו פרי. כי סאלומון לא היה רק איש־דברים. אחרי דבריו באו מעשיו. הוא יסד אגודה בת מאה חבר, שגמרה אומר לעלות על הקרקע וליסד את המושבה הראשונה בארץ. לאגודה נתנו שם: “חברת ישוב ארץ־ישראל”. יואל משה ואגודתו קנו שטח קרקע בסביבת יריחו. מכשולים ומכשילים רבים עמדו לקנייתם, עד שבטלה וחברים רבים רפו ידיהם ואת כספם הוציאו מהקופה הכללית. אבל את ר' יואל משה לא הבעיתה אי־ההצלחה בקנייה ראשונה זו. הוא התאגד עם האנשים המצויינים בירושלים של אז – דוד מאיר גוטמן, זרח בארנט, אליעזר בן ר' שלמה ראב, מיכל ליב כ"ץ, יהושע שטאמפר ואחרים ונסע אתם וקנה את שטח האדמה ליסוד המושבה פתח־תקווה. בתיווך סגן־הקונסול האנגלי ביפו מר אמזליק, קנו מהיווני קסאר את הכפר הערבי א־מלבס, ליד הירקון. י. מ. סאלומון ודוד גוטמן ההונגארי נסעו לראות את הנחלה.

בבואם אל המקום, מצאו שם בתים־רפתות אחדים מחמר וערביים ערומים־למחצה ואכולים מקדחת הביצות אשר מילאו את הנחלה. עיני דוד גוטמן, שהיה סוחר עשיר בהונגאריה, חשכו בראותו את התמונה המדאיבה של הנחלה הקנוייה, והוא פנה ואמר אל סאלומון: “האם בעמק העכור הזה אתה אומר להושיב אותנו ואת חברינו למען אשר יסופו פה?” – אך סאלומון ענה לו: “אחי, דברי נביאים הולכים ומתגשמים לנגד עינינו והעמק העכור הזה יהיה לפתח־תקווה”.

“הלבנון” שיצא לאור בעריכת יואל משה סאלומון

בשם האחרון הזה כינו המיסדים את המושבה החדשה. שלושה ימים ושלושה לילות שהה יואל משה יחידי במקום השומם וישן על מחצלת פרושה על הקרקע, כדי לקבל מושג נכון וידיעה ברורה מטיב הנחלה והסביבה והשכנים הערביים והאקלים. אחרי הווסד המושבה חדל מכתוב מאמרים והפסיק להוציא את עתונו. הוא התמסר ליצירת ובנין המושבה הראשונה ולעבודת־האדמה. הוא בא לידי מסקנה, שרק על ידי עבודת־אדמה ישובו ארצנו ועמנו לתחייה ועבד בעצמו וקרא גם אחרים לעבודה. במכתב מאותו זמן לאחד מידידיו, הביע את דעתו זו בדברים לבביים ופשוטים: “כתתו עטיכם, סופרים, לאתים, רב לכם הגות ואמור דברים, צאו מעולם ההגיון והדיבור אל עולם הפעולה. רב לך, אומרה נפשי, רב לך דבר שפתים, צאו אל עולם העשיה, אשר כל פעולה קטנה בכל זאת טובה היא מרבבות דברים ולהג הרבה… קום ועשה! המלים האלה דופקים בי בחזקת היד וממלאים את נפשי רגשות חדשים אשר לא שערתים… הנני עוזב את מלאכת הדפסת “יהודה וירושלים” וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד, מאלפי דברים ונאומים רבים…”

הרבה יסורים וצער נשא ר' יואל משה בפתח־תקווה בשנותיה הראשונות. אחדים מחבריו שהיו אתו במושבה מתו מקדחת צהובה, אחדים ברחו מן המקום, אבל הוא נאחז בעקשנות כגיבור בשדה־המלחמה. שנים לא מעטות חי ופעל במושבה. כאשר התבססה ומצבה היה איתן, עזב אותה מסיבות שונות וחזר והתישב בירושלים. שם המשיך לעסוק בצרכי ציבור ובגלל שכלו החריף, לבו הטוב ונימוסיו היפים נתחבב על הקהל. גם בשבתו בעיר־הקודש, לא זנח עוד את רעיון הישוב החקלאי ובהיותו בן שבעים שנה יסד אגודה לקניית קרקעות ליד ואדי־איל־עאריש. כה עמד בו מרצו גם בימי זיקנה ושיבה ובן שבעים וארבע היה במותו. הוא מת לאחר מחלה קצרה ביום ב' חשוון תרע"ג, בעוד ליחו לא נס ולא כלה כוחו.